גם סתם להצחיק זה סבבה, אבל זה לא מה שהלר עושה פה והיופי של מה שהוא עושה הוא כזה שאת מוכנה לסלוח לו על קצת טרחנות ועל זה שמפעם לפעם הוא עף על עצמו במידה שגורמת לו לא לעצור בזמן אלא רק טיפונת אחר כך.
במבט ראשון זה נראה כמו בדיחה מתמשכת על המשפחה היהודית בברוקלין או בקוני איילנד או באיזו שכונה אחרת בניו יורק רבתי שאני לא יודעת איך קוראים לה, יחד עם דחקות על האימפוטנציה של הממשל האמריקאי בשנות השבעים, רק שעם הזמן, בפרט מפני שיש פה גיבור שמעביר את השבוע שלו על הקו שבין הבית הלבן לשכונות היהודיות של ניו יורק, מתבררים שני סולמות ערכים שביניהם הוא מג'נגל, ואני חייבת לומר שהיהודים אף פעם לא נראו טוב יותר מאיך שהם נראים תחת ההשוואה הזאת. לא כל היהודים, כמובן, כי להלר יש הרבה מה להגיד על אלה שמנסים להשתלב בכל מחיר, כלומר אלה שמוכנים למכור גם את הבאבע שלהם תמורת פנכת טיח של כבוד, אבל את השאר, אלה שחיים בשלום עם הקיגל שלהם, הוא בהחלט אוהב, למרות שגם להם יש לו דבר או שניים להגיד.
קראתי באינטנסיביות ונהניתי מאד, דילגתי רק על שלושה עמודים ויש מצב שבבידוד הבא אני אשקול לקרוא את זה שוב. עכשיו רק נשאר לי לחכות לאנטיגן שלילי
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
