איזה יופי.
יש לה, לרוני, את כל הסיבות להיות מאושרת. עבודה טובה כצורפת, אמנית בתחומה. מרתכת בעדינות חלקי תכשיטים זה לזה ומתקדמת לניהול. רונצ'וק, הבעל האוהב עופר ושקד, בן מדהים וטהור. משפחתיות מושלמת ואוהבת. מבקרת מדי פעם את סבא שלה בבית אבות. בקושי רואה, ואיזו אהבה. הוא המשענת, הסלע.
מלטף בתנועות קבועות את ידה מהאצבעות לפרק.
'שבי, מיידלע , חיכיתי לך. ספרי מה קורה'.
הסבתא הסיעודית בחדר אחר שרויה בעולמה, מנותקת. יש לו, לסבא, סיפור חיים לא קל של אבדן.
האקורדיוניסט מנגן שירים של פעם. אלוהים שלי, רציתי שתדע, חלום שחלמתי הלילה במיטה...
השנים חולפות, הילד גדל ועולמם משתבש. מיגרנות קשות, דיכאון שהחריף עם טראומה מטלטלת ושמחת החיים כבתה לאיטה. בכי מתפרץ מדי פעם, מועקה והרגשת כובד. לפעמים רוצה להיכנס למיטה ולא לצאת ממנה, מרגישה שהחיים גדולים עליה. גם כשלונות קטנים כמו עוגיות שנשרפו בתנור ומזגן ששכחה להדליק יעיבו עליהם. עופר עושה כמיטב יכולתו אך קשה לו להתמודד, גם חווה צער בחייו.
"יש לי גבולות, רוני, את מותחת אותם." והיא תמהה איפה רונצ'וק, מתוקה שלי, יפה שלי? איפה היא באמת, שאלתי את עצמי. כמו בציור השבועי לילד. ילדים, עזרו לרוני למצוא את עצמה בציור.
זה לא הולך. זוגיות צריך לתחזק ושלהם עולה על שרטון. שקד מעניק טעם לחייה. איזו מתנה הוא. בוחן את העולם בעיניים סקרניות ותמימות של ילד, באוטו זבל המרים את הפחים ברעש ושופך את תכולתם למשאית. גם רוזנה, קרובתה באיטליה אצלה התארחה בטיולים לשם תמיד בשבילה בשיחות סקייפ מעודדות שהפכו למקור נחמה. אישה בוגרת, חכמה ונוסכת רוגע.
"Cara mia, אהובתי. Tesoro , אוצר. תנשמי, תסלחי לעצמך, דברים קורים. ככה בחיים, עליות וירידות". רוזנה שנישאה מאוחר בחייה לוינסנט. כשיודעים, יודעים. 'הכל בסדר, cara mia. אין לי ילדים ואני צריכה לטפל, עכשיו אני מטפלת בך'.
לפעמים רגעים קטנים ויפים כמו הגנן עמוס המחייך אליה.
כן, גם רומן חולף עם חבר לעבודה.
ובסוף היא, המיידלע, תקיים הבטחה עצובה לסבא ותגלה משהו מפתיע לגבי מבקרת קבועה בבית האבות.
ללכת אל, ללכת מ..., ללכת כי כולם הולכים, מה זה בעצם משנה ממה בעצם הם בורחים.
ספר ביכורים רגיש, פיוטי ונוגע, כתוב ביד אמן ואי אפשר להניחו מהיד .