• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
בשבילה גיבורים עפים

בשבילה גיבורים עפים

מאת אמיר גוטפרוינד

הביקורת של אלון דה אלפרט

תמונה של אלון דה אלפרט
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
5.0
ביקורת נבחרת
בשבילה גיבורים עפים

בשבילה גיבורים עפים

מאת אמיר גוטפרוינד

הביקורת של אלון דה אלפרט

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
ביקורת נבחרת
תמונה של אלון דה אלפרט
הוצאה לאור:זמורה ביתן
שנת הוצאה:2008
סדרה:עמודים לספרות עברית
קטגוריה:ספרות מקורית
הקודמת
אין ביקורת הקודמת
1/94
ביקורות על בשבילה גיבורים עפים
הבאה
אפרתי
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
4.0
לפני 9 שנים

“כשקראתי שאמיר גוטפרוינד חולה, לבי נכמר, למרות שלא קראתי עד אז אף אחת מיצירותיו. כשהוא הלך לעולמו, הצ”

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 16 שנים•3 דקות קריאה

קראתי על הספר ביקורות נוקבות. שהוא פשטני, שהוא מזלזל בקוראיו, שהוא סתם איזו נפיחה של ישראליות שתופסת טרמפ על גלי הנוסטלגיה לתקופות טובות יותר.


חרא על זה.


עוד לא סיימתי. אני בעמוד 576, ואני פשוט לא יכול להתאפק, אני חייב לכתוב. עוד מאה עמודים נשארו לי, אולי יותר, אני לא מעז לבדוק.


מהו המבחן אצלי לספר טוב? כל עמוד שאני קורא, אני מצטער שקראתי אותו, כי זה היה רגע מופלא, והוא עבר, והחוויה של לקרוא אותו לא תקרה שוב, לא בקרוב בכל אופן.
חלק מהעמודים כאן הם בגדר יצירת מופת בעיניי. יש בספר פסקאות שאי אפשר לזקק מהן משהו טוב יותר, נכון יותר, מדוייק יותר. כמו שירה.
אני יודע שהסופרלטיבים כאן עלולים להיראות מוגזמים, אבל זאת ביקורת שנכתבת תוך כדי קריאה, כשאני עוד נרגש מעוד משפט גאוני, מעוד אמת אחת, מבהיקה בפשטותה. אני כותב כאן את ביקורת המסעדות בזמן לעיסת הסטייק של המנה העיקרית, עם מזלג ביד אחת ועט בשנייה.

נכתבו ספרים רבים על סיפורי התבגרות, על נערים, הפיכתם לגברים, לאנשים, חיפוש עצמי, כל זה. אבל, לא קראתי מישהו שמצליח לתאר את זה כך, כלאחר יד, בדומה לסיינפלד, שבה סדרה שלמה, תשע עונות על כלום הפכו את העולם של שנות התשעים למשהו מזוקק ומדוייק, ולפיכך גם מצחיק - כי כולנו מצאנו חלקים מעצמנו שם גם בתוך כל הטירוף של הסדרה, וזכינו להבנה שהיופי בחיים נמצא בדברים שקורים "בין". אלוהים קיים בדברים הקטנים, בתכונות הפעוטות המעצבנות שקיימות בנו, חוסר השלמות שלנו, ואיך כל הדפקטים מתחברים וזוהרים דווקא באינטראקציות שבין אנשים דפוקים.

אמיר גוטפרוינד מפליא למצוא את היופי והגיחוך של האנשים הפשוטים, אם הם עירקים הלומי נוסטלגיה או ספרנים בודדים, אם הם עובדים במפעל שוקולד זניח או עסוקים בחיפוש עצמי או בחזרה בתשובה. בין הורי המספר קיים וויכוח עז שחוזר על עצמו בכל שנה, על היורה והמלקוש. אין יותר נידח מזה, קטנוני, מטופש, אבל כל כך מיטיב להעביר את סוג התקשורת שקיים אצל אנשים מסויימים. הסיפור נקרא כסיפור אוטוביוגרפי, כי אי אפשר להמציא את הדמויות האלה, הן אמיתיות מדי, וזה בולט דווקא אל מול היצירה החשובה האחרת של גוטפרוינד, "שואה שלנו", שהיה אף הוא אמין לחלוטין. העין הבוחנת שלי לא מצליחה לראות את ה"תחקיר" על הדמויות, שלא מתנהגות כדמויות פיקטיביות שטוחות בעלות סדרה מובנית של תכונות אלא כבני אדם אמיתיים, השכנים שלנו שלא עשויים מפלסטיק ולא מייצגים שום דבר מלבד עצמם.

הישראליות על כל גווניה בולטת כאן מכל שורה. מי שמחבב נוסטלגיה כמוני לא יכול שלא להתענג על זכרונות משנות השבעים והשמונים, על הפאבים הראשונים בחיפה (למרות שלא גדלתי שם), הטלוויזיה הפיראטית בכבלים, הופעות של רוד סטיוארט, אלבומי ניצחון ומשחקי שכונה ואפילו סדרת הרציחות הארוכה ההיא שגירתה את סקרנותנו בשנים הרחוקות ההן.

אני באמת לא יודע איך אמיר גוטפרוינד הצליח לעשות את זה. הוא הצליח לרגש אותי אינספור פעמים בלי מניפולציות רגשיות, הצליח להצחיק אותי בשימוש בשתיים שלוש מילים חדות כחרב, בבדיחות שלא ראיתי אותן מתקרבות. סיפור בעברית נפלאה עם מלים גבוהות ויפות שמצליחות להישמע יומיומיות ולא פלצניות.

מי שקורא את זה עלול לחשוב שאני מעריץ עיוור של הסופר. אבל זה לא מדוייק. אני טועם טוב טוב את המנות שמוגשות לי, ואם הטבח מפשל - וב"אחוזות החוף" הוא בהחלט פישל לדעתי, למרות פרס ספיר, אני הראשון שמרחיק את הצלחת בשאט נפש. אבל זה, זה משהו מדהים. ספר יוצא דופן. עשר מתוך עשר.


אני חוזר למנה האחרונה.




***

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של אהוד
אהוד
תמונה של מירית
מירית
תמונה של זלי
זלי
תמונה של אדמה
אדמה
תמונה של אתל
אתל
תמונה של אפרתי
אפרתי
תמונה של שונרא החתול
שונרא החתול
49קוראים|גיל ממוצע52|69%נשים

על המבקר

תמונה של אלון דה אלפרט

אלון דה אלפרט

ותיק
חבר מזה 17 שנים
446 ביקורות•60 נבחרות•13,997 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מתורגמת•ספרות מקורית•מתח ריגול והרפתקאות
תמונה של אלון דה אלפרט
אלון דה אלפרט
ותיק
חבר באתר מזה 17 שנים
ביקורות446
ביקורות נבחרות60
לייקים שקיבל13,997
דירוג ממוצע3.7 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מתורגמת153ספרות מקורית92מתח ריגול והרפתקאות84

דיון על הביקורת

24 תגובות
•לפני 10 שנים

עצוב כל כך.

קראתי כמעט את כל ספריו של אמיר גוטפרוינד (למעט "אחוזת חוף") וכמעט את כולם אהבתי. במקרה שלי, את "בשבילה..." אהבתי מאוד! גם בעיניי הוא מעולה. כך גם את "שואה". למעשה, היחיד שלו שלא אהבתי הוא "במזל עורב" - שם חשתי איזו נפילה - אח"כ הסתבר ש"במזל עורב" נכתב בתקופה מאוד קשה שלו. אני חושבת שאפשר היה לחוש בשוני. היה חכם ומוכשר וטוב. יהי זכרו ברוך, וספריו מצבת עד לו.
שונרא החתול
שונרא החתול•לפני 10 שנים

הרגשתי בערך כך כשקראתי את ׳מזל עורב׳ של גוטפרוינד (היחיד שלו שקראתי) אבל לא הייתי מצליחה לתאר זאת כך.

עשית לו כבוד גדול. אני מתמלאת יראה גדולה לקרוא את הספר כעת. ואולי לא צריך. אולי צריך להסתפק במה שקראתי פה. יהי זכרו ברוך.
אלון דה אלפרט
אלון דה אלפרט•לפני 10 שנים

מעלה תזכורת לביקורת על ספר נפלא מאת סופר נפלא שהלך היום, בטרם עת, לעולמו. הביקורת הראשונה שלי ב"סימניה".

אלון דה אלפרט
אלון דה אלפרט•לפני 12 שנים

אני לא מתווכח עם מי שלא אהב את הספר. לכל אחד יש זכות להתחבר לספרים או לא.

מצד שני, יש כאן עלילה. למה אין? יש סיפור התבגרות מקסים, רק שאין כאן פואנטה חד משמעית. אז מה? יש כאן פיסה מהחיים, וזה מבחינתי סיפור לא פחות טוב, ואולי יותר, מספרי מתח עם טוויסט ותגלית מפתיעה. כשאני נוסע, לא מעניין אותי רק היעד.
בנצי גורן
בנצי גורן•לפני 12 שנים

ספר נפלא שהסב לי הנאה מרובה.

לצערי טרם קראתי דברים אחרים של גוטפרוינד.
יפעת
יפעת•לפני 12 שנים

ביקורת נפלאה לספר שממש ממש לא אהבתי.

אני כן גדלתי בחיפה, אמנם אחרי הסיפור, אבל עברתי את החוויות המדוברות והתחברתי מאוד לחלקו הראשון של הספר. הבעיה שלי התחילה עם ההתבגרות, עם תחושת חוסר התוחלת שבספר. הרגשתי שהמחבר יצר רקע מרהיב, הקפיד על כל פרטי האווירה, קטנים כגדולים. רק שהוא כ"כ השקיע ברקע עד ששכח שספר צריך גם עלילה, משהו שימשוך את הלב והעין. זה ממש חסר לי בספר הזה. אולי זה ההבדל בטעם, גם את סיינפלד לא אהבתי, לא ממש אוהבת שמנפחים לי את הראש בכלום. או אם להשתמש בדימויים שלך- לא מצאתי שום סטייק במסעדה הזו.
אלון דה אלפרט
אלון דה אלפרט•לפני 12 שנים

לא רק אתה הוחזרת לנוף ילדותך. יש כאן משהו, בספר הזה. כמו עוגיית המדלן של פרוסט, כמו הרטטוי של מבקר המסעדות. משהו כאן נכון.

רוןש
רוןש•לפני 12 שנים

אהבתי מאוד את הפתיח לביקורת חרא אליהם

ספר מרתק המחזיר אותי לנוף ילדותי ב שכונה נווה שאנן ,אהבתי מאוד את הספר , אך דעתי משוחדת כי את המקומות וחלק מהדמויות אני הכרתי מהשכונה אני זוכר את הבולדוזרים שהגיעו לשטח הבניינים הגדולים מרובי הדירות של שכונת יזרעאליה שהוקמו על ההר שהיה מגרש המשחקים שלנו, הסיפור מתרחש בשכונה שמות דמויות ונאיביות שהיום חסרה.
ג'ניה
ג'ניה•לפני 12 שנים

ביקורת מעולה

ואני מאוד מזדהה. גם עם התחושה של הנאה מכל עמוד - מהומור מדויק בדיוק לטעמי, מכל החוויה המדהימה של קריאת הספר. ההתקדמות שלו בפרטים הקטנים והמוזרים של כל דמות שהוא מתאר.
אלון דה אלפרט
אלון דה אלפרט•לפני 13 שנים

נדמה לי שזאת הראשונה שלי באתר

שין שין
שין שין•לפני 13 שנים

איך פיספסתי את הביקורת הזאת?

אלון דה אלפרט
אלון דה אלפרט•לפני 13 שנים

הסוף היה אולי טוב מעט פחות

אבל לא במידה שתהרוס לי כמו שאנשים מתארים. זה הלך למקום קצת שונה משאר הספר. בכל זאת אני חושב שמדובר בספר יוצא מן הכלל, ואם בכל זאת משווים לשמי זרחין - בעיניי הכתיבה של גוטפרוינד עולה עליו עשרות מונים.
נתי ק.
נתי ק. •לפני 13 שנים

את הסוף אהבת?

הסוף ההזוי הרס לי את החוויה
talula
talula•לפני 14 שנים

לצערי, לא יכולתי לתאר את זה טוב יותר בעצמי

תיאור מאד מדוייק של חווית הקריאה של הספר, פשוט ספר מדהים! מאד רוצה לחשוב שאוטוביוגרפי במידה מסוימת, קסום ונוסטלגי.
קוראת הכל
קוראת הכל•לפני 15 שנים

כן, אנחנו באמת לא מסכימים

הכי אנחנו לא מסכימים על "שואה שלנו" - שאחת הבעיות העיקריות שלו בעיני היא חוסר אמינות. אבל הביקורת שלך מאוד יפה. גם אני אהבתי "סיינפלד" ומה שהיה יפה שם זה ההתמקדות בניואנסים הקטנים של החיים. לא מצאתי את זה בספר הזה. אבל אני כן מסכימה איתך שיש ב"בשבילה גיבורים עפים" פסקאות יפיפיות ושכמה מגיבורי המשנה בסיפור (אביו של אריק, למשל) מאוד מוכרות בנוף הישראלי, ומאוד אמינות.
Hope
Hope•לפני 16 שנים

ואו!!

דבר ראשון צריך שאמיר פרוינד יראה מה כתבת עליו.. (אני אנסה לעשות משהו בעניין) אתה כותב מדהים! אמת והנאה צרופה לקרוא מה שכתבת! כל הכבוד
ר
רמוליטו•לפני 16 שנים

מסכימה ב100%

כל מילה בסלע. אתה יותר צודק מצודק, ויותר מדייק משעון שוויצרי. אני זוכרת בדיוק את אותה ההרגשה. הלכתי להציץ מה חושבים מבקרים וקוראים על הספר שגונב את לבי בצורה כל כך מתוקה ומושלמת, ככה 100 עמודים לפני הסוף - ומצאתי את עצמי שואלת: מה לעזאזל הם רוצים מספר, או מסופר? או שאני לא מבינה כלום בספרות, או שלא קראנו את אותו ספר. אהבתי מ-א-ד את הספר, ואת הביקורת!
r
ruttie•לפני 16 שנים

its a good book, common now

its a good book, commonnow...its been a while since i read a book that deals with the quality of the typical israeli...since i left israel at 15 during the chasamba craze...i can tell you that it DID HAVE AN IMPACT ON ME...OUR BOOKCLUB AT JCC..IN IVRIT WHERE NO ONE IS YOUNGER THAN 40 FELT THE SAME WAY...CHAG SAMEACH M'NEWYORK...SO WHAT IF YOU FELT MANIPULATED...THATS WHAT GOOD STUFF DOES TO YOU!
נ
נ.ג.•לפני 16 שנים

מקווה שאתה צודק

אני עומדת להתחיל לקרוא את הספר הזה. זהו ספר ארוך ולא מתחשק לי לקרוא ספר בינוני.
אליהו
אליהו•לפני 16 שנים

בראבו

הוצאת לי את המילים מהמקלדת-לא יכולתי לכתוב את זה טוב יותר
dushka
dushka•לפני 16 שנים

דווקא אני די בונה על הקוראים

שטעמם דומה+ אינסטיקטים אחרים. וכן. אהבתי את הספר אם כי נראה לי שלא במידה שאתה אהבת אותו. כרגע אני נאבקת עם איים בזרם מאת ארנסט המיגווי (תרגם את זה יפה יואב כ"ץ) ולכשאסיים סוף סוף עם המסכת האיובית המופלאה הזו, אכתוב את חוות דעותי המפורטות (כרגיל)על בולמוס הקריאה של השבועות האחרונים. חכה ותראה...
אלון דה אלפרט
אלון דה אלפרט•לפני 16 שנים
לא הייתי בונה על "קוראים שטעמם דומה".. אבל בכל אופן, אני תוהה אם בכ"ז אהבת את הספר.
dushka
dushka•לפני 16 שנים

עקב הביקורת הזו

ועקב כך שאתה מן ה"חברים שטעמם דומה לשלי" קניתי את הספר הזה היום במבצע של צומת ספרים. אחרי שאקרא אדווח. כבר מזמן לא היתה לי תחושה מן הסוג שאתה מתאר בזמן קריאת ספר.
כוכי
כוכי•לפני 16 שנים

הכל שאלה של טעם וריח. זה כל כך אינדיוידואלי... הביקורת של אלון, כתובה מהבטן - תרתי משמע ( כל עניין הסטייקים וכו'- אהבתי את האנאלוגיה) אבל לגופו של הספר, דלוח ביותר, מאטריה לעוסה...
24 תגובות בסך הכל

ביקורות נוספות של אלון דה אלפרט

נמסיס

נמסיס

גרג הורביץ

****





משונה, פתאום קלטתי שזה ה״נמסיס״ השלישי או הרביעי שאני קורא. אפשר להיות יותר מקוריים, אבל ביחס לשאר הבולשיט שרץ פה בכמויות שאפשר לייצא, דווקא השם יחסית זניח.

גרג הורביץ היה בא לי טוב פעם, כשהחיים שלי היו אפילו עוד יותר במצב ״ייבוש/סחיטה״ מעכשיו, ולא יכולתי לקרוא שום דבר שדרש ממני מאמץ מנטלי מינימלי. זה כמו לראות סרט אומניות לחימה אינדונזי סטייל the raid, מלא דם וקטשופ וסכינים אקזוטיים, שלל זוויות מצלמה והבעות פנים זועמות ומופרכות. הספרים של הורביץ תמיד היו אוויליים נורא, אך הפעם הבולשיט היה מעל ליכולותיי, גם אם החיים שלי, כשאני חושב על זה, רחוקים ממצב נורמלי, איראן או לא איראן. דווקא בחיים האלה עם הממ״ד ואזעקות ליליות ומה יהיה, נדמה לי שכל שאר הדברים נדחקים החוצה, ומשהו בכוסאומו-יהיה-מה-שיהיה קצת מאלחש את הנפש שכמהה להרגיש קצת פחות, אבל אולי זה רק אני.
בכל אופן, גם בספר הזה כיתר הספרים בסדרה הארוכה, גרג הורביץ ממשיך לתקוע מקל בצלעותיו של אותו אווז המטיל ביצי זהב, אוון היתום-המתנקש-בעל-לב-הזהב, שנלחם באנשים רעים ובמקביל בשדים הפנימיים שלו. זה מוזר שזה כזה שיט כי הורביץ יודע לכתוב, הוא כמו שף שעובד במסעדת מישלן שפותח המבורגריה זולה בפתח-תקווה כי וואלה זה כסף והשכר דירה מצחיק. אני מזהה את הכתיבה הטובה מבעד למשפטים המופרכים, אילו הוא רק היה פחות מתאמץ לכתוב כמו אהבל על סמים, יש סיכוי שזה היה הרבה יותר טוב, לא יודע. פתאום בעקבות הדימוי שכתבתי כאן אני נזכר בכרמי מהסדרה המופתית ״הדוב״ שזה בדיוק מה שהוא עשה - עבד ב״נומה״ בקופנהגן ואז הלך לעבוד בסנדוויצ׳יה של אחיו בשיקגו. שמה זה עבד.

אולי עוד נפגוש את הורביץ באיזה פרס ספרותי מפונפן, אבל די עם היתום אחי. די. אולי זה כיף, אבל גם באמת נורא מטופש.


****

לפני 11 חודשים•
★★★★★
•אלון דה אלפרט
שנת הארבה

שנת הארבה

טרי הייז

****




וואלה, החיים שלי בתקופה הזאת, גם בניכוי איראן, הטילים, החטופים, המלחמה וכל הג׳אז הזה זה לא הדבר הכי אייאייאיי אם להתבטא בעדינות, ובכל זאת כשעברתי ליד חלון הראווה של סטימצקי ופתאום ראיתי את הספר הזה, אני חייב להודות שהרגשתי קפיצה קטנה ונשכחת של שמחה ועונג מול ספר חדש, של ״או! הנה משהו שיעשה לי טוב״.
אחרי ״לבד בתיאטרון המוות״, הספר הקודם והראשון של טרי הייז, שהעיף אותי ואולי את הרוב המוחלט של מי שקרא אותו, חיכיתי מאוד לספר נוסף שלו, ואני שמח לבשר שלמרות פסקת פתיחה תמוהה, עבודת תרגום מגושמת משהו, משפטים מרמזי-עתיד, בחירות מבניות מעצבנות ו״בטן״ עלילתית שלא באה לי טוב, הספר מצליח לעמוד איכשהו בסטנדרט של ״לבד ב...״, ולא נפל קורבן לסינדרום-הספר-השני הידוע לשמצה.
לקח לי קצת זמן להבין שקיין, הגיבור כאן הוא לא סקוט מרדוק מהספר הראשון, גם כי משהו בנימה ובניסוחים יותר ממזכיר את ״לבד ב...״. בדמות של מרדוק היה משהו קצת יותר מדי ג׳יימס בונדי וכל-יכול למי שמחפש ריאליזם למרות הז׳אנר המופרך-כנקודת-מוצא, ושמחתי לגלות שכאן, לפחות בחלק ניכר מהספר, זה פחות ככה.
ובכל זאת קיין הוא סוכן סי.איי. איי. שההתמחות שלו היא חדירה ל״אזורים אסורים לכניסה״. אירוני לקרוא את זה במקביל לצפייה בסרטונים אמיתיים של סוכני מוסד מאיראן, ובמיוחד שקיין מסתנן בין השאר גם לאיראן, ולא יכולתי שלא לחייך בזמן היותי בממ״ד כשקראתי בספר על הצורך של ״הטובים״ להתגבר על מערכת ההגנה האווירית של איראן - ועד כמה זה בלתי אפשרי. קיין מנסה להתחקות על עקבותיו של ארכי-מחבל מסתורי המכונה אבו מוסלים אל-טונדרה, מפקדה של מיליציה דאעשית על סטרואידים בשם ״צבא הטהורים״, אשר זומם טרה-פיגוע ראווה בארצות הברית בעתיד הקרוב.
אני אוהב ספרים כאלה. ריגול, ביון, המתח האבסורדי המתקיים בין טכנולוגיית-עילית של לוויינים, כלי טיס חמקניים, כלי נשק משוכללים ובינה מלאכותית לבין התכל׳ס המטונף, האנלוגי והמדמם של השטח. ״שנת הארבה״ סיפק במובן הזה את הסחורה, בגדול. זאת תוך כדי ניפוק משפטים מוכרים להחריד במיוחד בימים האלה, כמו למשל: ״...האייאתולות לא יבלעו את זה בשקט. הם יגררו אותנו לתוך עוד מלחמה שאי-אפשר לנצח בה. הם לא צריכים לנצח, אלא רק צריכים לחכות עד שנהיה מותשים ונוותר. אחרי שאלפים ימותו, נעשה את מה שאנחנו תמיד עושים: נכריז על ניצחון ונלך הביתה בלי שום דבר בידיים״.
בלי גלישה לספויילרים, אומר רק שהספר הזה לוקח מתישהו פנייה עלילתית חדה (ולטעמי האישי, מיותרת) מכפי שהז׳אנר מאפשר בדרך כלל, אבל בגלל שאני רב-חסד ויש בי סבלנות על-אנושית כמעט, סלחתי. עדיין הכול כתוב נהדר, מותח מאוד, למרות שאולי כדאי לחכות עד סוף המלחמה - אם אפשר - כדי שהמציאות לא תעלה על הדמיון בכל כך הרבה רבדים.

אנחנו חיים בזמנים משונים מאוד.


*****

לפני 11 חודשים•
★★★★★
•אלון דה אלפרט
משבר

משבר

רובין קוק

****





שוב ספר שמעורר בי את השאלה העתיקה, למה בכלל אני קורא?
כי הספר הזה לא ממש מעניין, לא במובנים שאני מחפש. הוא ספר די משונה, מין דרמה משפטית שנראית כאילו כתבו אותה כפרומפט, שמגוללת תביעה של רשלנות רפואית שמגיעה לסיומה ונפתרת ברובה על ידי אחד ג׳ק, רופא משפטי. כן, זה לא סתם נשמע כמו פרק בסדרה מתחילת שנות האלפיים על פתולוג שפותר פשעים, זה ככה בדיוק. ואז חייבים לשאול, מה זה נותן לי בחיים? למה קוראים את זה? זה כמו לנסוע באוטובוס לשום מקום. הנה, ישבתי, קראתי, 430 עמודים או משהו של אינפורמציה שמתורגמת באופן נוקשה וכמעט מילולי, אבל מה קיבלתי מזה?

שום תובנה מרחיקת לכת או אפילו לא מרחיקת לכת על החיים, על העולם שאנחנו חיים בו. לא על רפואה משפטית, לא על דרמה משפטית, לא שום דבר חדש על עורכי דין ועל אובג׳קשנים. סתם, סתם, סתם. אז למה? לא יודע. זה לא כל כך מעניין. מה קיבלתם מהביקורת הזו? כנראה שגם לא הרבה. זה לא משהו שישנה למישהו את החיים. מי אני בכלל?

אקזיסטנציאליזם בשבת בבוקר, קווים לדמותו.



****

לפני שנה•
★★★★★
•אלון דה אלפרט
בית הספר לקסם אישי (מהדורת 2015)

בית הספר לקסם אישי (מהדורת 2015)

נלסון דה-מיל

****





שואל את עצמי אם אולי פג הקסם של ז׳אנר הריגול בתקופת המלחמה הקרה, שמוצה עד זרא אצל החבר׳ה האלה של ג׳ון לה-קארה, נלסון דה-מיל ולן דייטון. נדמה לי ששלושה עשורים אחרי נפילת חומת ברלין, העולם כבר השתנה מדי, וכבר אין באמת מקום או הצדקה להמשיך לחמוק מסוכני הק.ג.ב. אפורי העיניים והלב בסמטאות מוכות הצללים של מוסקבה, ברלין או וינה. היום העולם אחר, מתוחכם יותר, מפוכח יותר, ואולי גם מעורר חלחלה יותר, על אף האשליות הגדולות - שהתנפצו בינתיים בשנים האחרונות - שדי, העולם כבר שבע ממלחמות, ודאי החמות שבהן. השחקנים השתנו, ואף על פי שהביון עדיין בועט, ותמיד יבעט, הדברים כבר לא עובדים ככה. בעולם של מטבעות קריפטו ובינה מלאכותית, קצת מפגר לקרוא על מיקרופילם או התחמקות ממעקבים דרך בבואות בחלונות ראווה. מצד שני, עדיין כותבים וקוראים ספרים ממלחמת העולם השנייה, או הראשונה, אז אולי יש עדיין מה להגיד על כל זה. אני לא לגמרי בטוח. קשה להתחמק מתחושת הדז׳ה-וו בכמעט כל ספר בסוגה הזאת, כי אולי לא קראתי את הספר הספציפי הזה, אבל קראתי עשרה אחרים עם שינויים קלים.

הספר הזה יושב יפה במעמקי הז׳אנר. ליד מוסקבה יש מתחם סגור ונחבא מהעולם, והוא בית הספר לקסם אישי של הגברת איוונובה, שבו קצינים אמריקאים שנפלו בשבי בוייטנאם ונחשבים למתים מלמדים חפרפרות רוסיות לעתיד איך לחשוב, לדבר ולהתנהג כמו אמריקאים, לפני שיישלחו להיטמע במערכת בארצות הברית. כאמור, הרעיון הזה לא חדש, הוא כמו הפריקוול של הסדרה ״האמריקאים״, ולא ברור למה מצופה ממני כקורא ליפול מהכיסא בתדהמה על רשעותם ותחכומם של הרוסים, במיוחד לאור מה שמתרחש בימים אלה ממש ברוסיה ואוקראינה, ותכל׳ס בכל העולם. אני לא יודע מה כבר יכול להפתיע אותי, אבל ברור לי שגם היום, בהיותי שבע סרטים, ספרים, סדרות ומהדורות חדשות בטלגרם, עוד לא התוודעתי לקצה קצהו של הפוטנציאל האנושי לרוע.

ואף על פי כן, הספר לא רע. להוציא את כתמי-הגיל של ז׳רגון ותרגום עצי ותמוה (חנויות שבע-אחת עשרה, מרכולים ומשפטים כמו ״מה אתה? צופה ארור?״) הכתיבה בסך הכול סבירה, ויש בו נטייה ראויה להדגיש שקיים טשטוש מוסרי גם מהצד ״הנכון״, המערבי, האמריקאי, שאין ספק שמתקיים גם במציאות האמיתית שבה לעתים רחוקות, אם בכלל, יש אמיתות בינאריות מוחלטות.

לחובבי הז׳אנר, אם יש כאלה עדיין מתחת לגיל 65.


****

לפני שנה•
★★★★★
•אלון דה אלפרט
שריון האור

שריון האור

קן פולט

****





קן פולט שולף מהשרוול עוד רומן למשרתות, הפעם על רקע בחינת הבגרות בהיסטוריה שאליה אני לומד בעל כרחי עם ילדיי בימים אלה ממש ויכול לדקלם מתוך שינה כי העאמות האלה לא קולטים אם זה לא בפורמט של סטורי - שורשי עליית הלאומיות באירופה, עיור, חילון, המהפכה הצרפתית, המהפכה התעשייתית, עליית נפוליאון וכן הלאה. הכול יש פה.

הספר, כתמיד אצל פולט, סאגה נעימה לקריאה אך חפרנית רצח, פרי תחקיר מעמיק ומרשים שלו על התקופה של סוף המאה ה-18 ותחילת ה-19, מתמקד בדמויות פיקטיביות בתחום טוויית הבדים מעיירה בדרום אנגליה, וכרגיל משבץ אותן היטב באירועים ההיסטוריים, באופן פורסט-גאמפי די מאומץ, אבל וואלה, לרוב זה עובד איכשהו כי בכל זאת פולט סופר מנוסה וחרוץ שיודע את מלאכתו.
תוך עשרים עמודים לכל היותר מבינים מי הטובים ומי הרעים. הרעים - בעלי אחוזות, אצילים, וכד׳ - הם רעים לתפארת, הטובים - בדרך כלל העניים - סובלים בשל היותם טובים, והמלחמה ביניהם (עם נצחונות קטנים לכאן ולכאן כדי לשמור על המתח) מתפרשים על פני כל הספר עד לנצחון הצפוי של הטובים על פני הרעים, לא בלי מחיר כמובן. בדרך העקלקלה אנחנו מתוודעים לחבלי המעבר מכלכלת כפר חקלאית וקהילתית בעיקרה למודל תעשייתי מהיר וחסר פנים ורגש, לחיכוכים המתבקשים בין שכבת האצולה להמון העממי מהמעמדות הנמוכים ובין הכנסיות למיניהן לקומון סנס החילוני, והשינויים הטקטוניים ברמה הבינלאומית, עד לעליית נפוליאון והקליימקס בקרב ווטרלו. פולט מלהטט בכל השדות האלה כמעט בלי להישמע דידקטי או מחנך מדי, אבל תוצאת הלוואי של לאחוז בחבל הזה משני קצותיו מתבטאת בדמויות סטריאוטיפיות בעלות מנעד רגשי דל, שמונעות אך ורק על ידי הסביבה או כתוצאה מדחפים גנריים כמו למשל תאוות בצע, שאפתנות, חרמנות או רדיפת צדק. את ליטרת הבשר לעולם הפרוגרסיבי פולט משלם בצורת תיאור סכמטי משהו של מערכת יחסים הומוסקסואליים ועוד אחת - עוד יותר סכמטית - לסבית, כשאלה מתקבלות איכשהו בהבנה ושתיקה על ידי הסביבה, אלא שבעוד היחסים ההטרוסקסואליים בספר מפורטים לעתים עד לרמה של מי עושה מה ואיך ואיפה ובאיזה גודל, ההומואים בעיקר ״חולקים יצוע באותה בקתה״ יחד ומדי פעם מתנשקים. נו, שוין, בואו לא נגזים.

כמו שכתבתי פעם על אחד מספריו האחרים של קן פולט - החווייה מהספר תלויה רבות באיך שמגיעים אליו. הוא יכול להיות רומן משמים למדי מבחינה ספרותית, ולחלופין ספר היסטוריה מרתק. אני די נהניתי, צלחתי בקלות יחסית את 600 ומשהו העמודים האלה, וגם אם לפעמים העברתי בטעות שני דפים במקום דף אחד, לא נראה שהפסדתי הרבה. ככה זה בהיסטוריה.



*****

לפני שנה•
★★★★★
•אלון דה אלפרט
ללא חרטה

ללא חרטה

טום קלנסי

****




כן, היה אפשר לקרוא לספר "ללא חארטה" וזה היה עובד באותה מידה.

מדובר באחד הספרים המוקדמים של טום קלנסי, שמתרחש בזמן מלחמת וייטנאם, כשג'ק ראיין עוד היה ילד ולא נכנס לעניינים. כאן אנחנו מתוודעים לראשונה לג'ון קלארק שלמדנו להכיר ולאהוב בספרים המאוחרים יותר של קלנסי, שאחרי שאשתו מתה (של קלארק, לא קלנסי!) ואהובתו נרצחת באכזריות על ידי סוחרי סמים, הוא עושה שימוש ביכולותיו כ״כלב ים״ - איש הקומנדו הימי המסוקס שלסתו כמו מסותתת בסלע, ויוצא למסע נקם לניקוי האורוות. אני יודע, זה נשמע כמו סרט שראינו מאתיים פעם, ובכל זאת למרות שקראתי את הספר הזה כבר פעמיים בעבר, לפני עשור ומתישהו בגיל עשרים ושתיים - קלנסי עדיין עושה עבודה מצויינת ומגיש ספר מתח ופעולה מהמצויינים בז'אנר, אפשר ממש להרגיש את הלולאה מתהדקת, ואפילו שידעתי איך זה נגמר, נשארתי במתח עד העמוד האחרון. כולנו אוהבים לאהוב ויג'ילאנטים, מצ'רלס ברונסון ועד דקסטר, ואין מה לומר, המנה הזאת מוגשת חמה.

קלנסי, אם היה אפשר לסכם אותו בשתי מילים, הן היו ״אוקיי, בומר״. ההתייחסות שלו לנשים, סמים, זנות, שוטרים וגנבים היא כשל הפנסיונרים שכולנו מכירים, והתרגום, בהתאם, מיושן, נוקשה ומילולי. אנשים קוראים זה לזה בשמות-צופן, קלארק הוא רב-מלחים זוטר, הסמיתסוניאן הוא מוזיאון הטבע הסמיתסוני. funny זה מצחיק, ו"מזיין אותך, בנאדם!" זה... טוב, הבנתם כבר. לא ברור למה מישהו תרגם ככה ספרים בשנות התשעים, בשפה שנשמעה תיאטרלית בטח גם בשנות החמישים. של המאה ה-19. קלנסי גולש פעמים רבות מדי לתיאורי פיצ׳ריהם המגוונים והחדשניים של הספינה ההיא או המסוק הזה, אבל מאידך הוא בהחלט בהחלט יודע לספר סיפור, ותכל׳ס די בא לי לחזור לתקופות שהייתי בולע את הספרים שלו בלי להשאיר פירור. זה היה, נדמה לי לפחות, לפני שהעולם נהיה יותר משוגע ממה שקוראים עליו בספרים.

יאללה, בואו נראה מה נהיה עם העמוס הוכשטיין הזה. קורע אותי לחשוב שלפני כמה שנים הייתי מחליף איתו ״כיפים״ בהפסקה, כשלמדנו באותה כיתה בבית הספר הממלכתי דתי ״לדוגמא״ בירושלים. נו שויין, לפחות אחד מאיתנו הגיע למשהו בחיים, והוא כותב ביקורות ב״סימניה״.

****

לפני שנה•
★★★★★
•אלון דה אלפרט
אשתו של הנוסע בזמן

אשתו של הנוסע בזמן

אודרי ניפנגר

****





נדמה ששמענו, קראנו, ראינו הכול מכל כיוון, ובמיוחד על נושא כה שחוק (קולנועית, לפחות) כמסע בזמן. חלאס, דרכי הפרדוקסים כבושות לעייפה, ואם מדי פעם יוצא עוד סרט שזו התימה שלו, החידוש שבו עשוי להיות בעיקר במימד החזותי, ולרוב, כשזה לא מספיק, גם ברובד הקונספטואלי. בדרך כלל הספר או הסרט הזה יעודדו את המחשבה האינסופית ״מה הייתי עושה אילו״ (לוטו, אלא מה), או ״מה היה קורה אילו״ (היינו הורגים את היטלר או מזהירים את צה״ל בשישה באוקטובר, אלא מה), וגם פותחים בכל פעם מחדש את האיסורים המתבקשים מתוקף הפרדוקס (לא לפגוש את עצמי, לא לשנות את העבר, לא להרוג את הסבא שלי, אלא מה). הכיוון תמיד נמצא באיזשהו מנעד צפוי של פעולה, הרפתקה, וסכנה מוחשית, בדרך כלל לשלום העולם והמציאות עצמה.

הספר הזה הצליח להפתיע אותי. נניח בצד את העובדה שהגעתי אליו באיחור של משהו כמו שני עשורים, ששמעתי עליו אלף פעם, וקראתי סקירות אינספור. משהו בשם חסר הדמיון ובפרמיס הפושר שלו לא דירבנו אותי יותר מדי. יאללה, יש מישהי, בעלה נוסע בזמן, היא פגשה אותו לראשונה כשהייתה בת שש ומאז דרכיהם מצטלבות. פיהוק, פיהוק ועוד פיהוק. רומנים בסגנון הזה לא מעניינים אותי במצב רגיל, והתוספת הגימיקית-בפוטנציאל של המסע בזמן נראתה לי טרום הקריאה מאולצת ולא אטרקטיבית.

אבל מצאתי את הספר בספריית הרחוב, הוא התגלגל איכשהו לראש ערימת הספרים ליד המיטה, התחלתי לקרוא ומהר מאוד הבנתי כמה דברים ובראשם - ניפנגר כותבת היטב. אם זה לא היה מתקיים, הספר הזה היה עף בחזרה במהירות האור. אבל היא יודעת לכתוב, היא מדויקת ומעניינת. הסיפור מוקפד ולא סתמי והדמויות, יותר מזה שהן עגולות, הן סוף סוף עושות דברים שאנשים אמיתיים עושים, ולא רק מה שמניע את העלילה. זה דבר שכל כך חסר לי בספרים שאני קורא, ונעדר עד לא-קיים בספרים שיש בהם מימד פנטסטי או בדיוני. אני רוצה להרגיש שהדמות שלי היא לא רק אמיצה או פחדנית או חייבת להציל את דמות המשנה מתאונת דרכים לפני שיהיה מאוחר מדי כי מסע בזמן, אלא שיש לה חרדות ולבטים ועייפות תהומית וסקס גרוע ובחירות שגויות וחשבונות לשלם וריח מהפה ומשפחה מעצבנת ותחביבים לא קשורים לעלילה. אני רוצה להרגיש שהדמויות האלה יכולות להתקיים גם בלי הסיפור, וכאן בספר הזה יש את זה למכביר. נכון שאם לא היה כאן את רכיב המסע בזמן היינו נשארים עם סיפור אהבה חיוור למדי, אבל ככה החיים של רובנו, סיפורים לא מאוד מעניינים ודמויות עגולות...

אני חושב שזה מקורי ומרענן ובעיקר חשוב לכתוב ספר על מסע בזמן שהוא לא מותח, מפחיד או דיסטופי, אלא מרגש ועמוק ומורט וחכם, בלי להיות מעצבן (גם אם היה אפשר לנכש 15-20 אחוז מהספר בלי להפסיד הרבה) ובלי להיכנס לשאלות קיומיות קונספטואליות כשלעצמן אלא אקזיסטנציאליסטיות שנובעות אגבית גם מהנתון הזה. לא למה מסע בזמן ומה אפשר לעשות עם זה ואיך לא לפגוש את סבא, אלא אוף, קיבינימאט, זה המצב, השיבוש הגנטי הזה היא לא כוח-על, אלא מוגבלות שהורגת לי את החיים, מי אני בכלל, למה אני, כמה זה משוגע אם אני פוגש את אמא שלי בצעירותה ומנסה להבין איזה אדם היא הייתה, למשל, או איך אני שומר על מערכת יחסים כשאני מכיר את העתיד באופן חלקי ומקוטע, איך אני מוצא עבודה ומתפרנס כאילו רגיל או מסביר לקולגות שלי למה נעלמתי פתאום באמצע היום או הופעתי עירום כשבכלל לא הייתי אמור להיות פה. המנגנון הזה כמעט מנטרל לגמרי את השאלות הכה מתבקשות של ״מה הייתי עושה אילו״ ומאפשר להתמסר לסיפור עצמו, ממש כאילו הבעיה הגנטית של הגיבור לא הייתה מסע בזמן אלא משהו אקזוטי הרבה פחות.

אהבתי את הספר הזה מאוד, וגם התרגשתי בכמה מקומות, כמעט עד דמעות. זה לא קרה לי הרבה הרבה זמן.



****

לפני שנה•
★★★★★
•אלון דה אלפרט
ספר הבצלים הירוקים

ספר הבצלים הירוקים

אהוד בנאי

*****





לא זוכר מתי בדיוק התחלתי לאהוב את אהוד בנאי. זכורה לי במעורפל הופעה אפופת עשן וערק ב״טרמינל״ המנוח בירושלים באמצע שנות התשעים, ואולי עוד איזה משהו ב״פרגוד״, אבל אף פעם לא הייתי מעריץ שרוף שהולך לכל ההופעות ויודע בעל-פה את כל המילים. כשיצא ״אהוד בנאי והפליטים״ ב-87׳ הייתי בסך הכול בן ארבע עשרה. גם אם לא הייתי נער מאוד מוזיקלי, דווקא התחברתי למלודיות ובעיקר למילים של ״עיר מקלט״ ו״זמנך עבר״, אבל רק כשיצא ״קרוב״ שנתיים אחר כך זה תפס אותי ממש. הקשבתי לרחוב האגס 1 ומיד הרגשתי בבית, ״פלורנטין״ הרטיטה את לבי למרות שהשיר הוא על רווקה מזדקנת, וכמהתי לאותה עלמה אירלנדית אפילו שבאותו זמן לא יצא לי ולו להריח בת מקרוב. הגעגוע, הכמיהה, הסיפור, החוויות הפשוטות בשירים נגעו ללבי הבוסרי בדרכים שלא יכולתי להסביר אז, ואני רק מתחיל להבין היום.

בניגוד לשניים מהילדים שלי, שמוזיקה שוצפת במחזור הדם שלהם כבר מגיל ארבע או חמש, אצלי מוזיקה היא לכל היותר מין פסקול, משהו שנשמע ברקע, שמלווה את הסיפור של החיים שלי אבל לא מכתיב אותו. ואף על פי כן, למרות שאצל אהוד המוזיקה, הגיטרה, המנגינות והפיוטים מתווים את מסלול חייו, כשאני קורא את המילים שלו - בכל שלושת ספרי הפרוזה שכתב - אני מרגיש שאני הוא, אני מרגיש ורואה את הזכרונות המוחשיים שלו ושלי מבעד לעיניו, שומע את התווים מבעד למילים ומתענג עליהם באמת, אולי בגלל שזה לא דיבור מוזיקלי, ובוודאי לא דיבור ספרותי עלילתי רגיל, אלא חלקיקים של חיים שאי אפשר לא להרגיש את האמת והטוהר והאהבה שבהם, וגם אם לא כתוב בהם כמעט דבר מבחינת תוכן - הם רוויים עד קצותיהם בכל מה שאינו מילולי ונמצא בכל ספר, סרט או חווייה שעשו לי משהו אי פעם.

אני לא מוזיקלי אבל כשאני קורא על החברות שלו עם מייקל צ׳פמן או הג׳ימג׳ומים עם חברים בראש פינה של שנות השבעים, אני מתרגש. אני לא דתי אבל יורדות לי דמעות כשאני קורא על המפגש החלומי בין לייזר (לאונרד) כהן לרב קרליבך, או על הסידור שמלווה אותו לכל אשר יילך. אני צעיר ממנו בעשרים שנה אבל חי בכל מאודי את הזכרונות שלו מבית אביו ודודיו, ומרגיש כאילו הם שלי, אולי בזכות היותם אוניברסליים ואנושיים כל כך, שהלב עולה על גדותיו.

קצרה היריעה לכתוב על החסד שעשה עמי כשהגיע לנגן לצד מיטתו של בני יהלי את השיר, ״אל תפחד״, וכשליוויתי אותו אחר כך אל המכונית, המתיק איתי כמה מחשבות על בתו, והיופי והפחד בגידול ילדים. אנחנו שומרים על קשר מהוסס, והלוואי הלוואי שהייתי יכול לכנות אותו ״חבר״. אולי ברמה הרגשית, האידיאלית, העליונה. לפני שנה וחצי כתב לי:
״אלון יקר
סיימתי ממש עכשיו לקרוא את ספרך "באוויר", קראתי אותו בנשימה עצורה, לפעמים ממהר מדי כי חייב להבין לאן זה מוביל...
ספר כל כך מרתק, מקורי, מטלטל. כתוב נפלא.
תודה גדולה ששלחת לי.
מקווה ששלומכם ושלום יהלי טוב.
חג שמח וכל טוב״


****

תוהה מה לכתוב לו עכשיו.

****

״בערב הראשון אחרי שהסתיימה השבעה על אמי, אבא ואני נשארנו לבדנו בדירה שהתרוקנה מהמוני האנשים שהכניסו לתוכה כל כך הרבה חיים וחום. אליהו אחי הבכור חזר לפנימיית בן שמן, שם עבד כמורה לספרות. הבית היה שקט מאוד. אבא ישב על הספה בסלון, בוהה באוויר, על פניו זקן בן שבוע. אריה בחורף. הוא כל כך אהב את אמא, חשבתי, מה יהיה עכשיו. ואז הוא קם ואמר: אני הולך לטגן לנו כרובית.״

ספר נפלא נפלא.




*****

לפני שנה•
★★★★★
•אלון דה אלפרט
נינג'ה לבן

נינג'ה לבן

אריך ואן-לוסטבאדר

****





כשראיתי את ״נינג׳ה לבן״ בספריית הרחוב חטפתי אותו מיד, כאילו היה ארטיק של ״ויטמן״. את הספרים האלה בדיוק הייתי גומע בנעוריי מכריכה לכריכה, תוך יום או יומיים גג. בימים הרחוקים ההם, לפני נטפליקס והנישואים והילדים והמשכנתא, כשחיזבאללה עוד הייתה מיליציה חביבה וחומייני היה עוד טרי, המתח העיקרי שהיה לי בחיים הגיע מהדמיון, דרך ספרים של סופרים כמו ואן לוסטבאדר, טרווניאן, פרדריק פורסיית, לדלום (או לודלום, עד היום לא ברור) או קן פולט. כמה עונג, כמה עמוק הייתי צולל, כמה מהר שכחתי מהעולם.

חששתי שאולי קראתי אותו כבר פעם, אבל המילים בגב הספר יכלו לתאר כל דבר ולא נשמעו לי מוכרות. אם כן, רווח נקי. דחקתי הצידה כל מיני ספרים מתוחכמים ורציניים שכרגע גדולים עליי, והתרווחתי על המיטה עם החתול המגרגר, בתהייה אם החווייה שלי תדמה במשהו למה שהיה פעם.

ההתחלה הייתה קשה. למרות שהספר הזה נכתב בשנת 90׳ ותורגם לעברית ב-93׳, התרגום ארכאי להחריד (כיאה לספרים מפעם) וגרם לי לרצות לגרד את העיניים מבפנים מרוב גלגולי עיניים, ועוד לא התחלתי לדבר על עשרים שלושים דימויים (שחוקים עד דק) בעמוד. CIA ו-FBI מתורגמים כס.י.א. ו-פ.ב.י., השרירים משורגים דרך קבע, השיחות נסובות על דא ועל הא, השיער שחור כעין הלילה או כפחם, השמיים הם פלדה ממורקת, השיער בגון החול הזהוב, על הפנים ניסכות הבעות נזעמות, הנשים נאנקות בתשוקה - או מיטלטלות באביונה אם מתעקשים, הרשע מושחת ואפלולי והטוב מפוסל, אכזרי בקטע טוב ונאמן כאל. אין ולו פסקה אחת בספר שכתובה כמו שאנחנו רגילים לקרוא היום. התבאסתי, לא אכחד (הא!).

אבל החזקתי מעמד, ואחרי כמה עשרות עמודים, פתאום שמתי לב שהשפה המיושנת ואפילו הפאתוס המוגזם באקסטרים (בכל זאת, ספר על נינג׳ות וזה) כבר לא מאוד מפריעים לי, ושבמקביל אני נשאב כבעבר לסיפור ולתוכן, מתמלא מתח במקומות המותחים ומתחרמן בחלקים האירוטיים שכתובים בכלל בכלל לא רע, אביונות בצד. מצד אחד יש בספר ובסגנון הכתיבה משהו נאיבי וניואייג׳י שנות-השבעים-סטייל, אבל בניגוד לצפוי מספר פעולה (עם נינג׳ות, כאמור) - הוא לא יורד ממש לתהומות שטחיים של סרטים של ואן דאם או צ׳אק נוריס, אלא מתקיים בנקודת ההשקה שבין פולקלור, היסטוריה, מיסטיקה, אלימות ורוחניות. לא ברמה של שוגון, נגיד, אבל גם לא ברוס לי. בנוסף פוגשים בדרך כל מיני מטעמים בלתי צפויים, כמו למשל ריגול תאגידי ופיתוח של מחשבים עם אינטיליגנציה מלאכותית, לא פחות. אם חושבים על סוף האייטיז, עם התסרוקות המנופחות, הפיצוצים האקסטרווגנטיים, המוזיקה והגסות הסגנונית שדבקה בכל ז׳אנר, מדובר בלא פחות ממאכל גורמה.

בשליש האחרון של הספר, אפילו החתול הרגיש שאני במתח והפסיק לגרגר. בניגוד למנהגי, נדמה לי שאת הספר הזה לא אחזיר לספריית הרחוב אלא אשמור אותו אצלי, ואולי אקרא בו שוב בעוד עשרים שלושים שנה, מי יודע.

****

לפני שנה•
★★★★★
•אלון דה אלפרט

ביקורות נוספות על "בשבילה גיבורים עפים"

בשבילה גיבורים עפים

בשבילה גיבורים עפים

אמיר גוטפרוינד

אני יודעת שאני ממש באיחור וכבר אפילו לא אופנתי, אבל רק עכשיו הגעתי לספר הזה, לכל 670 העמודים שלו, כן, זה ספר ארוך.
זהו סיפורו של אריק שגדל בשיכון פועלים בחיפה, בבניין דירות שכל השכנים מכירים ולכולם יש מה לומר.
זהו סיפורם דל חברי ילדות, בנים, ואחות של אחד מהחבורה, והתבגרותם בצל האירועים שעוברים על מדינת ישראל, ממבצע קראמה, דרך הניצחון של ששת הימים, השבר של מלחמת יום כיפור, גיוסם לקראת לבנון השניה, והתבגרותם עם מוות של חברים ופוסט טראומה שאיכשהו כולנו סוחבים.
הכתיבה של אמיר גוטפורינד מיוחדת, נוגעת, מתנגנת, לפעמים כמעט שירה. ולמרות שגדלתי הרחק מחיפה, במושב סמוך לגבול, יכולתי להזדהות עם כל כך הרבה סיטואציות, כי הכול שם מאוד ישראלי, וכל החברים הם קצת מיקרוקוסמוס של ההווי שלנו כאן.
הספר ארוך וזו התמסרות, בטח בעידן הסיפוקים המהירים שלנו היום, אבל שווה את ההשקעה.
והסדרה? עזבו, לא קשורה לסיפור של הספר. פשוט תקראו.

לפני שנה•
★★★★★
•תמר-מילים
בשבילה גיבורים עפים

בשבילה גיבורים עפים

אמיר גוטפרוינד

את הספר הזה קיבלתי כמתנת פרידה מכמה חברים לצוות בצבא.

השתחררתי ב-2018. שמונה שנים הוא ישב אצלי בארון מבלי שקראתי אותו.
במהלכן חוויתי הרבה, התבגרתי במובנים מסוימים ובאחרים נותרתי ילדה.
בכל מקרה, בדיעבד, אני שמחה שקראתי את הספר רק עכשיו. כי זה ספר מקיף המון תחושות וחוויות, יותר מדי להבנתה של ילדה לתחושתי.

הספר עוקב אחרי אריק וחבריו לשיכון (שיכון פועלים בחיפה) מהיותם בני עשר בזמן מלחמת ששת הימים ועד לרצח רבין.
הספר מראה איך החיים מובילים את חבורת הנערים לכיוון שונה, מרחיקים ביניהם, מקרבים, ובכל מקרה משנים אותם.
זהו סיפור על התבגרות, על חברות, על חיים בצל המלחמות-מבצעים-פיגועים-נעלמים-נרצחים.

אהבתי את השפה של הספר - גוף ראשון מפי הגיבור שמספר בדיעבד, בהיותו מבוגר ככל הנראה בשנות הארבעים לחייו, את סיפור חייו. שפה פשוטה, לא יומרנית, מלאה בדיאלוגים ובצבעוניות העדתית שליוותה את המדינה הצעירה: הורים פולניים, שכנים עיראקיים ועוד שכנים שמורכבים משתי חמולות יריבות טורקית ויוונית.
אהבתי את הישראליות שבו. למעשה זה הדבר שהכי מורגש בספר. כל דמות שם כל כך ישראלית:
יורם היזם הכושל, מיכל עם נעלי הפלדיום הנצחיות , גדעון עם ה"כמו המופיליה" וה-"זה יכול לקרות לכל אחד - אבל זה קורה רק לך", אריק שמסרב להתבגר.

למעשה, אני חושבת שאם מישהו - אמריקאי או אחר - היה מבקש ממני ספר שמתאר את תמצית הישראליות, הייתי אומרת לו, "הנה קח, קרא."
חלק יגידו שהספר עמוס בקלישאות לאומיות, והקשר האישי ללאומי מאולץ ולא אותנטי, אבל אני הרגשתי שהספר לא מתיימר ליצור מלודרמה מהלאומי,
אלא פשוט מציג פיסות מחיי הגיבורים, ולא ניתן להתעלם מהמאורעות של התקופה. בייחוד שאלו השפיעו על הדמויות באופן ישיר (כמו מוות של חברים לשיכון) או באופן עקיף (כמו היעלמותן של נערות כמו רחל הילר או נאוה אלימלך).

בקיצור, הספר כתוב טוב והדמויות בו מרגישות מוכרות להחריד. ממליצה.
לצערי, לא מצאתי לספר תרגום לאנגלית, אבל עד הרגע שגם יתר האנשים בעולם יוכלו ליהנות מספר זה, ממליצה לכל ישראלי שאוהב רומן חניכה-התבגרות רחב יריעה (רומן אפי) עם ניחוח היסטורי וצבע ישראלי-חיפאי, מי שאוהב שפה פשוטה אך יפה ומדויקת, ממליצה לו לקרוא ספר זה.

לפני 4 חודשים•
★★★★★
•סתיו
בשבילה גיבורים עפים

בשבילה גיבורים עפים

אמיר גוטפרוינד

כשקראתי שאמיר גוטפרוינד חולה, לבי נכמר, למרות שלא קראתי עד אז אף אחת מיצירותיו. כשהוא הלך לעולמו, הצטערתי על גודל הטרגדיה האישית והמקצועית, של אדם שהשאיר כמה שריטות בעולמנו.

לא קל להתדיין עם סופר ישראלי מת, לא קל להעביר עליו ביקורת, האם המוות מוסיף לו נקודות, או לא, האם הביקורות הן סוג של עיזבון לשאריו, או שמא נועדו אך ורק לקוראיו העתידיים.

כשקראתי את הספר רציתי לשלוח לו מכתב, או מייל או פקס. לתת לו את כל המחמאות המגיעות לכישרונו. אבל אני כבר לא יודעת מה כתובתו העכשווית, אז אסתפק בביקורת.

ואולי יותר טוב ככה, כי גם הטענות הקטנוניות שלי לא יגיעו ליעדן, ויטבעו להן בים הביקורות והסופרלטיבים.
אז למה כן ומאוד ונהדר?

כי גוטפרוינד הוא (סליחה, היה, ובעצם לא, הוא עדיין) סופר מוכשר כדבעי, חכם וציני ושנון, ויש לו הברקות לשוניות והברקות של תוכן שהצחיקו אותי מין צחוק של נחת והתפעלות.

כי גוטפרוינד הוא אשף של דמויות, של סיפורי משפחה ועדות צבעוניות, ודמויות עגולות ובעלות ייחוד.
כי גוטפרוינד יודע לקחת את סיפורי השכונה הישנים ולהפוך אותם לחלק מהזיכרון הקולקטיבי שלנו, זיכרון ישראלי צרוב בדי.אנ.איי שלנו.

הסיפור הוא של אריק, דמות המספר, וארבעת חבריו משכונת פועלים עלובה בחיפה. סיפור שהופך את הרפש, העוני, הכיעור וההתפוררות, הפשטות ועניות הדעת, העילגות והנבערות, המשפחתיות העקרה והמשפחתיות הדביקה, לסיפור ישראלי יפהפה.

ולמה בכל זאת יש לי טענות ומענות?

כי הספר ארוך כאורך הגלות ויש בו עמודים על גבי עמודים שהיו יכולים להישאר על רצפת חדר העריכה.

וגם אם העמודים המיותרים הללו מכילים שנינות או בדיחה או משפט המחץ, היה אפשר בקלות להעתיקו ולהתיק אותו לעמוד בר קיימא.

פעמים רבות, יש לחזור יותר מפעם אחת על פרט מסויים כדי לחזק את הסיפור, את הדמות או את ההתרחשות. רצוי לחזור על הפרט בצורה שונה, כדי לא לשעמם וכדי להאיר אותו מזווית שונה.

אבל כמה פעמים הופכים את החזרה למיותרת ומעצבנת? לטעמי, שלוש פעמים זה מיותר בספר שחורש אותם גיבורים ביותר משש מאות עמודים.

אז על כמה עיסקאות נכלוליות של יורם לוי עלינו לקרוא? כמה פעמים מוזכרת חתלתולה? כמה פעמים נעלי הפלדיום של מיכל? כמה פעמים השיר של אמא של החתלתולה? כמה שטויות של ניסים אבאדי? כמה מאכלים עירקיים? כמה פעמים הוזכרו ישיבות ועד הבית, מר טיראן וניצה, והניירות שנתקעו במתגים של חדר המדרגות? כמה פעמים תוארו עלילותיו של דוד פרץ? היורה והמלקוש של ההורים? גדעון ורחלי? לוי לוי והמשרד של ששון-אבאדי-ששון ואבאדי-ששון-ששון וחילופיהם?

אני חייבת לציין, שבעמוד חמש מאות ומשהו, בדיוק כשהתחיל איזה אקשן, אמרתי נואש ודפדפתי, רפרפתי, ונטשתי בלי נקיפות מצפון כלל.

גם לא אהבתי את חילופי הדברים בין אריק לבין מיכל. הם נשמעים כמו חילופי חידודים ולא חילופי דברים.

הגימיק של שזירת דברי ימי מדינת ישראל בסיפור הפרטי, הוא משומש למדי. נדמה שאין ארוע בולט שלא מצא עצמו בספר, עם קשר ובלעדיו. ממלחמות ועד רציחות מפורסמות. אהבתי לחזור וחדד את זכרוני, אבל נשאלת השאלה מה יגידו על כך בני עשרים או אזרחי חוץ.

ומלבד זאת, לא אהבתי את אריק. ממש לא סבלתי אותו. בדרך כלל, אני אוהבת גם את הגיבורים הבלתי נסבלים ביותר, אבל אריק? למרות שהוא דמות המספר, ומכאן, שהוא מייצר סימפתיה ואמפתיה ותחושת הזדהות, ממש דמות מעצבנת בעיני. את רשימת הבחורות והנשים שלו, ארוכה כאורך הגלות ומשעממת כאורך הגלות, ממש שנאתי. האם כל המאהבות השטחיות הללו מתוארות רק כדי להאדיר את תכונותיה התרומיות של מיכל? אינני יודעת וגם אינני יכולה לשאול את אמיר.

אז מה היה לנו? כשרון כתיבה אדיר שבוזבז בטקסט ארוך מדי, נטול עלילה של ממש, גדוש חזרות אינסופיות (הנה, גם אני חוזרת על זה), שמורידות מערכו.

לכן רק ארבעה כוכבים.

לפני 9 שנים•
★★★★★
•אפרתי
בשבילה גיבורים עפים

בשבילה גיבורים עפים

אמיר גוטפרוינד

הספר הזה משקף את כולנו יחד כמרקם אנושי וחברתי משנות השישים עד היום. הישראליות הזו שנבנתה
בעמל רב שלב אחר שלב מאנשים שונים שהגיעו מכל קצוות הגלוב להקים פה מדינה וההרגשה הזו שיש
להם עול על הכתפים ואחריות גדולה למתרחש כאן יוצרת בעלילה את התבניות שמגדירות אותנו כיום כישראלים.

למען האמת הקריאה העלתה לי חיוך יותר מפעם אחת במשך הקריאה .כאילו אני קוראת לעיתים את סיפור השכונה שלי דאז.
כאחת שהיא דור ראשון כאן בארץ לא ראיתי בגיחוך באמירות ובצחוקים סוג של "ירידה"
על צבעוניות הדמויות אלא ההפך. כי לקחת אנשים מכל קצוות תבל ולעשות מהם עיסה אחת זה לא דבר של מה בכך.

ודוגמאות מצחיקות או עצובות יש כמעט בכל דף בספר.

נניח פעם אצל דור ההורים בקורות חיים היה כתוב : בית ספר, צבא , ועוד איזה עבודה שלה היית נאמן
במשך כל חייך .היום אין מספיק דף בשביל לכתוב את כל העבודות שעבדת בהן בימי חייך.
הנאמנות הזו למדינה לצבא לעבודה למשפחה הייתה ערך כל כך גבוה שלעיתים אני תוהה כמה שוני יש בין אז להיום.

ואם לילד היתה הצגה או מופע בבית ספר או בחוג ההורה לא היה יכול לוותר על יום עבודה ולקחת יום חופש
כי אחרת לא יהיה כסף בסוף חודש. שוב הנאמנות הזו שמופיעה לאורך כל הספר.

הרס אותי בעלילה הזיכרון המתוק הזה כשפעם ההורים רצו לעשות רושם נניח באסיפת הורים או לקחת את הנער פעם ראשונה באוטובוס ללשכת גיוס הם היו נועלים את הנעליים הטובות שלהם .כלומר היה סוג של כבוד עצמי
כשבאת מול הרשויות או מול גורם סמכות כזה או אחר. ואם הנעליים היו מצוחצחות ונקיות היית יכול לעמוד בגאווה.

כל הספר מתחילתו ועד סופו ארוג בילדות שלנו ובמלחמות שעברנו מראשית המדינה ועד הלום . ולי היה פשוט נעים להיזכר בדרך שעשינו, אורי זוהר וסוגיית החשיש, קזבלן...פארה פוסט והמלאכיות, מייק בריינט שהתאבד וכולם התאבלו מעצב.
כשהמערך נפל ובגין עלה לשלטון..אנטבה ,מנכן 1970. יש בספר המון כדורגל וכדורסל וכמה גאוות מדינה הייתה לנו עם מכבי וממליאן.

ההמצאה הענקית שהייתה אז הטייפריקורדר, והיכולת להקליט תוכנית רדיו הייתה ההמצאה של החיים לילדים. וכפתור בורר התכניות ברדיו שאף פעם לא היה מכוון. והבנות שנותנות או לא נותנות ועד איפה ואיזה קו מותר לגעת. הכל כל כך תמים שזו הייתה חוויה לקרוא על כך.

מלבד העלילה של חמישה נערים שהפכו לגברים בדיוק בזמן שהמדינה הקטנה שלנו החלה לגדול.
המוטיב המרכזי מבחינתי בספר זה השייכות והגאווה להיות יהודי וישראלי כאן בארץ ישראל.

ופה הבנתי שקצת פספסנו לאחרונה את המוטיב החשוב הזה.

הספר לא מותח או מלהיב באופן שאתה לא יכול להתיק את העיניים מהספר. למען האמת הוא די
רדום והיה חסר לי פה נסיקה בעלילה או התרגשות מסוג מסוים שאמורה להתרחש בספר.
אך עדיין זה ספר מעולה וכתוב טוב .

לפני 12 שנים•
★★★★★
•חני
בשבילה גיבורים עפים

בשבילה גיבורים עפים

אמיר גוטפרוינד

זה ממש לא ספר בשבילי, חשבתי כשהתחלתי לקרוא אותו. אבל הוא כבש אותי. אני בדרך כלל מנסה לברוח מהיסטוריה ישראלית, אבל גוטפרוינד בנה כל כך יפה את הסיפור האישי לצד הסיפור המדיני. מעבר לעובדה שלמדתי לא מעט במהלך הקריאה, היה בו משהו ישראלי בצורה לא גלותית ולא משעממת.

ספר ארוך, יש לומר. וקראתי אותו מאוד בנחת. אין לו את איכות הקריאה שגורמת לנו לרצות לדעת מה קורה בפרק הבא. ובכל זאת, שווה לקרוא אותו. יש בו כל כך הרבה אהבה. וכן, אני מבין שלדמות של אריק יש צד שובניסטי ודוחה. אבל זו דמות, והיא משלמת מחיר על כך. וזו כתיבה טובה בעיניי אם דמות יכולה להיות גם טובה וגם רעה, גם שפלה וגם אצילית. והעיקר - הדמות היא לא הסופר. עניין שבאופן כללי שווה לשנן.

אהבתי מאוד.

לפני שנתיים•
★★★★★
•Altron
בשבילה גיבורים עפים

בשבילה גיבורים עפים

אמיר גוטפרוינד

בשבילה גיבורים אחרים. אח! בשנות העשרים לחיי חיפשתי גיבור.
מושפעת משלל סרטים רומנטיים, מדימויי גבריות (אוי) בשקל, שגדלו והתעצמו רבו ונפוצו עם כל בירה ששתיתי בפאבים ירושלמיים בשנות התשעים, אגב לכסון מבטים רבי משמעות אל גברברים ירושלמיים שמסתירים את עצמם מאחורי ענן עשן.
קראתי כל זאת. אבל אחת לכמה זמן חשבתי: רגע? על מה בעצם הספר. מה החוט שקשור הכל יחד? יש כאן נתזי חיים, זיכרונות מפה ומשם ועד להודעה חודשה. פה ושם הוא נוגע. אבל כל כך הרבה דמויות ואירועים. עוד מלחמה, עוד פיגוע, עוד רצח. כדורגל בחיפה. כך כמעט עד לסופו. אז מה בעצם יש כאן?
המספר דומה מפספס כל הזמן, לא לומד, נכשל ונע מכוח האינרציה. כאילו נמנע מלבחור. מלפעול. החיים ממשיכים, הלאה. הלאה. אין סוף אירועים. הרבה דמויות. החיים בארץ – לא משעממים, תרצה או לא תרצה הם מכים בך, שורטים, לפעמים כואבים רק מלחלוף לידם ולהסתכל.
רק בסוף – הדברים נאספים לאיזו נקודה שהכל כמו הוביל אליה. היסודות: חברות. אהבה. חיים. הדברים האלה שלוקחים כמו צידה לדרך – שנים של הליכה, של חיפוש, של תהיות וטעויות ובסוף חזרה לנקודת ההתחלה. לבסיסים: אהבה. חברות. וטוב ששני אלו יכולים להימצא באדם אחד. בעיני זה הסיפור.
אהבתי את הספר, למרות שהדרך לא היתה תמיד מובנת, רמת הכתיבה לא אחידה. זו אינה פסגת הספרות העברית. ובכל זאת – נהניתי.

לפני 6 שנים•
★★★★★
•שרית
בשבילה גיבורים עפים

בשבילה גיבורים עפים

אמיר גוטפרוינד

חודש שלם לקח לי לקרוא את הספר הזה. הוא ארוך. הוא חיים.
חודש שלם הייתי אריק והסתובבתי עם יורם ברחובות חיפה והתאהבתי במיכל וחשקתי בתמרה וחייכתי מגדעון ושיחקתי עם בני. התבגרתי והתגייסתי והשתחררתי ועברתי דירות ופתאום מצאתי את עצמי שוכב במיטה וקורא את העמוד האחרון. אחרון מבחינת הספר, אבל אני יכול לכתוב בראש שלי את ההמשך. הרי הייתי איתם בכל הרגעים שלהם, אני אפילו מכיר את חיפה (למרות שהייתי בה רק פעמיים כתחנת מעבר בצבא).
ואולי זה מה שנשאר איתי אחרי שסיימתי לקרוא, לפני כמה שנים. אריק תמיד שם, בין דפי הספר. הוא חי. רק צריך לחזור ולקרוא את המילים שלו מחדש.

לפני 9 שנים•
★★★★★
•ריח גנים
בשבילה גיבורים עפים

בשבילה גיבורים עפים

אמיר גוטפרוינד

מהו ישראלי בעצם? הרבה אנשים ינסו לענות על השאלה הזאת בהמון דרכים ובסופו של דבר יפספסו הרבה בתשובתם מבלי לשים לב לשאלת העבר, ההווה או העתיד.

אמיר גוטפרוינד עונה על השאלה הזאת לא בטוח שבכוונה תחילה בכלל בכך שהוא מגולל סיפור שמושפע באופן כמעט ישיר מחוויות ילדותו עוד כשהמדינה היתה רק מדינה צעירה עד שהפך למבוגר ולישראל הנוכחית . הוא בעצם גודל בחיפה ומספר את סיפורו שלו בד בבד עם סיפורה של המדינה.הוא מספר גם את סיפורם של משפחתו חברי ילדתו שכניו מכריו שחיים זה לצד זה תוך כדי שהמדינה מעצבת אותו ואת חברי ילדותו למה שאנחנו היום - אזרחי מדינת ישראל.

גוטפרוינד עוקב אחר התהליך האיטי בסבלנות, ומסביר בפירוט מנקודת מבטו תוך כדי שהוא קורע פיסות-פיסות מאותה "ישראליות" מפרק ומרכיב בשיטתיות, מההתחלה עד לסוף, ואף חוזר לאחור דור אחד לפני קום המדינה לתקופת מלחמת העולם השניה ומספר את סיפורו של סבו.גוטפרוינד עובר דרך כל נקודות הציון ההיסטוריות החשובות מקום המדינה דרך מלחמות ישראל, עליות, הסכמי שלום, פרשיות, כדורגל, ארוויזיון ומה לא בעצם. מספר אותם בנקודת מבט ראשון שהיא אמינה ביותר מצחיקה, משעשעת, מרגשת, עצובה, כנה, מעוררת השראה, מלאה באירוניה, ציניות עדינה וגם בחוכמה.

מלבד הסיפור מסופר בחן רב ובכישרון אדיר, והאמיתות ההיסטוריות מסופרות כבדרך אגב לסיפור ילדותו שהוא גדוש באירועים ומעניין כשלעצמו ומפורט בצורה מספקת שלא מותירה בכלל מקום או ספק לזה שהיה אפשר לכתוב את הסיפור בצורה טובה יותר. כי פשוט אי אפשר.

הכתיבה מדיפה את ריח הזיעה ואת המאמץ הכביר שהושקע ע"י המחבר בכתיבה המוקפדת של הסיפור, כדי שאנחנו נהנה מכל מילה ומילה ומותירה את הקוראים המומים מכמות המידע ועומק הדמויות שיוצר בליל מגוון להפליא של דעות, פערי מנטליות, מנהגים, מסורות, פתגמים, סגנונות דיבור עשיר להפליא וכיאה למדינה שעשירה בגוונים אתנים שונים של כל העולים היהודים מקצוות תבל השונים יחד עם הישראלים הותיקים, האשכנזים, הספרדים, והערבים מתערבבים להם כל כך הרבה מסורות ויוצרים בלידה קשה את מה שאנחנו מכירים היום המנטליות הישראלית המודרנית (אין ספק שהמילה "לידה" מציינת תהליך סופי, ואי אפשר להתייחס לתהליך התהוות החברה הישראלית כתהליך סופי. כי הוא הולך ומשתנה עם הזמן, אך בשבילנו בנקודת הזמן הזאת הוא סופי מבחינתנו).

הספר אכן ארוך מעל 650 עמ' אבל הוא לא מעייף או מלאה ורק גורם להנאה בכל רגע נתון של קריאה.
באמת יצירת מופת איכותית של הסופר
ספר חובה בכל בית ישראלי!,
והלוואי שבכל בית

לפני 14 שנים•
★★★★★
•Goerge
בשבילה גיבורים עפים

בשבילה גיבורים עפים

אמיר גוטפרוינד

זה לקח זמן, אבל לבסוף המאמץ נשא פרי, והצלחתי לסיים את הספר. לא שהיה קל. זה לא העובי שהיווה בעיה. יש ספרים עבים ממנו שסיימתי בנשימה אחת בפחות מיומיים. לא, הבעיה אינה נעוצה באריכות הספר אלא בעלילה. כלומר בהעדרה הכמעט מוחלט. אני יודעת שיש אנשים מאסכולת "העלילה היא לא העיקר". אלא הרגשות, או האווירה, או התיאורים, או האג'נדה שהספר בא לקדם. אנשים אלה נוטים להתכנס בחבורות במגדלי שן ולהעניק פרסים ספרותיים אלה לאלה. אני, אם זה לא היה ברור, לא חושבת ככה. אני קוראת ספר קודם כל בשביל העלילה. סתם דברים שקורים להם בלי קשר ובלי סגירות ובלי תמה עיקרית יש לי גם בחיים, תודה רבה.

ועכשיו ישאל הקורא התמים את השאלה הברורה הבאה: אם זה היה כל כך קשה, למה המשכת? וזו שאלה במקומה. אני יודעת שיש הגורסים שהחיים קצרים ומלאכת קריאה הספרים מרובה, ואין להשקיע מאמץ בספר שלא מצליח לתפוס. גם אני חושבת ככה לפעמים. אבל לפעמים לא. זו התשובה הראשונה: כאשר יש ספר מוערך, או סופר מוערך, או לכל הפחות כתיבה שמאפשרת זאת, אני לא דנה את הספר עד שהגעתי לסופו. אבל יש גם תשובה שניה: המשכתי הלאה, כי הבטיחו לי שיש בסוף עלילה.

וזה נכון. אני שמחה לבשר שנמצאה עלילה בספר. אחרי תיאורים ארכניים של עשרים ושבע שנים בחיי הגיבור המספר וחבריו, אחרי שהתבוססנו כהוגן בכלומיות של חייו השטוחים, ושל חיי חבריו השטוחים באותה מידה, ואחרי ששמענו על כל מלחמות, מבצעי ומחדלי צבא ההגנה לישראל באותה תקופה, אחרי הכל יש גם עלילה. העלילה, למעוניינים, מתחילה בעמוד 603. לקורא המתעניין אומר שיש אפשרות להתחיל את הקריאה במקום הזה, בלי הפסד גדול. רק לקחת בחשבון את דמויות הגיבורים: אחד שהוא בטלן ורודף שמלות וחושב להיות סופר, אחד שהוא קומבינטור גדול על גבול הפשע, עוד אחד רוחני-רוחניקי שחוזר בתשובה וחוזר חזרה וממשיך לחפש את עצמו. כמו כן יש בחבורה את מיכל היפה שהמספר לא יודע שהוא בעצם אוהב כל השנים האלה, ואת בני שהוא האח של מיכל וגם עורך דין מבוסס למדי.

בנערותי, עת חקרתי את עיתון הילדים החרדי "זרקור" עליו הייתי מנויה בילדותי, ערכתי דיון עם אחיותי. מה עדיף: סיפור בלי מסר, או מסר בלי סיפור. ב"זרקור" היו בלי ספק מלאי יצירות מהסוג האחרון: מסרים בלי סיפור לגיבוי. חשבתי על זה כשקראתי את הספר. מה עדיף: עלילה בלי אג'נדה, או אג'נדה בלי עלילה? כי כאן יש אג'נדה בלי עלילה. האג'נדה מצויה בעצם הקונטקסט. אבל אותה אפשר לדעת כבר מקריאה בכריכה האחורית. מה חושב מספר המתחיל סיפור במלחמת ששת הימים, ומסיים אותו (אם כי במרומז בלבד) בערב שלפני רצח רבין? מה חושב מספר הכותב על עשרות שנים בארץ שבהן למעשה לא קורה לגיבורים שום דבר משמעותי, ואז שולח את הגיבורים לאקשן קצבי מעבר לים? מה חושב מספר המביא את "סיפורו של דור" ומתאר חבורת אנשים כמו זו שתיארתי בפסקה הקודמת?

והאמת? לא אכפת לי מה הוא חושב. אם יוצא ספר טוב, כזה המעורר מחשבה, או מספק תענוג אינטלקטואלי בקריאה - שיכתוב. ואני אקרא, בוודאות אקרא. בספר הנוכחי אני מצטערת שלא התחלתי בעמוד חמש מאות או משהו.

לפני 12 שנים•נצחיה