בסדר, בואו נפתח את הביקורת בהודעה חשובה ביותר:
אני לא אוהבת מאוד את ריק ריירדן.
אז למה בכל זאת קניתי את הספר?
כי מבחינתי זה פשע להתחיל סדרה ואז לקטוע אותה באמצע (חוץ מכמה יחידי סגולה שממש שנאתי)
אז... ככה:
כריכה מדהימה.
בניגוד לדרקון הארד שממש סיקרן אותי, והכריח אותי לפתוח את הספר, הפיל הז פשוט מלחיץ.
למה? לפרנק יש עיניים אדומות או משהו?.
למען האמת, אני עדיין לא סגורה על מי זה, חניבעל או פרנק... אבל לעניננו!
היו כמה סיטואציות שבהם הייתי חייבת ליצור קטע הזוי, והרי לפניכם אחד מהם:
פרסי בורח מהגורגנות.
כמה פגשנו את זה בפרסי ג'קסון? כמה?
אז קדימה פרסי! רוץ כמו הרוח! (סליחה, אבל קצף הגלים פשוט לא נכנס לפה).
קדימה הרה, יונו, איך שרוצים.
שוב תיהי הזו שעושה את הבעיות ההזויות, הרי זה לא נחרש בפרסי ג'קסון, בכלל לא.
אבל באמת.
שוב? שלושה דמויות? כמו בכל אחד מהספרים ההם?
דמויות חמודות, אני אשקר אם אני אומר שלא.
אבל מה הבעיתיות?
הייזל ופרנק! הקיטשיות של זה הורגת אותי!
פייפר וג'ייסון! איך לא?!
תעשו לי טובה.
הקטע של האחד שלפעמים נשאר בצד כי האחרים נלחמים והוא מקנא בכוחות נחרש עד היסוד.
ובכל זאת - חמש כוכבים.
הספר היה מצחיק כל כך, נשכתי את השמיכה כדי לא להרעיד את כל הבית בטעות (או בכוונה).
הרעיונות החדשים מקסימים, ואני כבר מתה לראות למה עוד ריירדן מסוגל.
אבל למרות זאת - בחייך, תסיים את הסדרה הזו עוד שניים שלושה ספרים ותגיד ביי לפרסי.
הוא עבר, הדמות נחמדה אבל חרושה.
יודעים מה? אני שוקלת מחדש את ריירדן בתור אחד הסופרים שאני אוהבת.

נתחיל באמירה גורפת ומשמעותית לגבי ספריו האחרונים של ריק ריירדן. אמירה זו נכונה לגבי סדרת "גיבורי האולימפוס" וגם לגבי סדרת "פרסי ג'קסון והאולימפיים" בחלק מספריה, וייתכן שגם לגבי "משפחת קיין והאלים המצריים".

גיבור הספר הוא ________ (הזינו אחד עד שלושה שמות). _____ (חזרו שנית על אחד או שניים מהשמות שלמעלה) לא יודע/ת שהוא בן/בת של ________ (כתבו שם של אל מצרי/יווני/רומי) ושכל העולם סביבו/ה והמקרים המוזרים שהיו מנת חלקו/ה למעשה נובעים מהעובדה שהאלים היוונים/מצריים/רומיים והמפלצות ה______(חזרו שנית על המיתולוגיה שבחרתם) עדיין קיימים, וחלקם מנסים ללכוד אותו.

גיבור/ת הספר הראשי/ת הגיע/ה למחנה/בית/מקום בטוח לילדים כמוהו. אך אוי ואבוי, ה______ (חזרו שנית על האכסנייה שבחרתם) נמצא בסכנה איומה! ____, _____ ו-______ (רשמו שוב את שמות שלושת גיבורי הספר שבחרתם. אם בחרתם רק גיבור אחד, הוסיפו לו שני חברי אמת טובים. רצוי שאם בחרתם גיבור זכר תהיה גם בת בחבורה ולהיפך. כך תוכלו לפתח סיפור אהבה דביק.) צריכים לצאת למסע להצלת/הבאת/___________ (המציאו משימה בלתי אפשרית אחרת) ולחזור עד יום ה___ שחל בעוד כ__ ימים (רשמו מספר מהעשרת הראשונה).

בדרך, השלושה יפגשו כמה מפלצות חביבות. הם כמובן יחזרו בזמן על פי הנבואה שניתנה להם כשיצאו לדרך. הם יגיעו למחנה/לבית/למקום הבטוח בשמחה ויתקבלו בו באהדה גדולה.

למרבה ההפתעה, ישנה נבואה גדולה/עלילה צפויה שהשלב הראשון בה התגשם (והראשון בלבד, אחרת לא יהיה לכם חומר לספר המשך!), וצריך לחכות לספר הבא כדי להמשיך לקרוא על עלילות החניכים במחנה/בית/מקום בטוח.

עצם העובדה שאפשר לנסח תבנית כזו לספר ושהיא תהיה נכונה לכמה ספרים או אפילו לסדרה ממחישה עד כמה העלילה בספר בן נפטון צפויה, רדודה ומאכזבת. נכון, בספר יש הפתעות קטנות, אבל הן נדמות כהצדעה עלובה לימי "פרסי ג'קסון והאולימפיים". שוב נתקלנו בשלושה גיבורים חביבים, שוב הם יצאו למסע ארוך ומייגע וחזרו בזמן. ייתכן שהספרים הבאים בסדרה יהיו מעניינים יותר, אבל אני ממליצה לא לתלות תקוות.

רגע, למה אני קוטלת את הספר ככה? כי ריק ריירדן באמת מושך את הכישרון שלו יותר מדי רחוק ונישא על גלים של תהילה. מילא סדרת "משפחת קיין והאלים המצריים", שמכירה לנו את המיתולוגיה המצרית, אבל סדרת המשך ל"פרסי ג'קסון והאולימפיים"? לא קצת הגזמנו? הגיבור האבוד באמת היה ספר נחמד, וההפתעה של שילוב המחנה הרומי בעניין באמת הייתה גדולה והרימה את הספר. אבל ככל שזה נשמע מאכזב, ריק ריירדן מתעייף. הוא כותב ספרים ממוחזרים.

קראתי את הספר באנגלית. הקושי שנלווה לכך אולי עזר לי ליהנות יותר מהספר.

אקרא את הספר הבא בסדרה רק בגלל הכבוד שאני צופה שאנבת', דמות מוזנחת יחסית אך מעניינת ומרתקת, תקבל.

אבל מי מאמין לתחזיות?

מוזמנים לכתוב בטוקבקים את הסיפור שיצא לכם ממילוי התבנית שלמעלה.

במשך חודשים חיכיתי להוצאה של הספר, וספרתי את השניות ואת הימים.
מצד אחד, קריאת הספר עוררה בי שמחה, אבל גם אכזבה גדולה.
הספר לא הגיע לקרסוליים של הספרים הקודמים.
הדמות של פרסי עברה כמה שינויים, והוא הגיע למחנה חדש של חצויים.
בכללי נורא אהבתי את הספר. אבל אני מחכה לספר הבא, בו אני יודעת שפרסי וחבריו ממחנה החצויים היווני יתאחדו, ושהמחנה הרומאי יתאחד עם ג'ייסון, אבל כל רגע שהם בנפרד מייסרת אותי, ומורידה בקצת את הרמה של הספרים. עצוב אך נכון. אני מקווה שהספר הבא יזכיר לי את חמשת הספרים הראשונים של הסדרה, ויהיו הרבה יותר טובים.
אבל בכללי, מומלץ מאוד!

(כי אני פשוט חייבת...)
אני אהרוג את ריק ריירדן הזה!
מכות מכות מכות!!!
למה מחקת לפרסי את הזכרון?!
***

כמו שכולם כבר כנראה הבינו, ריק ריירדן יודע לכתוב. ולא סתם יודע לכתוב, הוא יודע לכתוב מעולה. השפה שלו טובה, הספרים זורמים, הדמויות מקסימות, הדמיון מדהים. גם אם הוא לא היה נותן לנו להציץ אל המוח המופלא שלו והעולם הקסום שבראשו, המתולוגיה נהדרת כל כך בלעדיו - שכשכל המרכיבים הללו משתלבים יחד, אמורים לצאת ספרים נפלאים.
אז זהו, שלא.

***

פגשנו את פרסי ג'קסון לראשונה בסדרת "פרסי ג'קסון והאולימפיים". קשה היה לא לחבב את מגנט הצרות הקטן. הוא היה מקסים, משעשע. ליווינו אותו עד גיל 16 כמעט, במחנה החצויים. אנבת' ופרסי הפכו לזוג, סדרת "פרסי ג'קסון והאולמפיים" הסתיימה מעולה.
אבל ריק ריירדן היה צריך לעצור שם.

***

הוא השאיר לעצמו קצה של חוט - "נבואת השבעה" - משהו שיאפשר לו לסחוט את הסדרה הנפלאה שלו עד הסוף.
אבל הבעיה שזה לא הצליח.
זה הרגיש בדיוק ככה:
לסחוט את הסדרה עד הסוף.
משהו בסגנון "הרווחתי כל כך הרבה כסף מפרסי ג'קסון, בואו נוציא מזה עוד קצת":

היו לו כמה פשלות רציניות בספר הזה. מחנה הרומאים ומחנה היוונים. זה מאוד, מאוד לא הגיוני.
אין מצב שבמשך כל כך הרבה שנים יש שני מחנות, והם פשוט לא יודעים. עם כל הכבוד, בספר האחרון של פרסי והאולימפיים, העולם כמעט מושמד, וצריך תגבורת מכל סוג שהיא נואשות אל האולימפוס. ופוף אין אף אחד!
לא אכפת לי שהאלים עסוקים במלחמה עם הענק ההוא, הם צריכים כל עזרה מכל סוג שהיא והם יודעים את זה נהדר! עוד מחנה חצויים שלא בשימוש במלחמה שעלולה להשמיד את העולם יכול להטות את הכף!
וכשהאלים עומדים להתרסק, יוני והתוכניות שלה יכולות ללכת לעזאזל. זה פשוט לא הגיוני.
פשלה רצינית.
עוד משהו - עניין הזהויות של האלים, מרס וארס, פוסידון ונפטון, יופיטר וזאוס.
כשמגיע החלק בספר שצריך להסביר את זה, ריק ריירדן נמלט בהסבר במשפט הנ"ל (מצוטט מהזכרון): "פרנק הבין שפרסי מתקשה לקלוט. גם לו כל עניין הרומאים \ יוונים עשה כאב ראש".
ריק היקר, אנחנו לא פרסי ג'קסון, והדבר הזה עושה לנו הרבה יותר מכאב ראש.

ו ... ה-פשלה: פרסי ג'קסון והזכרון שלו. אוי, זה כל כך גרוע!
למדנו להכיר את העושה צרות הזה במשך חמישה ספרים!!! הוא הגיבור שלנו, ריק ריירדן פשוט לא יכול למחוק לו את הזכרון. איזו נפילה.
וכאילו כדי לעצבן עוד יותר, כשהזכרון של פרסי מתחיל לחזור, זה קורה באיטיות מורטת עצבים, וגם לבסוף הוא כבר לא אותו הדבר.

והעלילה - אוי, כמה שהיא ממוחזרת! אני היחידה שנמאס לה?

חלק מלהיות סופר טוב, זה גם לדעת לקטוע את הסיפור במקום הנכון.

***

אני חייבת להצביע על נקודות האור, כי יש כאלו-
הדמויות החביבות וחייהן המרתקים שהסופר מוסיף לסיפור מקסימות: הייזל, ופרנק, וגם ג'ייסון-פייפר-וליאו מ"הגיבור האבוד".
הדמיון שלו מעורר קנאה בכל מובן.

***

אני לא יכולה להגיד שהוא לא מומלץ, כי למען האמת, כולנו חייבים לדעת מה קורה עם פרסי, והספרים כתובים נהדר.
אבל אין ספק שריק ריירדן פשוט נפל - כל סדרת ההמשך, "גיבורי האולימפוס" - כשלון חרוץ.

מילה אחת: אכזבה.
אוי, עצים מסכנים!

סיימתי את הספר מזמן, אז על תתלוננו אם אני לא מדייק בפרטים!
בסוף הספר הראשון בסדרה, נכתב שהספר הבא יצא בחנוכה 2012.
אז כול יום במהלך חופשת חנוכה הייתי הולך לסניף סטימצקי הקרוב ובודק אם הספר הגיע.
יום אחד, נכנסתי לחנות וראיתי את הספר בכול מקום! בחבילות ענקיות על הריצפה, ועל המדפים...
לפני שהספקתי להגיד משהו, המוכרת (שזיהתה אותי משאר הימים)
הכריזה: "אתה מקבל אחד חינם!"
כמובן שלא התווכחתי, לקחתי אחד והתחלתי לקרוא.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
הספר מערב שלושה סיפורים, של פרסי, הייזל ופרנק.
לפעמים קצת קשה להתרכז בכול הסיפורים ביחד, אבל הדבר
המדהים ביותר הוא ששלושת הסיפורים משתלבים לעלילה אחת גדולה- לעצור את התוכנית המתוחכמת של גאיה.

באירועים משפחתיים אני תמיד מרגישה כאילו מנסים לשנות אותי, כאילו מנסים להפוך אותי למישהי אחרת, מספרים לי מה כדאי לעשות ומה היתרונות אבל אני לא מקשיבה כי אני היא אני ואני אוהבת את עצמי בדיוק כך...

מעניין עם בהתחלה פרסי הרגיש כאילו מנסים לבחון אותו, אם הוא הרגיש שכל העולם נעצר ומסתכל רק עליו.
לחוות כזה דבר ממש לא תורם לאשיותינו ולבחירותינו. לא צריך לשפוט אף אחד, לא צריך לנסות להיות מישהו אחר, צריך רק להיות אתה כי אתה עצמך יותר טוב מכל אחד אחר. אמא שלי תמיד אומרת לי "תתענייני רק בעצמך שאחרים לא יעניינו אותך בכלל" ועכשיו המשפט הזה נתקע לי בראש ואני חופרת עליו לחברות שלי.

אני אהבתי את הספר הרבה יותר מאשר את הגיבור האבוד , כפי שאתם יודעים אני פשוט מאוהבת בדמות של פרסי ולא מפספסת אפילו ספר אחד שהוא דמות בו.
אני הייתי כל כך שמחה כשראיתי שהספר עוסק רק בפרסי ובחבריו החדשים מסתבר: הייזל , פרנק ואיך אפשר לשכוח את ניקו למרות שהוא יותר אויב של פרסי מאשר חבר שלו אבל אני עדיין אוהבת את הדמות.

זה מצחיק אתם יודעים, פרסי נחשב לגיבור גדול בהיותו בן של פוסידון במחנה החצויים היווני אך במחנה החצויים הרומי פרסי נחשב לצרה גדולה כי מסתבר שהרומאים לא אוהבים כל אך את פוסידון או יותר נכון לומר נפטון ועכשיו אני יחפור לכם את הסיבה:
אוי איך אני חולה לשלב מיתולוגיה יוונית בביקורות שלי.... הרומאים שונאים את נפטון בעקבות מה שקרה עם אודיסאוס , מי שלא מכיר את אודיסאוס הוא היה מפקד בצבא של אגממון במלחמת טרויה והיה האיש שהמציא את רעיון הסוס הטרויאני , ...ריספקט אודיסאוס.
מסתבר שנפטון כעס על אודיסאוס ולאחר המלחמה כשאודיסאוס וחייליו ניסו לחזור הביתה נפטון תקע אותם בים במשך שלוש שנים עד שהאלים האחרים דיברו עם נפטון שיוותר וייתן להם לחזור הביתה.
הקטע הזה ממש לא מובן לי מכיוון שפוסידון ( נפטון ) נלחם בשניי הצדדים ,גם בצד הטרויאני וגם בצד היווני בעקבות הגאות והשפל...

המיתולוגיה היווני היא באלגן אחד גדול ומרתק.

הספר פשוט מקסים ונשאבתי אליו מהעמוד הראשון , ואם הייתי לי משאלה אחת הייתי מבקשת לדעת איך ריק ריירדן כותב כאלו יצירות מופת.

ואו שמתי לב שממש חפרתי בקטע של אודיסאוס אז אני יגמור את הביקורת עכשיו כדי שאני לא יחפור לכם על עוד מיתוסים במיתולוגיה

מקווה שאהבתם את הביקורת כי היא פשוט חייבת להיות נפלאה כמו הספר הזה.

קצת איכזבו פה כמה..
אז מה אם העלילה קצת חוזרת על עצמה?! אז מה אם יש את הדפוס החוזר??
זה לא מנע מריק ריירדן לגרום לנו להגיע לסוף הספר ולהתחנן לעוד!
אני חושבת שמה שגורם לי לקרוא את הספרים האלה שוב ושוב זה ההומור והציניות בכל עמוד שני..
--סוס שאוכל זהב ומקלל בזמנו הפנוי?! גאוני!!
--משפטים קורעים מפי לא אחר מאשר פרסי היקר שכולנו אוהבים?? מעולה!!
מה נסגר, אנשים?? שכחתם כמה אתם אוהבים את החצויים ההזויים שמסכנים את החיים שלהם כדי להצחיק אותנו??..
אז העלילה קצת צפויה, והשלושה שיוצאים למסע שישפיע על גורל העולם תמיד יחזרו בריאים ושלמים - אבל תראו לי בנאדם אחד שלא המשיך לקרוא את הספרים בגלל זה!!

לספר מגיעים חמישה כוכבים - ולא פחות!!
ומשו בקשר לכוכבים - אומרים חמישה! ארבעה! שלושה! לא חמש, ארבע, ושלוש!.. (סתם עוד משו שמחרפן אותי בביקורות פה..)

תקראו את הספר. אין מצב שלא! בטח אם קראתם את אלה שלפניו..!

אחד הספרים המדהימים ביותר שקראתי.
"בן נפטון" הוא ספר המשך ל"גיבור האבוד",
מסופר על פרסי, שלא זוכר כלום מעברו חוץ משם אחד- אנבת'
על פרנק, שהוא מגושם ענקי שלא יודע מיהו אביו האולימפי.
על הייזל, שאמורה להיות מתה כבר שבעים שנה.
השלושה יוצאים למסע חיפושים אחר תנטוס, המוות הכבול, בשביל לנצח את גאיה.
המסע נמשך שבוע ובדרך הם חווים המון והופכים לחברים טובים.

הספר מצחיק ומרגש, עם מסתורין והרבה הומור.
הספר הצליח להצחיק אותי, להעציב אותי, להכעיס אותי, לרגש אותי, לשמח אותי ולרצות עוד.

כמו תמיד ריק ריירדן מצליח לשאוב את הקוראים לעולם מדהים.
ברגע שתתחילו לקרוא לא תוכלו להפסיק, תאמינו לי.

בספר הזה, לעומת פרסי ג'קסון והאולימפיים, לא הרבה משתנה אצל פרסי, זה למה אפשר יותר להתחבר אליו ולקרוא עליו.
רק חבל שאנבת' לא הייתה שם, וחבל שגרובר לא הופיע הרבה, בספר הבא אני מצפה שזה יקרה.
אחרי הסוף הפתוח אי אפשר שלא לחשוב על הספר ולדמיין את ההמשך, על המפגש בין פרסי לשאר והקבלה של הרומאים.
מה הם יעשו? מה הם יחשבו?
למה ריק ריירדן, לא יכלת לכתוב רק עוד עמוד- רק כדי שנדע שאנבת' ופרסי יהיו ביחד שוב? גם אם זה יהפוך את ספר לפחות טוב. בבקשה?!
הממ.
אז לסיכום, אני ממש ממליצה על הספר לכל מי שקרא את פרסי ג'קסון ובכללי, לכולם.

כאן נגמרת הביקורת שלי,
מייטי ♥

יש לי מחסור בפרסי.
מחסור חמור מאוד.
סיימתי את בן נפטון לפני – כמה זמן זה היה? – שלוש שעות בערך (?)
אתם מצליחים לקלוט את זה? עברו יותר משלוש שעות מאז שסיימתי את בן נפטון ועוד לא קראתי אפילו מילה אחת מאות אתנה.
אני לא מאמינה שעוד לא השתגעתי. כלומר, כמובן שהשתגעתי. השתגעתי גם כשהייתי צריכה להפסיק לקרוא ברגע שהמורה נכנסה לכיתה עד שהיא אמרה לפתוח מחשבים (לקרוא מאחורי המסך זה אדיר!), אבל לא הראיתי את זה. אני יודעת לשמור את הרגשות בפנים. או שאני לא יודעת להוציא אותם. אחד מהשניים.
בכל מקרה, התברר שקראתי את השעות הפוך והספרייה פתוחה משמונה בבוקר ולא נסגרת בשמונה בערב. כולם טועים לפעמים. גם אני כשהחלטתי לקרוא שוב את פרסי ג'קסון. מי ידע שאני אתמכר ככה, הא? חה חה חה זה כל כך מצחיק למה אתם לא צוחקים?
על מי אני עובדת, זה נוראי! טוב כל כך שזה נוראי! אני לא יכולה לשרוד שנייה בלי פרסי או אנבת' או ליאו או פרנק או הייזל (בלי ג'ייסון או פייפר אני יכולה לשרוד. אני מקווה שהם לא ישרדו בעצמם. מוחעחעחע).
כולם כל כך מדהימים שזה כואב.
כואב בלב, במקום ששמור לספרים ולדמויות ולעולמות אהובים.
הו, כן. הספרים של ריק נמצאים במקום מיוחד מאוד.
בואו נחזור רגע למחסור שלי בפרסי. יש סיבה שהחיסרון שלו צורם כל כך. ספרים הם כמו שוקולד – כשזה בפה זה הדבר הכי טוב בעולם, ואחרי שזה נגמר אתה רק רוצה עוד ועוד.
(אסור לי לחשוב על שוקולד, אני בגמילה. אבל כבר התחלתי את הדימוי אז אני אסיים...)
אם זה שוקולד משובח מרגישים בחסרונו בפה יותר. פרסי ג'קסון זה אחד השוקולדים הכי משובחים ומתוקים שיש.
הו, פרסי. אני כבר מתגעגעת!
נו, מחר. תגיע כבר!
(יצא לי חרוז. זה לא בכוונה.)
בטח ציפיתם שאחרי כל החפירות שלי יגיע משהו בסגנון של 'אז אחרי כל החפירות שלי: הדמויות –" או "אחרי ההקדמה המיותרת לחלוטין הזאת: העלילה –"
אז אין את זה. זה ספר מדהים והכל בו מדהים, גם הרעים מדהימים באכזריותם. הוא לא מושלם, כי אין דבר כזה, אבל הוא בהחלט הרבה יותר טוב מהספר הקודם.
(אני חייבת לציין שהיו קטעים שהספר נראה כמו בדיחה אחת גדולה. זה לא דבר רע, רק רציתי לציין את זה.)
וזהו. אין הרבה דברים לומר על ספר כל כך טוב.
(הופתעתם שזה היה כזה קצר. אני יודעת את זה כי, טוב, אני קוראת מחשבות. ולפני שתגידו שזה לא הגיוני כי מפריד בינינו מסך וכמה עשרות קילומטרים – אני קוראת מחשבות של מחשבים. בום! מה תגידו על זה?)