משנת 1933 בה עלו הנאצים לשלטון, עלתה הפופולאריות שלהם בעיני בני עמם. הם הבטיחו עתיד נפלא והרבה גרמנים הלכו שבי אחרי החזון הנוצץ. מן הסתם ככל שהיו ממעמד נמוך יותר – יותר עניים, פחות משכילים, בעלי פחות מטען תרבותי – יותר הוקסמו מתורת "הגזע העליון", שהבטיחה להם חיי פריבילגיה במחיר זול, והשכיחה מהם את החיים האפורים שחיו כשלא היו "הגזע העליון". הם יצאו לרחובות ושיחררו את האלימות והכעס, ואת כל הבלמים שהתרבות הכתיבה. שאר האוכלוסייה האזרחית התחלקה על פי נטיותיה לתומכים, מסתייגים ושותקים. כי האלימות והזעם של תומכי הנאצים הפעילים לא יוחדו רק לאויבים הרשמיים (יהודים קודם כן, נחותים אחרים אחר כך) היא הופעלה גם כלפי גרמנים ארים מן השורה.

הפופולריות של הנאצים בקרב האוכלוסיה האזרחית פחתה והלכה משנת 1943 בערך. גדל חלקם של המסתייגים, אם כי רובם המשיכו לשתוק. ואז הגיעה המלחמה לסיומה. אלף השנים המובטחות הסתיימו בערך ב- 12 שנים, בהם כבה האור מעל האנושות.

ריין כתב בסוף המלחמה ההיא את הספר, שפורסם בגרמניה המזרחית ב-1947 (הוא לא תורגם לאנגלית, ותורגם לעברית רק לאחרונה) זווית הראייה שלו היתה ייחודית אם כי ממבט נמלה. הוא היה שם, הסיפורים שהוא מספר הם ממקור ראשון. זה אינו ממש מסמך היסטורי – הוא יכול להעיד רק על התנסותו של ריין והשקפת עולמו. אבל הוא אותנטי ככל שיכול להיות אדם המתאר את תחושותיו ממקום ההתרחשות. ריין עצמו היה שמאלני, הפך מובטל ונרדף על דעותיו מרגע שהנאצים עלו לשלטון, נעצר על ידי הגסטפו ובילה כמה שנים במחנה. הוא - שהיה קומוניסט נלהב בזמן המלחמה וייחל לנצחון הרוסים - התפכח, כך נראה, ובשנות החמישים ברח לגרמניה המערבית, שם חי עד מותו בשנת 1990.

הספר הזה אינו ספר עיון (למרות שהוא מקוטלג משום מה ככזה) זה רומן המתאר מספר דמויות בידיוניות – שנראה שריין הכיר אישית. הזמן הוא החודש האחרון של הרייך השלישי, אפריל 1945. הדמויות שהוא מתאר הן אנשים שחיו והתנהגו באותה דרך באותו מקום. הוא משובץ בנאומים, מאמרים בעתון, שידורי רדיו והודעות לאוכלוסייה, שהתפרסמו אז ומאפשרים לנו לראות היום איך עבדה המכונה שהמירה אנשים לאחד משני סוגים – עבד או קרנף (מבקשת סליחה מהקרנפים. ההשוואה לא מגיעה להם).

ריין מלא זעם על המשטר הנאצי. הוא אינו חומל על בני עמו - הוא בז להם בלהט רב. על כניעותם, על פחדנותם, על העובדה שבמספר שנים לא רב איפשרו לנאצים להפוך אותם לאוכלוסיית עבדים עלובים שאינם מוחים גם כשכל הכללים האנושיים נשברים. הוא מתאר ברגש רב בריון נאצי. מפרט את התנהגותו האלימה, אכזריותו, נצלנותו ונהנתנותו. מתאר באהבה והזדהות את קבוצת האנשים הזעירה המנסה לעשות משהו, להביע מחאה. מחלקים כרוזים, מחבלים בקטנה במכונת המלחמה המשומנת, מנסים לשכנע אנשים הם מתי המעט שאינם מוכנים לותר על צלם האדם תוך סיכון חיים בעיר שההשתוללות של חלק מהאזרחים בה הפכה קטלנית.

מנקודת מבט ספרותית הספר לוקה בפגמים לא מעטים. הוא ארוך מאד – 650 עמודים, מקדיש עמודים רבים מאד לתאור ההרס העצום, מביע את דעתו על הדמויות המתוארות, פוצח בנאומים חוצבי להבות ארוכים ופילוסופיים וסוטה לעתים קרובות מהסיפור כדי להביע עמדה. אבל הלהט בו הוא נכתב, האותנטיות הבלתי ניתנת לסתירה, והאמינות הרבה של מי שהיה שם ועשה את המעשים המתוארים, יוצרים חווייה ספרותית יוצאת דופן, שיחד עם ידע שאינו מצוי בספרי ההיסטוריה מספקים תשובה חלקית על השאלה הנצחית - איך הפך עם שלם לרוצחים נטולי אנושיות.
הנה, ככה.

חברים יקרים,
אודה ולא אבוש כי אני נבוך בבואי לכתוב ביקורת על ספר זה.
מצד אחד, בהיותי יהודי שנולד לאחר השואה ואשר אין לו ולא כלום במשותף עם העם הגרמני מלבד רגשות של סלידה ואי אמון עמוק בכל כוונה טובה שכאילו יש לגרמנים וי- זוי ( vis à vis) ישראל והיהודים, כמו גם כל תחושה של צער או רחמים כלפי העם הנתעב הזה, שבמהלך ההיסטוריה גרם כמעט אך ורק צער וכאב לשכניו ובמיוחד ליהודים ששכנו בתוכו מאז ימים ימימה , ובמיוחד בזמן מסעות הצלב והטבח שהצלבנים הגרמנים עשו ביהודי אשכנז, וכמובן עד השואה ותוצאותיה האיומות, כך קשה לי כל כך להזדהות עם תוכנו של הספר הזה ועם גיבוריו הראשיים.
תאור ה״ מחתרות״ כביכול שהיו בגרמניה הנאצית שאוב כולו מדמיונו הרותח של המחבר, שהמציא את סיפור קבוצות המחתרות האנטי נאציים שכביכול נטלו חלק בלחימה נגד כוחות השחור וזאת למען הצלתם של אזרחים חפים מפשע, ובמטרה שהרוסים שנלחמו בצבא הנאצי יחמלו על אותם אזרחים שינופפו בדגל לבן, דבר שימנע את הצורך בלחימה נגדם, ובמיוחד שכבר אין סיכוי לכל ניצחון סופי כפי שהציג זאת גבלס ימח שמו וזיכרו.
הסופרלטיבים שמובאים באתר ומהללים את הספר ואת הסופר, שכחו לדעתי מי היו הנאצים, מי היו לוחמיו האמיצים של הוורמכט ומי היו כל אותם שנישארו בצד צופים במחזה , וכאילו לא היו מעורבים.
אינני טוען שזה הספר אינו ראוי לקריאה, אבל אני אומר, שכל קורא יהודי חייב לדעת מי הוא נושא הכתיבה ומהו, כך שישים במקום היאה את הספר ואת הקומפלימנטים שהוא מקבל מכתבי העיתונים הגרמניים שמהללים ומשבחים אותו על כל דף עיתון זה או אחר.
קריאה נעימה,
טוביה

אחד הספרים הכי מבריקים שנכתבו על מלחמת העולם השנייה על תבוסת הגרמנים על כוחות האופל על מלחמת האור והחושך על נפילתה של ברלין. הספר שופך אור על מתנגדי השלטון הנאצי ,זהו ספר פילוסופי מעמיק מרתק עלילה סוחפת המנסה להתחקות אחר שורשי הרשע הסיבות שהביאו לעוורון של הגרמנים ולנצחונו של היטלר.
הספר אינו עוסק בשואה! מבחינתי זו הסתכלות אחרת על המלחמה הנוראית ועל קורבנות השווא שלה , סיפור המסופר דרך העיניים של גרמנים מתנגדי השלטון על האבסורד הטרוף האנושי אובדן התמימות והדרך ועל הקורבנות ששילמו את המחיר של המלחמה האיומה.
אני ממליצה בכל ליבי לקרוא את הספר ולא להרפות כי לעיתים הוא מלאה עם תיאורים מפורטים מדי אבל זה כאין וכאפס לעומת העושר הספרותי והעומק שאליו נחשפים בספר
בעיני אחד הספרים הטובים ביותר שנכתבו לאחרונה חובה חובה חובה.

זה לא הספר הראשון שיצא לי לקרוא אשר מתייחס לאזרח הפשוט החי בגרמניה הנאצית, אפשר להזכיר את לבד בברלין של הנס פאלדה, או עיר של נשים. ציפתי שהספר יאיר זוית נוספת , הוא מנסה לצייר תמונה ממשית, אך התיאורים שלו ארוכים ומשמימים, בעיקר למי שאינו מכיר את ברלין כל כך טוב. ייתכן ולמי שגדל בברלין, התיאורים בספר ידברו אליו, עמודים שלמים וארוכים עוסקים בתיאור רחוב או מסילת רכבת, כל זאת מעבר לדיונים הפילוסופיים הארוכים. אם היו נחסכים מאיתנו כל התיאורים הארוכים מאוד, ניתן היה ליהנות מספר מעניין ומרתק.