לפניי עשר שנים, ביום הולדת 13 שלי, החברה הכי טובה שלי הביאה לי את הספר הזה ליום הולדת, כי באותה תקופה ליאת רוטנר הייתה הסופרת האהובה עליי, שמתי את הספר בספריה וחיכיתי לקרוא אותו, אבל אצלי הספרים נבחרים בצורת הגרלה, ורצה הגורל ולקח לי 10 שנים תמימות להגיע אליו.
בהתחלה הייתי סקפטית מעט, גם כי עברו הרבה שנים מאז קראתי את רוטנר בכלל וספר פנטזיה בפרט, ועברו הרבה מים בנהר, לא רציתי להרוס את זיכרונות הילדות המתוקים שיש לי ממנה. וגם מפני ביקורות שנויות במחלוקת שיצא לי לקרוא.
אך מה אגיד ומה אומר? ליאת רוטנר כבשה אותי שוב, גם היום. היא פשוט כותבת בצורה כל כך תמימה, מצחיקה ושובת לב, שלמילים שלה אין גיל.
קודם כל הספר פשוט אסקפיזם טהור, נהניתי ממנו מאוד. גברת ליאת רוטנר פשוט מצחיקה, מצאתי את עצמי פשוט צוחקת עם הספר לכל אורכו, וחבילת הסטיקי נוטס שלי, אשר לא חשבתי יהיה לה שימוש פה, התרוקנה לאור כל המשפטים המצחיקים שסימנתי. היא כל כך שנונה, שזה פשוט תענוג.
הייתי רוצה לראות יותר פיתוח של דמויות המשנה, קצת יותר על הרקע של כל אחד מהם, הרקע שלהם "נזרק" במשפט או שניים שזה קצת ביאס (אני יודעת שיש ספרי המשך, ואולי זה קורה שם)
הספר מספר על חבורת נערים במוסד לנוער במצוקה, אשר טיל פוגע בבניין והורס אותו, וכאשר הם ברחו למקום מסתור, מצאו שאר כניסה לממד מקביל. בממד הקסום הזה הם מגלים שבעצם השער נפתח במיוחד עבורם כי הם מיועדים להציל את הממד מהנבואה העתיקה שעתידה להתגשם.
תום הוא הגיבור הראשי בסיפור ובעצם אנו נחשפים לכל מחשבותיו. הדמות שלו מתבגרת במהלך העלילה ומתפתחת. אהבתי אותו כבר מתחילת הספר כאשר גנב שוקולדים והביא לחבריו "תום רק חייך חיוך אבהי והושיט לחבריו את השלל, הוא עצמו כמעט לא נגע בשוקולדים. הוא שאב את עיקר הסיפוק מהעליצות שעל פני חבריו...בכל פעם שהתאפשר לו, עשה משהו כדי לעורר בהם ולו לזמן קצר, שמחת חיים" רואים פה עד כמה כוונותיו טובות, וכמה הוא אוהב את חבריו. אנו לא יודעים בשלב זה מה בדיוק קרה בעברו, אך אנחנו יודעים שהוא לא היה פשוט, ובכל זאת תום תמיד שומר על אופטימיות "הוא לא ריחם על עצמו, הוא ידע שלא תמיד הילדים ה'נורמליים' מאושרים יותר ממנו". הדמות שלו כל כך מיוחדת בעיניי כי למרות הפזיזות שלו הוא בסך הכל ילד עם כוונות טובות, ועבר לא פשוט, אך עדיין הוא לא מראה זאת כלפיי חוץ.
אז יש לנו פה 7 נערים עם עבר לא פשוט, וכל אחד מהם מתמודד עם זה בדרך משלו. תום בתחושת האבהיות והמנהיגות שלקח על עצמו, בייגל במכות, אילן ואיריס בהסתגרות, גני בכך שהיא זורקת את המתנות של אימה לפח והתאומים דרך הומור. התאומים יש להם קשר מיוחד מהם, כי אחד מהם חירש אילם אז השני תרגם לו ואותו. רואים את הדאגה והאהבה שיש להם אחד כלפיי השני. הם מצחיקים בטירוף ושבו את ליבי. "אמא שלנו מתה בלידה. היא ראתה את סקראש כשיצא ראשון והתאכזבה על כך שהוא כל כך מכוער אז כשאני יצאתי היא צרחה 'מה שניים כאלה?' ומתה מעצבים"
הייתה בספר ביקורת על המצב הפוליטי ועל המבוגרים השקועים בעצמם. והיה לו גם מסר מאוד גדול על כך שהמחשבות והרגשות השלילים שלנו גוררים אותנו לתהום אפלה, אבל האור והטוב שבנו מנצח אותו. כשאתה מתמסר לכעס או לפחד אתה מאבד את ההיגיון ומתחיל לפעול מתוך מחשבות שליליות שהורסות אותך. "אתה אומנם נעשה חזק יותר כשאתה פועל מתוך שנאה טהורה או כעס גדול אבל אתה גם נעשה חזק יותר כשאתה פועל מתוך אהבה או תקווה.. אתה בחרת למצוא את כוחך דרך האור.
אז כן, אין פה משהו חדשני מבחינת הפנטזיה. אבל יש פה הומור, יש פה אנושיות, ובעיקר יש פה כיף גדול.
ליאת רוטנר, מה שעשית לי בלב בגיל 13 ומטה, עשית לי גם בגיל 23 ומקווה שגם מעלה.

הספר הכי פחות טוב של ליאת רוטנר (אני אגיד את זה בעדינות).
קניתי אותו, מלאה בציפיות, וסיימתי בטעם מר של אכזבה.
העלילה?
תדמיינו לכם בראש את הארי פוטר, קיץ אחד ביחד, וארתור בארץ המנימונים - באותו הספר.
כן, בדיוק ככה. רק שבמקום שהתוצאה תיהיה יצירת מופת, התוצאה יוצאת מסורבלת ומבולגנת, חסרת טעם ופשוט משעממת ונמרחת!
הניסיון של ליאת רוטנר להשתמש בשפה גבוהה ועם זאת להשתמש בסלנג פשוט, צורב מאוד, ומתגלה ככישלון גמור, שלא כמו בספריה הקודמים (קיץ אחד ביחד, מעורב ירושלמי, הרמת מסך).
כדי לכתוב ספר פנטזיה, צריך הרבה תיאורים ופרטים, כדי שהקורא ידע להתחבר אל המצב. סופר צריך לדעת למצוא את הגבול הדק שבין שני ההפכים. לא הצלחתי להתחבר אל המצבים ולדמיין אותם, כי הפרטים היו פשים דלים, והעלילה הייתה בעיקרון מאוד בנאלית - היא לא חידשה לי דמויות חדשות (שדונים, ענקים ועוד...), והיא גם לא טרחה ממש להסתיר את דעתה על המצב הפוליטי.

למשל:
העיר שבילים - היא בעצם שדרות, שכמותה גם כן מופצצת.
ונראה כי היא גם לא טורחת אפילו להסתיר את דעותיה לגבי המחבלים והמפוצצים, ככה שאנחנו מבינים על המקום שמדובר בערבים!
שלא לדבר על העובדה שדויד צרויה - הוא בעצם גלעד שליט!

ועוד נקודה לרעתה: גם הפעם, העלילה מתחילה להתרחש בפניימיה! כל מה שעבר לי בראש היה "למען השם, היא לא יכולה ליצור סיטואציה אחרת, שלא מתרחשת בפניימיה?" בדיוק כפי בסדרת ספריה (קיץ אחד ביחד!) אין לה קצת מקוריות?

שורה תחתונה
ליאת רוטנר בסה"כ סופרת טובה, אבל היא פשוט זינקה גבוה מדי. כתיבת פנטזיה, זאת מלאכה קשה ומתישה, והיא פשוט לא הצליחה לעשות את זה טוב! אני לא ממליצה על הספר בכלל, אני ממליצה לדלג עליו ולא לקנות אותו ולהשקיע בו 90 שקלים, שעם כל הכבוד לרוטנר (כבודה במקומה מונח!) בכלל לא שווים את זה!!

מצאתי את הספר בסיפרייה, העטיפה עינינה אותי ולעומתה התקציר לא כל כך קרן לי, אבל החלטתי לקחת את הספר ולראות במה מדובר.
הספר היה מעניין מסקרן, אבל הוא נגמר מהר מידי, לא היו פירוטים והיה מאוד קשה להבין חלקים קצת יותר מורכבים בעלילה.
הדמויות היו מאוד... מאוד מרוחקות, היה קשה להתחבר אליהן ולהבין אותן.
היה מאוד קשה להבין חלקים בעלילה, היו קטעים שאפילו שדמות חדשה נכנסה, ואני לא הצלחתי לקלוט מה השם שלה.
קצת יותר תארים, קצת יותר פירוטים, היה מאוד קשה להבין חלקים גדולים וחשובים בספר.
לא שיש לי משהו אישי נגד הסופרת, אבל הספר לדעתי לא נכתב בצורה הכי טובה שהיא יכלה לה והייתה לי הרגשה שהיא מסוגלת ליותר, שהיא לא ממשה את הציפיות שלי ממנה.

כשהלכתי לסיפריה לקחתי ספר לא בדיוק ידעתי מה לקחת, ואז ראיתי את מאלאדר על המדף אז החלטתי לקרוא אותו.
לפני שהתחלתי לקרוא את מאלאדר קראתי עליו ביקורת ובה אמרו שרואים שזה ספרה הראשון של ליאת רוטנר, אז ממש לא ציפתי ליותר מדי...
אך אני ממש חולקת עליהם מאלאדר הוא בין הספרים הטובים שקראתי עד היום הספר מותח, מרגש, וכמו השם שלו "קסם הקמע" יש בו קסם אשר משאיר את הקוראים בנשימה עצורה.
הספר עלה על כל הציפיות שלי מומלץ מאד מאד...
בעיקר לנוער חובב פנטזיה!!!

לטעמי, הספר הזה הוא הספר הכי פחות מוצלח מכל ספריה של רוטנר.
לא נהנתי מהקריאה בו- הכתיבה צרמה ולא זרמה, הדמויות היו שטחיות, והמקוריות לא ממש זהרה מהספר.
בנוסף לכך, ליאת רוטנר גם לא מסתירה את דעותיה הפוליטיות בספר, (שבילים- שדרות, דוד צרויה-גלעד שליט וכן הלאה) מה שלדעתי לא אמור להיות בספרים לנוער שעשויים להשפיע על הקוראים הצעירים ועל דעותיהם.
היו חלקים בספר שהיו עמוסים בפרטים- והיו חלקים שבהם הסופרת פשוט רצה בעלילה בלי להתחשב בקוראים ובכמות הפרטים שהם מסוגלים לקלוט בעמוד אחד- ובקיצור- ספר מעייף.
העלילה כן עניינה- היא לא הייתה צפויה מידי- והיו קצת הפתעות, והרעיון היה נחמד.
לסיכום- לספר יש את הפלוסים ואת המינוסים שלו, אני אישית לא נהניתי ממנו- למרות שאני בטוחה שאנשים אחרים כן- אני חושבת שהוא די בזבוז זמן.
הסופרת בסך הכל היא כן סופרת טובה- ואם נתחשב בכך שהספר הוא ספר הפנטזיה הראשון שלה- הוא לא כל כך גרוע, אבל בואו נגיד שהיא מסוגלת להרבה יותר.

ספר טוב.
רוטנר משלבת בספר הזה מצד אחד כתיבה רגילה על חיים של בני נוער מנקודה מאוד משכנעת שלהם ומצד שני כתיבה מקצועית לחלוטין ומדהימה (בעיני), של עולם הפנטזיה.
מבחינתי זה התאזן. היא הצליחה לשלב איכשהו , אין לי מושג איך , שני עולמות שונים לגמרי ולהפוך אותם ביחד לספר מדהים של התנגשות בלתי תיאמן ביניהם.
כל פעם היא ממציאה את עצמה מחדש אין בספר הזה שקט אפילו לא בעמוד כל שניה קורה משהו אחר והתפלויות העניינים לא נותנות מנוח.
בנוסף,העלילה והמקום ממנו באו תום וחבריו הביאו אותי למחשבות על כך שבמקומות שונים בארץ יש נערים כמוהם שבאים ממציאות קשה ועם נקודת מבט כועסת על העולם ועל הוריהם וזה הוביל אותי להבין שמה שיש לי טוב בהשוואה אליהם והחזיר אותי לנקודת מבט טובה על החיים ועל מה שיש לי ועל אמירת תודה.

את הספר הזה רציתי לקרוא מרגע שנוכחתי שהוא קיים. מעולם לא קראתי אף אחד מספריה של ליאת רוטנר, אבל בעקבות ההמלצות הרבות ששמעתי עליהם, החלטתי לקרוא את "מאלאדר". חוץ מזה, כבר זמן רב אני מחכה לספר פנטזיה ישראלי - יש כל כך מעט כאלה. מרגע שקיבלתי את הספר, שקעתי מיד בקריאה.
בתחילה, הייתי מלאת תקווה, אך לאחר כמה פסקאות הייתי כמעט מאוכזבת. השפה מעורבבת - רהוטה יחד עם יומיומית - מה שיצר צרימה קלה. העלילה צפוייה מראש. לאחר פרק או שניים הספר כמעט לא מצא-חן בעיניי. אבל לאחר מכן השלמתי עם הנימה שלו, והתחלתי לחבב אותו.
הרעיון עצמו מקורי למדי, אבל הספר תמים. לעומת כמה ספרי פנטזיה מחו"ל, הוא בינוני. אבל קשה למצוא ספרי נוער כה עשירים שנכתבו על ידי סופר ישראלי. הספר מלא דמיון ומושקע מאוד, אך עומס היצורים המשונים והקסמים מזכיר מעט סדרות כמו "ווינטר בלו", וגורם לו להיות קצת ילדותי. ומשום מה, הספר עדיין מצא חן בעיניי מאוד, ולא יכולתי להפסיק לקרוא אותו עד הסוף.
שורה אחרונה, למי שלא היה כוח לקרוא את הכול - מומלץ לקוראי פנטזיה מתחילים.

מסע מרתק של שבעה ילדים יתומים שעברו למימד אחר וכך ניצלו חייהם מההפצצה שחוו.
הם מגיעים לעולם מקביל ושמו מלאדר- ועוברים בו חוויות מסעירות מסוכנות מסעירות ומיוחדות.
אני מאוד ממליצה. תזהרו לא לקרוא את הספר השני לפני הראשון- אחרת לא תבינו כלום (אופסייי)....

אווקי מה שבטוח זה שליאת רוטנר צריכה להתמקד בכתיבת ספרים ריאליסטים מאשר ספרי פנטזיה.
קראתי את רוב ספריה של ליאת וכולם היו טובים עד שהגעתי לספר הזה הפסקתי אותו בערך בעמוד 200 הוא פשוט היה כל כך כבד שהרגשתי שאין טעם להמשיך כשיש לי עוד הרבה ספרים שמחכים לי.
גם כאשר קרה משהו מעניין זה לא שינה הרבה.