“איזה יופי.
יש לה, לרוני, את כל הסיבות להיות מאושרת. עבודה טובה כצורפת, אמנית בתחומה. מרתכת בעדינות חלקי תכשיטים זה לזה ומתקדמת לניהול. רונצ'וק, הבעל האוהב עופר ושקד, בן מדהים וטהור. משפחתיות מושלמת ואוהבת. מבקרת מדי פעם את סבא שלה בבית אבות. בקושי רואה, ואיזו אהבה. הוא המשענת, הסלע.
מלטף בתנועות קבועות את ידה מהאצבעות לפרק.
'שבי, מיידלע , חיכיתי לך. ספרי מה קורה'.
הסבתא הסיעודית בחדר אחר שרויה בעולמה, מנותקת. יש לו, לסבא, סיפור חיים לא קל של אבדן.
האקורדיוניסט מנגן שירים של פעם. אלוהים שלי, רציתי שתדע, חלום שחלמתי הלילה במיטה...
השנים חולפות, הילד גדל ועולמם משתבש. מיגרנות קשות, דיכאון שהחריף עם טראומה מטלטלת ושמחת החיים כבתה לאיטה. בכי מתפרץ מדי פעם, מועקה והרגשת כובד. לפעמים רוצה להיכנס למיטה ולא לצאת ממנה, מרגישה שהחיים גדולים עליה. גם כשלונות קטנים כמו עוגיות שנשרפו בתנור ומזגן ששכחה להדליק יעיבו עליהם. עופר עושה כמיטב יכולתו אך קשה לו להתמודד, גם חווה צער בחייו.
"יש לי גבולות, רוני, את מותחת אותם." והיא תמהה איפה רונצ'וק, מתוקה שלי, יפה שלי? איפה היא באמת, שאלתי את עצמי. כמו בציור השבועי לילד. ילדים, עזרו לרוני למצוא את עצמה בציור.
זה לא הולך. זוגיות צריך לתחזק ושלהם עולה על שרטון. שקד מעניק טעם לחייה. איזו מתנה הוא. בוחן את העולם בעיניים סקרניות ותמימות של ילד, באוטו זבל המרים את הפחים ברעש ושופך את תכולתם למשאית. גם רוזנה, קרובתה באיטליה אצלה התארחה בטיולים לשם תמיד בשבילה בשיחות סקייפ מעודדות שהפכו למקור נחמה. אישה בוגרת, חכמה ונוסכת רוגע.
"Cara mia, אהובתי. Tesoro , אוצר. תנשמי, תסלחי לעצמך, דברים קורים. ככה בחיים, עליות וירידות". רוזנה שנישאה מאוחר בחייה לוינסנט. כשיודעים, יודעים. 'הכל בסדר, cara mia. אין לי ילדים ואני צריכה לטפל, עכשיו אני מטפלת בך'.
לפעמים רגעים קטנים ויפים כמו הגנן עמוס המחייך אליה.
כן, גם רומן חולף עם חבר לעבודה.
ובסוף היא, המיידלע, תקיים הבטחה עצובה לסבא ותגלה משהו מפתיע לגבי מבקרת קבועה בבית האבות.
ללכת אל, ללכת מ..., ללכת כי כולם הולכים, מה זה בעצם משנה ממה בעצם הם בורחים.
ספר ביכורים רגיש, פיוטי ונוגע, כתוב ביד אמן ואי אפשר להניחו מהיד .”

“הספר הזה מדייק כל כך את שמו. הוא קצר, נוקב, חד ומכאיב, ממש כמו דום לב.

לכאורה יש לרוני הכל. בעל , ילד מתוק, עבודה שהיא אוהבת. היא עובדת בבית מלאכה לתכשיטים, וגם אם יכלה להיות צורפת מן המניין ולהתעסק בצד האמנותי, היא העדיפה את הצד הטכני. היא מתעסקת בהלחמות של התכשיטים. וכולם יודעים שכל תיקון בעייתי שדורש דיוק ומומחיות- רוני היא הכתובת. היא יודעת לקחת שברי חלקים ולאחות אותם לשלם.

רק את חייה שלה היא לא מצליחה לתקן.

וזה לא שהחיים שלה שבורים. הם לא. אבל החוליות התרופפו, הן כבר לא אחוזות אחת בשנייה בצמידות, החיבורים חלשים, והיא לא מצליחה להלחים אותם, להביא אותם לכדי הידוק, כמו שהיה ביניהם פעם.

יש בה מועקה כבדה איתה היא מסתובבת, וזו כמו מושכת אותה מטה ,שואבת ממנה אנרגיות ומותירה אותה מדולדלת מחִיּוּנִיּוּת, וחסרת כל שמחת חיים.
וממש כמו באירוע של דום לב, בו נדרשת זהירות ועדינות, כך גם בסקירת הספר הזה אנסה להיות מאוד זהירה, וללכת בעיקר סביבו.

הסיפור השברירי הזה צריך עיניים חומלות ולב רחב כדי לחבק את הגיבורים שלו, שהם לא רַבִּים, אך בכל אחד מהם יצקה ציפי בן שלום רגישות במידה המדויקת, והפכה אותם לכאלו שיכולתי לדמיין אותם עומדים מולי, וממש להרגיש אותם.

ציפי בן שלום, לא רק סיפור רגיש ויפה רקחת, גם פלייליסט משובח פיזרת בין הפרקים.

יופי!”

“ספר נוגע ללב על רוני שיש לה הכול בעל אוהב ילד מקסים עבודה טובה אבל רוני לא מרוצה. תמיד משהו חסר לה היא אוהבת מאוד את הילד שלה ואת בעלה וכל שבוע הולכת לבית אבות לבקר את סבא שלה שהוא עיוור אך רואה דברים שאחרים לא רואים. העלילה מתקדמת המשפחה מתפרקת טראומה קשה מופיעה וטורפת את כל הקלפים.
רוני נכנסת לדיכאון והדבר היחיד שמקשר אותה לחיים הוא שקד בנה.
הסופרת בונה את העלילה בצורה מושלמת וכותבת במילים יפות על בני אדם שחייהם נשברים ברגע. כל אחד מתמודד בצורה שונה עם משברים וכל אחד מוצא את הדרך שלו להשלים עם מה שחסר ומה שהיה.
ספר מעניין ומומלץ מאוד.”

“בספרה דום לב הרגיש העדין האנושי והפגיע של ציפי בן שלום היא רוקמת סיפור של קשרים ורגשות אמיתיים ויוצקת לתוכן יחסים ואנושיות שבירה .
בהתחלה מודה ומתוודה כשראיתי את שם הספר התכווצתי ונרתעתי לאחור ממשמעות שמו , כמשהו חד ונוקב ובמועקה שעשה לי בלב . ובמהלך הקריאה בו הוא היה לי כמוטיב מסקרן לעלילה שבסופו של דבר היה לי לגורם הפתעה ....
רוני צורפת תכשיטים , נשואה לעופר , הבעל האידיאלי : חם איכפתי מכיל ואוהב .
להם פעוט חכם ומתוק שקד שמו .
לרוני יש סבא עיוור המתגורר בבית אבות אותו היא מבקרת פעמיים בשבוע במסירות אין קץ שגרמה לי לגעגועים ולהתרפקות של נוסטלגיה לסבא וסבתא שלי שאינם עוד .
בביקורים אלה היא מוצאת מפלט בריחה להרגשתה הכבדה של המועקה שחשה ביחסיה עם בעלה .
לכאורה חייה נראים מושלמים כי יש לה הכל אך היא בעצם מרגישה שאין לה כלום ...
היא מנסה לנער את עצמה אך לא מצליחה . גם עופר בעלה מנסה לדובב אותה שתוציא את שעל ליבה ובתקשורת מקרטעת מנסים להביא חיים חדשים לעולם ולאחות את השברים ....
האם רוני תתחיל להרגיש במסע הלב ? ואיזה לב הוא הלב שידום ?
תקראו בספר המרגש הנפלא ונוגע ללב זה .
על אף שרוני הכעיסה אותי כל כך בהחלטות שעשתה בחייה מצד אחד מעצבנת נורא ומצד שני כל כך אנושית ונוגעת ללב זה בדיוק מה שגרם לי להבין עד כמה ציפי כתבה את ספרה לפרטי פרטים עד כדי נגיעתה בנפש פנימה ואי הבחנתי בהיותו ספר ביכורים . מחכה ומצפה לספרך הבא .
.”