אני אקיא, אני נשבעת לכם, אני אתקפל במקום ואקיא אם אני אמשיך לקרוא עוד מילה מזורגגת אחת. אני בעמוד 154 ונמאס לי. לא יכולה. את "יומני הערפד" הצלחתי לקרוא בלי דילוגים, את זה המשכתי לקרוא רק בזכות דילוגים אומללים.
מרפי, אני שונאת אותך!

אם כבר חשבתי שסוג כלשהו של אנשים ראוי להשמדה, הנה לכם – ישראלים.
אתם חייבים להודות, אנחנו עם מיותר. אנחנו לגמרי לא שימושיים. ואל תשכחו שאנחנו מוצפים בערסים, פקאצות, ובסופרי פנטזיה גרועים. סופרי פנטזיה ממש גרועים. (לא אמרתי כולם, אז יש נקודות אור. אבל הן בקושי נראות, בוהו!!!)

אז כשחשבת ששום דבר לא יכול לרדת יותר נמוך, הכל יכול לרדת יותר נמוך! תודה, מרפי!

הספרות הישראלית עוינת כלפי. לרוב, חוץ מה"חטופה מאינדקאר" לא קראתי שום ספר ישראלי אחר ראוי לציון.
הספרות הישראלית מכה שוב ונותנת לי סטירה. “הזמן השבור" עורר בי תקוות, תקוות שמילה וחצי הספיקה לרסק. מילה וחצי! זה כמו ילד קטן שאתה חושב שהוא חמוד, ואז הוא מקלל אותך!

אז התקציר לא שווה מזמנכם. אבל אם אתם מכירים אותי לעומק וזוכרים ביקורות ממש ישנות שלי על תקצירים מרושעים ושצריך לתבוע את כותבי התקצירים, אתם מבינים שאין מה שיגרום לתקציר לא מנוסח טוב להזיז אותי. תקציר רק עוזר לי להבין על הרעיון הכללי של הספר ולנתח אותו.
מכיוון שאני לא עומדת לתקצר את הזוועה הזאת, אתם תתמודדו לבד עם התמצות הקצר הזה; סוג של "לב של דיו", נערה שקוראים לה מיכאלה (מיקי בקיצור) נשאבת לספר מידע על ימי הביניים ועל ארץ מוזרה (שהייתה קיימת באמת. מוזר) עם שם מוזר ואנשים מוזרים (שחלקם היו קיימים. רובם לא, תודה לאל). רק שאין להם כוחות על. באסה.

אז למה האנטי?
קודם כל, אתם יודעים מה? נמאס לי. פשוט נמאס לי מכל הסופרים הישראלים שחושבים שהם יודעים הכל על הנוער המזורגג!! לעזאזל, זה נושאים רגישים מידי יש פה מישהי שאבא שלה נהרג, שכל העולם נגדה, שהיא בפנימייה ולבד שם לגמרי!
דיי, זה מספיק. זה משגע אותי אישית שאנשים רואים ככה נוער. נכון, יש הרבה ילדים שהם חלק מזה וחלק מזה, אבל תחלקו את זה באחוזים מהאוכלוסייה, הסבירות שמישהי שתהיה גם בודדה, גם המשפחה שלה מתה, וגם תלמד בפנימיה, ותקרא ספר שיגרור אותה אחורה בזמן אפסיים (לא משנה כמה זה לא מציאותי). אהא. אז גם זה יקרה! אנשים, קול ההיגיון! שמעתם עליו?!
סופרים אהבלים.

"אז למה האנטי?” טייק טו
חוסר היגיון משווע בספר. שמשתמע בכמה דרכים -
1) היא לא יודעת מה זה מכנסיים!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! מה לעזאזל הבנים לובשים, חצאיות מיני?! והיא פריקינג תופרת, אנשים! תופרת! אולי המכנסיים האלה מג'ינס אבל פור גוד סייק, יש גבול!!
2) הדמות הראשית צריכה להתלוות למישהו לסיורים כדי לא למשוך תשומת לב. תכננו להביא לה נזירה שתתלווה אליה, ופתאום זה הוחלף לנער צעיר בגילה עם שם מפוברק ובנאלי שנרד עליו אחר כך. אתם מבינים, זה לא הגיוני בשיט. ואתם יודעים למה? כי בימי הביניים כל הזמן לא חשדו שבחורים יאנסו בחורות ויחטפו אותן, אולי?!
3) קשור לסעיף הקודם, אמרו לו "לא להתקרב אליה יתר אל המידה", ואני מצטטת מהזיכרון. אתם יודעים מה? אם הם מתאהבים, זה על המצפון שלכם! לעזאזל, זאת רק אני או ששכחתם לגמרי שמדובר בזוג מתבגרים?! אנשים, זה חוק מרפי!! תאמרו שמשהו לא יקרה/ישתבש והוא יקרה ובגדול! אני בעצמי מכירה את מרפי דיי טוב, נשבעת לכם, הוא לא בחור כזה נחמד. וחוץ מזה, אלה מתבגרים!!! מה חשבתם, שהם יקשיבו לכם בשקט כמו ילדים טובים? חה! אתם יכולים להאשים רק את עצמכם.
4) תמות, מרפי.
5) שמישהו יסביר לי על אהבה, כי זה לא ברור. תוך שניות זה קורה. תוך שנייה הוא מרחף במחשבות שלה והוא לא יכול להפסיק להסתכל על הגוף שלה (אלוהים ישמור, לך לעשות מקלחת קרה. אלה ימי הביניים, אתה לא תראה משהו כזה עד שתתחתן – רגע. ימי ביניים, אתה בן שש עשרה. נו טוב), אבל מה. שניהם לגמרי מאוהבים. דיי, יש גבול. מה שגם, ממה שלמדתי, הדמות הזאת היא אמורה להיות מהסוג הזה של הדמויות הילדותיות, המבדרות, שאמורות לגרום לכם לאהוב אותן. מה אני אגיד לכם – פה חשדתי. במה חשדתי? שהספר הזה מתדרדר, וקשה.
6) כשהיא הולכת לנשף הראשון שלה פשוט שלפו אותה ביום הראשון שהיא שם, תשושה ועייפה, ברברו איתה מהר מאוד על נהלי הטקס, ונתנו לה להסתדר לבד. אנשים, למשחקי הרעב הכינו יותר מזה! זה נראה כאילו רצו לתת לה להיתלות.

אוקיי, אני צריכה פוקוס. אני צריכה להיזכר רגע למה אני שונאת את הספר. שנייה, אני אקרא עמוד-שניים ואחזור אליכם.
קוראת שתי מילים
זה מספיק.

עכשיו, הנה עוד משהו. הדמויות. האמת שזה יותר השמות שלהם -
1) מיכאלה? O.O הורים ישראלים שונאים את הילדים שלהם היום, השם שלי דפוק, באמת, אבל מיכאלה?!
2) לכל האנשים המצוינים בהיסטוריה יש שמות דיי מגניבים, אבל פה זה נגמר כי מנסים להתאים את השמות של השאר אליהם ואז יש כמה מטומטמים. מגניבים כמו אלאונורה, או ארגון.
3) פייטרו. תגידו לי אם זה לא השם הכי בנאלי, משעמם, רדוד, וחסר-המצאה שמישהו איי פעם המציא (פחח, המציא. לקחה פועל, תרגמה אותו לאנגלית, והוסיפה ו'. עיוות, יותר נכון). ואם זה לא התיאור של השם הזה, אז אני לא יודעת מה כן.
4) דיאנורה, אנג'ליקה, ברניצ'ה, ג'יזלה, בלינדה, ויאנה ואיזידורה. אני שכחתי את השמות שלהן תוך רגע, (לקחה לי שעה למצוא את השמות שלהן) ואז התחלתי לקרוא לכל אחת "צילי" או "גילי" והתבלבלתי דיי מהר -.-
5) ובתוך כל האלואנרה, ארגון, פייטרו, ואנג'ליקה, פתאום קופץ לך "ברטה" XDDD סופרת כזאת אהבלה לא ראיתי הרבה זמן XD
6) אה, ואגב, בנשפים, ברור שהשם "מיקי" הוא הגיוני, ברור. ברור שהם לא יחשדו. אני לא הייתי חושדת אם הייתי מכירה רק שמות לבנות שמסתיימים ב – ה'!!!

אז הדמויות הן בליל לא אמין שגורם לי לחשוב שכולם בני חמש שם. הכתיבה הייתה ממש יפה בהתחלה, אבל לאט לאט היא הופכת תינוקית, לא משכנעת, ילדותית, ולא אמינה. ושילוב של הכתיבה והדמויות גורמות לי לרצות להתאבד ולתלות את עצמי.
אתם מבינים, הדמות הראשית לא אמינה. יותר מידי עצוב לה, וכשהיא מגיעה לשם היא ישר הופכת לגישה של "יופידידידו! אני על חד קרן מעופף!” נזכרת באבא המת שלה פעם במיליון שנה, ולא לוקה בשום געגועים אל התקופה שלה, שזה עוד איכשהו מובן, אבל לא מובן מאליו שהוא לא תתגעגע לתקופה נורמלית כשאפשר להביא אותך לגרדום כל רגע אומלל.
נראה כאילו היא משתלבת במהירות מסחררת במקום שהוא ימי הביניים, מה שלא אפשרי בכלל. לא מבחינת דרך דיבור (סלנגים, ביטויים וציטוטים שעוד לא הומצאו בזמנו. חוקים שלא הומצאו [מרפי. למרות שזה לא משנה והם היו צריכים לדעת את זה]), לא מבחינת מנהגים, ולא מבחינת זיכרון. ואלה רק שלושה דברים, יש עוד מלא בעיות בהשתלבות בזמן שלא שלך. זה לא מחשיד קצת? רק קצת?

הסופרת כותבת סיפור אהבה צפוי, משעמם, בנאלי, לא אמין, לא סוחף, לא מרגש, לא כלום חוץ ממשעמם, צפוי, ובנאלי. איכס. רציתי להקיא אחרי שקראתי עליהם.
נראה שפעמיים הם נפגשים, וכבר אז הם מאוהבים עמוקות. בהתחשב בעומק הדמויות, אני הייתי מפקפקת.
איך אפשר להתאהב כל כך מהר? איך פתאום כשיש פנטזיה הכל כל כך אפשרי?
איך אתה לא כועס כשמישהי שופכת עליך רוטב בפני כולם?! @.@
אני לא מבינה גם איך הוא יכול להתאהב בה, היא לא האדם הכי עמוק בעולם (והיית מצפה ממישהו יתום ובודד ושקורא הרבה ספרים שיקבל קצת תבונה...), ולא השחקנית הכי טובה, והסופרת מתרצת את ההתאהבות הזאת ב"יש בה משהו שונה". אגב, זה גם איך שהיא מתרצת את ההתאהבות שלה בו.
אבל באמת, כשיש פנטזיה נראה שהכל אפשרי, שהאדם הכי סגור יתקבל בחברה קדומה בצורה הכי קלילה שאפשר. שישתמש בשפה גבוהה רק בגלל שהוא קורא ספרים, חלק, בלי סלנגים, אפילו הקלים שבהם, בלי כלום (הסופרת צוחקת עלי, נכון?).
ואיך לעזאזל יש לה חברה הכי טובה אם הספר תיעד רק מפגש אחד ומזורגג איתה?! אכפת לכם להסביר לי מה עובר על הסופרת?! מה עם ריאליות? מה עם מציאותיות? מה עם היגיון פשוט? >< אני מיואשת!!

אה, ואגב, נזכרתי במשהו לגמרי לא הגיוני.
הוא מלמד אישה ללחום בחרב!!!! חרב!!! אני יודעת שהוא בגיל ההתבגרות, הורמונים, והיא בסכנה, אבל חרב?!
הצילו, היגיון פשוט, תעזור לי!!!!!!!!!
אתה רוצה לגרדום? אתה רוצה הרשעות? עם כל השוביניזם בימי הביניים אני יותר מבטוחה שהיו כמה חוקים נכבדים נגד הפגנת האבירות שבמהלכה הנפת עליה חרב אמיתית-.-

ובזכות מילים, שנותנת לי אפשרות להמשיך את הביקורת הזאת, אסביר לכם מה גרם לי לסגור את הספר סופית – משרתת מוכה, שהדמות הראשית החליטה להציל.
אם זה לא מפוברק, משוחזר, ועלוב, אני באמת לא יודעת מה כן.
דיי, אין גבול לקיטש? גם האהבה העלובה הזאת, הדמויות שהאופי שלהן נגנב (או שלפחות היה ניסיון גניבה) מספרים אחרים, והניסיון לגרום לדמות הראשית להיות פמיניסטית וחזקה למרות שהיא בימי הביניים, ולגרום לה לפעול כדי להציל אחרים? דיי, כמה אפשר?

בנקיר ניסתה לבנות עולם מדהים מפיסת היסטוריה, לא הלך לה.
היא ניסתה לכתוב על דמויות מדהימות שישאבו אותנו פנימה, לא הצליח לה.
היא ניסתה להפוך סיפור אהבה קטשי ובנאלי לסוחף ומסחרר, גם זה לא היה משהו.
אולי היא בכלל לא ניסתה, אבל אותי היא לא הצליחה להשאיר צמודה עד לסוף הספר. תגידו מה שתגידו; שאני במצב רוח קוטל או שאני אנטי, או לא יודעת מה. אבל לספר כזה לא קוראים פנטזיה איכותית, כמה שזה קשה להאמין. וכמו שאתם מוזמנים לראות, לא הרבה אנשים פה פרגנו לספר הזה. גם אני לא. לא אהבתי, לא ממליצה.

את הלקח שלי למדתי, לחשוב פעמיים לפני שנקלעים לפנטזיה ישראלית.

בשבילי ספר טוב זה ספר שיש בו את הקריטריונים הבאים:
1) דמויות אמינות (!) ובנויות היטב עם עומק (!)
2) עלילה זורמת ובנויה היטב
3) עלילה אמינה (קוראים יקרים, תדגישו בבקשה את המילה "אמינה"")
אז כמו שהבנתם, קוראי הביקורת היקרים, היום אני אחפור לכם על "אמינות".

כשנער ונערה נפגשים "ומתאהבים" אחד בשני ללא דרך חזרה בלי שהחליפו מילה ביניהם זה עם זה - זה לא נקרא אהבה. דבר כמו :" לא דיברתי איתך, שפכתי עליך רוטב אבל בוא נתחתן, נוליד 20 ילדים, נתגרש ונתחתן שוב ואז עורכי הדין שלנו יחיו בעושר עד יום מותם" – לא נקרא אהבה.

וזאת גם לא חברות כשפוגשים מישהי, מדברים איתה 5 דקות ותוך 5 הדקות הללו היא נהיית פתאום החברה הכי טובה שלך. גם לא ידידה. גם מכרה בקושי.

אבל הספר הזה קיבל ממני 3 כוכבים למרות כל החסרונות שלו (ותאמינו לי יש הרבה מהם. אני עוד לא התחלתי לדבר על הדמויות המאוד "עמוקות" שמככבות בספר הזה). על שום מה? בגלל הפוטנציאל הטמון בו.
הספר הזה יכל להיות ספר ממש טוב אם האנשים שהוציאו לאור את הספר הזה היו נשמעים ל"מתכון" הבא:
רכיבים:
סופר בריטי/אמריקאי (אנג'ל, אני חושבת שגם לסופרים אמריקאים מגיעה זכות לחיות. בכל זאת ריק ריירדן וקסנדרה קלייר אמריקאים)
רעיון הספר
קערה

אופן הכנה:
1) תחליפו לדמות הראשית את השם ממיקי לאשלי/קיילי/קייט/מרי/וואטאבר
2) לתוך קערה עם רעיון הספר הוסיפו את הדמות הראשית המשופרת. לאחר מכן, הוסיפו לבלילה קמצוץ "אמינות" וערבבו עד לקבלת בלילה אחידה.
3) טה דה! קיבלתם ספר מעולה! תתחמשו בשוקולד, תתיישבו בנוחות על הספה ותתחילו להיות מהספר! קריאה נעימה!

עד שהספר ישתפר בעזרת המתכון המצוין למעלה ^ אני לא ממליצה לקרוא אותו!!

את הספר הזה רציתי לקרוא כבר זמן מה. כל פעם שבאתי לחנות ספרים הסתקרנתי והבטתי בו- קראתי את התוכן שוב ושוב מחדש, עיינתי בכריכה וציפיתי לקריאה- שאותה חזיתי כמעניינת ומרתקת. אך לצערי, התאכזבתי מעט. השיא של הספר, החלק הכי מעניין ומסקרן בו שגרם לי לרצות ולהמשיך לקרוא, הגיע בסוף. ולא 30-40 עמודים לפני הסוף, אלא ממש בדפים האחרונים.
זאת ועוד- מבחינה רומנטית הספר הציע סיפור אהבה ברור וצפוי מראש, ומבחינת אקשן העביר עלילות ובעיות באופן כזה שכמעט ויוצר בלבול.
דברים רבים שמוטב היה לתאר במהלך הספר באופן מסקרן ומודגש על מנת שיעוררו התרגשות וחוויותיות בזמן התפתחות האירועים המשמעותיים, תוארו כלאחר יד ולא הושם עליהם דגש. לעתים הדברים האלו אף תוארו בזמן התפתחות האירועים כך שבניית המתח הייתה מאכזבת.

אבל! לכל דבר יש חסרונות ויתרונות.
יתרונותיו של הספר הזה רבים. הוא מתאר ביד נרגשת את החיים המרתקים בימי הביניים כפי ש(אולי) לא שמעתם עליהם. הרומנטיקה, למרות היותה צפוייה להחריד, תעורר בכל לב קיטשי התרגשות ושמחה. הספר מציג עקרונות חשובים ביותר ומותיר את הקורא כשהוא משתוקק לפתור את התעלומות, משונות ומבלבלות ככל שיהיו.

לסיכום- כן, התאכזבתי מעט. אבל הבסיס נפלא, ואולי עם הטאצ' הנכון ועם בנייה ברורה יותר הספר עוד יגיע רחוק!

"הזמן השבור", ספרה הראשון של סופרת הפנטסיה הישראלית, אריאלה בנקיר
מאז הצלחת סדרת "הארי פוטר" של רולינג, נראה שלא מפסיקים לצאת לאור ספרי פנטסיה לנוער. מבחינתי בתור חובבת הז'אנר, זה מבורך.
ספרה של אריאלה בנקיר, "הזמן השבור", הוא אכן ספר פנטסיה לבני נוער, אך הוא שונה ממרבית הספרים האחרים בכך שהמסע בזמן מביא את מיקי, הגיבורה, לממלכה ולזמן שהיו קיימים באמת ולמפגש עם דמויות היסטוריות.
מבחינה זו, הספר מזכיר יותר את "ינקי בחצר המלך ארתור" של מרק טויין, שיצא לאחרונה בהוצאה מחודשת (גרף, 2009), ואת סדרת ספרי "נוכרייה" של דיאנה גבלדון (כנרת זב"מ, 2009), מאשר ספרי פנטסיה כמו "הארי פוטר", "הסיפור שאינו נגמר" או סדרת "נרניה" בהם עוברים הגיבורים לעולם דמיוני.
העלילה מגוללת את סיפורה של מיקי, נערה יתומה שאיבדה ראשית את אמה ואז במפתיע גם את אביה. כאשר היא עוברת לחסותה של דודתה, היא נדרשת לעבור עמה לאנגליה, ובמקום זאת בוחרת להתגורר בפנימיית "שיבולים". היא אינה מתקבלת שם בחברת בני הנוער וסובלת מהצקות. בניסיון לחמוק מאלה, מיקי מחפשת מפלט בספרייה, שם צד את עינה ספר על ממלכת ארבוריאה. כשהיא מתפתה לקרוא בו, היא נשאבת אחורה בזמן ומגיעה לממלכה ההיסטורית. גם שם החיים לא פשוטים, והיא מעורבת בתככים ובמזימות, מתאהבת ובסופו של דבר מגלה… ובכן, תצטרכו לקרוא בשביל לדעת מה היא מגלה.
על פניו, הספר נראה כעוד סיפור נוסחתי: שוב נערה יתומה, דחויה חברתית, שגרה בפנימייה (מישהו נזכר בהארי?) ועוברת לתקופה אחרת באמצעות ספר, כמו ב"הסיפור שאינו נגמר". היא מגיעה לימי הביניים, מגלה שהיא אמורה להציל את אביה, בדומה ל"לווייתן מבבל" של הגר ינאי, עוברת שינוי, מגלה את עצמה וכוחותיה וכן הלאה. ספר התבגרות וחניכה קלאסי.
אבל זה נכון רק במבט שטחי. במבט מעמיק, יש בו הרבה יותר. לנערים ובמיוחד לנערות, זהו ספר שיכול לעזור לצלוח את גיל ההתבגרות, עם האהבות הראשונות והלחצים החברתיים, מבלי לאבד את עצמם בתהליך.
קודם כל, יש לנו גיבורה. החלטה לא פשוטה בז'אנר שפונה בעיקר לבני נוער, חובבי פנטסיה. ומיקי היא לא סתם נערה, היא נערה דעתנית ומודעת. כבר בתחילת הספר ברור שהיא עקשנית, כשהיא מסרבת לנסוע עם דודתה לאנגליה ומעדיפה להישאר בארץ וללמוד בפנימייה. גם שם לא קל לה. היא מסרבת לחבר הראשון שלה מתן, שרוצה ממנה דברים שהיא לא מרגישה מוכנה אליהם. כתוצאה מכך, כמובן, היא "נענשת", כיוון שהנער המקובל ממציא עליה סיפורים שהופכים אותה לדחויה חברתית ושקופה.
לאחר מכן, כשמיקי מגיעה לארבוריאה, היא לא רוצה להישאר בארמון, כמו שמקובל, ולבלות את ימיה בתפירה. תחת זאת, היא יוצאת עם נער, שעליו מוטל ללוות אותה, לטיולים ולרכיבה על סוסים ולומדת ממנו את האמנות העתיקה של ציד עם בזים.אין ספק שמיקי היא גיבורה שהייתי שמחה לראות עוד כמוה. מבחינה מסוימת, היא מזכירה את הרמיוני. היא מגלה אומץ ותושייה, וככל שהעלילה נמשכת היא לומדת לגלות את ערכה וכיצד לנצל את החוזקות שלה, ללא חשש.
גם בעולם אליו היא מגיעה, עולמה של ארבוריאה, יש נשים חזקות, ביניהן אלאונורה המלכה והמשרתת הנאמנה והזקנה שלה, ברטה המכשפה. ברטה היא יועצת למלכה, מרפאה, ובעלת כוחות כישוף אותם היא מסתירה. בינה ובין מיקי נרקם קשר מיוחד והיא משמשת כמעין "מנטורית" עבורה. הנערה לומדת ממנה לרפא באמצעות צמחים, תחום שנשים עסקו בו, לצד עבודתן כמיילדות, ואף זוכה להעמיד את כישוריה החדשים במבחן.
מיקי מאפשרת לנו לגלות את העולם המופלא של ממלכת ארבוריאה, דרך עיניה. אנו לומדים להכיר את הארמון ואת החיים בו במאה ה-14, את חיי האצילים ואת התככים והמזימות הרוחשות בחצר המלוכה.גיבור נוסף בספר הוא פייטרו, נער הבזים, שמלמד את מיקי את אמנות הציד עם בזים ואת הטיפול בהם, רכיבה על סוס ואפילו כיצד להגן על עצמה. בתמורה, מיקי מלמדת אותו קרוא וכתוב ושניהם משתנים כתוצאה מהמפגש ביניהם.
בין שני הצעירים נרקם סיפור אהבה יפה ועדין, כנגד כל המכשולים. מיקי יודעת שעליה לחזור, בסופו של דבר, לחייה הקודמים, ואילו פייטרו מובטח לנערה אחרת. למרות זאת, השניים לומדים לבטוח ברגשותיהם ולהאמין באהבה אמיתית, גם לאחר פגיעה.פה בעצם נמצא הלב הרגשי של הסיפור. בשיחה אישית בין מיקי למלכת ארבוריאה, עולה הטענה כי המחיר של הנאמנות לאני האישי, כבד לא פחות מהמחיר של חוסר-נאמנות שכזו. התפשרות על העצמי גורמת לכך שחלק ממנו מת, כדברי המלכה. מנגד, לומדת מיקי גם כיצד לסמוך שוב על אחרים ולתת בהם אמון. אלו מסרים מצוינים לנערות, והאמת שגם לנערים.
מבלי להסגיר יותר מדי פרטים, בסיום הספר מתגלה לנו היעד הבא במסעה של מיקי. אני כבר מחכה.
בשורה התחתונה
"הזמן השבור" הנו ספר מרתק, גם אם קצת שבוי בקלישאות הז'אנר. אף על פי כן, בתוך המסגרת מצליחה המחברת לספר סיפור מרגש, שונה וסוחף.
הזמן השבור
אריאלה בנקיר
הוצאת ידיעות ספרים (2012)
454 עמודים
הרשימה התפרסמה לראשונה באתר "הספרייה הפנטסטית", אתר מומלץ לחובבי פנטזייה ובו המלצות על ספרים, סרטים ואירועים וכן באתר "הזמן השבור".

גנבתי את הספר הזה לאחותי הקטנה (בגלל הכריכה, בעיקר), וחשבתי שהוא יפהפה. קודם כל: זה לא ספר פנטסיה, זה רומן היסטורי, אז חובבי פנטסיה לא בהכרח יתחברו אליו, ואולי היה כדאי להוריד כמה קטעים שקצת סירבלו את העלילה, אבל זה ספר ממש מקסים, הוא כתוב בצורה רגישה ומעניינת, ושונה מאד מספרי נוער אחרים שיצא לי לקרוא. אני דווקא לא חושבת שהספר קיטשי, הוא פשוט הרבה יותר תמים ועדין מספרים אחרים, והוא מתמקד הרבה יותר בתקופה ההיסטורית ובצד הרגשי של הדמויות, בהתלבטויות שלהם, בפחדים שלהם וברצונות שלהם. אם אני משווה אותו לספר בסגנון של קסנדרה קלייר (כן, גם את הספר הראשון של קסנדרה קלייר גנבתי לאחותי..) אז באמת שאין מה להשוות. שם העלילה מהירה ומותחת יותר אבל הדמויות שטוחות וצפויות, הכל רץ מהר, כמו קליפ. הספר הזה לעומת זאת הרגיש הרבה הרבה יותר אמיתי

אני לא אכביר במילים, אין לי יותר מדי מה להגיד על הספר הזה.
רעיון נחמד - רק חבל שהוא ממוחזר בטירוף (לב של דיו אנשים??)
סיפור אהבה - צפוי עד כדי כאב. היא יכלה קצת להפתיע, אבל היא החליטה ללכת עד בטוח.
עלילה - נסבלת.

לא התלהבתי

ראש השנה...ארבעה ימים רצופים...חייבים להעביר איכשהו את הזמן לא??

לא הגעתי אל הספר הזה עם מי יודע מה ציפיות מכמה סיבות:

1) התקציר של הספר נשמע נדוש ומשעמם.
2) משוואה פשוטה: סופרת ישראלית + פנטזיה = גרוע!! (לפחות ברוב המקרים...)
על תחילת הספר השם "דודה רחל"...מצטערת אבל זה לא משתלב טוב עם פנטזיה. סורי סופרים ישראלים יקרים אבל זה המצב! סתם דוגמא אתם יכולים לדמיין קרב קוסמים בין יעקוב לשמעון?! לא, זה לא מסתדר...

ואחרי קריאה (עם המווון דילוגים...) שהעבירה לי הרבה מהחג הארוך והמייגע, הנה הביקורת:

משעמם, משעמם, משעמם ,משעמם ווו....משעמם!!!!!!!

אריאלה מאמי, הנה כמה עובדות בסיסיות בחוקי הפיזיקה האנושית (אוי אני נשמעת כמו המורה שלי...):

חוק ראשון: כשבחור רואה בחורה, הוא לא מתאהב בה תוך זמן כל כך קצר! כנ"ל לגבי ההפך... זה פחות או יותר מה שהיה:

היא: שופכת עליו רוטב.
הוא: אוהו היא נראית לי מעניינת.
היא: רוכבת על סוס ודופקת משפטים שטחיים וריקניים.
הוא: אוהו היא כל כך יפה ומיוחדת.
היא: נלחמת בחרב וחושבת כמה שהוא מיוחד.

לא עברו כמה ימים ווו....

"אהבה יש באוויר..."

אאאהההה?!?!?!

חוק שני: שתי בנות שנפגשות, לא נהיות חברות הכי טובות מהרגע שהם נפגשות! דיאנורה, ציאנורה, לילינורה (איך שלא יקראו לה...) ישר אומרת למיקי: לה לה לה לה...בואי נהיה best friends forever!! שפכי את ליבך ואני אשפוך את שלי! אחרי הכל אנחנו מכירות כל כך הרבה זמן... 5 דקות זה מלאאא זמן! לא לזלזל!

בקיצור חברים הספר גם חסר פואנטה וכל כך צפוי!! תאמינו לי שהרגשתי כמו נביאה בספר לגבי כל קטע וקטע... כבר מזמן הסברתי לאח שלי הקטן שיש לי כוחות (ועד היום הוא מאמין...)

אני מקווה שהביטוי שמישהו עושה משהו בראש השנה עושה אותו כל השנה לא נכון, כי אם זה נכון...זה אומר שאני אקרא ספרים גרועים כל השנה.

בקיצור בזבוז של זמן מוחלט!!!

לא תכננתי לכתוב ביקורת על הספר הזה, אבל אחרי שקראתי את הביקורת האלימה שכתבה הבחורה שלפניי, החלטתי בכל זאת להתייחס. ראשית כל, זה לא ספר פנטזיה. אמנם יש בו כמה אלמנטים מעולם הפנטזיה, כמו המסע בזמן, אבל חוץ מהעניין האחד הזה, הספר ריאליסטי ומתמודד עם נושאים שאני והרבה חברות שלי מכירות מחיי היום יום. אני אישית חשבתי שהספר נפלא. הוא כתוב בצורה סוחפת, ברגישות ובעדינות, ונהניתי מאד מהתיאורים ההיסטוריים ומהאופן שבו הסופרת בנתה את העולם שבו מתרחש הסיפור. לטעמי הנקודות החלשות בספר הן שלעיתים הוא גולש ונמרח מעט, ואפשר היה לקצר ולהתמקד יותר, אבל מעבר לכך, מדובר לדעתי בספר מיוחד מאד. מומלץ.

בכל פעם שאני קונה ספר, ממש לפני שאני צועדת לקופה, אני מוציאה את הסמארטפון מהתיק ובודקת עליו ביקורות בסימניה. נרתעתי מעט בשל הערות כמו "צפוי" ו"קיטשי", אבל האמת היא שממש ממש אהבתי.
בתחילת הספר תיארו ילדה מבודדת שאין לה חברים, וזה דבר שקצת שיעמם אותי, ואני לא יודעת אם זו רק אני, אבל יש משהו בדמויות שנותנות לאנשים לדרוך עליהן שמעצבן אותי. לשמחתי היא התנתקה מאותו העולם במהירות, והגיעה לעבר כמישהי אחרת.
כן, סיפור האהבה היה דיי ברור מההתחלה, אבל עכשיו ברצינות- יש מישהי שלא התאהבה בציניות של פייטרו?? כלומר, גם כשהוא בצינוק אצל הבוגד ההוא, הוא המשיך להיות ציני ולא נלחץ. ובסוף, כשהגיע לעתיד בעקבותיה, נשמתי נעתקה ממני. הוא מושלם מדי.
אני דווקא ממש אהבתי את העלילה. אולי ההתחלה קצת צולעת, ואם היא הייתה מתחילה את הרמזים למרד בשלב קצת יותר מוקדם היא הייתה יוצרת מתח גבוה יותר, ובכל זאת, יצא אחלה. אהבתי את הקטע שהיא הצליחה לחזור בחזרה לישראל אז יש כאן סגירת מעגל, ובכל זאת היא לא מצאה את אביה, אז נותר לנו משהו לצפות לו. שלא כמו ספרים אחרים ששום דבר לא נגמר.