“בספר "ונפילתו של משטר האייתוללות" שכתב פרופסור עוזי רבי (הוצאת סלע מאיר, 2026) ניכר שהוא ביקש לתאר כיצד עלה משטר האייתוללות ואולי, נוכח ההתפתחויות במלחמת "חרבות ברזל" הוא גם ייפול. רבי ניתח את המלחמה ותיאר את המערכה בלבנון כדוגמה ללחימה בשלוחים האיראנים. "שיאו של המהלך הגיע ב־27 בספטמבר 2024, כאשר חסן נסראללה חוסל בתקיפה ישראלית מדויקת בפרבר הדאחיה הדרומי של ביירות. האיש שהפך לאייקון של ציר ההתנגדות, מצא מסתור במשך שני עשורים בבטן האדמה ובחר להופיע רק מבעד למסכים. דווקא הוא מצא את מותו בבונקר שנחשב למבצרו האחרון" (עמ׳ 198). אמנם רבי ציין את מתקפת הביפרים המפתיעה, אך לא מנה את תקיפות חיל האוויר המדויקות שפגעו קשות בתשתיות הארגון, במפקדות, בבכירים וגרעו יכולות ואמצעי לחימה, וכן השמיט את התמרון המוגבל שהרס את עמדות הארגון בקו הכפרים הראשון וביטל את איום הפשיטה על יישובי הצפון. "הזעזוע מחיסולו של נסראללה חצה את גבולות לבנון והדהד ברחבי האזור" (עמ׳ 200).
בכל האמור בלחימה כנגד איראן עצמה כתב רבי כי "ביוני 2025 התברר כי ירי הטילים שנה קודם לכן, לא היה אלא קדימון למה שעתיד להתפתח ל׳מלחמת שנים־עשר הימים׳. בפעם הראשונה מאז מלחמת איראן־עיראק נחשפה איראן למתקפה ישירה ומתואמת של ישראל וארצות הברית. אשליית עומק ההגנה, שנבנתה במשך עשורים באמצעות שלוחות אזוריות, קרסה כמעט בן־לילה. מערכי הגרעין, בסיסי משמרות המהפכה ומערכות ההגנה האווירית שהוצגו כחומות פלדה התגלו כפגיעים ושבריריים. בתוך ימים ספורים התברר כי המבצר שעליו נשען היה רעוע מיסודו" (עמ׳ 203). לדבריו, "המערכה, שנודעה בישראל ובמערב כ"מלחמת שנים־עשר הימים" (24-13 ביוני 2025), כללה תקיפות אוויריות ממוקדות של כוחות ישראלים ואמריקאים לאחר נטרול מערכות ההגנה האווירית. מטוסי חמקן פגעו במערכי העשרת האורניום" (עמ׳ 203). בנוסף הותקפו מפקדות, תשתיות חיוניות, מחסני אמצעי לחימה וטילים וסוכלו בכירים רבים במהלומת עריפה מרשימה. רבי ציין בצדק כי "עצם העובדה שישראל פעלה בלב שטחה של איראן, סימנה נקודת שבר בתפיסת ההרתעה" (עמ׳ 204), אך הוא קשר למערכה קשרים והישגים רבים מדי, שכן לו היתה כה מוצלחת לא היה מבצע "שאגת הארי" נחוצה. יתרה מכך זולת תקיפה אווירית אמריקאית אחת, על מתקן גרעיני שאותו התקשתה ישראל להשמיד באמצעות יכולותיה לא היה זה מבצע התקפי משולב ישראלי־אמריקאי בדומה למבצע "שאגת הארי". רבי, פרופסור מן המניין באוניברסיטת תל אביב ולשעבר ראש מרכז דיין לחקר המזרח התיכון ואפריקה, הוא ידען גדול שיודע גם לספר סיפור. אך אי־דיוקים והשמטות אלו, לצד הנטייה של המחבר לקשור הישגים מוגזמים למערכה כנגד איראן הפכו את הקריאה לפחות מהנה או מלמדת. בקיצור, אפשר אבל לא חובה.”