מתי מותר לשאול שאלות על המשימה? מתי מותר לנהל עליה דיאלוג ולשאול האם היא באמת מאפשרת את השגת המטרה, ואולי יש דרך אחרת להשיג את אותה מטרה? ואולי המשימה מיותרת, או לכל הפחות ניתן לבצע אותה אחרת?
סא"ל (מיל׳) יפתח גיא העלה שאלה זו ודילמות נוספות בספרו החדש, "מלבנון בשאלה" (הוצאת כנרת־זמורה־דביר, 2024), בו תיאר את תקופת שירותו, בשנים 1997-1998, כמפקד גדוד רכס עלי טאהר בלבנון (המכונה גם כרכס הבופור). גיא, שעשה את עיקר שירותו בצנחנים, ביקש לתאר בספר כיצד התמודד במשך כשנה עם האתגר המבצעי שהציב מולו חזבאללה, כמו גם עם שאלות לא פשוטות בדבר שהיית צה"ל בדרום לבנון. את ספרו המצוין קראתי הן כשהיה בשלב הטיוטה והן כשיצא לאור, אבל לאחרונה קראתי אותו היכן שצריך לקרוא אותו – בלבנון במהלך המלחמה.
לבנון היתה נוכחת בחייו של גיא מאז שחר נעוריו. כבן כפר גלעדי הוא גדל כשהאיום מצד ארגוני המחבלים שבלבנון תמיד ברקע. ב־1984 התגייס "לפלוגת בני המשקים של הנח"ל המוצנח, למסלול מהיר לפיקוד ולקצונה. מפקד הפלוגה היה יאיר גולן שהיה עבורנו דמות מופת" (עמ׳ 21). לאחר הטירונות נכנסו הוא וחבריו "לעומק בקעת הלבנון, הנפרסת בין רכס הרי החרמון ורכס הרי הלבנון, לתפוס קו מול הצבא הסורי" (עמ׳ 21). מאז נשאר בלבנון.
בהמשך, כמפקד מחלקה צעיר שפיקד על מוצב חודר בלבנון, כתב, "שאפתי למצות את האחריות שניתנה לי עד תום. לא היה רגע שבו לא ניתחתי ותרגלתי עם חייליי התקפות על המוצב מכל כיוון ונתיב התקדמות אפשרי, ולא הייתה דקה שלא ניצלתי להכנת העמדות והמוצב להתקפה שתנחת בהפתעה עוד רגע" (עמ׳ 22). איפה זה ואיפה צה"ל של אוקטובר 2023?
ב־1993 שימש גיא כסגן מפקד גדוד 101. מפקודו, מ"פ הצנחנים אלעד בן דוד ז"ל, למד שפיקוד על חיילים דומה לעבודה בחימר. כדי "להפוך גוש חימר לכלי צריך לעבוד איתו בכוח וברוך. אם תהיה רך מדי הוא יימרח, אם תהיה קשה מדי הוא יימעך. האיזון הוא אמנות" (עמ׳ 18). כמה פשוט לניסוח ככה מורכב ליישום. בן דוד הסביר לו אז שאי אפשר "לעצב כלי על האובניים בלי נגיעה נכונה, בלי איזונים. ופלוגה זה כלי, כלי מלחמה" (עמ׳ 18). זו אמת גדולה.
בן דוד נפל בעת שפיקד על כוח מפלוגתו שנע למארב בלבנון ועלה על מטען חבלה שהטמין חיזבאללה. זמן קצר אחר כך אירע בגדוד עוד אירוע קשה עם הרוגים. שבעה הרוגים בקו אחד. מכה שתטלטל כל גדוד. גיא תיאר כיצד ביקר את הגדוד ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין. למרות שיש לו את כל הסיבות למתוח ביקורת ולנזוף במפקדים, כתב, רבין התנהג אחרת לגמרי.
"משהו באישיותו מקרין סמכות אבהית. הוא מתחיל לעבור אותנו אחד אחד, מתעכב ליד כל אחד ושואל לשמו לתפקידו ולשלומו, בעיניים טובות וחמות הוא מישיר מבט אל תוך העיניים, מניח יד חמה על הכתף ומהנהן בראשו לאות הזדהות. המחווה הזו, האישית כל כך, והחום המועבר מידיו וממבטו שובים את הלב. הוא שלח אותנו והוא מבין אותנו. אנחנו ביחד. עכשיו אפשר להתחיל לדבר על הכול. מה היה ואיך קרה. בלי לטייח, בלי לעגל, בלי לברוח מאחריות ומאשמה, ובלי להטיל אותן על אחרים. קודם כל האמת, וקודם כל איפה שגינו" (עמ׳ 33). זו מנהיגות שחסרה כל כך במקומותינו.
כאשר אירע ב־1997 אסון המסוקים שימש גיא בתפקיד הדרכתי בבסיס האימונים. בין 73 ההרוגים באסון נפל גם מפקד גדוד רכס הבופור, סא"ל משה מועלם. גיא נקרא לקבל על עצמו את הפיקוד. כשנשאל מדוע הסכים, השיב: "הדגל מונח, הם אמרו לי. בבוץ" (עמ׳ 50). בסוף, הסביר, "כולנו שבויים במלכודת הערכים והעמדות שהולידה המציאות שבה גדלנו, אני חושב לעצמי, ואולי הברירות הן נחלתם של האמיצים באמת" (עמ׳ 50). זו קביעה שנשארה נכונה והיא רלוונטית גם לימינו.
לאחר שהגיע לבופור פגש בשאול אבידוב, מ"פ הטנקים וגם מפקד המוצב. "הוא בן מושב נהלל, קצין מוערך מאוד שכבר לחם בכמה גזרות בלבנון ונקרא עכשיו להחליף את נדב לישצינקר (לוטן), מ"פ מעולה שעוד אפגוש בהמשך השנה. נדב עלה להחליף מ"פ אחר שהודיע שאינו יכול יותר וירד בחזרה לארץ" (עמ׳ 48).
אבידוב נראה לו עייף וטרוד מאוד. "לפני שלושה לילות חיזבאללה תקף בהתקפה רגלית את מוצב דלעת, באמצעות הכוחות המיוחדים שלו, במטרה לחטוף חיילים חיים או מתים. שאול וצוותי הטנקים שלו נלחמו בהם בגבורה בשטחי עמדות הטנקים הצמודות למוצב" (עמ׳ 48).
למה אתה פה, שאל גיא את אבידוב. "להגיד לך את האמת? התקשרתי אתמול למוסא פלד, עוזר שר הביטחון, גדלתי על הברכיים שלו בנהלל ואני מתייעץ איתו הרבה. הוא כמו אבא שני שלי. 'מוסא,' אמרתי לו, תעזור לי, מה אני עושה?'" (עמ׳ 48). פלד השיב לו כי מי שיודע לכתוב שיכתוב ספרים, מי שיש לו ידיים טובות "'שיהיה נגר, ומי שיודע להנהיג אנשים שיהיה בצבא'. וניתק. אז אני כאן, מפקד על המוצב" (עמ׳ 49). אמר, וסיכם את הדברים עבור שניהם.
גיא הבין כי אם ברצונו להשיג מודיעין אמיתי עליו לאסוף ולייצר אותו בעצמו. "המלחמה, אמר פעם קארל פון קלאוזביץ' הפרוסי, אחד מהוגי הדעות הצבאיים החשובים שקמו, היא ממלכת האי־ודאות. יש בה משתנים רבים וכאוס של אינטרסים שכל כולם מתבססים על הרצון לפגוע באויב. לשם כך כל האמצעים מותרים ואפילו נדרשים — הסתרות, הונאות, הטעיות ותחבולות" (עמ׳ 67).
"אתה חושב שתוכל לצייר את עבדאללה, מפקד הגזרה של חיזבאללה?" (עמ׳ 67), שאל גיא את סמל המבצעים שלו בהמשך לכך. בסופו של דבר, הסביר, ההתמודדות שלו היא עם מפקד גזרת נבטייה בחיזבאללה שמולו והוא רוצה שלדמות יהיו פנים ושם. "בצוהריים, כשנכנסים אנשי המטה ומפקדי הכוחות לחדר הקטן והדחוס, כבר תלויה על הקיר, מול כיסא המג"ד, תמונת דיוקן של לוחם חיזבאללה – עטור זקן, לבוש אפוד קרב ואוחז בידו רובה קלצ'ניקוב. משחק השחמט מתחיל" (עמ׳ 68). לאורך הספר תיאר גיא דיאלוג דמיוני עם עבדאללה, בתחרות הקטלנית ביניהם.
גיא כתב בספר כי "מפקד צריך בכל רגע נתון לקיים הערכת מצב בהקשר הכפול של הרצון שלו: לפגוע באויב ככל שניתן מצד אחד, ומצד שני למנוע מהאויב לפגוע בו . עיקרון המלחמה 'יוזמה והתקפיות' אומר שככל שתהיה התקפי יותר, כך תצליח יותר לפגוע באויב ותמנע מהאויב לפגוע בך" (עמ׳ 67).
בהתאם לכך תיאר כיצד התעקש לצאת לפטרול ב׳מיוערת׳, מרחב מיוער סמוך למוצב "דלעת". לתחושתו, עבדאללה נערך שם להתקפה והוא חייב לסכל אותה מבעוד מועד. הכוח המבצע הוא צוות מפלחה"ן גבעתי בפיקוד דולב קידר. "בשבת לפנות בוקר, אחרי יומיים של הכנות, תרגולים, תדרוכים ותחקורים, יוצא הכוח מהמוצב. בחושך אחרון הוא חוצה את השטח החשוף כדי לא להתגלות לתצפיות חיזבאללה, ועם אור ראשון מתייצב בתחילת השטח הסבוך על דרך הרק"ם" (עמ׳ 154).
מטרת המבצע, כתב, "היא לפתוח את הדרך הזו, כלומר לנוע בה לכל אורכה ולנסות לזהות אם כוחות של חיזבאללה נעו בה או חצו אותה בזמן האחרון, ובמקומות שמתאפשר – לחדור מעט אל תוך החורש הסבוך" (עמ׳ 154). אז אפשר יהיה להתחיל להניע בה מחדש כוחות חי"ר ושריון , להשיג שליטה בשטח ולמנוע מכוחות חיזבאללה להגיע סמוך למוצבים ולשיירות.
"הכוח מתחיל להתקדם בתנועה איטית וחרישית. כל התקשורת מתבצעת בסימני ידיים. 15 זוגות עיניים סורקות כל פיסת קרקע, כל שיח וענף, כל סימן מעיד אפשרי, ו־15 זוגות אוזניים קשובות לקלוט כל רחש, כל סימן לתנועה. יחד איתי ועם חוליית החוד, נעים הישאם סעידה ויוסוף חלבי הגששים" (עמ׳ 154). לפתע, סיפר, "הישאם קופא במקום ומסמן לי בתנועה חדה קדימה לעבר קרחת קטנה בסבך. אני קופא מייד אחריו ואחרינו יתר הכוח עוצר בחדות ויורד במקום. בצד הדרך, במעין קרחת יער קטנה, מתגלה לעינינו מתחם הסלקה. מערום של ארגזי עץ סגורים, שקי חומר נפץ ומוקשים" (עמ׳ 156). היה זה מצבור חומרי חבלה שהיה יכול לפגוע קשות בשיירה שלמה.
נוכח התגלית גיא ביקש להמשיך במבצע, אך בחטיבה ובאוגדה סירבו. "אני לא מוכן לחזור. אם לא נפתח עכשיו את הציר לא נפתח אותו לעולם. הערכת המצב שלי בשטח היא שמציאת התחמושת לא משנה את המשימה המקורית ולא הופכת אותה למסוכנת יותר, אולי רק להפך. אין סיבה עכשיו לחזור אחורה" (עמ׳ 157). גיא ביקש לערער בפני מפקד האוגדה, תא"ל אפי איתם, שהתפלל אז, בשבת בבוקר, בבית הכנסת ובאוגדה לא רצו להפריע לו. "אני מקבל החלטה להמשיך לנוע על דעת עצמי ועל אחריותי, עד להחלטת מפקד האוגדה. זהו מבחן לפיקוד המבוזר. גם אני מאמין גדול בצורך להשאיר את מרחב ההחלטות למפקד בשטח" (עמ׳ 157).
בסוף, המפקד בשטח "יודע טוב מכולם מה נכון, והוא חייב להיות מסוגל לקבל החלטות נכונות על בסיס הערכת המצב שלו. ככה נכון בעיניי לבנות מערכת היררכית אפקטיבית, שמחנכת מפקדים ליוזמה לעצמאות וללקיחת אחריות. ככה גם אני נוהג עם פקודיי" (עמ׳ 157). פיקוד משימה זה לא סיסמה ויש לפעול לאורה.
"בשעה 10:30 מגיש לי הקשר את המע"ד. "מפקד האוגדה רוצה אותך". כנראה חששו להפריע לו, ורק עכשיו בסוף התפילה נודע לו מה קורה. "קודקוד יערות כאן קודקוד נשיא. תמונת מצב אצלך". אני מדווח לו על ההתרחשויות והוא נשמע לי מרוצה מאוד" (עמ׳ 157). אז דיווח לו גיא שהוסיף להתקדם "איך הגעת לשם? הבנתי שאתה מחכה בנקודה" (עמ׳ 157), שאל איתם. "בעזרת השם" (עמ׳ 157), הסביר גיא. "כן... נתן לי זמן להחליט והבנתי שאני חייב להמשיך" (עמ׳ 157). אלוהים איתך היום, אמר לו איתם בקשר, ואישר לו להמשיך. אבל קודם תן לעצמך סטירה על הלחי ואחר כך טפיחה על השכם" (עמ׳ 158), הוסיף.
גיא הסכים, "בתנאי שאתה מאשר לי המשך לתוכנית. אני מבקש להקפיץ לכאן צוות סילוק פצצות ולצאת מחר בבוקר למלכד את המערום. אני מניח שהם יגיעו לכאן בימים הקרובים ואשמח להכין להם הפתעה" (עמ׳ 158). איתם אישר וכך קרה.
"היציאה מה׳מיוערת׳ בחזרה לכיוון דלעת היא גלויה ורועשת. חשוב לי שהוא ידע שהיינו שם, ואז ההחלטה בידו – או שישלח כוח לבדוק מה עם ההסלקה ומה שיקרה שם יקרה, או שיבין שאנחנו מתחילים להיות במרחב ויימנע מלהיכנס. כך או כך התוכנית הגדולה שלו שובשה והכדור עבר למגרש שלנו" (עמ׳ 159).
בפרספקטיבה על האירועים שחווה שאל את עצמו גיא כמה נחרץ היה ביחס לצורך להחזיק ברצועת הביטחון, חדור ביטחון בצדקת הדרך ונטול ספקות. והנה, בדיעבד, רצועת הביטחון בדרום לבנון לא שירתה את מטרתה ומוטב היה לבחון את הצורך בה הרבה לפני שצה"ל נסוג לבסוף ממנה. "אז אולי אני צריך להתחיל להתיידד יותר עם סימן השאלה?" (עמ׳ 218). נכון, כתב, "הוא שמנמן ועקמומי, ולא דק חטוב ולוחמני כמו סימן הקריאה, ודרכו לנקודה שבתחתיתו ארוכה ולעיתים גם נראית מבורברת. הוא לא חד, נחרץ וסמכותי, אבל הוא כמו אוזן, פתוח לשמוע, מזמין לשיח ולבירור דרך" (עמ׳ 218).
לקחיו של הספרים חוזרים והופכים רלוונטיים לצה"ל נוכח הצורך בביסוס מערך הגנה בגבול לבנון, שכולל מוצבים חודרים. הספר, ציין, נכתב לפני המלחמה האחרונה שבה שוב "הוכחה באופן הטרגי ביותר כמה שבירה קשיחותו הנחרצת של סימן הקריאה" (עמ׳ 221). לכן, איחל, "הלוואי ונדע תמיד לאמץ לליבנו את גמישותו המפותלת של סימן השאלה" (עמ׳ 221). גם בקריאה הזו, המיוחדת כל כך בשל הנסיבות, ניכר שגיא הוציא מתחת ידו ספר מרתק על תקופה שלא נכתב עליה מספיק, עם לקחים ותובנות על פיקוד והובלת אנשים בלחימה קשה, סיזיפית ומאתגרת, שנשארו רלוונטיים גם למלחמה הנוכחית.
