יש כמה שירים שאני יכולה לשמוע אותם בלופ אינסופי, ואני לא אשבע מהם. אחד מהם הוא Sto Perigiali שהלחין תיאודורקיס בביצוע הזמרת Maria Farantouri. וכשנתקלתי בשם שלה די בתחילתו של הספר ידעתי כי מצאתי את שאהבה נפשי. אוהו, ועוד איך אהבה! והאמת שהפתעתי את עצמי, כי זה לא סוג הספרים שאני מתחברת אליהם כל כך, אבל ההוכחה הכי טובה היתה בכל בוקר כשהתעוררתי, והושטתי את היד לשידה הסמוכה למיטה כדי לקחת את הספר ולא את הטלפון. שכל הדרמות במרחב הוירטואלי יחכו, אותי מעניין כרגע הספר.
אז,
גבר נפרד מאהובתו, ואת החלל שנוצר בעקבות הפרידה הוא ממלא בחוויות אותן אוסף במסעות בעולם. זה לא מבנה של סיפור עם עלילה. אין פה כזו. יותר כמו לקרוא ביומן אישי של מישהו, אבל לא קריאה מציצנית, כזו שנעשית בגניבה. להפך - קון מכניס את הקורא ברוחב יד אל תוך עולמו ונשמתו. יש בספר הזה עולם ומלואו- תרתי משמע- והוא מלא וצבעוני, ולא מקפח אף חוש. יש בו טעמים וריחות ומוזיקה וספרים, ואנשים, ומפגשים מעניינים.
קון בעצמו תיאר את זה הכי יפה ונכון: "תהייה מוזרה למי שעוסק בטקסטים, ומודע לכך שלספרות ולסיפורים - הן בקרב המנסחים והן בקרב הקוראים או המאזינים - אין כל מטרה, אלא להיספר." (עמ' 57)
אני אוהבת כתיבה שמרגישים בה את התשוקה של הכותב. מרגישים ברמה כזו של נוכחות בין השורות . כתיבה ייצרית אי אפשר להמציא. היא קיימת, או שלא. ואם יש לך אותה - היא פורצת ממך כמו לבה רותחת והחום הזה עוטף את הקורא. ומצאתי בדיוק כתיבה כזו . וכשסיימתי את הספר הרגשתי כמו שמרגישים כשחוזרים לארץ מטיול, הרגע הזה בו גלגלי המטוס נוגעים בקרקע. זה בדיוק הרגע בו מתחיל להיווצר רעב לטיול הבא. כולי תקווה שקון ישביע את הרעב הזה עם ספר נוסף.
ומילה למאיירת העטיפה, טליה בן- אבו: מושלם! האיור מדייק בול את התוכן.


















