חברים, קשה לי. לא תמיד יש לי רעיונות מיוחדים לביקורת.
הבוקר הצצתי בכספת וראיתי שאוצר הרעיונות נגמר ונשאר שם רק נייר עטיפה קרוע.

הלכתי בשקט לסליק שלי (בשקט זה כדי שהשכנים לא יגלו: א. שזו מסימניה זו אני, ב. שאני מחביאה בסליק רעיונות מעת לעת).

ובכן, נאדה. הסליק ריק, יש בו רק שני קשה עבש של לחם, מהזמן שלעסתי שם וחיפשתי רעיונות.

האמת, יש לי מחבואים בהרבה מקומות: מאחורי הספרים בספריה, בתוך צנצנת הסוכר, במקפיא בין הארטיקים שאני נמנעת מהם בגבורה כבר 3 שבועות (כבוד, רבותי, זה מגנום. צחוק הגורל, מגנום במקפיא במקום בסליק), בתוך נעליים שאני מזמן לא נועלת כי הן לוחצות ולא אופנתיות, בקיצור, רעיונות למחבואים יש לי בשפע, לכתיבת ביקורות לא נשארו.
מה עושים?
יש שתי אפשרויות: 1. לא לכתוב ביקורת ולצרף את הספר הזה לערימה גדלה ומתגבהת של ספרים שלא ביקרתי כי אפסו לי ההברקות, 2. לכתוב ביקורת קצרה וממצה, בנוסח: קראתי, סגרתי, היה טוב.

שתי הדרכים קשות לי רגשית ונפשית. כמי שקוראת וחושבת תוך כדי קריאה איזה ציון לתת לספר, אינני יכולה להתעלם ממנו כליל. ולכתוב ביקורת כמו אלה שאין להם סליקים, גם לא מתאים לי. עד שמישהו בחיים נותן לי מחמאות מפעם לפעם (סימניה זה המקום היחיד בעולם שבו אני זוכה לקומפלימנטים, בשאר המקומות רק דורשים ממני להיות מושלמת כל הזמן), אז איך אפשר לוותר על הטיפת נחת הזאת???

בקיצור, אני בדילמה קשה.
ניסיתי לחפש סיפורים אישיים מחיי וחיי משפחתי, לשלב אותם בביקורת כמו שחלק מכם עושים כה יפה. אבל אני לא כל כך טובה בזה. אתם עושים את זה בתבונה ובלי שיגלו את התפרים. אצלי, שילוב של הפרטי והציבורי הופך למעשיות סבתא. ובוא נודה על האמת, הסיכוי שמישהו מבני משפחתי יקרא את הביקורות שלי ויגלה משהו על עצמו, שואף למינוס, אבל הסיכון גדול מדי. הם עלולים לבוא בתלונות. וכמי שכל החיים משתדל לרצות את כולם, איך אני יכולה לתת להם לחשוב עלי משהו רע? להקריב את פרטיותם על מזבח סימניה? נו וואיי.

גם בפלאגיאטים אני חלשה. לכן אין מצב (זה ה-נו וואיי מהפיסקה שלעיל), שאני אגנוב מביקורת של אחרים, ביקורת שקראתם ושכחתם אחרי דקה. טוב, בואו נודה על האמת: כמה פעמים אתם קוראים ביקורת נהדרת, רוצים לתת לה לייק ומגלים שרק שלשום נתתם לה? אה?
אז מה נשאר לי? לקנות ביקורות ברשת? מי יודע מה יעשו עם המספר כרטיס אשראי שלי. שמעתי על כאלה שקנו ביקורות ואחרי שבוע מישהו קנה דירה בכרטיס אשראי שלהם. לך תדע.

טוב, אחרי כל הבכיינות הזאת אני אכתוב כמה מילים על הספר ואלך לישון.
אז ככה.
הספר התחיל בארבעה כוכבים, המשיך בחמישה ונגמר בשלושה. הממוצע: ארבעה (נצחיה, איך אני במתמטיקה? אני יכולה להתארגן לתואר שני?)
הספר עוסק בפרשיה שארעה שלושים שנה קודם לכן, בשנת 1975. שתי אחיות, סאני והת'ר בתאני הלכו לקניון ולא שבו הביתה. שלושים שנה אחר כך, בשנת 2005, נקלעת אשה לתאונת דרכים ומצהירה כי היא הת'ר בתאני. היא שומרת על שתיקה חלקית ומסתירה מה עבר עליה במשך אותן שנים אבודות.
ליפמן מפליאה לתאר את התקופה, את הנפשות הפועלות, את האובדן האיום, את האופן שבו מתרסקת המשפחה. היא מספרת את הסיפור מנקודת מבטן של כל הדמויות, בעומק, ברגישות, בחוכמה, בעצב, בתובנות יפהפיות, בכתיבה מקסימה ומותחת.
זהו סיפור שבו הבלשים הם דמויות המשנה והקורבנות ובני משפחתן הם הגיבורים הראשיים. רק בספרה של רוזמנד לאפטון, אחות, קראתי סוג כזה של רומן מתח. הדמויות עגולות, מעוררות אמפתיה, הסיפור נפרש לאיטו וזו גם הבעיה בחלקו הראשון. יש לנו צורך עז לדחוף את הסיפור כדי לגלות קצת יותר וליפמן שומרת על עמימות מכוונת ומציבה גדרות וחומות של פרטים, כדי שנגיע לעיקר מאוחר ככל האפשר. ואז הסיפור נוסק לגבהים חדשים והוא בהחלט סיפור של חמישה כוכבים. אלא שאללי, לצערי ניחשתי את הסוד העיקרי מוקדם מדי, וזה בהחלט פגם באופן שבו נהניתי מחלקו האחרון.
הפרימה של ליפמן לא מספקת את הריגוש למי שכבר ניחש את הפתרון, זהו רק אישור למה שחשבתי.
כל מי שהילל אותה, עמד על הסוד המדהים ששולח את הקורא לקרוא את הספר מחדש. אז לא, אין צורך, הבנתי את זה מוקדם מדי ולכן לא חזרתי לאחור.
ככלל, הספר הוא רומן מתח משובח. כתוב היטב וניכר שנכתב בעומק וברגישות.
מה שלא אהבתי זה את אהבתם הגדולה של גיבוריה לקללות.
אם הייתי העורכת, הייתי משמיטה אותם כליל.

אבל אני סתם אחת מסימניה עם סליקים ריקים מרעיונות.

הרעיון טוב ומרתק. ילדות נעלמות ושנים רבות איש לא מצליח למצוא אותן או לברר מה עלה בגורלן. וזה בעולם שבו יש מצלמות ואנשים בכל מקום.
אבל הביצוע... לעניות דעתי הספר כתוב לא טוב. יש בו רגעים רבים מדי של שיעמום או בילבול. הדמויות מעורפלות והתפתחות הסיפור אינה מותחת, שלא לומר מתוחכמת.

השם הפרובוקטיבי הוא סוג של ויכוח עם ציטוט מספר קֹהלת "...כי החיים יודעים שימותו, והמתים אינם יודעים מאומה..." אם כי השם באנגלית הוא "What the dead know" שהוא, כמובן, בעל משמעות הפוכה מהשם, והציטוט, בעברית. ואני נדרשת לעניין השם כי אין לו שום קשר לסיפור. הוא שם של קופירייטר, שהומצא, ומצליח, למשוך תשומת לב.

ליפמן כותבת סיפור מתח המנסה להסביר תעלומה משנת 1975 שאינה כל כך נדירה בארצות הברית: שתי אחיות בנות 15 ו 11 נעלמו שם יום אחד מקניון, כאילו בלעה אותן האדמה, ועד היום התעלומה הזו אינה מפוענחת. ליפמן כותבת סיפור בדיוני, מעניקה לילדות משפחה, קורות חיים ומספרת לנו מה קרה שם, באותה תקופה. הסיפור כתוב היטב, מסופר דרך עיני מספר דמויות, ומנסה לחדור לנפשם של המעורבים בפרשה.

הנושא שמשך את תשומת לבי בסיפור, היה אהבת הורים. איזה אופנים שונים היא נושאת, איך היא משתנה בתקופות שונות, מה ההבדלים בין האם לאב. ליפמן עצמה אינה הורה (או לפחות העניין אינו מצויין בפרטי הביוגרפיה על הכריכה, שבדרך כלל מקפידים לציין מספר ילדים וחיות מחמד...) וחשבתי שהדרך הרומנטית בה היא רואה את מערכת היחסים המסובכת בין הורים - ביולוגיים או מאמצים - לילדים העונים על ציפיותהם וגם כאלה שלא - מושפעת, אולי מהעדר ניסיון אישי בתחום. היא בודקת האם יש "רגש אמהי" (לדעתה יש...) והאם הורים יסכימו לחפות על ילדים פושעים (לדעתה כן).

הספר מעניין וכתוב טוב. אינו מסתפק בתעלומה ומנסה להיכנס למניעים הפסיכולוגיים של הדמויות. אני לא יכולה להגיד שהבנתי את הפיתרון - המפתיע - שלה לפני שהתברר. לזה צריך, כנראה, מוח מתוחכם משלי. החולשה בספר? חלק מהתאורים ומההתנהלות הפסיכולוגית של הדמויות לא נראו לי אמינים. היא גם לא הצליחה, לדעתי, להחזיק המון כדורים באוויר, ולהסביר התנהגות של הרבה דמויות - בעבר ובהווה. אבל נהניתי לקרוא אותו, הוא מעניין ומותח במידה, ואינו סותר את דעתי על החיים באמריקה... מה עוד צריך?

אחחחח, אין כמו לקרוא בטבע, מתחת לעץ אלון עתיק שמטיל צל מרענן ורוח קרירה ומצננת בגובה של חצי קילומטר מעל פני הים, בהר הכרמל, אחרי שעשית טרק במצוקים של ההר ובתוך הסבך שלא היה מבייש את יערות הגשם.

בירת שנדי בטעם אפרסק ביד אחת, "המתים אינם יודעים" ביד השניה, משתטחת פרקדן על כיסא נוח, עיניי נעצמות, הסימניה נופלת ארצה, דפי הספר מתנופפים ברוח.....

לאחר תנומה קלה, אני מגלה שאני לא זוכרת באיזה עמוד עצרתי ונושמת לרווחה. הסימניה עפה למרחקים ולפעמים צריך לדעת להתייחס ברצינות לסימנים (וגם לסימניות) שבאים לקראתך ומכריחים אותך לשים קץ למשהו בלתי נסבל שאתה מנסה בכוח ובניגוד לכל הגיון להתמיד בו.

יש אמרה עממית שאני מתה עליה.
"כשאתה מת, אתה לא יודע שאתה מת. זה רק קשה לאחרים. לא לך. אותו דבר כשאתה מטומטם."
המתים גם אינם יודעים שאפשר למות משעמום מהספר הזה, וגם לא אכפת להם.

היו שתי אחיות בתאני. הן נעלמו לפני 30 שנה.
פתאום צצה איזו אחת - אינפנטילית, הזויה וגבולית באבחונים פסיכולוגיים, והיא טוענת שהיא היא האחות הצעירה, ומתחילה לשחק משחקי חתול ועכבר לאורך 187 עמודים תמימים (ובטח גם ממשיכה אבל את זה כבר לא אדע...):
כן אגלה לכם – לא אגלה לכם, כן אגיד לכם – לא אגיד לכם, כן אספר לכם – לא אספר לכם, כן זוכרת – לא זוכרת, כן כדאי לי – לא כדאי לי....

וברקע, דשדוש מאוס, שמאלץ אמריקאי דביק, געגועים ל- "קיי-מארט", "וול-מארט", וסמארק-מארט.
בקיצור, פיהוק גדול. מומלץ למי שמתקשה להירדם ומעדיף את השיטה הטבעית, ללא כדורי שינה. נבדק אישית ונמצא יעיל במיוחד.

אז לורה ליפמן זכתה בכל הפרסים החשובים בתחום המתח.
אז היא מככבת ברשימת רבי מכר של הניו-יורק טיימס, אמזון, וול סטריט ג'ורנל, וושינגטון פוסט פבלישרס ויקלי ומי יודע מה עוד.
אז היא גם נשואה לדיוויד סימון, יוצר סדרות הטלוויזיה "הסמויה", "רצח מאדום לשחור" ו"טרמה".
אהה, כן. "היא אחת הסופרות הכי טובות שמסתובבות כאן". איפה כאן? למה מסתובבות?

אז מה??

"המתים אינם יודעים, כמו הספרים הטובים בז'אנר שלו, מספק פעמיים. קוראים בהתחלה, נושמים ונושפים בקצב מסחרר, כדי להגיע מהר לסוף. ואז חוזרים שוב כדי להתפעל מהאופן שבו טוותה ליפמן את חוט העלילה והשתמשה בו ככיסוי עיניים לקורא."

קצב מסחרר?? חוזרים לקרוא שוב?? קראנו את אותו הספר?

טוב, אני מודה. אני מטומטמת. נפלתי בפח של הסופרלטיבים המרוחים ברוחב לב על הכריכה הקדמית, האחורית, ועל השוליים משני הצדדים גם יחד. לפחות ידעתי לעצור את הטמטום במחציתו ולא לסחוב אותו עד סופו. יש בזה קצת נחמה. וגם אם שלושת העמודים האחרונים של ה-"תצוגת כוח ומוסד ספרותי" הזה היו מפילים אותי בתדהמה, לא חייבים לבלוע פיילה של עמבה כדי להגיע לתות קטן מצופה שוקולד שבתחתיתה.

יש מצב שבחרתי שלא לנסות לרדת לסוף דעתה של ליפמן או שרציתי להפר את הכלל הנצחי שהגמד הקטן לחש לי בחירוף נפש – "התחלתי ולכן אסיים".
אולי זה כן ספר מתח שווה או לפחות כזה שאפשר לקרוא עד סופו בלי ללקות בדלקת קרום המוח.
אולי.
אני מוכנה לקחת את הסיכון ולא לדעת.
גם המתים אינם יודעים.

אז יאללה. נקסט. מרגולין או אקונין? שניהם בטוח לא יאכזבו.

"במרס 1975, שתי אחיות יצאו מבית משפחתן לעבר קניון סקיורטי סקוור. סאני והת'ר בתאני. הן מעולם לא נראו שוב." (עמוד 42)

הספר "המתים אינם יודעים" מאת לורה ליפמן, עיתנאית חוקרת בעברה, אשר זכתה בפרס אדגר היוקרתי ובשלל פרסים נוספים, הינו מותחן מהודק אודות פרשת חטיפה ורצח המבוססת על מקרה אמיתי שהסעיר את בולטימור של אמצע שנות השבעים. ליפמן מתגוררת בבולטימור ובניו-אורלינס. בעלה, דיוויד סימון, הינו יוצר סדרות המתח "הסמויה" ו-"רצח מאדום לשחור".

סאני והת'ר, שתי האחיות לבית בתאני נעלמו מקניון הומה אדם. גופותיהן לא נמצאו מעולם. שלושים שנה מאוחר יותר מאחר הבלש קווין אינפנטה ממשטרת בולטימור לעבודה בבוקר. כעונש שלח אותו הסמל שלו לתחקר נהגת שהיתה מעורבת בתאונת פגע וברח בבית החולים "סנט אגנס", כי: "מי שמאחר מקבל מה שבוער." (עמוד 26) אינפנטה, לא בלי טענות ומענות, לוקח את עצמו ונוסע חצי יום לבית החולים במה שהוא מגדיר כטירטור מיותר וחסר חשיבות.

בהגיעו מתברר לו שהנהגת היא לא פחות מאשר הת'ר, האחות הצעירה מבין האחיות הנעדרות. קווין וחבריו לצוות החקירה של משטרת בולטימור נדרשים לרדת לעומקה של חקירה סבוכה. כיצד אירעה החטיפה? היכן שהתה הת'ר כל אותן שנים? מי חטף את הבנות? אם ברצונו של אינפנטה לפענח את המקרה הוא חייב להצליח לרכוש את אמונה של הת'ר, משום שביכולתה להעניק לו, כהגדרת הסנגורית שלה, "את הפענוח של החיים על מגש של כסף, אם רק תצליח להוכיח שיש לך קצת סבלנות." (עמוד 45)

הספר כתוב טוב, והסופרת מדלגת יפה בין זווית הראייה של הבלש החוקר לזו של הת'ר. יעל אכמון שהופקדה על מלאכת התרגום הוציאה תרגום קולח ונעים לקריאה. העלילה מהירה, מרתקת עד הפיתרון המפתיע לפשע אכזרי, מתוחכם ומזוויע במיוחד. ליפמן טווה סיפור מתח טוב ואמין שנעים לקרוא. מומלץ!!

זה לא ספר מתח, כי הוא לא מותח, יש פה תעלומה שצריכה להתברר ולכן כנראה הוא יותר מתאים לז'אנר הבלשי. במהלך הספר מתבררים אט אט פרטים שונים והקורא מגלה כי עובדות שונות שהוא הניח מראש אינן נכונות. הסופרת עושה זאת בצורה חכמה ולא באופן שהקורא מרגיש כי רומה. רוב הזמן הכתיבה בסדר יחסית למרות שלפעמים הסופרת גולשת ונסחפת לתיאורים מיותרים לחלוטין שאינם מקדמים אותנו לשום מקום (איכשהו כל קטע על הבלש ההוא שגרוש פעמיים היה צריך להיות מלא בפרטים לא חשובים). אותי אישית סוף התעלומה דווקא הפתיע לטובה וסיפק אותי. ממליצה או לא ממליצה זו השאלה? רק שלושה וחצי כוכבים אצלי. תחליטו לבד.

ספר טוב, עלילה מעניינת. הסיוט של כל הורה - שתי ילדות שנעלמות כאילו בלעה אותן האדמה. היו חלקים שהרגשתי שהעלילה לא ממש מתקדמת, היו חלקים שהיה לי עצוב מאד, במיוחד אלו המתארים בפרוטרוט את הרגשות והתחושות של ההורים בשנים שלאחר ההעלמות. לא לגמרי התחברתי לדמויות, בעיקר לא לדמות הראשית, שמאד מרוכזת בעצמה וילדותית (באשמתה או שלא באשמתה).
יש תחושה שמשום מה זו הכוונה של הסופרת - שנשמור מרחק, שלא לגמרי נתקרב ונתחבר. מומלץ.

נדנדה של אמת ו - שקר מתעוררת אחרי 30 שנים בעקבות תאונת דרכים בגלל כתם שמן וכמו כתם השמן שלא דוהה כך גם סיפורן של האחיות בתאני שנעלמו בקניון הומה מאנשים ולא נודעו עקבותיהן.
בנסיון לברר מי חטף את האחיות ולמה והאם הבחורה שטוענת שהיא הבת הצעירה - הת'ר מובא סיפורם של משפחת בתאני, משפחה שבה רב הנסתר על הגלוי, שקרים הם חלק מההגנה המשפחתית שמובילה לאירוע המרכזי - החטיפה.
שינוי זהויות והחלפת דמויות עד שקשה לעקוב ולדעת מי היא מי ולמה היא ממשיכה להסתתר ולפחד מהעימות עם היחידה שנותרה בחיים ותוכל לזהות אותה.
ואכן הזיהוי המפתיע מגיע ואיתו מתחבר הפאזל, מתקבלות התשובות לכל השאלות והאיחוד אחרי 30 שנים סוף סוף קורה, הגיעה המנוחה והשלווה, אפשר להפסיק להסתתר ולחזור להיות מי שהיית - האחות בתאני.

סיפור העלילה מעניין עצם היותו אמיתי אבל רק בשליש האחרון של הספר הספר התחיל לעניין ממש, כי לפני כן הספר היה עמוס בפרטים די מייגעים ולכן לקח לי כל כך הרבה זמן לסיים את הקריאה בו.