• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
משכילה

משכילה

מאת טארה וסטאובר

הביקורת של נצחיה

תמונה של נצחיה
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
5.0
משכילה

משכילה

מאת טארה וסטאובר

הביקורת של נצחיה

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
תמונה של נצחיה
הוצאה לאור:שוקן
שנת הוצאה:2018
קטגוריה:ספרות מתורגמת
הקודמת
dina
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
לפני שנה

“באחד מימי לימודיה בסמסטר הראשון באוניברסיטה, טארה הרימה את ידה, וכשקיבלה את רשות הדיבור מהמרצה, היא”

8/20
ביקורות על משכילה
הבאה
בנצי גורן
דירוגדירוגדירוגדירוג

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 3 שנים•6 דקות קריאה

בשיעור אנגלית בכיתה ט' למדנו סיפור קצר של ברנרד מלמוד שנקרא "A summer's reading" מסופר בו על נער שנושר מבית הספר אבל מרשים את השכן שלו, ובעקבות כך את כל הסביבה, ברשימה של מאה ספרים שהוא מתכנן לקרוא בקיץ. המורה עדינה נכנסה לכיתה וכדרכה פתחה את הדיון בצורה דרמטית עם ערימת ספרים כבדים שהכניסה לכיתה ושאלה מה מתוך זה מתאים לקיץ. ובכן, לא קוראים כבד בקיץ, ואכן גם הסיפור המקורי מסתיים בהתחלת קריאה ביום הראשון של הסתו. לא בקיץ.

התלבטתי קצת בחנות כשראיתי את הספר הזה. קיבלתי שובר לקניית ספרים, ורציתי ספר לחופשה, וזה הספר שתפס לי את העין, למרות שברור כבר מהכריכה האחורית שזה לא ספר מתאים לחופשה. הוא לא מספיק קליל, אין לו את הווייבים של קריאה נכונה, הוא לא יתאים ליד הבריכה או במצפה מול נוף יפה. אבל זה היה חזק ממני ולכן גם קניתי וגם לקחתי אותו איתי. התברר בפועל שקשה לקרוא, אבל פחות בגלל הספר עצמו ויותר בגלל שכל הזמן הבת שלי והחתן שלי התחרו על הספר הזה, כך שכל פעם מצאתי מישהו אחר שקוע בקריאה שלו. ככה זה כשספר תופס את העין. בסופו של דבר הגענו הביתה אחרי החופשה ואחרי שלוש שעות נהיגה, ואני פרשתי לנוח עם הספר ביד. סיימתי אותו ומיד התחלתי מהתחלה, משום שיש דברים בהתחלה, בתיאור הילדות המוקדמת של הכותבת, שאפשר להבין רק אחרי שיש תמונה מלאה של הדברים שקרו מאוחר יותר. בנוסף, יש שם הרבה שמות, ולוקח זמן לסדר את כל ה"אחי" הזה לכלל תמונה הגיונית של מי בטובים ומי ברעים.

משכילה הוא סיפור אוטוביוגרפי של הכותבת על ילדות ונערות באיידהו בתור הבת השביעית והצעירה במשפחה שירדה "מחוץ לגריד" וחיה מתחת לראדר השלטוני, בלי רישומים רשמיים כמו תעודות לידה, בלי רפואה קונבנציונלית וחיסונים, בלי תשלומי מיסים, תקופה מסויימת גם בלי טלפון, בלי טלוויזיה, בלי לשלוח את הילדים לבית הספר. אבי המשפחה ג'יין, ברמות גוברות והולכות של פרנויה, מבודד את משפחתו מהציבור ומהקהילה, ומתכונן לאפוקליפסה שתיפול על העולם - מארגן לעצמו מלאי של דלק, כסף במטבעות כסף ולא בשטרות או חשבון בנק, אספקת מים וחשמל, שימורי מזון שהם מכינים בבית לקראת סוף העולם, וכל מה שיעזור להם לא להסתמך על הממשלה ולא על הקהילה הקרובה. פיי, אם המשפחה, מסייעת בידו, היא מכינה צמחי מרפא, בהמשך לומדת להיות מיילדת, מרפאה בשמנים אתריים ובהומיאופתיה. טארה הבת הצעירה מאמינה להם, למרות שגם בזמן אמת היא מרגישה בחלק מהסתירות בתכנונים השונים. הסיפור שלה נקרא "משכילה" כי בסופו של דבר היא מורדת בחינוך שלהם, משלימה לימודים פורמליים ומקבלת דוקטורט בהיסטוריה. אני חושבת שתחום הלימוד שבחרה לעצמה הוא חשוב, והוא גם משפיע על הדרך שבה הספר נכתב.

אני מניחה שרוב הקוראים את הסקירה הזאת יקראו גם את שאר הסקירות באתר, וכבר הצטברו כמה וכמה, ולכן אני אתייחס לדברים שכבר נכתבו ונאמרו לפני. ראיתי שעושים השוואה לספר "טירת הזכוכית" של ג'נט וולס, וזו אכן אסוציאציה שעולה מיד כשרואים את תקציר הספר, עוד לפני שפותחים אותו אפילו. יש קווי דימיון ושוני בין הספרים, אבל זה טוב שהאסוציאציה עולה. כשקוראים על משפחת וסטאובר עולה מיד המחשבה על פונדנמנטליזם דתי והרוע שהוא גורם, משום שהם מורמונים והצידוק למעשים שלהם כמו אמונה בריפוי האל בלי עזרה חיצונית של רופאים או איסור השתתפות בחוג ריקוד או לבישת בגדים צמודים נובע ממניעים דתיים. אבל הכותרות כאן מבלבלות, השכנים שג'ין כעס עליהם שהם "סוכנים של הממשלה" היו מורמונים, הקולג' שטארה לא הורשתה ללכת אליו היה מורמוני, הסבא והסבתא שהשאירו אליהם קשר רופף עד לא קיים כי הם נקיים מדי וחובבי בגדים מדי, היו מורמונים. לכן הדימיון ל"טירת הזכוכית" חשוב, כי משפחה וולס הזניחה את הילדים מאנכריזם והיפיות, ולא מצידוקים דתיים. גם הכותרת של "חינוך ביתי" היא לא כותרת נכונה. יש סוגים רבים של חינוך ביתי, טארה לא חוותה אף אחד מהם, למרות שההורים ניסו להעמיד פנים כאילו כן. הם הוציאו את הילדים מבית הספר כחלק מהירידה מהראדר הממשלתי והפרנויה הכוללת, לא כדי לתת להם השכלה הראויה בעיניהם. טארה מאמינה שאביה סבל מהפרעה דו קוטבית, ומכאן כל ההתנהגויות שלו, אבל אין לה הוכחה לזה. ברור שלא היה בריא בנפשו, ושלא טופל אבל גם פגיעה נפשית היא לא צידוק להתעללות הורית.

"טירת הזכוכית" היא פנטזיה, בית חלומות שאף פעם לא יבנה אבל חולמים עליו כי הוא יתן לילדים מקום טוב יותר מהמציאות העגומה. ג'ין וסטאובר חולם על מבצר מגן לילדים שלו, בהרים או איפה שלא יהיה, שבו הם יהיו מוגנים ושבעים בעוד כל העולם גווע ברעב ובכאוס. בשני המקרים העולם שנמצא בראש של אבי המשפחה שונה מאוד מעולם המציאות, אבל הדימיון פורץ את גבולות האדם ומשפיע בצורה עמוקה והרסנית על כל מי שבסביבה. בסקירות אחרות דיברו על חזרתיות באירועים המסופרים בספר, ובעיני זה לא רק שלא מיותר, אלא גם חשוב להבנה של המערבולת הטובענית שטארה גדלה בתוכה. שוב ושוב הוגשו לה "כרטיסי יציאה" מהמציאות העגומה שהיא גדלה בה, ודרכים להגיע למקום אחר, אבל המלכודת נמצאת בתוך הראש שלה, בדברים שנאמרו לה שוב ושוב עד שהפכו לחלק ממנה. אנחנו רוצים "סיפור סינדרלה" שבו היא יצאה, הצליחה, וחיה באושר ועושר עד עצם היום הזה. אבל טארה חוזרת ונופלת עוד פעם ועוד פעם, צמאה להכרה של ההורים ולהוכחה שהם אוהבים אותה כמו שהיא, בלי תנאים.

טארה וסטאובר חוזרת לאירועים משמעותיים בחייה ובוחנת אותם שוב ושוב, מזוויות בחינה רבות. היא התקשרה, ושאלה ותחקרה כדי להשיג תמונה שלמה של מאורעות. אבל כמו שאין לה תאריך לידה מוגדר כי מי רשם ומי זוכר, כך גם אירועים מכוננים אחרים בחיי המשפחה. היתה תאונת דרכים שבה אחיה נרדם על ההגה, אמא שלה קיבלה פגיעת ראש וכל שאר בני המשפחה נפגעו, היה אירוע אחר שבו הרגל של אח שלה קיבלה כוויות קשות מאוד. טארה לא מאמינה לזכרונות של עצמה, גם כי היא היתה מאוד צעירה, גם כי אלה דברים שקשה מאוד להאמין בהם, אבל גם כי זאת המציאות שלתוכה התבגרה - אנשים שמשנים את הסיפור שוב ושוב ומשכנעים אותה שדברים לא קרו, שהיא מדמיינת. קוראים לזה "גזלייטינג" וזה מופיע פעמים רבות כחלק מהתעללות. וטארה, צריך לזכור, היא היסטוריונית, היא רוצה לדעת מה באמת קרה. והיא גם רוצה להאמין שאבא שלה הוא אב תומך ומגן, אחד שיישא את הבן שלו עם כוויה קשה ברגל לפחות הביתה, אם לא הישר לבית חולים, ולא יגרום לכך שילדה בת עשר תצטרך לטפל בו.

הצורך הבסיסי הזה, לקבל אימות שמי שהביא אותך לעולם רוצה בטובתך, הוא משאת נפש של טארה, והוא לא בא על סיפוקו. לכן הספר. לא חייבים לקרוא, התיאורים קשים, יש שם אח מתעלל והורים שעוצמים עין וחוזרים ומבקשים "עדויות". אבל מי שבוחר לקרוא - זה הספר, זה הסיפור שלה. עם החזרתיות, עם התחקור הבלתי נלאה של אירועים והערות שוליים של תובנות בדיעבד. הקורא רואה את המציאות וחוזר ושואל "כבר יצאת משם, למה חזרת", אבל זה קורא שגדל במציאות בריאה, שיש לו בוחן מציאות בריא, ושמקבל את אותות האזהרה בדיעבד של הכותבת. המסלול המפותל, העקלקל, המחפש אישור ואהבה במקומות שאינם קיימים הם לב המציאות שהביאה את "משכילה" לדפוס. וכשקוראים, לפחות בפעם הראשונה, יש להאמין לה.

בחזרה לקריאת הקיץ של ברנרד מלמוד. הסיפור מדבר על החשיבות של ההערכה החברתית בדרך וכתנאי מקדים לרכישת השכלה. לטארה ההערכה החברתית זאת, במעגל החשוב ביותר בחייה, לא קיימת. הגישור בין עולמם של הוריה לעולם החדש שבנתה לה בדי עמל אינו אפשרי, ולכן היא בחרה בנתק. וההשכלה, עם כל התארים והתעודות והעושר הרוחני שנוסף לחייה, אינה נותנת לה את הצורך הבסיסי ביותר במדרג הצרכים שלה.

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של POOSH
POOSH
תמונה של חסונוס
חסונוס
תמונה של לי יניני
לי יניני
תמונה של שין שין
שין שין
תמונה של חובב ספרות
חובב ספרות
תמונה של פואנטה℗
פואנטה℗
תמונה של טה~דאם!
טה~דאם!
תמונה של זה שאין לנקוב בשמו
זה שאין לנקוב בשמו
23קוראים|גיל ממוצע57|52%נשים

על המבקרת

תמונה של נצחיה

נצחיה

ותיקה
חברה מזה 14 שנים
1,113 ביקורות•24 נבחרות•14,809 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מתורגמת•ספרות מקורית•מתח ריגול והרפתקאות
תמונה של נצחיה
נצחיה
ותיקה
חברה באתר מזה 14 שנים
ביקורות1,113
ביקורות נבחרות24
לייקים שקיבלה14,809
דירוג ממוצע5.0 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מתורגמת463ספרות מקורית193מתח ריגול והרפתקאות154

דיון על הביקורת

27 תגובות
נצחיה
נצחיה•לפני 3 שנים

פואנטה, תודה רבה לך

yaelhar
yaelhar•לפני 3 שנים

לספר הזה לא יכול להיות אימות.

הסיבה העיקרית היא שהוא מבוסס על חוויות ילדות של הגיבורה, וחוויות, כידוע, אינן ברות אימות. הסיבה המשנית היא שהמשפחה חיה "מתחת לרדאר" ולא נתנה/קיבלה אישורים למדינה: לא תעודות, לא אישפוזים, לא לימודים לילדים ולא רופאים. לעניות דעתי רוב הספרים האוטוביוגרפיים וחלק גדול מספורים היסטוריים - כולל ביוגרפיות - אינם מאומתים (אפילו אם יש מסמכים המאמתים חלק מהכתוב) וכדאי להתייחס אליהם כאל ספרות יפה, לא מדע.
פואנטה℗
פואנטה℗•לפני 3 שנים

ביקורת מעניינת ומעוררת מחשבה.

בלי קשר למקרי קיצון כמו זה, נדמה לי שלעתים קשה מאוד לקבל *אימות* לכוונות, או כמאמר הקלישאה - הדרך לגיהינום רצופה בכוונות טובות, וכמובן שכל ניסיון כזה יעבור דרך פריזמה של חוויות ורגשות סובייקטיביים, והאמת (אם יש דבר כזה) תישאר תמיד בעיני המתבונן.
נצחיה
נצחיה•לפני 3 שנים

הגישה שלי היא שונה.

אתה ממנה את עצמך, כמעט בכוח, לשופט שבודק עדויות. אבל מתוך טיבו של הסיפור כמעט ואין עדויות. אם אין תיעוד בית חולים לטיפול בפציעות אקוטיות זה יכול להיות אחת משתי סיבות הפוכות: או שאין תיעוד כי לא היתה פציעה או שאין תיעוד כי בחרו לא לטפל בבית החולים. מטבע הסיפור - אין תיעוד לרוב הדברים. אבל אתה יכול לקרוא בבלוג. עובדתית טארה נולדה בבית למרות שיש בית חולים קרוב, תעודת הלידה שלה הוצאה כשהיתה בת 9, היא לא למדה בבית ספר, לא קיבלה חיסונים עד שבגרה ובחרה לעשות את זה, ויש לה דוקטורט בהיסטוריה. עובדתית אמא שלה משמשת כמיילדת ומשווקת הומיאופתיה, ויש למשפחה שלה גם מגרשי גרוטאות. האם מה שהיא למדה זה קריאה וחשבון בסיסי ובשאר הזמן היא הועסקה במגרש הגרוטאות של אביה תוך סיכון ופציעה, או שמא קיבלה השגחה והוראה הדוקה מאמא שלה ומאחיה עד רמת בחינת הכניסה לקולג'? וואלה, תבחר למי להאמין. הגישה שלי היא שונה. אני לא צריכה פוליגרף כדי לקרוא בהנאה סיפור כזה, ולא צריכה להרחיק עד איידהו כדי להכיר בכך שיש הורים שלא נותנים לילדים שלהם חינוך מהסוג שיעזור להם להגיע לאוניברסיטה ולהשיג דוקטורט. האם הסיפור הספציפי היה או לא היה? בוודאי שהוא יכול היה להיות, והייתי קוראת אותו גם בלי הכיתוב "סיפור אמיתי" על הכריכה. אם המטרה היתה "ללכלך על ההורים שלה" ולהוציא אותה גיבורה, הוא היה נכתב אחרת, מתוך שמחה רבה על ההישגים ולא מתוך צער על הנתק שנוצר.
strnbrg59
strnbrg59•לפני 3 שנים

נראה לי ששאלת האמיתות

די חשובה. אם זה אמת אז הגיבורה היא, נו, גיבורה. ואילו זה מומצא, אז הגיבורה היא אחת (מני רבים) שמלכלכת על הוריה מתוך צורך למצוא אשמים על הפרעות נפשיות כאלה או אחרות. זאת ועוד: בארה"ב יש שוק אדיר של אנשים שחשוב להם להאמין שארצם שורצת יצורים אפלים — כאלה שמפקפקים בנבונות המוסדות הממשלתיים (אגב בארה"ב אין דבר כמו בתי ספר "ממלכתי דתי" — מי שלא מרוצה מה"ממלכתי לאומי" (כפי זה מיושם בעיר שלך) חייב לשלם על בית ספר פרטי לילדיו, עם שכר לימוד בין $10,000 ל-$50,000).
טה~דאם!
טה~דאם!•לפני 3 שנים
תודה רבה על ההשקעה
נצחיה
נצחיה•לפני 3 שנים

בנצי גורן - תודה רבה

strnbrg59
strnbrg59•לפני 3 שנים

האם יש לסיפור שלה אימות כלשהו?

1 תגובה
נצחיה
נצחיה•לפני 6 ימים•

מדובר בשאלה מעניינת, אם כי די חסרת חשיבות

בספר "מיליון רסיסים" כן היה לי חשוב לדעת אם הסיפור המתואר אמיתי (והוא לא) כי הוא כולל תיאור דברים שעלול להישמע כעצות למכורים לסמים ואלכוהול שאם הם אמיתיים, שווה לנסות, ואם הם לא - הם מסוכנים ביותר. טארה ווסטאובר לא מייעצת לך לטפל במגרש גרוטאות ללא קסדת מגן, להימנע מטיפול בבית חולים לאחר כוויות או לתת לילדה בת עשר לבצע את הטיפול הזה. יש לי חברה שפרסמה ספר על הזנחה הורית, והכל נערך מתוך ייעוץ משפטי הדוק - היא מספרת את החוויה כפי שהיא חוותה אותה ללא קשר לכוונות המשוערות של הצד השני. ועם חוויות קשה להתווכח. בכל מקרה, אם זה מעניין, יש כאן פוסט בבלוג של שכנה על הספר של טארה וגם על ספר התגובה שאמא שלה הוציאה: https://mrsladywordsmith.com/educating-memoir-laree-tara-westover/
מורי
מורי•לפני 3 שנים

ככל שאני מעמיק בספר, אני מתרשם פחות.

בנצי גורן
בנצי גורן•לפני 3 שנים

תודה נצחיה. כתבת נפלא.

נצחיה
נצחיה•לפני 3 שנים

תודה רבה יעל ואפרתי

yaelhar
yaelhar•לפני 3 שנים

ביקורת טובה. כך גם זווית הראייה בה קראת את הספר.

ספר מעניין מאד בעיקר כי הוא מתאר מבפנים מוח של פרנואיד המצליח להדביק את האחרים בתפישת המציאות שלו. לטעמי הכריכה יפה מאד ומאפיינת את הספר.
אפרתי
אפרתי•לפני 3 שנים

הסקירה יפה מאוד ומזמינה גם. רושמת לפני.

נצחיה
נצחיה•לפני 3 שנים

כנראה עניין של טעם. לא אומרת שיש בעיה או אצל מי היא

אני אהבתי את הכריכה, נקיה ויפה, וגם מספרת קצת את הסיפור של הספר, העיפרון שמייצג את ההשכלה, ובתוכו ההרים המחודדים שהם נוף הילדות של המחברת והמקום עליו מספרים, והדמות של אדם מנצח, וכמובן העוף הפורס כנפיים מעל
חני
חני •לפני 3 שנים

יופי של סקירה.

העיקר שמצאת זמן לחגוג ולקרוא ולנפוש והכל בנשימה אחת. מסכימה שהכריכה לא מזמינה במיוחד.
חן
חן•לפני 3 שנים
ברשימה שלי נשמע סופר מעניין סקירה יפה
Ranran
Ranran•לפני 3 שנים

אז הבעיה כנראה אצלי. בכל אופן, סקירה יפה.

נצחיה
נצחיה•לפני 3 שנים

בעיני הכריכה מאוד מזמינה. זה למעשה מה שמשך את העין שלי

dina
dina•לפני 3 שנים
נשמע טוב ומתגמל.
מורי
מורי•לפני 3 שנים
נגד כל ספר. ממש מפריעים הקונים...
Ranran
Ranran•לפני 3 שנים

נשמע ספר מעניין למרות הכריכה המאוד לא מזמינה.

נצחיה
נצחיה•לפני 3 שנים

זה ממש כאילו הגורל יוצא נגד הקריאה של הספר הזה

מורי
מורי•לפני 3 שנים

ייקח זמן. אני קורא בחנות ובכל פעם שאני מרים את הספר מגיע לקוח אחרי שעה של שממה. כל הזמן ככה.

נצחיה
נצחיה•לפני 3 שנים

מורי, יהיה מעניין לקרוא את ההתרשמות שלך

מורי
מורי•לפני 3 שנים

אני בדיוק קורא אותו.

עמיחי
עמיחי•לפני 3 שנים
מעניין. תודה.
27 תגובות בסך הכל

ביקורות נוספות של נצחיה

עיר ימים רבים

עיר ימים רבים

שולמית הראבן

"החלמתו בבית עודנה ארוכה. יושב וקורא ספרים ומסמן בהם סימנים בעיפרון. אמציה מתבונן בו וחושב שאולי זה הדבר המפריד בין שני הדורות: דור האנשים המסמנים בעפרון בספרים תוך כדי קריאה, וכאלה שאינם מסמנים."

צריך ללמוד לקרוא בין השורות של המלצות הכריכה האחורית על הספר. אם כתוב משהו כמו "עלילה פנורמית" והספר עצמו דק-דקיק, תבינו שזה יהיה אחד מהשניים - או עלילה, או פנורמה. אין מספיק מילים לשניהם גם יחד. אם יש עלילה, היא תהיה צנומה למדי. אם יש פנורמה, כלומר תיאור מילולי עשיר של דמויות, נופים ואווירה, אז הם יתפסו את המקום של העלילה, ואין מה לעשות נגד זה.

לקחתי את הספר מליקוט ספריות הרחוב של אחותי. לשולמית הראבן אני רוחשת טובה מאז הספר "אני אוהב להריח" שהכרתי בילדותי ועוד יותר בהיותה אמא של הסופרת גיל הראבן על כן, אף על פי שהספר נראה הרוס למדי, כזה שדפיו ספגו רטיבות פה ושם ואז התייבשו, לקחתי אותו כדי לקרוא. מעשה בשתי משפחות ובירושלים מנדטורית אחת. משפחת אמריליו, מאוחר יותר אמיר, מייצגת את הצד הספרדי, הס"טי, הוותיק בירושלים, והספר מתאר אותם למשך כמה דורות. לצידם נמצא הדוקטור היינץ ברזל או בימבי, הייקה שהגיע מגרמניה והוא נועץ את דגלו בירושלים, מרפא בה חולים, מוצא בה את בת הזוג שלו חולדה, מקים משפחה, ואז עוד מביא את אימו כדי לחלץ אותה בזמן מציפורני הנאצים. מה שקורה להם זה החיים, אבל הם חיים בירושלים, והתיאורים שם של דרך החיים בעיר טרם קום המדינה, מבנה הבתים, השכונה, המקצועות של האנשים, הדרך שבה דיברו, השכנים, והפוליטיקה. כי אי אפשר לחמוק מפוליטיקה בכתיבה על העיר הזאת.

"חכם אמיריליו ארז ויצא. הבית באמת קיבל צביון של בית נשים, שאין רגל גבר דורכת בו. יותר מדי נקי היה, יותר מדי מצוחצח, מעומלן, כל הרהיטים ממורטים ואסור להניח עליהם אצבע, התריסים מוגפים מפני האבק, ואסור להזיז שרפרף אחד ממקומו. החדר המרכזי, הגדול, נעשה מעין חדר תצוגה, שאין אנשים חיים בו, לפי שלא היה כמעט מנוצל. גרסיה מירקה ומירטה אותו מכל שריד של זיעה, אבק, קולות רמים, נוכחות, חיים. הכניסה אהילים סרוגים ורודים, תפרה תחרים בווילונות, כיסתה את הריהוט בכיסויים של בד, העמידה מיני עציצים שצמחיהם ספק חיים בחשאי ספק יבשים כמין אלמוות, ולא נחה דעתה עד שקשרה את המצעים בארונות בסרטים סגולים, עד שהטמינה נפטלין בכל הפינות, וכמה חדרים למעלה סגרה שלא תדרוך בהם רגל אדם. בסופו של דבר כיסתה את השטיחים בלבד. 'היא חונטת את הבית," אמרה עפרה לשרה. 'לך טוב, את לא פה'. 'אז תצאי'. 'קל להגיד,. חכם אמריליו גר עתה עם בנו אברהם רחוש הבנים ואשתו מלכה. מרפסת הבית כסויה פחי צמחים יותר מאשר ממחציתה. בכל פעם שגומרים פח זיתים, ממלאים אדמה ושותלים משהו."

נכון שזה לא ספר אווירה ראשון על ירושלים. כבר היה "היושבת בגנים" של חיים הזז, ובוודאי היו עוד, כי העיר הזאת מאוד מבקשת ספרי אווירה, לא בגלל הנופים אלא בגלל הדמויות שמצטברות להן יחד בפנים. אני אהבתי אותו, אבל הקריאה צריכה להיות בהתאם. טיפין טיפין פרק אחד בכל פעם, כי אין סיבה לקרוא אותו בהינף אחד מכריכה לכריכה. והיא כותבת יפה, שולמית הראבן, לא רק על הבית שמדבר ביתית והמקרר שמדבר בשפת המקררים, דיבור הפסקה, דיבור הפסקה.

אתמול•נצחיה
פרידה מבבל

פרידה מבבל

דוידי רוזנפלד

ראשון או שלישי. זו תמיד השאלה הראשונית. האם הכותב עושה זאת בגוף ראשון או בגוף שלישי. גוף ראשון נשמע יותר אמין, גוף שלישי יותר קל לתיאור ולסיפור וליצירת קול. ואם זה ספר בלשי שנכתב בגוף ראשון - על אחת כמה וכמה. קשה מאוד לכתוב מותחן בלשי בגוף ראשון, כי חלק מהותי בסוגה הוא להשאיר את הקלפים פתוחים כלפי הקורא כך שהוא יוכל לנחש בעצמו את פתרון התעלומה. מספיק מהר כדי להיחשב חכם בעיני עצמו, אבל לא יותר מדי מהר כדי להשתעמם בקריאת הספר. אין פלא שאם כבר סופר בוחר לכתוב את המותחן הבלשי שלו בגוף ראשון, אז הוא עושה את זה בתור הווטסון ולא בתור השרלוק עצמו. כך אפשר להעלים מספיק פרטים בלי להיכנס למלכודות מלאכותיות כמו "ואז לקחתי חפץ כלשהו והכנסתי אותו לתיק".

מותחן בגוף ראשון, מפי הבלש עצמו. כבר זו התחלה מקורית. אה, והוא ישראלי. ארז בראון - נשמע ישראלי מאוד, נכון? - חוקר פרטי, מתעד בגידות של בני זוג ומסייע להם במשפטי הגירושים המסובכים שלהם, בן ארבעים, גרוש בעצמו, אב לשניים וממורמר על החיים באופן כללי. התיקים שמגיעים לידיו די שגרתיים ובנאליים, אלא שיום אחד מגיעים למשרד הורים חרדים מחסידות מוכרת ומבקשים שיעזור להם לאתר את הבת הבוגרת שלהם. כאן הדברים מסתבכים קצת יותר, בעיקר כי הם לא בתחום הטיפוסי שבראון יודע לטפל בו בצורה שגרתית, אבל גם מסיבות שנוגעות ללקוחות עצמם ולחוסר ההחלטיות שלהם.

הספר יצא לאור לפני חמש עשרה שנים או מששהו כזה, שמעתי עליו הרבה כאן באתר, בעיקר כי דוידי נוהג (או נהג) לגלוש כאן. הוא גם מופיע בהופעת אורח בספר עצמו. אני לקחתי אותו בספרייה כשחיפשתי מהר מהר ספרי מתח עבור בן הזוג, ועוד כאלה שהוא לא קרא עדיין, והוא (כלומר הספר) היה במצב חדש לחלוטין, כאילו אף אחד לא נגע בו. מה שכמובן אני לא באמת יכולה לדעת. הוא ישראלי מאוד, תל אביבי מאוד, קצבי מאוד וגם קצת מיוזע. אני לא יודעת אם זה ספוילר או לא, אבל התחושה שלי היא שהוא נזנח באמצע, הסתיים עם סימן שאלה ובלי לפתור את התעלומה. אולי נמאס לו, ואולי לא ממש הבנתי. יחד עם זאת, בקטיגוריה של הבלשים המקומיים שלנו - ליזי בדיחי ופקד אוחיון, בטח של אברהם אברהם - ארז בראון בהחלט עומד בליגה.

שלשום•נצחיה
בריגדות הרפאים

בריגדות הרפאים

ג'ון סקאלזי

זה דבר מאוד מטומטם לעשות, לקרוא ספר המשך לפני שקראת את הספר הראשון, אבל לאהתחייבתי לעשות רק דברים חכמים בחיים. מה גם שלא הבנתי את זה כשלקחתי את הספר לידיים, ואחרי שכבר התחלתי זה לא היה נראה חשוב במיוחד שזה ספר המשך ולא הראשון. ממילא בספרי מדע בידיוני חלק מהדברים לא ברורים ממש בהתחלה והם הולכים ומתבהרים בהמשך.

וכה יצא שקראתי באותו השבוע שני ספרים שונים מאוד זה מזה ובכל זאת שניהם עוסקים בתודעה, בזיכרון, בקשר בין תודעה וזיכרון, ובהשפעה המצטברת שיש לניסיון על התודעה ועל אישיותו של האדם. ובקצרה: האם האדם הוא הגוף, או שמא הגוף הוא קליפה שלתוכה יוצקים תודעה. ובכן, במקרה הזה לא מדובר על אדם ההולך ושוכח ומתפורר לחלקים במהלך ההזדקנות שלו, כי זה מד"ב ויש אפשרויות להעביר תודעות מגוף לגוף אחר. בריגדות הרפאים הם חיילים בצבא שנוצרים מהמרקם הגנטי של אנשים מתים, יחד עם תוספות משודרגות שנותנות להם סוג של טלפטיה או חיבורי מוח משותפים. כך הם נולדים בגוף בוגר ומקבלים אימון והכשרה מהיר, ופועלים בצורה משותפת.

אל תוך אחת מהבריגדות האלה נולד חייל מיוחד, שמו ג'ארד דיראק ובמוח שלו נמצא גם מוח של צ'ארלס באוטין, בן אנוש שבגד בגזע האנושי. דיראק לומד להכיר את באוטין ולהבין את המניעים שלו, ואז מנסה להילחם בו, כלומר בעצמו, ולהציל את האנושות. נשמע מסובך? אז יותר.

המון רעיונות שיש בהרבה ספרי מד"ב אחרים, סקאלזי מעתיק בלי בושה וגם אומר את זה במפורש בסוף הספר, אבל לי לא ממש אכפת. עיקר המחשבה תוך כדי הקריאה היתה על משמעותו של גיל, מה ניסיון עושה ומה זיכרון יוצר אצל האדם. נחמד למי שמחבב.

לפני 3 ימים•נצחיה
המנהרה

המנהרה

אברהם ב. יהושע

שם הספר הוא "המנהרה" אבל זו לא מנהרה בתמונה, למרות שקצת דומה. על כריכת הספר נמצאת תמונת יצירה בשם "הרוטב" של אמן בשם ג'יימס רוזנקוויסט. וכמו בכל פעם שיש תמונת אמנות על כריכת ספר, היא מזמנת פרשנות על הכתוב ועל העלילה. ספציפית כאן יש לתהות מהו הנוזל הזה שזולג לו ולאן הוא נשפך ומה, אם בכלל, אוסף אותו בסוף.

מעשה בצבי לוריא, מהנדס כבישים בדימוס, אדם בן שבעים ושתיים, כמעט שלוש, נשוי לרופאת ילדים שעוד עובדת במרפאת החוץ של בית החולים ושמה לא מוזכר. הכל בסדר עם מר לוריא, חוץ מזה שלפעמים הוא שוכח מילה או שתיים, ולא מצליח להיזכר בשמות, בעיקר אם הם פרטיים. וגם לזכור את קוד ההתנעה של המכונית הוא לא תמיד זוכר ויש לו רעיון כזה, לכתוב את השמות בפנקס, או על כף היד, ואולי אפילו לקעקע את קוד המכונית. כי ידידנו לוריא מתבשר שהוא לוקה במחלת הדמנציה, והשכחה הקטנה זעיר פה וזעיר שם תלך ותתרחב עד שתבלע את כל זכרונו של לוריא. ואדם בלי זיכרון - האם הוא יכול להחשב אדם? לכל איש יש שם, הוא יודע בוודאות שיש, אבל הוא שוכח, או מבלבל יוסף עם יעקב, יוחנן עם יונתן, וכך הלאה, ולפעמים הטעות והבלבול חמורים יותר מההשמטה.

לא רק צבי מחפש מזור עבור בעיות השכחה המתגברות. אשתו באה לעזרתו ומצמידה אותו למהנדס צעיר, בן של קולגה, ושמו עשהאל, והשניים נודדים ברחבי הדרום בחיפוש אחרי תוואי נכון והוגן וצודק לכביש שהצבא ביקש, תוואי שלא יחריב עיירה נבטית קדומה, ולא יחריד ממקומם שלושה שוהים בלתי חוקיים שהתיישבו בה. כדרכו של יהושע וכדרכם של סופרים ישראלים גם קשרי משפחה נכנסים לסיפור. אמנם יחסית לספרים אחרים מדובר בכמות מצומצמת של דמויות, ובכל זאת אנחנו פוגשים גם את הבן הדואג הגר בצפון הרחוק, את הבת הגרה קרוב ואת הנכד, כמו גם את החבר של הנכד ואת אימו - הלא היא נוגה נגנית הנבל שקופצת לביקור אורח מרומן אחר של יהושע, הניצבת.

כך הולך לא הספר בנתיבי ההזדקנות העצובים של גיבורו, לתושייה שעוזרת לו להתגלגל תמיד לכיכר רבין ומשם להיזכר ברב שעל שמו הרחוב שבו הוא גר ובמספר הבית. אנו לומדים להכיר מקרוב את המודעות וחוסר המודעות להדרדרות, את ההומור המלווה, את רישיון הנהיגה שנשלל, וגם את העדויות שחורטטו בביטחון רב והצליחו להעמיד מנהרה על תילה. כדרכו של א"ב יהושע הגיבור מגיע בסצנות הזויות למקומות מוזרים וחלומיים ונתקע בהם, הוא פוגש אבני דירה בסכסוך הערבי ישראלי המלווה את כל ספריו, ברמת העלילה הפשוטה וברמת האלגוריה. כמו תמיד בספריו של יהושע הגיבורים נקראים באופן תדיר על שם מקצועם או פונקציה כלשהי הקושרת אותם לעלילה או לגיבור, לעיתים רחוקות יותר בשמם, אלא שבספר הזה ההשמטה כואבת מתמיד.

ספר כתוב טוב, וחבל שהוא כל כך עצוב. הוא לא באמת עצוב, ויש גם בדיחות על הדרך, ואפילו בדיחת שואה אחת טובה, ובכל זאת הוא עצוב כי זו המציאות שהוא משקף שעצובה כל כך.

לפני 4 ימים•נצחיה
גן פינצי-קונטיני

גן פינצי-קונטיני

ג'ורג'ו בסאני (באסאני) (בסני)

נתחיל עם ספרייה לעם, כי העותק שהגיע אלי הוא מהגירסה המקורית של הספר, ולא זה שעטיפתו המחודשת מופיעה באתר. וכך מודפס שחור על גבי צהבהב: "כל אחד מ-12 הספרים המובחרים המתוארים לעיל ראוי להופיע במהדורה יקרה. הספריה לעם שתפוצתה מתקרבת לשלושים אלף עותקים בחודש, יכולה להגישו לך במחיר חתימה שווה לכל נפש - ל י ר ה א ח ת ב ל ב ד - בלי לוותר על הנייר המשובח, ההדפסה המעולה, העטיפה האמנותית. חותמים בודדים המעדיפים לקבל את הספרים באמצעות הדואק יוסיפו על מחיר החתימה בסך 12 ל"י דמי משלוח בסך 2 ל"י. מחיר כל ספר בודד בסדרה זו מ-1.50 ל"י עד 2 ל"י".

בדף שקדם להודעת המכירה הזאת ישנה רשימה לא של 12 ספרים אלא של 84 ספרים שיצאו עד מרץ 1965 בהוצאת הספרייה. עברתי על הרשימה ואני קראתי מתוכה 10 או 11. אני לא יודעת מה זה אומר, אם בכלל. אולי שישים שנים הם מספיק זמן לא רק להתבלות של הספרים אלא גם להעלמותם. איך שלא יהיה הספריה לעם היא אכן מיזם חשוב גם בזמינות של הספרים אבל בעיקר בפורמט הנוח, כזה שנכנס לכיס של כל גבר (בבגדי נשים לרוב אין כיסים) ולכן זמין לקריאה גם במהלך יום, בדרך אל העבודה, בחזרה ממנה, בתור לרופא או בזמן טיול.

גם ספריות הרחוב יוצרות זמינות של ספרים, ואת הספר הזה מצאתי אצל אחותי. בעקבות מגוריה בירושלים באיזור שופע ספריות רחוב, הפך הבית שלה למיני ספרייה בפני עצמה, היא וילדיה לוקחים ספרים מכאן ומשם, והספרים מצטברים להם. אז זה היה ספר שהיא המליצה עליו מאוד, ומעולם לפני כן לא שמעתי את שמעו.

האחים אלברטו ומיקול פינצי-קונטיני הם חלק ממשפחה מסתגרת בעיירה איטלקית ושמה פרארה. את ההסתגרות שלהם מפני הקהילה היהודית ובכלל הם פורצים רק לאחר ששלטון הנאצים שלח את ממשלתו של מוסוליני השותף לאסור כניסה של יהודים לשלל מוסדות תרבות וספורט, ובצורה ספציפית יותר, סגר את שערי מועדון הטניס האהוב על האחים. ביוזמה ספונטנית הם פותחים מועדון משלהם בגן הענק שהוא חלק מהאחוזה המשפחתית ומזמינים מספר צעירים מנודים, בהם גם המספר של הספר הזה. באופן צפוי המספר מתאהב במיקול והסיפור הוא סיפור ההתאהבות, שזור בעננים הכבדים של ערב מלחמת העולם השנייה, ומסופר בדיעבד לאחר שהמספר נכלא ושוחרר ורוב הדמויות בספר כבר לא בין החיים.

זה ספר קטן, מינורי, כן מאוד, שהוא סיפור התבגרות וסיפור אהבה נכזבת ואולי גם סיפור על אותו חלק מיהדות איטליה על מנהגיה הייחודים שאבדו לנצח, הריהוט המקובל ושאינו, הדרך בה חגגו חגים והגיעו לבית הכנסת גם מי שלא היו דתיים באורח מוצהר, מונחים ומילים ייחודיים ועוד.

לפני 6 ימים•נצחיה
שונאים - סיפור אהבה

שונאים - סיפור אהבה

יצחק בשביס-זינגר

"היהודים החלשים הושמדו ואלה שנותרו היו עשויים מברזל, אך מסתבר שאף הם אנשים שבורים. צרותיהם צפות ועולות עתה. בעוד מאה שנה יתוארו הגיטאות מן הסתם באורח אידיאלי, וייווצר הרושם שרק קדושים חיו שם. אין שקר גדול מזה. ראשית, כמה קדושים קמים בדור אחד? שנית, רוב רובם של היהודים האדוקים הושמד. ואלה שנותרו בחיים השתוקקו לחיות בכל מחיר. בגיטאות שונים הם אפילו ניהלו קאברטים. אתה יכול לתאר לעצמך איזה קאברטים! היה עליך לדרוך על גופות מתים כדי להמשיך לחיות."

לפני שאני אמשיך בתיאור התוכן והעלילה של הספר הזה, אני חייבת לתת תיאור של המצב שבו הוא הגיע אלי. צהוב מיושן, כריכתו הרכה מקומטת ומודבקת בדבק-נייר מתקלף של ספריות שעליו בכתב יד האותיות בשב וחלק משם הספר. בכריכה הפנימית יש דף החזרה ישן שעליו פעם ספרניות החתימו תאריך החזרה בחותמת סגולה. תאריכי ההחתמה פזורים בין 23 במרץ 1998 ועד 29 באוקטובר 2005. בצד יש גם כיס נייר שבו לפני כן היו מכניסים כרטיס השאלה מנייר. ומדבקת ברקוד חדשה יותר. על הדף הזה גם כתוב בעיפרון המספר הקטלוגי של הספר 437/1 ובעט "ספר טוב". העמוד הבא הוא השער של הספר ועליו יש חותמת של עיריית ירושלים - אגף הספריות העירוניות סניף קריית יובל, מספר 509,323 ועוד מספר כתוב בעט /941452. בדף המודפס עם שם הספר באנגלית מוזכר שהוא יצא לאור בשנת 1979 (כלומר לאחר שבשביס זינגר זכה בפרס נובל לספרות), וההדפסה השתים עשרה בשנת 1990, אך לא מוזכרת שנת ההוצאה המקורית של הספר בשפה בה הוא נכתב, שאני לא יודעת אם היא יידיש או אנגלית. הדפים צהובים, כמובן והגופן קטן, ומעבר לזה הם מסומנים בעיפרון, בדרך שבה עולים שלא יודעים את השפה מסמנים מילים קשות ומתרגמים אותן, ובדרך נוספת שבה אימי המורה לספרות היתה מסמנת משפטי מפתח בטקסט וכותבת בצד נקודות להדגשה אצל הקוראים. לא ברור אם מי משואלי הספר בספרייה ההין להוסיף סימונים כאלה על ספר מושאל, ואולי אלה סימונים לגלגוליו מאז הוצא מהספרייה, כדרך שעושים בספרים ישנים שכריכתם רכה ומקומטת משימוש ודפיהם צהובים מיושן. ויש על הדפים גם כתמי קפה וכתמים אחרים מפעם לפעם. בקצרה, הספר עבר הרבה בחייו, וזה משפיע בוודאות על רצונו של אדם לקחת לידיו ולקרוא.

כריכת הספר מתארת ערימת קש במקום שנראה חשוך ואולי הרוס, ומהערימה יוצאת אל חזית הספר יד גברית ועליה שלוש טבעות זהב. וזה הסיפור. הרמאן ברודר, ניצול שואה שהוחבא במתבן על ידי המשרתת הפולניה ששירתה בביתו, נמצא עכשיו בניו יורק והוא מחובר בעבותות לא לאישה אחת אלא לשלוש. האחת היא יאדוויגה הגויה שהצילה אותו ומנהלת עבורו משק בית בקוני איילנד. השנייה היא מאשה, יהודייה סוערת ונשואה שנפרדה מבעלה וחיה עם אימה האדוקה בברוקלין. השלישית קמה מהמתים עם תספורת טובה וציפורניים צבועות, הלא היא תמרה אשתו החוקית עוד מפולין, שהצליחה להנצל, גם אם לא להציל את שני הילדים שלהם. תומכי פוליאמוריה ברשתות מקבלים תמיד את התמיהה הבסיסית - מאוד קשה לנהל מערכת יחסים אחת, איך אפשר לנהל שתיים או שלוש במקביל? והרמאן הוא מוכשר והוא מצליח. הוא עובד בצורה לא חוקית כסופר צללים של רב, ומספר לנשותיו שהוא בנסיעות עבודה. הן יודעות ולא יודעות זו על זו, וזה עובד, עד שכבר לא. והספר כולו הוא תאונת דרכים אחת גדולה המצויירת אל מול הקורא לפרטי פרטיה.

בשביס זינגר לא צריך את השבחים שלי. הוא מיטיב לכתוב ויעיד על כך פרס נובל שקיבל וגם סתם ככה פרסומו ואהדתו ברחבי העולם היהודי ושאינו יהודי. בספרו "בית הדין של אבא" מספר בשביס זינגר על אביו הדיין בעיירה היהודית בפולין ועל סיפורי הנישואים, הגירושים והבגידות שהגיעו לאוזניו. כך שאין אלה מוראות השואה שגורמים להרמאן להתנהל כפי שהוא מתנהל, הוא היה נוהג לשקר ולבגוד גם לפני זה, וזה גם מה שתמרה אשתו החוקית אומרת לו. בין לבין הוא באמת מנסה להיות אדם טוב. אולי לחזור אל מנהגי היהדות האדוקים, אולי להפוך להיות צמחוני, כי לא מוסרי בעיני לשחוט חיות. והוא מתפלסף לעצמו. לא רק הוא, אלא כמעט כל הדמויות בספר הוגות בענייני טוב ורע, ראוי ושאינו, שכר ועונש, מה מפריד את הנאצים משאר בני האדם והאם לא כולם נאצים בפוטנציה. וזה נשאר בשאלה. ספר כתוב יפה ומאוד קשה, דווקא כי הוא מראה אנשים בקווי השבר שלהם.

לפני שבוע•נצחיה
האורחת המושלמת

האורחת המושלמת

אמה רוס

בכלל לא תכננתי לקרוא את הספר הזה. מצאתי אותו, עם העטיפה המועתקת מאחד המותחנים של פ"ד ג'יימס, בספרייה השיתופית במשרד, וליקטתי אותו כי ידעתי שיהיה חג-שבת ארוך שבו יהיו אצלי שלוש מבנותיי, אחת מהן עדיים מחלימה מלידה, וספר רומנטי וקליל יכול להתאים. אלא שבמהלך השבת נסוב הדיון בבית על הייט על הספר הזה (אחד כבר קרא, שנייה היתה במהלך הקריאה והיא ידועה בקריאת הר הגעש שלה) עד כדי כך שהייתי חייבת לקרוא כדי לבדוק על מה הם מדברים.

ובכן כדי לקצר את האורך אומר שהם צודקים.

כדי לפרט יותר, אומר שיש כאן ניסיון לעלות על נוסחה ידועה למתח ומסתורין. הנוסחה כוללת אחוזה מבודדת שמתכנסים אליה אנשים רנדומליים באמצעות זימונים מפוקפקים. ואז "לפתע" אין קליטה, יש מזג אוויר גרוע ואין חשמל, כל המכוניות נעלמו ומוראות מזג האוויר מונעות הגעה רגלית לכפר הסמוך והזעקת עזרה. עוד חלק מהנוסחה זה פער של דור ומאבק ירושה על אותה אחוזה, וכמובן סיפורי אהבה, משולש, מרובע, מחומש אם אפשר - כמה שיותר יותר טוב.

אז סיידי, שחקנית די מובטלת מקבלת הזמנה כזאת, לשחק תפקיד "אורחת" במשחק מתח בלשי שבו לה משלמים עבור התפקיד, ואילו אורחים אחרים משלמים עבור החוויה. היא מקבלת מזוודה עם בגדים יקרים וכן את פירוט התפקיד והסעה למקום. במקביל ולסירוגין אנחנו חוזרים בזמן לסוף שנות השמונים של המאה הקודמת, זמן בו בת', יתומה משני הוריה, בת 15, מועברת למשפחה שגרה באחוזה, המעבירה היא דודה שלה קרוליין, ובאחוזה גרים מרקוס וליאונורה והבת שלהם נינה שהיא בת גילה של בת'. באופן מוזר ומפתיע בכל פעם שהסבא, אביו של מרקוס, מגיע נינה חולה ובת' מתבקשת למלא את מקומה.

עוד חלק ששתוך לסירוגין הוא וידוי של דמות שאנחנו לא יודעים מי היא ובאיזה זמן היא מתקיימת, וזה לכאורה מה שיוצר את המתח. אני יכולה להבין את מי שנהנה, אבל בשבילי היו יותר מדי חורים בעלילה, ובסוף הכל יותר מדי הסתדר יחד. נותרה רק הכריכה המאוד יפה, אבל גם היא מועתקת, אז באמת חבל.

לפני שבוע•נצחיה
דברים שלא סיפרתי

דברים שלא סיפרתי

אזאר נאפיסי

אז על הספר הזה יש עשרים ביקורות, רובן הגדול נכתב לפני חמש עשרה שנים, סמוך לזמן שהספר יצא לאור. אם לשפוט על פי הביקורות, כנראה שאירן היתה הרבה פחות מעניינת ומסקרנת, והרבה פחות רלוונטית לחיים היומיומיים ממה שהיא כרגע בשבילי. אני מודה ומתוודה שלו הספר היה מתגלגל לידי אי אז בשנת 2011 או 2012 סביר שלא הייתי טורחת לפתוח ולקרוא אותו, ואם כן כבר הייתי לוקחת אותו לידי ומתחילה לקרוא, הרי שהייתי סוגרת מהר יחסית, מוכרעת תחת עומס המושגים הפרסיים הזרים לחיי.

השנה 2026, ליקטתי את הספר בספריית רחוב, וקראתי אותו בחג השבועות, כמעט שנה אחרי מתקפת עם כלביא הלוא היא אירן1, שלושה חודשים אחרי פרוץ מתקפת אירן2, בזמן המתנה להתפתחות לא ידועה, אם מתקפה נוספת על מתקני הגרעים באירן או שמא הסכם שישאיר את משטר האייתולות על כנו. כך שאני אחרי קריאה מסיבית בפיד אירן בטוויטר ומכירה מושגים כמו בסיג' או נורוז, וכן את סיפורם של גולים אירניים שעכשיו מתאספים סביב איש משפחת השאה רזא פהלווי בתקווה למהפכת נגד וחילופי שלטון באיראן.

אזאר נאפיסי, אירנית גולה, מרצה לספרות החיה בארצות הברית, כתבה ממואר על בית הוריה, חייה וזכרונותיה מילדות, התבגרות ובגרות באירן. היא לא ממוקדת, טוענים המבקרים. חבל שכתבה על פוליטיקה, היא היתה צריכה לכתוב רק על חייה האישיים. ואולי רק על פוליטיקה. ובכלל, אומרות ביקורות אחרות, אני לא אוהבת ספרים מהסוג הזה. ובכן, כמובן הכל עניין של טעם, אבל זה טבע הכתיבה, ואזאר אכן מערבבת את האישי והפוליטי. איך היא יכולה אחרת? אביה היה ראש עיר, ואחר כך ישב בכלא תחת שלטון השאה. איך זה רק אישי ולא פוליטי? בזמן שהוא ישב בכלא היא התחתנה, ואמא שלה הפכה להיות חברת פרלמנט. לאחר מכן הוריה לא התגרשו למרות שזה היה הצעד ההגיוני מבחינה אישית, אבל לא תואם את דמויותיהם הפוליטיות. איך אפשר להפריד בכלל?

ואזאר לא מפרידה. היא גם לא מפרידה ספרות או תרבות בכלל. כילדה חובבת סיפורים היא גדלה תחת הרושם של סיפורי המיתולוגיה האירנית שסיפר לה אבא שלה, ואלה עיצבו את עולמה. כך גם הנרטיבים הסותרים של אמא שלה ואבא שלה באשר לנסיבות שבהן הם חברו יחד והפכו לזוג ואחר כך למשפחה. כי זה בעצם הסיפור של אזאר - סיפור על איראן תחת משטר השאה, ועל המהפכה האיסלאמית באירן, ובעצם סיפור על הסיפורים שאנשים מספרים לעצמם, ועל הצורך בסיפור כדי לחבר את החיים יחד. אביה, כך מספרת אזאר, כתב ספר ביוגרפי. בטיוטה הראשונה שאותה היא קראה רק לאחר מותו, הופיעו סיפורים אישיים רבים. בספר הרשמי הסיפורים לא מופיעים. חברים ויועצים שכנעו אותו להוציא אותם ולכתוב ביוגרפיה שהיא רק פוליטית. הספר הזה, אומרת אזאר, נקרא מלאכותי ומשעמם. אולי לכן היא כותבת את הסיפור שלה בצורה אחרת, צורה שבה האישי הוא גם הפוליטי, כי ככה זה החיים.

הסיפור מעניין, לפחות עבורי. אזאר מסתכלת על הוריה ומציגה מצג מורכב של אב ואם שלא הסתדרו ביניהם, של אם שחיה בנוסטלגיה גלויה לעבר זוהר כלשהו שמעולם כנראה לא היה, שצריכה את האישור המתמיד של אנשים וחפצים, שאוהבת לעיתים, אבל עד כדי חנק. היא מציגה ילדות שיעית במשפחה מוסלמית דתית ששונה מהותית מעולם החיג'אב והבורקה שהביא איתו מאוחר יותר שלטונו של האייאתולה חומייני. היא מתארת התבגרות חילונית ופריצת גבולות וכן את החיים תחת שלטון השאה, שלא היה שליט נאור כלל וכלל, ואת השאיפות והרצונות לקראת מהפכה, ואיך המהפכה הסתיימה בדרך אחרת ממה שהיא וחבריה תמכו בה. וכן, גם זה, יכול להיות סיפור שהיא רק מספרת לעצמה ולאחרים, אבל בתור סיפור הוא מעניין מאוד.

לפני שבוע•נצחיה
השטן בעיר הלבנה

השטן בעיר הלבנה

אריק לארסון

בתור קוראת קבועה למדי של ספרי מתח, בלש ואימה, אני חייבת לומר שמעולם לא התחברתי לתת הסוגה של הרוצח הפסיכופט, בוודאי לו לאלה שבהן הרוצח הפסיכופט מכשף את כולם בקיסמו ותוך כדי כך רוצח בסדרתיות עשרות אנשים. זה טריק די מוכר, והופך להיות פתרון קלישאתי למדי למתח ואימה, כי באמת מה יותר מאיש לא אנושי שרוחש מזימות ומערים על כולם סתם בשביל הכיף שלו. אלא שאני מתקשה להאמין שאדם כזה קיים, ואז אין אמינות לספר. טוב, חוסר אמינות זה חלק מהז'אנר, ועדיין השעיית האימון שנדרשה היתה גבוהה מדי.

עד עכשיו.

"השטן" מתייחס לאדם בעל הרבה זהויות בדויות, שהידועה ביניהם היא הנרי הולמס. בסוף המאה התשע עשרה אותו הולמס הגיע לשיקגו ועל פי המסופר היה רוצח סדרתי שמספר הקורבנות שלו לא ידוע. בספר מונים תשעה ודאיים, כולל ארבעה ילדים, ויש הערכות של עשרות קורבנות עד 200. ועל פי המסופר אותו הולמס עונה על הגדרת הפיסכופת חסר האמפתיה שרוצח לצורך ההנאה שבעצם הרצח וללא שום רווח נוסף. לשאלה איך פושע כזה היה יכול לצמוח, איך הוא מצא את הקורבנות ואיך אנשים לא חשדו משלב הכותב סיפור שלא מאוד קשור, והוא כרוך למאפייני העיר שיקגו במאה התשע עשרה בכלל, ובזמן יריד קולומבוס שהתקיים בה בשנת 1893 בפרט.

"העיר הלבנה" הוא תיאור היריד, משום שהוא היווה אנטי תזה לעיר עצמה שהיתה שחורה, מצחינה, מלוכלכת, מלאה צואת סוסים, מים מזוהמים, וצחנת בתי מטבחיים. ואיכשהו אותה שיקגו היתה מעוניינת לקיים את היריד אצלה ושמה על הכף את כל המשאבים ואת כל הכוח. בין השאר הפרוייקט כלל בחירה של אדריכלים לביצוע יוצא דופן, כולל אדריכל נוף שקיבל את המשימה הבלתי אפשרית לייצר מראה טבעי כאילו נוצר בעשרות שנים ולבצע את זה באדמה חולית השוכנת על בוץ ובשנים שיש בהן חורף הרסני. האיזור נקרא "העיר הלבנה" מתוך בחירה די מקרית לצבוע את כל המבנים הגרנדיוזים של דוכני התערוכות השונות בצבע לבן. היריד נוצר בתנאים בלתי אפשריים והקמתו לוותה בהמון דרמות, תקלות ותאונות. אבל לבסוף כשהוא נפתח (חלקו באיחור וחלק אפילו באיחור רב) הוא היה מרשים, הביא לשיקגו מבקרים רבים, וגם חוויות ראשוניות כמו תאורת חשמל בזרם חילופין, נסיעה בגלגל ענק, והמצאות רבות.

במציאות כזאת של עיר לא מסודרת, כוחות משטרה שונים ורבים שלא פועלים במאוחד, הרבה מבקרים שמגיעים מקצווי ארצות הברית, ושם "פרוע" שהוריד מהרבה נשים מגננות מתוך מחשבה ש"ככה זה כאן", ותקשורת מקוטעת המבוססת בעיקר על מכתבים שמגיעים לעיתים רחוקות ומעט מאוד על קשרי אלחוט שהיו בחיתוליהם, הרבה פשע שגשג, וכך גם הפושע הולמס, וזה מה שמתואר בספר. הספר הוא ספר תיעודי, עם עשרות עמודים של הערות ביבליוגרפיות ורשימת מקורות ענפה, וגם תמונות משולבות.

שני הסיפורים האלה אינם מאוד קשורים זה לזה אלא בבחירה של הכותב. עם זאת ההתייחסות לפרטי הפרטים של הפוליטיקה והטכניקה והלוגיסטיקה בבניית היריד מהווים מעין בילד אפ שיוצר את המתח בסיפור של הולמס. אני אוהבת אדריכלות ולכן זה עניין אותי, אבל גם יכולה להבין את מי שלא. על פניו לפחות לפי הפרשנות בספר הזה, רוצח סדרתי פסיכופת שעושה זאת למען שום מניע נראה לעין, זה דבר שקיים.

לפני שבועיים•נצחיה

ביקורות נוספות על "משכילה"

משכילה

משכילה

טארה וסטאובר

משכילה? כן, אבל קודם בורה ואיזו בורה.
טארה וסטאובר, מחברת הספר על חייה, היא בת למשפחה מורמונית, הדוסים של אמריקה. סוג של מנותקים מכל דבר, אבל מכל דבר. האמונה שלהם קיצונית, הניתוק שלהם מסוכן עד מוות ואפילו הלימודים הגבוהים שלהם נעשים באוניברסיטה "שלהם".
הספר מחולק לשני חלקים, הראשון לפני יציאתה של טארה ללימודים בגיל 17 לאוניברסיטה ולאחר מכן. החלק הראשון כולו תחת שלטונו של האב, שלפחות עד שנת 2000, הזמן בו העולם יחדל מקיומו הנורמלי בשל חוסר יכולתם של מחשבים לעבור מ-1999 ל-2000 בקלות ובבטחה. גם אצלנו יש קשקושים כאלה ואנחנו מתייחסים אליהם בסלחנות. אבל במשפחת וסטאובר אין הנחות וכל עוד הילדים קטנים, שלטון האמונות הפרנואידיות מוחלט. המשטרה רק באה להזיק, בבית ספר מלמדים שטויות, השכלה אינה פרנסה, הרפואה אינה מדע ונשים בלבוש מודרני הן זונות.
האב עוסק בהפרדת מתכות למכירה בחצר שכולה גרוטאות, גרוטאות של מכוניות בפרט וגרוטאות מתכתיות אחרות בכלל. כולם כולל כולם עוסקים בהפרדקת חלקי המתכת, מרבים להפצע באופן חמור ומניחים לאלוהים לרפא אותם. האם הופכת למיילדת עם הזמן ומתפרנסת מזה, כמו גם פרנסה מצמחי מרפא והומאופתיה.
האח הגדול ממנה טיילר עוזב את הבית ללימודים לא לפני שנפצע פצעים לא קלים בתאונת רכב אחת מכמה תאונות, לא בהכרח תאונות רכב. אח אחר, שון, נפצע בראשו לאחר נפילה ממלגזה לא בטיחותית. כך ממשיכות התאונות והפציעות החמורות, אבל האב מעודד להמשיך לעבוד, האם ממשיכה לרפא כמיטב יכולתה, לא תמיד זה עוזר. טיילר עוזב את המהומה המשפחתית הזו להשכלה נאותה ורגועה.
יהיה זה טיילר שיחזור מדי פעם לבקר ולעודד את טארה להבחן כדי לנסות להתקבל לאוניברסיטת בריגהם יאנג המורמונית בטענה ובתואנה של חינוך ביתי מחוסר מסמכים אחרים. טארה אכן מתקבלת לאוניברסיטה רק כדי לגלות בורות בסיסית עמוקה, אבל להתחיל חיים חדשים באוניברסיטה ייעודית למורמונים. היא מגלה שלא תמיד כולם שם אדוקים.
אבל איכשהו מצליח לה בלימודים למרות הבורות שלה, ומצליח לה באהבה עם צ'ארלס המורמוני המתקדם יותר ממנה. ולרגע אסור לשכוח את הבית ממנו באה: בית של בורות עמוקה בכל הנוגע לחיים מסביב ולחיים בכלל, כמו גם אלימות פיזית מצד אחיה שון, שבתורו ממשיך את האב. לא בית שהייתם רוצים לבוא ממנו, אליו או לדעת עליו. בשלב מסוים צ'רלס מודה שזה גדול עליו ומודיע לטארה שהיא חייבת לצאת מזה.
והיא יצאה, יצאה בגדול.
תיכון לא סיימה, בבית ספר כלל לא ביקרה, בבריגהם יאנג סבורים שהיא מבריקה. אביה אחרי תאונה בה נשרף חלק מגופו, אמה מקבלת את השליטה בבית ובעלת עסק תרופות מצליח, וטארה מועמדת למשלחת לקיימברידג', אנגליה. הלא ייאמן סופר ונעשה. קיימברידג' הוא מעבר לחלומותיה חסרי הצבעים, אבל אנשים חכמים מנסים לשכנע אותה שזה אכן מקומה הטבעי, מקום מלא הוד והשראה. ואם לא די בכך, גם תואר שני ודוקטורט בהארווארד.
אלא שכל זה לא די אם טארה ממשיכה להאבק בשדים מהבית, מאח אכזר ומטורף, המאיים לשכור מתנקש שיהרוג אותה והורים המגיעים לביקור במטרה להוציא ממנה את הדיבוק ולהחזירה תחת כנפי האל. הטירוף של האב הזכיר לי ספר אחר, תורת עץ הרעל. גם שם טירוף דתי קיצוני של אב מביא חורבן למשפחה.
ובסוף? בסוף חייבים להנתק כדי להשאר נאמנים.

לפני 3 שנים•
★★★★★
•מורי
משכילה

משכילה

טארה וסטאובר

אחד היתרונות בחברות במועדון הקוראות שלי הוא האפשרות לקרוא ספר פעם נוספת. החיים עמוסים, אנחנו ממהרים ורשימות הקריאה (למי שמתחזקים אותן) הן אינסופיות. לכן בחירת ספר שכבר קראתי לדיון במועדון הקריאה מהווה אפשרות לחזור שוב לספר בעיניים חדשות.

הקריאה הראשונה שלי של הספר "משכילה" מאת טארה ווסטאובר התמקדה בעיקר בפן החברתי, דתי, ומגדרי. החיים ההזויים/מוטרפים של טארה, אחיה ואחיותיה במסגרת משפחתית של הורים שחיים מחוץ למסגרת "off gridders" כפי שהם מכונים בארה"ב. אנשים שדוחים את השילטון הפרדלי, ביחד עם הטכנולוגיה, החינוך הציבורי, המדע ורפואה. הם מתפרנסים בקושי מעבודות שחורות, לא רושמים את ילדיהם כשנולדו ומתכוננים באובססיביות ליום הדין הקרב ובא. כל זה, בתופסת קורט מורמוניות מיזוגנית וקמצוץ של מחלת נפש בלתי מאובחנת, וקיבלנו סיפור מרתק על ניסיון להיחלץ ממשפחה מעורערת/כת חונקת.

בקריאה השנייה בעיקר הבחנתי בתופעת ה"גזלייטינג" ערעור תפיסת האמת והמציאות של טארה ע"י משפחתה. יש כאן מקרה קיצוני ומתועד של הורים נרקסיסטיים, בעיקר האב, בשיתוף פעולה מלא של האם,אח מתעלל וכמה אחאים פאסיביים שמוציאים את טארה מדעתה וגורמים לה נזק בל יתואר ע"י ערעור מתמיד של תפיסת המציאות שלה והכחשת אירועים שקרו, תועדו ולעיתים אף נחוו ע"י עדים נוספים. אני לא חושבת שיצא לי לקרוא כזה תיעוד מזעזע של גזלייטינג במשפחה ולתוצאות ההרסניות שלו. עוד נקודה שהפתיעה אותי היא האהבה העצומה של טארה למשפחתה והניסיונות שלה לשוב אליהם, להתפייס ולהשתייך למרות כל מה שהם עוללו ומעוללים לה.

מבחינתי הספר הזה הוא חוויה רגשית מטלטלת הכתובה באופן מרשים ומלא אהבה למשפחה ולנוף ילדותה של המחברת שאולי יצאה מאיידהו אך איידהו מעולם לא יצאה ממנה.

לפני 4 שנים•
★★★★★
•שין שין
משכילה

משכילה

טארה וסטאובר

באחד מימי לימודיה בסמסטר הראשון באוניברסיטה, טארה הרימה את ידה, וכשקיבלה את רשות הדיבור מהמרצה, היא הקריאה משפט מתוך ספר הלימוד בו קראו, ונעצרה במילה אותה לא הכירה. היא שאלה מה משמעות המילה.

המילה היתה שואה.

השקט שנפל על הכיתה היה כבד ורועם בשתיקתו. היתה תדהמה הן מצד הסטודנטים כמו גם מצד המרצה כאחד.

טארה היתה אז בת תשע עשרה. לא ילדה בת שבע שעדיין לומדת על העולם.

כי כשילדות בנות גילה הלכו לבית הספר, ואחר הצהריים לחוג בלט, או כל חוג העשרה אחר, טארה בילתה עם אחיה במזבלה. שם, תחת שמש קופחת שלעיתים שורפת, יעבדו שעות ארוכות. ימיינו גרוטאות, יאספו מתכות שאותן ישטחו במכונה מיוחדת, ואחר כך יימכרו אותן. אותה מכונה שהיתה כמו מפלצת בעלת מלתעות רצחניות תפצע אותה ואת אחיה במרוצת השנים, ואף תטיל בהם מום. ואם לא בילו את יומם באיסוף המתכות, היו עוזרים לאביהם בבניית אסמים וסככות חציר.

טארה היא הקטנה מבין שבעה אחים, היא נולדה למשפחה מורמונית אדוקה שנמנתה על הפלג הקיצוני שבהם. המשפחה גרה בעיירה הררית שכוחת אל באיידהו. אביה של טארה נמנע מכל מה שהוא ממסדי, ובהתאם לכך טארה ואחיה לא היו רשומים בשום רשומה ממשלתית. אין תיעוד של המשפחה בשום מקום וזה כמו להיות ולא להיות בעת ובעונה אחת. מבחינת המדינה הם לא היו קיימים.

האב המורמוני הנוקשה השאיר את כל ילדיו בבית ולא שלח אותם לבית הספר. אם המשפחה לימדה את הילדים קרוא וכתוב, ולא מעבר לזה. לטענתו בתי הספר הם מזימה של הממשלה. אף אחד מהילדים לא פגש מימיו רופא או אחות. לטענת האב חיסונים הם דבר מיותר ומזיק, ואנטיביוטיקה - זו תרופה שיש לה השלכות מרחיקות לכת עד כדי עקרות ועוד אי אלו דברים. אֵם המשפחה שהיתה מיילדת, עסקה גם בריפוי הומופאתי, ורקחה בבית מיני משחות ושיקויים מצמחים, דבר שהתחיל כמענה לטיפול בבני המשפחה בהיעדר טיפול רפואי אחר, שצמח לעסק המעסיק עשרות משפחות ומגלגל מיליונים, מה שיהפוך את הוריה לאנשים הכי עשירים בעיירה.

הימים הם סוף שנות התשעים במאה הקודמת. האב מתכונן לסוף העולם. הוא אוגר כמויות עצומות של מזון, ומטמין במעמקי האדמה חביות דלק. דברים להם יזדקקו כשיגיע הרגע הזה בו העולם ייעצר מלכת. תחושת החרדה והרדיפה בה חי אביהם חלחלה אל חייהם, וכעבור שנים כשטארה תעשה עבודה בפסיכולוגיה במסגרת הקורס בו למדה, היא תקרא על תסמינים שהרגישו לה מוכרים, והתלבשו בדייקנות על דמותו של אביה, ואז תלמד שאביה סבל כל חייו מהפרעה דו קוטבית. והם, המשפחה שסביבו, היו אלו שספגו את הריקושטים כל חייהם, מבלי לדעת שלתופעה יש שם, ולא להאמין, אפילו טיפול.

הספר מחולק לשני חלקים. חלקו הראשון מתאר את ילדותה של טארה בחיק משפחתה, ונותן רקע עמוק על המשפחה, ובעיקר על האב הדומיננטי. החלק השני הוא עוצמתי ומרגש, ומתאר את יציאתה של טארה מהבית, התחלת הלימודים שלה (מלא כלום היישר לאוניברסיטה).

הספר הזה חשוב כל כך, וממחיש שוב ושוב עד כמה הלימוד הוא לא רק חשוב אלא הכרחי. ולא רק במובן של השכלה: תעודות וציונים, אלא במובנים הרבה יותר בסיסיים. אלו האפשרויות,, אלו הכלים שאנו רוכשים תוך כדי למידה, פיתוח החשיבה העצמאית, האפשרות לבחור. אלו כישורי החיים, כל מה שמגדיר אותנו. כשלוקחים אדם ומונעים ממנו גישה למקורות מידע הוא יהיה כמו ספוג. כל מה שתספר לו ותלעיט אותו הוא יספוג לתוכו. בהיעדר מידע אחר שיסתור את הדברים. זה לחיות בתוך בועה מבודדת. זה לחיות דרך מחשבה וקול של אדם אחר.

"מעולם לא אפשרתי לעצמי את הזכות להסס, ובה בעת לסרב להיכנע לאיתנים בדעתם. את הנרטיב שלי יצרו אחרים. קולותיהם היו משכנעים, נחרצים, מוחלטים. מעולם לא עלה בדעתי שקולי יכול להיות חזק לא פחות." (עמ' 215)

הגילוי של טארה על דברים שקרו, על ההיסטוריה של האנושות, על תרבות פופולארית - בכל אלו היא לא התמצאה ולא ידעה דבר וחצי דבר.
הרגע הזה בו היא מבינה עד כמה היתה בּוּרָה. הזעזוע שלה על השואה, על היקף השואה. הבניינים "המוזרים" שמטוסים נכנסו בהם (אסון התאומים) על שוויון זכויות, ועל מה שקדם לו.

הלימודים באוניברסיטה מקנים לטארה לא רק חוכמה ודעת. היא כל הזמן תבחן את עצמה בהשוואה לחבריה לספסל הלימודים. בהתחלה בהתבוננות בעיקר, אחר כך תשמיע את קולה בשקט, עד שיהיה יציב ואיתן דיו כדי להישמע בקול רם וצלול. וזה יקרה כשתבין עד כמה העולם אותו הכירה, עליו סיפרו לה, היה מעוות, ורק שם, בהגיעה לאוניברסיטה תלמד לעשות את צעדיה הראשונים, ולמצוא לאט לאט את מקומה בו כשווה בין שווים.

היא תפגוש אנשים שלפני שלימדו והחכימו אותה, גרמו לה קודם כל להכיר ביכולת שלה, הציבו לה אתגרים שפעם נראו לה דמיוניים, אבל היא תצליח לעמוד בכל אחד ואחד מהם. היא תעשה תואר ראשון, ותואר שני, תזכה במלגת מחקר מאוניברסיטת הרווארד, ותקבל את תואר הדוקטורט באוניברסיטת קיימברידג'.

הילדה הקטנה מאיידהו הוכיחה שאפשר לצאת ממעגל הבּוּרוּת והנבערות, והכל שאלה של רצון.

זה ספר ממואר עוצמתי ופוקח עיניים. לקרוא ולא להאמין.

מומלץ בחום.

לפני שנה•
★★★★★
•dina
משכילה

משכילה

טארה וסטאובר

"משכילה" של טארה וסטאובר הוא ספר מהסוג שלא רק קוראים, אלא גם מרגישים.

לכאורה זהו סיפור על השכלה. על נערה שגדלה במשפחה מורמונית קיצונית ומבודדת בהרי איידהו, לא הלכה לבית ספר, כמעט שלא ראתה רופאים, וחיה בעולם שסגר את עצמו מפני המדינה, החברה והקדמה. אבל ככל שמתקדמים בקריאה מתברר שזהו הרבה יותר מספר על לימודים או אוניברסיטה.

זהו ספר על משפחה וזה אולי מה שהופך אותו לכל כך חזק ומטלטל.

וסטאובר כותבת בכנות כמעט בלתי נתפסת על המשפחה שבתוכה גדלה: אב כריזמטי וקיצוני, משוכנע שהעולם החיצון מושחת ומסוכן, אם שנעה כל הזמן בין אהבה, הגנה ושתיקה, ואחים שמערכות היחסים איתם מתנדנדות בין קרבה עמוקה לבין פחד ממשי. ככל שמתקדמים בקריאה, מבינים שהמאבק האמיתי של טארה אינו רק לצאת ללמוד, אלא להשתחרר מן הכוח האדיר שיש למשפחה על עיצוב הזהות שלה.

וזה הדבר שהכי נגע בי בספר. כי וסטאובר מצליחה לתאר משהו מורכב מאוד: גם כאשר המשפחה פוגעת בה, היא עדיין אוהבת אותה. גם כאשר היא מתחילה להבין עד כמה העולם שבו גדלה היה מעוות ולעיתים אלים, היא ממשיכה לרצות את אהבתם ואישורם של בני משפחתה. הספר כולו נע בתוך המתח הכואב הזה: בין הרצון להיות נאמנה למקום שממנו באת, לבין ההבנה שכדי להציל את עצמך ייתכן שתצטרך להתרחק ממנו.

הכוח של הספר טמון בכך שאין כאן חלוקה פשוטה לטובים ורעים. וסטאובר אינה כותבת מתוך נקמה. להפך: גם ברגעים הקשים ביותר מורגש שהיא מנסה להבין ולא רק להאשים. דווקא המורכבות הזאת הופכת את הספר לאמין ולכואב כל כך.

יש משהו מטלטל במיוחד בדרך שבה היא מתארת את תהליך ההשכלה שלה. הלימודים אינם רק רכישת ידע, אלא גילוי הדרגתי של עולם אחר ובעיקר של האפשרות לחשוב בעצמה. ככל שהיא נחשפת להיסטוריה, לפילוסופיה ולספרות, היא מתחילה להבין שלא רק העולם החיצוני הוסתר ממנה, אלא גם היכולת שלה להגדיר את עצמה.
ולצד כל זה, הספר כתוב נפלא. בלי עודף דרמה ובלי מניפולציות רגשיות. טארה וסטאובר נותנת לעובדות ולזיכרונות לדבר, ודווקא האיפוק הזה מעניק לעדות שלה עוצמה גדולה עוד יותר.

ומעבר לכל אלו, משכילה הוא ספר שנוגע בשאלה עמוקה נוספת: מה קורה לאדם כשהוא מתחיל להטיל ספק באמת היחידה שעליה גדל? וזו כבר שאלה שחורגת הרבה מעבר לסיפור הפרטי של טארה וסטאובר.

לפני שבועיים•
★★★★★
•בנצי גורן
משכילה

משכילה

טארה וסטאובר

לפעמים ספרים הם בילוי, שעשוע חביב, הסחת דעת נעימה.
לפעמים הם אוויר לנשימה.

בסקירה האחרונה שלי, על הספר "שפת אם", חשתי צורך לתת שם לחוויה הזו, שבזכותה אני לא רואה את עצמי סתם שמישהי שקוראת ספרים; אני רואה בקריאה חלק מהותי בזהות שלי.
החוויה הזו שהיא ההפך מבדידות –
לדרכי נקלע טקסט שכתבה אישה שחיה במרחק 9,000 ק"מ ממני, ולא מכירה אותי. והטקסט הזה מהדהד אותי בצורה כה עמוקה ומדויקת, עד שאפילו לא הכרתי בבדידות שחשתי עד שהוא הפיג אותה, והעניק לי לרגשותיי תוקף, ולהווייתי משמעות.

יש סופרות כאלה – שריל סטרייד, דודי סמית, עכשיו גם טארה וסטאובר, שבעיניי עושות את הדבר המרהיב ביותר שאפשר לעשות עם כישרון כתיבה: הן מעבירות רעיון מורכב בבהירות מופלאה, בקול צלול, ובמלוא צבעוניוּתן. ובמעשה זה הן מעשירות אותי בחוויות חדשות, אך גם נותנות מזור לפצעים שהותירו בי ישנות.
הן הופכות לחברות נפש.

אני חושבת שזה מה שקורה כשכישרון כתיבה פוגש אומץ. טארה וסטאובר היא אחת הנשים היותר אמיצות שקראתי. אני לא מדברת על ההחלטה עצמה, להיחלץ מהמצודה ההרסנית שבנה אביה ולרכוש השכלה, שהיא בפני עצמה מדהימה. אני מדברת על סוג אחר, חמקמק יותר של אומץ, שמלווה את הסיפור שלה מהמילה הראשונה: הכנות שבה היא משרטטת את עצמה, ילדותה, את הוריה, את כל משפחתה: מצד אחד במבט נוקב, במטרה לחשוף כל פצע שפצעו בה הבורות והאלימות והתפיסות המעוותות שבצִלן גדלה; ומהצד האחר ברוך אינסופי, ביד אוהבת. היא מכירה באמת המורכבת של קשרים אנושיים, ומוצאת את הכוח להחזיק בה.
בעיניי – הרבה לפני תואר הדוקטור – זה לבד הופך אותה לגיבורה.

לפני 8 חודשים•
★★★★★
•מִשְׁאלת לֵב
משכילה

משכילה

טארה וסטאובר

בסקירה הקודמת שלי, על הספר "חוט של כסף", כתבתי שאני צריך לחזור לקצת ריאליזם ספרותי. אז בספר הזה הוא מגיע במנות גדושות.

לא אאריך בסיפור המסגרת, קודמי עשו זאת היטב. מדובר בסיפור חיים אישי הכתוב בגוף ראשון של נערה בשם טארה המתאר את חייה במשפחה מעורערת ובמציאות חיים בלתי נתפסת, ואת הדרך להיחלץ משם. מדובר במשפחה מורמונית אמריקאית שבראשה אב שחי עם הפרעה נפשית קשה (כנראה דו-קוטביות), יחד עם תפיסה קיצונית של הנצרות המורמונית. התוצאה: איש קשה, מניפולטיבי, מעין רודן משפחתי שחי בתודעה קונספירטיבית של המציאות. לצידו אֵם קצת פחות מטורפת, אבל כנועה ולא דומיננטית, ויש גם אח מטורף. האב עצמו נמנע מכל קשר למוסדות המדינה, ושולל כל השכלה פורמלית מסודרת מילדיו. מגרש הגרוטאות המקומי, על שלל תאונות העבודה המחרידות המתוארות בספר לפרטי פרטים, הוא מקום העבודה שלו, ובעל כורחם, גם של ילדיו.

לגדול באטמוספירה כזו זה לא רק סוג של מלכודת פיזית, מדובר בעיקר במלכודת מנטלית, מלכודת תודעתית. נכון, כל אדם חווה את העולם דרך עיניו, משפחתו, השקפת העולם שהקנו לו, אך לרוב האנשים יש את הסיכוי ואת היכולות להתקדם, לקנות דעת, לפתח חוש ביקורת ולרכוש תפיסה מורכבת של המציאות. כזו שמכירה בצורות חיים אחרות ונחשפת לאפשרויות מגוונות. העולם שטארה גדלה עליו הוא כמעט לא חדיר למציאות כפי שהיא, והמעט שחודר פנימה מגיע רק דרך המסננים של אביה. בדיעבד כשהיא מנתחת את האירועים, היא גם חווה קושי לברור את הפרטים הנכונים אל מול המדומיינים, או אל מול אלו שנערכו תודעתית על ידי משפחתה בצורה מניפולטיבית.

לא מדובר בפנינה ספרותית, זה לא העניין של הספר. מדובר בסיפור חיים יוצא דופן, תיאור פשוט, כמעט עיתונאי, של החיים כפי שטארה חוותה אותם, ובעיקר על הקושי האדיר, אבל גם על היכולת להצליח לצאת מתוך כלוב מנטלי, תודעתי, משפחתי שכזה. המסר המרכזי הוא כמובן, אם אתם רוצים לשחרר מישהו תעניקו לו השכלה. או במילים אחרות: מידת החופש של האדם גדלה ככל שהמחשבה שלו משוחחרת. והכוח המשחרר נמצא בידע ובתבונה. אלא שגם כאן צריך לסייג ולומר שגם בקניית ההשכלה צריך זהירות, שהרי מניפולציות קיימות כמובן בכל מקום, גם באקדמיה ובמוסדות להשכלה גבוהה, אבל זה כבר נושא אחר כמובן.

לפני 4 שנים•
★★★★★
•יוסף
משכילה

משכילה

טארה וסטאובר

זהו סיפורה האוטוביוגרפי של דר׳ טארה ווסטאובר, בת למשפחה מורמונית אדוקה וקיצונית במיוחד, שהתגוררה באיידהו ונשלטה שלטון ללא מיצרים על ידי אביה, אדם אכזר, אדוק ביותר ולא ממש שפוי, שמתכונן כל חייו להישרדות בני המשפחה כשיגיע מועד ״אחרית הימים״. זהו אדם שגידל את ילדיו הרבים במחסור מתמיד וסירב לשלוח אותם לבתי ספר ובמקום זה העדיף חינוך ביתי עלוב ברמה של כיתה נמוכה בבית ספר יסודי.

יחסו של האב הדומיננטי לכל גורם ממשלתי היה פאראנואידי במובהק והוא לא הסכים לקיים שום קשר עם הממסד, לרבות לא לרשום את רוב ילדיו בלידתם ולקבל תעודת לידה, משל כאילו הם לא היו קיימים... גם קבלת טיפול אצל כל מי שקשור בממסד הרפואי היה מחוץ לתחום עבורם.

אם המשפחה, שהייתה כנועה כמקובל במשפחות מהסוג הזה, שימשה כמיילדת של בני המשפחה והסביבה הקרובה ומאחר שהמשפחה נמנעה בכל מחיר מקבלת טיפולים רפואיים, האם הייתה רוקחת כל מיני משחות ושמנים מסוגים שונים בהם היא בחרה לפי סוג המחלה.
רוב ילדי המשפחה יצאו ״שרוטים״ משיטת הגידול הזו ובמיוחד אח אחד בשם שון שהיה נוהג להתעלל בטארה ובאחים נוספים ולהטיל עליהם אימה, תוך התעלמות ואף הסכמה שבשתיקה מצד האב וגם האם.

כל החלק הראשון של הספר מוקדש בהרחבה ובפרטי פרטים לתיאור ילדותה העשוקה והאומללה של טארה ובני משפחתה. החלק הזה לטעמי היה זקוק לעורך קשוח יותר וניתן היה לקצרו מבלי לפגוע בערכו הספרותי.

הספר מקבל תנופה ונהיה מרתק במיוחד כשמגיע החלק בו טארה עוזבת את ביתה ויוצאת לעולם הגדול כדי לרכוש השכלה גבוהה בניגוד לדעתם של רוב בני משפחתה שתפסו אותה כמין עוף מוזר במקרה הטוב וכזו שהשטן השתלט עליה במקרה הרע. ככל שעובר הזמן וטארה מתקדמת בלימודיה, תוך קבלת מלגות למוסדות לימוד מפוארים כמו קיימברידג׳, גדל הפער בינה לבין בני משפחתה ובמיוחד בינה לבין אביה ואחיה שון, ומתקיים מתח מתמיד בין חייה העכשוויים הכוללים תפיסות, ידע ותובנות על העולם הגדול בעבר ובהווה, לבין חייה הקודמים ובני משפחתה שאיננה מסוגלת לנתק עצמה מהם רגשית.

זהו מסוג הספרים המטלטלים והמרשימים שמהדהדים לך בראש, שמספרים סיפור חיים יוצא דופן ומלא השראה ומהבחינה הזו הספר הזה ראוי לכל הסופרלטיבים שהרעיפו עליו בעולם עם יציאתו לאור.
למרות ההערה שלי לגבי אורכו של החלק הראשון אינני יכול לתת לספר הזה פחות מחמישה כוכבים מנצנצים.

לפני 5 שנים•
★★★★★
•זאבי קציר
משכילה

משכילה

טארה וסטאובר

טארה גדלה כבת זקונים במשפחה דתית אי שם באיידהו.
אבא שלה לא מאמין בבתי ספר וברופאים ובממסד, אלא רק באלוהים, ולימים היא תגלה שהוא לא ממש בריא בנפשו.
אמא שלה מטפלת בצמחי מרפא וגם מיילדת, ובאופן כללי נתונה להשפעתו הכוחנית של האב, וגם לא עומדת מול האלימות של הבן הגדול שלה.
אבל טארה מצליחה להיחלץ משם, ולומדת מרחוק על המחיר שהיא ואחיה שילמו ומשלמים. מול עצמם, מול ההורים ומול החברה.
העובדה שזהו סיפור אמיתי רק מעצימה את התסכול נוכח המחשבה שבטח גם היום מתרחשים סיפורים כאלה הרחק מעיני הרשויות.

סיפור חזק מאוד שכתוב מצוין בלי התייפייפות ועם המון הערכה ליכולת ההחלמה של הגוף, ויכולת ההתעלמות של המיינד ממה שלא רוצים לדעת או להתמודד.

לפני שנה•
★★★★★
•תמר-מילים
משכילה

משכילה

טארה וסטאובר

אוטוביוגרפיה חדשה-יחסית, שזכתה לתשבחות מכל עבר, של אשה צעירה שגדלה בקהילה מורמונית סגורה בארה"ב. הרקע הוא משפחה אדוקה, מסתגרת בחשדנות מהחברה האמריקנית, וקשייה של נערה מתבגרת בעולם הקשוח של חוקי המשפחה המורמונית. המוצא הוא הכרזת עצמאות וקניית השכלה כנגד רצונה של המשפחה. פרט למבט על החברה המורמונית ועל משפחה לא-מתפקדת, זהו סיפור על מאבק לשחרור האשה מכבלי המסורת הדתית של הקהילה. מומלץ

לפני 4 שנים•
★★★★★
•דורון נחמני
דירוג
5.0
לפני שבועיים

“"משכילה" של טארה וסטאובר הוא ספר מהסוג שלא רק קוראים, אלא גם מרגישים. לכאורה זהו סיפור על השכלה. על”