בשואה נחתכו גורלות באופן נחרץ, מיידי, אקראי וחסר-רחמים. תחושה זו, של היעדר כל זיק של חסד, הפכה לחוויה רגשית ותודעתית מכוננת בקרב ניצולי שואה רבים. כל ניצול המבקש לתאר את קורותיו בשואה, לפניה ואחריה באותו רצף סיפורי, חייב לגשר על הפער בין ההוויה הטרגית של השואה לבין הוויית החיים הרגילים-לכאורה: ילדות חדורת אמונה, ילדות בה נוכחים חסד ורחמים, ילדות המהווה הבטחה לעולם בטוח וצודק - וזאת בניגוד תהומי לחיים במהלך השואה. ההסטוריה של האדם בשואה הינה חד-פעמית ומצמררת, ובין ההסטוריה הזו לבין ההיסטוריה של האדם לאחר השואה קיים פער בלתי-נסבל. כל עדות הנוגעת בשואה ובתקופה שאחריה כרצף זמן אחד, נדרשת לשקף מודעות לפער הטראגי בין אופי החיים בשואה לבין איכות החיים לאחר השואה.
שלום וייס מצליח להתעלות על סיפור המקרה הפרטי שלו. בזכות שכל ישר ואומץ לב המאפשר כנות נדירה, מבטא וייס תובנות פסיכולוגיות אוניברסליות, בלתי שגרתיות ואף ייחודיות בסוגת ספרי הזכרונות מתקופת השואה.
למשל: רוב הניצולים מאושוויץ טוענים שקעקוע המספר על היד היה החותם הסופי של שלילת אנושיותם, הגדרתם כאינדיבידואלים. ואילו שלום מעיר בענייניות מצמיתה: ראשית, המספר לא קועקע עם ההגעה לאושוויץ אלא להיפך – עם היציאה ממנו למחנות המשנה, לעבודה. קעקוע המספר לא היה חלק בתהליך המהיר והדחוס של שלילת אנושיותו של האסיר, שהופרד מעל כל משפחתו, הופשט, גולח בכל גופו ולעתים עבר מקלחת קפואה או רותחת. לכן, לא קעקוע המספר הוא שהיווה את שלילת האנושיות, את חותם המעבר מעולם האנשים בעלי הערך לעולמם של חסרי זכות הקיום, אלא עצם ההגעה לאושוויץ והתהליך הברוטלי שהועבר האסיר עם הגעתו.
שנית, בעצם קעקוע המספר ניתן למקועקע האישוש והבטחון בכך שהוא נדרש, נחוץ, בעל ערך. עוד באושוויץ הבין וייס בן ה-15 שאין לנאצים סיבה לבזבז כוח אדם, זמן ותהליך מכני נוקדני על מישהו שממילא עומדים להרגו. כך, באופן פרדוכסלי, דווקא הקעקוע והמספור – אקט שלכאורה הוא שיאה של שלילת עצמיותו של האדם - הוא שנתן לשלום תקווה מינימלית שלא יומת בשרירותיות, לפחות באותו שלב. המספר המקועקע היה אות חיים, לא אות מוות; אישוש ערכו של המקועקע, לא שלילת מהות קיומו וזכותו לחיות, כפי שטוענים שחשו ניצולי שואה רבים. זו פרשנות נועזת, כמעט כופרנית, אך לא ניתן להכחיש את האותנטיות של החוויה המונחת ביסודה.
דוגמא נוספת: בתשובתו לשאלתה של בתו אילנה, "האם הצלחתם לארגן משהו לאכול מהשאריות שהיו בצריף שבויי המלחמה הבריטיים?" מאיר שלום את ההבחנה התהומית של הנאצים בין סוגי בני אדם: "לשבויי המלחמה, שנהנים מהעדפה במזונם, יש ויש [אשפה]", עונה שלום, "כגון קליפות תפוחי אדמה מבושלים. אשפה כגון זו, ששאריות מזון חבויות בה, אנו חוטפים תוך ניצול ההזדמנות לפני פינויה." תיאור אפיזודה זו - תיאור פשוט וברוטאלי של הוויית האפליה השרירותית בין שתי קבוצות שבויים שחיות במרחק שתי דלתות ורוחבו של מסדרון זו מזו - מסביר את חוסר ההיגיון שבאידיאולוגיה הנאצית כולה. סיפור זה מלמד על הפערים הקיצוניים בין תפיסות המציאות של אותם שבויים: האנגלים לא מעלים בדעתם שייתכן שמעבר לדלת נמצאים אנשים מזי-רעב; הקורא לא יכול שלא לשאול את עצמו האם לפחות חלק מהשבויים ה"מיוחסים" - שבויי המלחמה - ידעו על התנאים בהם מוחזקים יתר האסירים היהודים? ואם שוחררו במסגרת שבויים אלה לפני תום המלחמה, במסגרת חילופי שבויים - האם סיפרו את שידעו עם שובם מהשבי? ואם סיפרו - האם האמינו להם? ומה נעשה עם המידע הזה, אם בכלל? דווקא שאלות כאלה, שלכאורה לא נוגעות בשואה, הן מוקד של עניין במחקר העכשווי, העוסק בשאלה "מה ידע העולם בזמן אמת על השואה?"
דוגמה נוספת עולה מתשובתו של שלום לשאלה על הצוענים: "הייתי עד ראיה לאיסופם ולהובלתם לתאי הגזים כשהם ידעו על סופם הקרוב. אני התבוננתי ולא קשרתי את הדבר לגורלנו... לא היינו זקוקים לשום תזכורת להיות חיינו תלויים לנו מנגד (דברים כ"ח), על בלימה (איוב כ"ו). התרגלנו והיינו אדישים לכך לחלוטין. הלא אי אפשר לחיות בפחד תמידי."
***
לסיפורו של ניצול עומדת הזכות שלא להימדד בכלים של ביקורת הספרות. עם זאת, ספרו של שלום וייס עקבי וחודר, סגנונו מהודק, הוא שומר על קול המספר בעוצמה ובחדות, והוא חש אחריות לתאר באופן מדוקדק את הזליגה, הטפטוף, של תקופת השואה אל חייו אחריה. וייס מוֹסך את השואה בעולם העכשווי באופן שמביא את הקורא לתובנות מצמיתות אודות שגיונות הגורל והחיתוכים החדים, כמעט חדים מנשוא, שיצרה הוויית השואה בהמשך חייו – ובחיי בנותיו.
ספרו של שלום וייס שלם מבחינת עיצוב המכלול הסיפורי, עוצמת הנרטיב ואחדותו הסגנונית של הקול הדובר. בספר בא לידי ביטוי המתח המפרה בין תודעתו החילונית של שלום לבין אוצרות התרבות התורנית היהודית השוכנים במעמקי הווייתו, מכמני דעת אותם רכש בילדותו. שלום, אדם תאב-דעת והשכלה, המשיך ופיתח בקרבו אוצרות אלה ללא הרף, כל חייו. מאוצרות אלה גיבש שלום תשתית אינטלקטואלית ורגשית ממנה נובעת יצירה חילונית-תרבותית ייחודית זו.
בכוח האינטרוספקטיבה הרצופה והבלתי מתפשרת, ובכוח הדיאלוגים הנוקבים עם בנותיו ונכדיו, מתגבר שלום על הפער בין השפה לבין המציאות. תוך כדי המעשה הסיפורי מקפיד וייס לדייק בביטויי התודעה, הן בהתעמתו עם זכרונותיו הכואבים והן נוכח שאלותיהם של בני הדור השני והשלישי. וייס עונה על השאלות מתוך תחושה שתהליך ה"ושיננתם לבניך" יכול להיעשות רק דרך כנות מוחלטת. הדינמיקה המשפחתית הדחוסה של שנות הילדות הראשונות של הבנות מאפשרת - ואולי מחייבת - פתיחות וגילוי לב מוחלטים, תופעות שאינן שכיחות בדיאלוג ישיר בין ניצולי השואה לבין בני הדור השני. כאילו אומר שלום: אני פורש את כל עולמי, כל תודעתי, בפניכם, למען יישאר כמה שיותר ממני אתכם אחרי לכתי. ואותו בסיס נפשי איתן שאיפשר לשלום לעבור את השואה ולהישאר אדם אוהב, ישר, חרוץ, תאב-דעת, חיובי בגישתו לאדם ולחיים – בקצרה, אדם נורמלי – אולי הוא שמאפשר לו להיות גלוי ונחרץ כשהוא נשאל לגבי רגשותיו בתקופת השואה, ולהגיד את האמת, רק האמת וכל האמת.
שלום ניחן במתנת הכֵּנוּת, אותה הוא מוסר לדורות הבאים, בין היתר בזכות שאלותיהן של בנותיו, שסיפורו הולם בהן שוב ושוב. הן תוהות על היתכנותה של השואה ומנסות לפצח את ההוויה הנוראה ההיא, בכל פעם מכיוון אחר, מזווית אחרת. אומץ לב נדיר נדרש משני הצדדים לדיאלוג הפתוח הזה, דיאלוג שהוא נוקב ועצוב בתכליתו - אך נחוש ואופטימי בכיוונו ובתוצאתו.
