יש לי חולשה לספרי דיסטופיה, משהו בעתיד אפל ומפחיד וההתמודדות של הדמויות באותה מציאות מרתק אותי.
ספרי דיסטופיה לרוב מתחלקים לשניים אלו מסוג "הפנטזייה" (זומבים/ערפדים) ואלו הריאליסטים. קשה מאוד לכתוב דיסטופיה "ריאליסטית" בגלל שהפחד והחוזק שלה מתבססים על אמינותה.
בתחילת הספר הייתי בטוח שאני קורא דיסטופיה בינונית של סופר "פרנואיד" שמשליך את כל הפחדים שלו על העתיד ובלי טיפת מורכבות יוצר מציאות אפלה ולא הגיונית. אך מפרק לפרק מצליח עידן סגר שזהו ספרו הראשון ליצור מציאות בה מדינת ישראל בעוד 40 שנה בערך מהיום הופכת למדינה תיאוקרטית אפלה שבה חרדים תאווי כוח משתלטים על המדינה. במהלך מעורר אימה מצליח לתאר סגר כיצד חוק ועוד חוק מפרקים את המוסדות הדמוקרטים של המדינה ואיך כל מי שהיה בטוח שאין מה לחשוש ושישראל תשאר כפי שהיא נאלץ לברוח מהמדינה או להפוך "למסתגל" (חילוני לשעבר). מפרק לפרק האימה הזדחלה מתחת לעורי בצורה איטית כשברקע החדשות מהטלווזיה מתכתבות עם המילים הכתובות בספר.
בחלקו השני של הספר אנו קופצים לאמריקה של 40 שנה מהיום, במקביל לאירועים המתרחשים בממלכת יהודה שם אנו נחשפים לתאגיד של "מציאות מדומה" בה אנשים מבקשים להיכנס לחלום ממושך ואף ניצחי בו חייהם הופכים להיות הגרסה האוטופית שלהם. זהו חלק הכתוב גם הוא בצורה מעולה ומראה כיצד כסף משתלט על אידואלוגיה וחלומות גדולים, ואיך בעולם של ימינו כסף תמיד ינצח ולרוב שכף המוזניים נוטה לכיוון הכסף דברים מתחילים להשתבש.
הספר של סגר ריאליסטי להחריד ועל כך אני מוריד בפניו את הכובע, הוא הצליח לגרום לי לדמיין את המציאות הזו כאילו היא מחכה לי ממש מעבר לפינה. עם זאת שני החלקים של הספר המעולים בנפרד לא עובדים ביחד תחת אותו ספר. יש תחושה שלסופר היו שני רעיונות מעולים שהוא לא רצה לוותר עליהם ולכן הוא כתב את שניהם. חוץ מכך ששתי העלילות מתרחשות במקביל ויש קשר קלוש בין הדמויות אין באמת סיבה לשני החלקים להיות תחת אותו כותר, וגם אם אני מבין במעומעם את כוונת הסופר היא לא מספיק מנומקת. הייתי מעדיף שהוא היה מפתח כל חלק לספר נפרד שיכול לעמוד בפני עצמו, לשני החלקים לא היו מזיק עיבוי וחיזוק של הסופים הקצת מעומעמים של שניהם.

















