"ההיגיון גזר: לשווא! הפחד סח: נחתם דיננו! חשבון המלחמות השב ירק בבוז אל מול פנינו. פלדה אנגלית ואש-ערבים צווחו: אתכם נכריע ברך! ולנו רק מנין רובים... אבל עברנו את הדרך!" (נתן אלתרמן, 'הטור השביעי', 10.12.48)
שם ספרו של מורה הדרך והמרצה אביחי ברג "ודרך אין אחרת" (הוצאת סלע מאיר, 2021) לקוח משירו של אלתרמן "זמר הפלוגות". בספר הביא ברג את סיפורם של 20 מלוחמי מלחמת העצמאות, אנשי דור תש"ח, במטרה להנחיל את מורשת לוחמי הלח"י, האצ"ל, ההגנה, הפלמ"ח וכמובן צה"ל לדור הצעיר. שיחות עם אנשים
פרק מרתק במיוחד הוא הפרק שבו מובאת עדותו של אליהו סלע, המכונה "רעננה", מטובי מפקדי הפלמ"ח במלחמת העצמאות. בסיום התיכון עמדו בפני סלע, בן המושבה רעננה (ומכאן כינויו), "שתי אפשרויות: השלמת תעודת בגרות או גיוס לפלמ"ח. הפלמ"ח ניצח" (עמוד 176). לאחר הכשרתו הבסיסית, "רעננה יצא לקורס קצינים, ובסיומו קיבל לידיו מחלקה בפלוגתו, פלוגה ח', שישבה בבית הערבה. "החיים שם היו מאוד קשים, החום היה בלתי נסבל. כל הצד החומרי היה דל, והיה צורך לשמור על שגרת אימונים ועבודה" (עמוד 178). באוגוסט 1947 מונה למפקד פלוגה. יש להבין, אמר סלע לברג, כי בפלמ"ח "מפקד פלוגה היה אז כוח גדול מאוד, היחס אליו היה כמו אל אלוף בצה"ל של היום" (עמוד 178).
ברג ציין כי "בניגוד לאווירת ה'יהיה בסדר' שיחידות אחרות בפלמ"ח התאפיינו בה, רעננה הקפיד על הכנה מדוקדקת של הפעולות שאליהן יצאה הפלוגה שלו. הוא דרש מהמפקדים להכין ציר מדויק אל היעד, ולעיתים ביקש שיבנו שולחן חול עם תוואי הדרך" (עמוד 180). במבצע נחשון הוטלה על סלע משימת כיבוש הקסטל. הנשק הסודי שלו, סיפר רעננה, היה המ"כים. "הכוח האיכותי בפלוגה שלי בפרט, ובפלמ"ח בכלל, היה מפקדי הכיתות. מכיוון שלא ידענו מה זה מפקד כיתה, בקורס של שלושה חודשים לימדנו את מפקדי פלוגות לחשוב כמו מפקדי גדודים. זה יצר כוח איכותי של מ"כים שחושבים בגדול" (עמוד 182). בהמשך מונה רעננה לקצין המבצעים ןלסמג"ד בגדוד הרביעי של הפלמ"ח בחטיבת "הראל".
ב־27 באפריל נקרא רעננה לדירת המסתור שבה היה המטה של יצחק שדה בשכונת רחביה. שדה פיקד אז על מבצע "יבוסי" לכיבוש חלקים בירושלים. "הייתי קצין המבצעים של הגדוד. להיקרא ליצחק שדה, זה כמו להיות מזומן היום לפגישה עם נשיא ארצות הברית. זה פשוט לא נתפס". יצחק שדה פתח מפה בקנה מידה של אחת למאה אלף — לא היו ברשות הצבא הצעיר מפות מפורטות יותר — הניח את אצבעו על המפה ואמר: "את זה אני רוצה שתיקחו, תקבלו 2 מרגמות שלוש צול וזה יספיק. עכשיו בואו נלך לאכול". רעננה לא הבין. האם זה כל התדרוך? "רק לאחר זמן, הבנתי את הדרך הפיקודית של יצחק שדה. הוא הוריד הוראה ונתן את ההרגשה שהוא סומך במאה אחוז שהיא תבוצע. לא יכול להיות אחרת" (עמוד 186). למרות תחושת האחריות, נכשל הכוח במשימתו. אך שדה התעקש ושלח אותם שוב.
"למתקפה השנייה, שיצאה כעבור יומיים ב־29 בחודש, יצא כוח של שתי פלוגות: פלוגה א' בפיקודו של אורי בן ארי ופלוגה ג' בפיקודו של מוטק'ה בן פורת. רעננה והלוחמים הסתערו על מתחם המנזר וכבשו אותו, בנוסף לשני מבני מגורים סמוכים שהיו חלק מהמנזר. לאחר כשעתיים המתנדבים העיראקים מלווים באנשי כנופיות, חזרו למתקפת נגד. הפעם, הפלמ"חניקים הם אלה שהיו נצורים. ההתקפות לא חדלו, והתחמושת הלכה ואזלה. בפנים המנזר המצב היה קשה. פצועים והרוגים נוספו מרגע לרגע" (עמוד 188).
המצב הפך נואש, וכשנשאל סלע מה עשה כמפקד, במהלך הקרב, כדי להשרות אווירה רגועה בקרב חייליו, השיב כי "באמצע הקרב הלכתי לישון ל־4 דקות. זו הייתה שינה נהדרת. הלוחמים שראו אותי ישן אמרו לעצמם: 'אם הוא ישן בקרב, סימן שהכל יהיה בסדר'" (עמוד 189). כשנשאל מה סייע להכרעת הקרב, השיב כי "עמדו לרשותנו מפקדים רציניים ביותר" (עמוד 189), ובהם בן ארי, בן פורת, בני מרשק וכן סגן מפקד הפלוגה דוד "דדו" אלעזר והמ"מ רפאל "רפול" איתן (שהיו שניהם לימים לרמטכ"לים). סיפורו המחיש יפה את שנדרש מדור תש"ח בכדי להקים את המדינה. הקרבה עד תום, רעות (כמו בשיר) ואמונה בצדקת הדרך נוכח תנאי נחיתות קשים.
הספר שכתב ברג חשוב בשל היותו מביא בתמצית, ועל קצה המזלג, את סיפורם של לוחמי ומפקדי תש"ח, שברובם נותרו אלמונים יחסית. סיפורם לא נרשם עד כה בפרוטרוט בדפי ההיסטוריה, אף שהיו שם ברגעים הקשים והמכריעים אך לא רדפו אחר התהילה מחד גיסא, ומאידך גיסא אף שהיו בתפקידים חשובים אין מדובר במפקדי הכוחות המרכזיים.
את אחרית הדבר לספר כתב תא"ל אופיר לויוס, קצין החינוך והנוער הראשי. לויוס התגייס בשנת 93', הודח לאחר כשנה ממסלול ההכשרה בסיירת מטכ"ל ועבר ליחידת אגוז. לאחר קורס קצינים עשה את רוב תפקידיו בגדוד 13 של חטיבת גולני ובלבנון. באוגוסט 1997, כמפקד הפלוגה הרובאית בגדוד, הוביל כוח שארב למחבלי חזבאללה בוואדי סלוקי. הכוח בפיקודו הרג חמישה מחבלים, אך אש ארטילרית של צה"ל שנורתה לעבר הוואדי הציתה את הצמחייה היבשה (שיא הקיץ) ויצרה דליקה שגבתה את חייהם של חמישה מלוחמיו וכונתה מאז "אסון השריפה בוואדי סלוקי". בהמשך שימש כסגן מפקד גדוד 13, וב־2005 הפעיל מחבל מטען חבלה כנגד שיירת רכבים בה נסע בדרום גוש קטיף. הפציעה הותירה את לויוס קטוע רגל מעל לברך. למרות זאת התעקש לשוב לשירות, פיקד על יחידת מיתר, יחידה מובחרת של חיל התותחנים, ועל חטיבת הבקעה.
"דור תש"ח ובראשו הפלמ"ח היה, הווה ויהיה סמל של שליחות וחלוציות לדורות של מפקדים ולוחמים ישראלים. רוח דור תש"ח ודמותם של מפקדיו ולוחמיו היו למעצבי התפיסה הערכית, המקצועית והתרבותית של הצבא הישראלי. בחלוף עשורים רבים, מה ניתן לינוק מדור תש"ח, מדור התקומה לדור השלישי והרביעי, מהמלחמה ההיא ללחימה הנוכחית, למלחמה הבאה? כיצד משמרים ובונים את רוחו של הצבא, כיצד בונים את רוחו של צבא העם בעשור השלישי של המאה העשרים ואחת?" (עמוד 281) שאל.
לתפיסתו למרות השינויים, "הלחימה על ביטחונה של מדינת ישראל נמשכת ורוחו של החייל, רוח המפקדים והמפגש האנושי בשדה הקרב נשארו דומים" (עמוד 281). על כן, כתב, "ראוי שניקח אנו, חיילי הדור הנוכחי ומפקדיו, את הרוח שפיעמה בלבבות וליוותה את הלוחמים במשעולי הקרבות" (עמוד 282). למעשה, ציין, "דמותו של המפקד בצבא ההגנה לישראל עוצבה, במידה רבה, גם מתוך מסורת הלחימה ומורשת הקרב של תש"ח. המפקד בתש"ח חתר להיות מוביל, מעצב ומשפיע על המערכה ללא תלות בדרגתו ובתפקידו. קריאת ה"אחריי!" מגלמת את רוחו שביקשה להיות למופת" (עמוד 282).. מפקד זה פועל לאור "קריאתו של גדעון השופט: "ממני תראו וכן תעשו". מפקד עצמאי במחשבתו, המוביל, מדריך ומניע את אנשיו מתוקף היותו אישיות לדוגמה ולמופת המעורר את הזדהותם ואמונם של פקודיו" (עמוד 283).
בסופו של יום, קבע תא"ל לויוס, "במרכז להבת השבט יעמוד תמיד מפקד חיוני, מקצועי, למדן, אוהב הארץ ואוהב אדם. לצד הקפדה על הפקודות וההוראות, תמיד יהיו במפקד גם מן היוזמה, התושייה, התבונה והתעוזה לסטות, לפעול בהתאם למה שנדרש, להבין שלא להכל הכינו אותו ושעליו לקחת אחריות ולהסתגל מהר גם למצבים חדשים, בלתי סבירים ותמיד בראש כוחותיו ובין השורות" (עמוד 283). המסר העיקרי שיש לקחת מהספר של ברג הוא שבגלל מפקדים שכאלה, ואנשיהם, קמה המדינה.בלי מפקדים ולוחמים שכאלו, לא ננצח במלחמה הבאה.


















