• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
משכילה

משכילה

מאת טארה וסטאובר

הביקורת של זרש קרש

תמונה של זרש קרש
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
4.0
משכילה

משכילה

מאת טארה וסטאובר

הביקורת של זרש קרש

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
4.0
תמונה של זרש קרש
הוצאה לאור:שוקן
שנת הוצאה:2018
קטגוריה:ספרות מתורגמת
הקודמת
yaelhar
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
4.0
לפני 5 שנים

“# תמיד תהיתי על מניעיהם של אנשים שכותבים אוטוביוגרפיה. אני יכולה להבין, בערך, את אלה שכותבים ביוגרפ”

5/20
ביקורות על משכילה
הבאה
יוסף
דירוגדירוגדירוגדירוג

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 5 שנים•2 דקות קריאה

יש ספרים שהופכים את המעיים ונודדים לכם בתוך הטחול. "משכילה" הוא אחד כזה. עבורי היה שם דמיון ל"טירת הזכוכית", אם קראתם. כלומר בטח קראתם. טארה היא בתו של אב אנרכיסט אמריקאי, כומר מורמוני החי עם אשתו וששת ילדיו על פסגת הר באק אי שם באיידהו. הוא חרד מאחרית הימים כמו שאתם חוששים לאבד את קליטת הווייפיי והוא משקיע את מרצו בהכנת פירות משומרים, איסוף נשק וטרלול כל בני משפחתו על מנת להיות נכון לקראת אותו היום בו יראה האל את פניו.
הוא בז לשלטון ומפחד ממנו ומכוחו הפוגעני. ילדיו נולדים בבית ולא מונפקת להם תעודת לידה (אחר כך אגב, זה קצת מסבך את העניינים לזכור מתי בדיוק נולדו) והם לא נשלחים אל בית הספר, הוא הזרוע של הממשלה לחדור למוחותיהם של האזרחים הצעירים ולהשתיל את עמדותיה השגויות בתוך מוחם בנזק בלתי הפיך.
ההתנהגות האנרכיסטית מתבטאת גם באי חגירת חגורות בטיחות, עבודת גובה ללא קסדה וללא כל אמצעי בטיחות באופן כללי בחיים, מתוך אמונה שאם האל ירצה שלא יפגעו - כך יהיה הדבר ואם יפגעו, גם זהו דבר האל. לסקרנים, האל לא פעם רצה להבהיר דבר אחד או שניים על ההרסנות המחרידה לגוף ולנפש בתאונות דרכים ותאונות עבודה.
טארה היא ילדה ערנית, סקרנית שמשתוקקת לגלות את העולם אבל לא מסוגלת לשלם את המחיר שזה דורש בבית הזה: ניתוק קשר ממעגל ההשתייכות הראשוני שלה, המשפחה. אביה מסמן את כל גורמי החוץ באשר הם כאיום על שליטתו ועל הטריטוריה בה הוא חי (מגרש גרוטאות) וכך כל רצון שמובע לצאת אל העולם מלווה באימה משתקת.
אם דמיינתם את החיים של טארה הכוללים בעיקר רכיבה על סוסים והכנת שימורי פירות, כמשהו שגזור מן המאה הקודמת, הרי שטארה היא ילידת 1986, כלומר צעירה ממני בשנים אחדות.
טארה מתמודדת עם לא מעט סיוטים וזוועות בדרכה, אח אלים באופן חסר גבולות ובעיקר היא עצמה נותרת חסרת הגנה. מולו, מול תובענות אביה ועוד. היא מחלצת את עצמה מן הבית המורכב, אך בעיקר מבהירה לנו כמה זה לא קל לשלם את המחיר של איבוד הקרקע כדי לבקש את השמיים, את החופש.
בנוסף הערה מהחברה שהניחה לי את הספר ביד והודיעה לי שנבלה יחד בימים הקרובים: יש אנשים עם כל מיני דפקטים, אבל תוסיפי את אלוהים למשוואה וזה נהיה סרט רע ואפל. ובכן, ראו בכך את תמצית הספר...

מהספרים שתקראו ברצף רב (אצלי - למעט פאוזות של ימים אחדים להסדרת הנשימה והנפש), מעורר השראה ופותח.
סיפור אישי של יציאה מעבדות לחירות,

חג שמח!

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של מִשְׁאלת לֵב
מִשְׁאלת לֵב
תמונה של שין שין
שין שין
תמונה של Mira
Mira
תמונה של אסתר
אסתר
תמונה של תום
תום
תמונה של Hill
Hill
תמונה של בנצי גורן
בנצי גורן
תמונה של יוסף
יוסף
26קוראים|גיל ממוצע54|46%נשים

על המבקרת

תמונה של זרש קרש

זרש קרש

ותיקה
חברה מזה 17 שנים
138 ביקורות•12 נבחרות•1,800 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מתורגמת•ספרות מקורית•ביוגראפיות
תמונה של זרש קרש
זרש קרש
ותיקה
חברה באתר מזה 17 שנים
ביקורות138
ביקורות נבחרות12
לייקים שקיבלה1,800
דירוג ממוצע3.8 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מתורגמת45ספרות מקורית38ביוגראפיות8

דיון על הביקורת

4 תגובות
תום
תום•לפני 5 שנים

חג שמח!

זאבי קציר
זאבי קציר•לפני 5 שנים

גם אני אהבתי את הספר והסקירה שלך יותר טובה משלי, תודה לך.

זרש קרש
זרש קרש•לפני 5 שנים
אכן, כנראה בעולם כולו לא חסרים באופנים דומים שונים יכולתי לשרטט קוי דמיון גם אל המוכרים והידועים, האהובים והשרוטים שאני מכירה, זה בסופו של דבר כוחו של ספר טוב, לא?
ראובן
ראובן•לפני 5 שנים

יש בארצות הברית לא מעט פנאטים כאלה.

והם יכולים ללכת רחוק מאד.
4 תגובות בסך הכל

ביקורות נוספות של זרש קרש

רישום של העבר

רישום של העבר

וירג'יניה וולף

"רישום של העבר" הוא אוטוביוגרפיה שחיברה וולף בעידודה של אחותה המכונה 'נסה'. באופן שמהדהד חזק וולף מתחילה לכתוב את הספר ב1939 אל תוך 1940, כשרישומי תקופת מלחמת העולם השניה משאירים טביעות אצבעות ובכל זאת, כמו הם עצמם שמתרחשים במרחב אחר ומרוחק, בזמן שורג'יניה נכנסת למרתף הנפש לחקירת עברה. הנה למשל רגע כזה:

"אתמול (ב18 באוגוסט 1940) חלפו חמישה מטוסי תקיפה גרמניים קרוב מעל בית הנזירים עד כדי כך שהם התחככו בעץ שבשער. אבל העובדה היא שאני חיה היום, ויש בידי שעה לבזבז - כי אני כותבת סיפור, ואינני יכולה לכתוב אחרי שתים-עשרה - אמשיך ואשחרר את הסיפור הזה".

הרבה עובדות חיים מרתקות שלא ידעתי על חייה של ורג'יניה וולף, האישה וההשפעה, וגיליתי בספר הזה. אך איכשהו זה לא מרגיש צהוב, אלא אינטימי וגם פיוטי בהרבה מובנים. למשל כך מתארת היא את פטירת אימה כשהיא בת 13:
"נכון שעטפתי את העולם ההוא בעולם אחר, יציר המזג שלי, נכון שמן ההתחלה היו לי הרפתקאות רבות מחוץ לאותו עולם, ולעיתים קרובות הלכתי והתרחקתי ממנו, ושמרתי על המרחק ביני ובינו, אבל הוא היה שם תמיד - עולם חיי המשפחה המשותפים - מלא עליזות, תוסס, עמוס באנשים רבים. והיא היתה ליבו של העולם הזה - העולם הזה היה היא עצמה. וזה הוכח בחמישה במאי 1895. משום שלאחר אותו היום, לא נותר דבר מאותו העולם. נשענתי על אדן חלון חדר הילדים בבוקר שבו היא מתה. השעה היתה בערך שש, אני חושבת. ראיתי את ד"ר סיטון שהתרחק והלך במעלה הרחוב וראשו היה כפוף וידיו - לפותות מאחורי גבו. ראיתי כיצד דואות היונים ונוחתות במקומן. תחושה של שלווה, עצבות וסוף חלחלה אלי. היה זה בוקר אביב כחול יפיפה, ודומם מאוד. שמעלה בזיכרון את ההרגשה שכל הדברים באו אל סופם."

היתה תחושת קרבה מרפרפת ועדינה עם ורג'יניה הכותבת. המביטה.
חשוב לי לומר שספר זה לא כתוב בזרם התודעה וסגנונו שונה מאוד משאר ספריה, ובעיני זה הופך אותו להרבה יותר קריא ונגיש.

זה בראש ובראשונה סיפור אנושי.
סיפורה של אישה, בתם של הורים שגדלו בתקופה הויקטוריאנית והתחנכה חינוך יאה לבת מעמדה בתקופה ההיא
ובו בזמן גם בזה לו והתנכרה לו או יותר נכון, היתה כלואה בתוכו וחיפשה דרך להתקיים.

ונוסף על כל אלו זהו סיפור חייה של אחת הנשים היותר משפיעות במאה ה20

ממליצה!

לפני 3 שנים•זרש קרש
צביטה בלב

צביטה בלב

נורה אפרון

אני אדבר מראש אל בנות המגדר שלי, משהו שלרוב אינני עושה (ואף חשה בחילה קלה כשזה נעשה בסביבתי, אבל מבטיחה שהפעם זה מוצדק)
נורה אפרון היתה עיתונאית ותסריטאית יהודיה אמריקאית, למשל אם צפיתן בסרט (בעיני האלמותי והמופתי) "כשהארי פגש את סאלי" או ב"יש לך הודעה" (הרבה פחות מופתי ואלמותי, אבל חמוד ורומנטי, אף שהטכנולוגיה כיום צוחקת בפרצוף של קבלת מייל. אומייגד) ובעוד הרבה יצירות אחרות, בהן היתה מעורבת נורה אפרון, אתן כבר הבנתן שמדובר במוח שנון ובהומור משובח. (הבלוגרית המועדפת עליי, שלי גרוס, תגיד גם הרבה מחמאות על הביגוד של מג ריאן ועל תפאורת הבית, למעוניינות)


"צביטה בלב" הוא ספר שמבוסס מאוד על טרגדיה אישית של נורה אפרון שהיא הצליחה להפוך לסיפור קומי. זה מזכיר לי את הפעם בה קרתה לי פדיחה איומה, כל כך איומה שכמעט הפסקתי לדבר בגללה (וזה, האמינו לי, לא קורה לי. אפילו לא כשאני ישנה). המזל היה ששיתפתי חברה במה שהיתה הפדיחה הכי איומה בחיי, וכעת אני אפילו לא זוכרת מה קרה שם, כי באותו רגע החברה הנשמה סיפרה לי פדיחה כל כך הרבה יותר זוועתית ונוראה שכמעט נשנקתי (במקומה) והיא עוד אומרת לי: ישבתי על ספסל וניסתי לעכל את מה שלעזאזל קרה הרגע, ואז אמרתי לעצמי: יש לך סיפור מצוין לספר. ובאמת, זה הפך את הטרגדיה הנוראה למשהו שאסור לשמוע בזמן שאוכלים או שותים, מרוב שנשנקים מצחוק.
בעיני זו יכולת נשגבת סלש אלוהית להצליח להפוך חרא לזהב, ובעיני זו צביטה בלב. במוקד הסיפור אישה בהריון שני, די צפוף לראשון, חודש שביעי, שמגלה שבעלה בוגד בה עם חברה שלה. אכן זוועה. אפרון מצליחה לדון בנושא תוך שזירת מתכונים, בדיחות מגוונות על חשבון כל הנוגעים בדבר, לערב קבוצה טיפולית שנמצאת תחת התקפת שוד ואפילו לתבל בכמה אמירות פמיניסטיות רציניות בעיני וסופר רלוונטיות, בלי להיות טרחנית מעצבנת.

קראתי תוך יממה.
יאללה, לחברותיי למגדר - ממליצה

לפני 3 שנים•
★★★★★
•זרש קרש
המקומות שמפחידים אותך

המקומות שמפחידים אותך

פמה צ'ודרון

את ספרה שקדם לספר הנוכחי, "כשהדברים מתפרקים" קראתי בתחושה שיש בספרון הקטן יותר משנדמה. באופן כללי, התחושה שלי בחיים, בארבעת העשורים בם ביליתי פה עד כה, היא שהתובנות הכי משמעותיות שעמלתי קשות להשיגן, בעצם היו כבר מנוסחות באיזה ספר ניואייג' סטייל "משמעות החיים ב9.90", אבל מסתבר שכנראה הייתי צריכה להזיע ולהתייגע לא מעט כדי שאבין אותן בגוף ראשון יחיד, ואת המחיר הכרוך בהן ואת הדרך בה אני מעכלת אותם כמו שיחזקאל לעס את המגילה ולא כמו הדרכה קלילה שאין בה היכרות עם היומיום שלי.
הבודהיזם כבר שנים ארוכות מככב בעולם המערב בכל מיני כובעים ומופעים, אם העלו אותו הביטלס לדרגת פופ בביקורם אצל המהרישי, הרי שגם חשפו את פגיעותו באופן בו גורו יכול להיות גם אדם מסוכן לעיתים. אך, נדמה כי מעבר לסקרנות האקזוטית, יותר ויותר תחומי דעת מחפשים את הקשר אל הבודהיזם, תרבות הפנאי שוקקת תרגולי יוגה ומדיטציה, אפשר למצוא ויפאסנה גם הרחק ממנזרי טיבט.
פמה צ'ודורון עצמה הנה נזירה קנדית, אישה מערבית שבחרה במסע חייה להתמסר לדרך החיים הבודהיסטית ולכלי ההתמודדות שהיא מעניקה. לתחושתי, ספריה של צ'ודורון רחוקים שנות אור מהדיבור הניו-אייג'י, יש בה מבט יחף, ישיר ואמיץ אל המקומות הבלתי נסבלים של החיים, כלומר של עצמנו, אל הנפילות שאנחנו מכירים באופן אישי והיא מציעה את הכלים הבודהיסטיים לא מתוך שכנוע שזו הדרך הקלה להתמודדות עם פחדי החיים ואימת הקיום, אלא מתוך אמונה שבהדרגה ובהתמדה יהיה באפשרות זו דרך להפחתת הסבל שלנו. נוכחות מלאה בתוך חיינו, התפקחות מן האשליה של מי אנחנו באמת ודרך להתקיים עם סביבתנו באופן פחות אלים ונצלני.

"על המין האנושי להבין את מלוא המשמעות של חוסר היכולת שלו לסבול אי נוחות. ההנחיה להישאר במצב פגיע - זהו ידע שביכולתנו לנצל."

ושיהיה לנו בהצלחה עם זה.

לפני 3 שנים•זרש קרש
נרשם בגוף

נרשם בגוף

בסל ואן דר קולק

הפרויקט היומרני והמרתק שעושה ואן דר קולק בספרו "נרשם בגוף" הוא לאסוף את התובנות של עולם הפסיכיאטריה, משנות החמישים, דרך פריצת הדרך של המצאת התרופות, לשלבן עם המידע העדכני והחדשני בתחום מדעי המוח ואת שני אלו לשבץ בתוך הקשרי טיפול נפשי וטיפול גוף-נפש במגוון כלים ואפשרויות. ואן דר קולק משמיע ביקורת חריפה כנגד עולם הפסיכיאטריה המקובל כיום:
"פסיכיאטרים רבים עובדים היום במשרדים בנוסח פס-ייצור, שם הם רואים מטופלים, שהם בקושי מכירים, למשך חמש-עשרה דקות, ואז מחלקים להם כדורים להקלת כאב, חרדה או דיכאון. דומה שהמסר שלהם הוא: 'תן לנו לתקן אותך; רק תהיה ממושמע ותיקח את הסמים (החוקיים) האלה, ותחזור בעוד שלושה חודשים - אבל שים לב שלא להשתמש באלכוהול או סמים (בלתי חוקיים) כדי להקל על בעיותך'."
נועז. ואן דר קולק הנו פסיכיאטר ממוצא הולנד שחי ופועל בארה"ב, הוא מתאר כיצד הגיע בתחילת דרכו המקצועית לטיפול בחיילים שחזרו מקרבות ויאטנם וכן טיפל בלוחמים ששבו ממלחמת העולם השניה. הוא מתאר את הטיפול בפוסט טראומה, עוד בטרם זו הוגדרה רשמית. הספר ממשיך ומתמקד בפוסט טראומה מינית וכן בפוסט טראומה הכרוכה בגדילה בנסיבות אלימות, הזנחה, פשיעה ודומותיהן. בעיני ואן דר קולק פוסט טראומה היא הבעיה הבוערת של החברה האמריקאית:
"דיונים בPTSD נוטים עדיין להתמקד בחיילים ששבו משדה הקרב, קורבנות של התקפות טרור או ניצולי תאונות מחרידות. אך הטראומה היא בעיית בריאות הציבור רחבה הרבה יותר, ניתן לומר אפילו: האיום הגדול ביותר לרווחת האומה שלנו. מאז 2001, אמריקנים רבים יותר מתו מידי בני זוגם או בני משפחה אחרים מאשר במלחמות בעיראק ואפגניסטן ההסתברות שאישה אמריקנית תסבול מאלימות במשפחה גדולה כפליים מן הסיכוי שתלקה בסרטן השד. האקדמיה האמריקנית לרפואת ילדים מעריכה שנשק חם הורג פי שניים יותר ילדים מאשר סרטן."
האינטגרציה שיוצר ואן דר קולק בעצם כלילת טיפולים שעד היום נשארו מחוץ לשיח המקצועי הטיפולי, בתוך הדיון בטיפול בטראומה, היא פורצת דרך, מביך עד כמה שזה נכון. ואן דר קולק לא רק כולל טיפול באמצעות תיאטרון, שירה במקהלה, יוגה, EMDR ועוד, אלא אף מגדיר מצבים נפשיים בהם ריפוי בדיבור, שנחשב אצל אבי הפסיכואנליזה לטכניקה הנעלה ביותר, כבלתי רלוונטיים כלל. כשלאדם הפצוע אין מילים והחוויה הכואבת שוכנת בגוף, נדרש אם כן להתחיל בשפת הגוף גם את תהליך הריפוי.
הספר אינו פונה רק לאנשי מקצועי, ובמובן זה יש גם כאן משהו מרענן. ואן דר קולק מזמין גם את הציבור הרחב, ובתוכו גם נפגעי הטראומה עצמם, לקריאת הספר. מתוך תקווה שכך יהיו גם הם פעילים יותר בבחירת שיטת הטיפול המתאימה עבורם לתהליך הריפוי. הספר כתוב באופן נגיש, קולח, מעניין ולא במונחים סבוכים שרק מבין דבר יפענחם. ואן דר קולק חושף מדי פעם באופן מותאם את עצמו ואת ההיסטוריה המשפחתית שלו (אביו לחם נגד גרמניה הנאצית במלחמת העולם השניה בהולנד ושב עם 'שריטות' משל עצמו) ואף את ההתמודדויות שלו כאב לילד שעבר תקופת דיכאון ותת תפקוד, ושב לחיים דרך כלי התיאטרון הקהילתי, וכך יש גם תחושה של מבט בגובה העיניים. מבט אנושי שמזכיר כי כולנו עלולים לחוש באופן דומה, ואין אדם מחוסן מפני טראומה.

למתעניינים,
ממליצה ביותר!

לפני 3 שנים•זרש קרש
אלוהים יודע

אלוהים יודע

ג'וזף הלר

נפגשנו בטעות. כלומר, ממש ממש לא התכוונתי, אבל אופס. ומשם בגדול אפשר לומר שניתן היה לשמוע אותי נקרעת מצחוק בקול רם אחת לזמן-מה, גם אם אני לבד או גם אם אני ממש אבל ממש לא בסביבה שמתאים או מהוגן בה להתפוצץ מצחוק. ככה זה. ומכיוון שהסדר הפוך בהגעת הספר אליי, כך גם אתחיל דווקא הפעם בציטוט:

"חתיכת ארץ מובטחת. דבש אמנם היה בה, אך את החלב הבאנו אנו בעטיני עזינו. לתושבי קליפורניה נותן אלוהים חופים נהדרים, תעשית קולנוע ואת בורלי הילס. לנו הוא נותן חול. לקאן נותן הוא פסטיבל סרטים זוהר. אנו מקבלים את הארגון לשחרור פלשתין. החרפים שלנו גשומים, הקיצים לוהטים. לעמים שלא ידעו איך מכוונים שעון-יד הוא נותן אוקינוסים תת-קרקעיים של נפט. לנו הוא נותן שבר במפשעה, טחורים ואנטישמיות. המרגלים הספקנים ההם, ששבו מארץ כנען לאחר הצצה ראשונה, תיארו את המקום כארץ אוכלת יושביה, ארץ שכולה מאוכלסת נפילים. הדיווחים הללו היו כוזבים, אבל היה בהם משהו. נכון, היו שם תאנים, רמונים ואשכולות ענבים כבדים, שאפשר היה לסחוב אותם בחזרה רק במוט בשנים, במוט עבה מוכתף על שכמם של שני גברים. אך יש ויש לארץ הזו נטיה לאכול את יושביה. אבל מה לעשות, ארץ טובה מזו לא הוצעה לנו, ורצוננו לאחוז במה שיש."

דוד המלך פונה לסיכום חייו לקראת מותו, כשבחוץ הומה כיכר העיר בשאלת המלך הבא: אדוניה בן חגית או שלמה בן בת שבע. את דוד באופן אישי זה לא באמת מעניין, הוא היה מעדיף לבלות רגעים אינטימיים עם בת שבע, שכבר לא מגלה בו שום התעניינות, מעבר למינוי של בנה יחידה. דוד שמתאר ג'זף הלר בהחלט רחוק מדימוי ה"דוד מלך ישראל חי-חי-וקיים", בטח שאינו קדוש מעונה, אבל מצד שני מצטיין בהומור טוב, גם עצמי, ויש לו גם כנות יחפה. בקיצור, הרבה יותר מעניין לשבת איתו לכוס קפה, כלומר בירה, ברור, מאשר שכנו הצדיק אשר "כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה". אם אתם בגישה הזו, הספר הזה הוא בהחלט טעות בשבילכם.

הלר בקיא היטב במקורות התנ"ך, או הברית הישנה אם תרצו, הוא שולט שליטה מרהיבה בחומר, וגם לא משנה את העובדות המוכרות, אך בהחלט מתמקם בזוית של "תנ"ך בגובה העיניים", או אם להיות קצת יותר כנה, אז זה הרבה יותר נמוך מאשר העיניים, יותר אזור הבטן התחתונה ומטה... דוד מתחיל כנער עם הרבה אמביציה ורצון להוכיח לעולם, ויש לו קשר מרהיב עם אלוהיו, אבל לאחר מות התינוק שנולד מהקשר האסור עם בת שבע, דוד כועס ומתנתק מאלוהיו, ובוא נגיד שגם אלוהים לא ממש משאיר לו הודעות לוהטות במזכירה האלקטרונית... דוד של הלר שונא את הפסל של מיכאל אנג'לו, מתחרט על הרגע שהכיר את מיכל, מלא כבוד והערכה כלפי אביגיל, אבל מה שיש לו להגיד על שלמה הוא קצת פחות נאום של אבא גאה בצאצא שירש אותו... הסצנות התנ"כיות עולות שוב בזיכרונו והפעם יש כאן פרשן עם מבט מחודש ורענן, והספר העתיק קם לחיים חדשים, סוערים ופרועים, נטולי גבולות אבל בצידם גם עונשים כבדים.

הספר בעיני מעניין ומאוד קולח, שוב אומרת שלא בהכרח יתאים למי שפחות חפץ לפגוש את התאוות והתשוקות של אבותינו ואת הקנאה, הכבוד ושאר היצרים האפלים יותר או פחות, אבל האנושיים והמוכרים, גם בקרב דמויות התנ"ך. בעיני היה בכך משהו משעשע, גם עם קצת עומק, אבל באופן אישי אצלי ניצח השעשוע, סטייל פרק מוצלח של היהודים באים.

יאללה וקדימה, יש עניין לציבור.

לפני 3 שנים•זרש קרש
מכתבים לתיאו

מכתבים לתיאו

וינסנט ון גוך

האירוניה של העולם בו אנו חיים באה לידי ביטוי מוחץ צלעות בדמותו של וינסנט ון גוך. האדם שהיום הפך למותג שמוכר אולי הכי הרבה בתחום האומנות, על מוצריה הנלווים והמעוצבים בהשראתה, סבל מאנונימיות והפניית כתף קרה בעוצמה זהה לאורך חייו, עד להתאבדותו.
"מכתבים לתיאו" הוא ספר בו תרגם באופן נהדר עודד פלד את מכתביו של וינסנט לאחיו הצעיר ממנו בארבע, תיאו. בהקדמה הקצרה (והמצוינת!) לספר, משתף עודד פלד את הקוראים בבחירתו להעניק למכתבים הללו את אופיים הטבעי, כפי שנכתבו בין אח בוגר לאח צעיר, בלי לסגנן את השפה ובכך לאבד את הממד הקולח והיומיומי שבה. בחירה מצוינת בעיני.
היחסים בין תיאו ווינסט מרתקים בעיני. וינסנט במהרה הופך תלוי כלכלית באחיו הצעיר, אך בו זמנית מטפח גם משאלה לחלץ את אחיו ממה שהוא תופס כחיי הבורגנות של סוחרי האומנות, אל סערת יצירת האומנות עצמה, אף שהוא מבין שהדבר יהיה כרוך באובדן המשענת עליה הוא נסמך. הדבר לא ארע, תיאו ממשיך לעבוד בחברה, מתארס ומקים משפחה ובנו היחיד נקרא אף הוא וינסנט. עם זאת, ישנה תחושה של תלות רגשית-נפשית לא מועטה כלל של תיאו בוינסנט, תחושה שתיאו רואה באחיו משהו מן האדם הגדול ורב העוצמה, אף שבשונה מאיתנו, הוא גם נדרש להתמודד עם המחירים המורכבים והסבוכים שאישיות זו גובה.
הספר נפתח כניצן ופורש את דמותו הרגישה, הסוחפת, הסוערת, המטולטלת והאנושית עד כאב של ון גוך. מדהים עד כמה אדם שפנה לציור בגיל יחסית מאוחר, מתאר בשפה כה ציורית גם חוויות שאינן מעולם הציור. התחושה היא שהשפה הויזואלית ושפת הצבעים מוטמעת בו עמוק והיטב. בפתיחת הספר מופיע ציר השנים בחייו של ון גוך ומה המאורעות הגדולים שארעו בחייו וביצירתו אז, עבורי זה היה מקרא מפה מעולה לשוב אליו מדי פעם, כדי להבין היכן למקם את המכתבים ברצף חייו הכללי. בנוסף, בסוף הספר מופיעה ביוגרפיה קצרה על חייו של ון גוך כפי שנכתבה על ידי גיסתו, יוהנה, אשת אחיו תיאו. שמחתי לפגוש גם במסמך זה, ממליצה לא לדלג גם עליו.
ברשותכם, לא אעמיק יותר בדבריי ואפנה אל הציטוטים המופלאים שיש בספר זה, ובשפע.

"צריך לשמר משהו מן האופי המקורי של רובינזון קרוזו או של נזיר מתבודד, אחרת אתה חסר-שורשים בתוכך, ואסור להניח לאש לכבות את הנשמה, יש להמשיך ולהבעיר אותה"
"אדם שטולטל קדימה ואחורה במשך זמן רב, כאילו הושלך בלב ים סוער, מגיע לבסוף אל היעד שלו"
"במקום בו נוצרת מחדש אהדה, מתחדשים החיים"
"אם תתאהב אי-פעם ותקבל תשובה של 'לא, אף פעם, אף פעם' אל תוותר; אבל אתה בחור בר-מזל, ואני בטוח שזה לא יקרה לך לעולם."
"האומנות קנאית, היא אינה מעוניינת שנעדיף מחלה על פניה, אז אני עושה כרצונה"
"צרכי הציור דומים לאלה של פילגש הרסנית, אתה אינך יכול לעשות דבר ללא כסף ואף פעם אין לך מספיק"
"הייתי רוצה לצייר כך שכולם, לפחות אלה שיש להם עיניים, יוכלו לראות זאת"

ממליצה מאוד ועוד קצת.

לפני 3 שנים•זרש קרש
מותו של כוורן

מותו של כוורן

לארס גוסטפסון

לארס גוסטפסון יליד שוודיה מספר לנו סיפור שאולי אופייני לאופן בו אנו מדמיינים את האזורים הקרים של הצפון. מורה גרוש מתמקם לו בבדידות מוחלטת בביקתה קטנה ומגדל כוורות דבורים, כשלמן תחילת הספר עולה חשש לבריאותו. מרגע שמחליט המורה שלא לפתוח את המעטפה הגורלית, מטלטל הקורא יחד עם המורה בתהייה מה יש בה באותו מעטפה? ואולי חשוב מכך, בתוך אותו חוסר וודאות סמיך, עוקב הקורא אחר המחברות שהותיר אותו מורה בדימוס, מחברות שלפעמים פותחות פתח מסיפור חייו, ילדותו, נישואיו, אהבתו, ופעמים אחרות מדווחות מן הכאן ועכשיו את ההתמודדות עם הכאב והחשש מפני חזרתו, את יחסי האנוש אליהם הוא גם כמה אך גם חושש מפניהם עד סוף הספר.
עבורי זו היתה היצירה המתאימה ביותר כרגע. חוויה של דיבור כן שמוכן לקחת את אצבע הקורא, כמו עיוור, ולטייל איתו על פניו ועל כאביו ומדאוביו. לאפשר לחוש את בליטות החרדה, התשוקה, ההחמצה, הזיכרונות. ובכל זאת להניח לדמות זו ללכת אל מסע הסוף שלה. בדרכה הייחודית.

אני לא בטוחה שזה ספר שאפשר להמליץ עליו ביד רחבה. הוא דק ואינו יומרני, ועם זאת, האופן החשוף בו הוא נוגע בחיים ובמוות אינו בהכרח מתאים לכל אדם. שמחתי מאוד שהגיע אליי ואני מאמינה שיש כאן עוד קוראים שישמחו בו, מן הקלה של שיחה אמיתית עם אדם שמוכן לדבר.

וכעת לפינת הציטוטים היקרה:
"האמנות לעמוד בכאבים. זה קשור בכך שעד עכשיו איש לא היה מסוגל להפוך זאת לאמנות. אם , במקרה של אמנות בעלת דרגת קושי כה גבוהה שאיש אינו מבצע אותה."
"זה היה הנוף שלנו ובכל זאת הוא לא היה שלנו. היו אלה חיינו שהתחילו ועם זאת הם לא היו שלנו."

לפני 3 שנים•
★★★★★
•זרש קרש
כשהדברים מתפרקים

כשהדברים מתפרקים

פמה צ'ודרון

הספרון הקטן הזה, סטייל מדריך לחיים בתשע תשעים ותשע, הוא אחת היצירות הקולעות והמטלטלות בעיני. פמה צ'ודורון לא מספרת הרבה על עצמה, אבל ממה שכן היא מתארת דמות של אישה מערבית שיום אחד בהיר בעלה הודיע לה שהוא מקיים רומן מחוץ לנישואין והוא מעוניין להתגרש. עבורה זו היתה הקרקע שנשמטה מתחת לרגליה. למרות שככל שעסקתי בספר, נדמה היה לי שבעצם בכל רגע נתון הדברים מתפרקים לנו, מעצם היותם זמניים וכלים, בעודנו משתוקקים לדבר על נצח, תמיד, באושר ועושר. צ'ודורון שוטחת את עקרונות הבודהיזם בספר, באופן זמין, מעניק כלים להתמודדות, לצמיחה, להתפתחות מתוך הציפייה הבלתי אפשרית שלנו מן החיים ומעצמנו, אל אפשרות לשאת את החיים האלה בהתמקמות שונה שתאפשר לנו פקחון רב יותר וגם חמלה רבה יותר לעצמנו ולסביבה.
קראתי כמה וכמה ספרים שעוסקים בבודהיזם, אני מקווה ללמוד ולקרוא עוד, אך בינתיים בעיני הוא בהחלט אחד המוצלחים ואני באהבה ממליצה לחובבי הז'אנר או למסתקרנים.

על הדרך כמה ציטוטים:
"אנחנו חושבים, שההגנה על עצמנו מסבל היא גילוי של נדיבות כלפי עצמנו. האמת היא שאנחנו רק מתמלאים יותר בפחד, מתקשחים ונעשים מנוכרים יותר. אנחנו חווים עצמנו כנפרדים מהשלם. ההפרדה הזאת הופכת למעין כלא בשבילנו, כלא שמגביל אותנו לתקוות האישיות ולפחדים שלנו ולדאגה רק לאנשים הקרובים ביותר לנו. באורח משונה אם בראש מעיינינו השאיפה להגן על עצמנו מאי נוחות, נסבול. ולעומת זאת, כשאיננו נסגרים, כשנניח ללב שלנו להישבר, נגלה את קרבתנו לכל היצורים."

"מהות החיים היא שהם מאתגרים. לפעמים הם מתוקים ולפעמים מרים. לפעמים הגוף שלך מתוח, ולפעמים הוא נרגע או נפתח. לפעמים יש לך כאב ראש, ולפעמים אתה מרגיש בריא במאה אחוז. מזווית הראייה של הערות, הניסיון לקשור את כל הקצוות הרופפים וסוף סוף להתארגן עם החיים פירושו מוות, כי זה כרוך בדחייה של הרבה מהחוויות הבסיסיות שלך. יש משהו תוקפני בגישה הזו לחיים, הניסיון לשטח את כל הבליטות המחוספסות וחוסר השלמות לנסיעה חלקה ונחמדה."

"להיות חי באופן מלא, להיות אנושי באופן מלא ולהתעורר לגמרי זה להיזרק כל הזמן מהקן. להיות חי באופן מלא זה להיות תמיד בשטח הפקר, לחוות כל רגע כחדש ורענן לגמרי. לחיות זה להיות מוכן למות שוב ושוב."

שיהיה לנו בהצלחה עם זה.

לפני 3 שנים•
★★★★★
•זרש קרש
להביט בשמש

להביט בשמש

ארווין ד' יאלום

לא מזמן כתבתי כאן על ספר אחר של יאלום שקראתי לאחרונה והנה כבר המשכתי אל ספר מוקדם יותר, שפרסם יאלום ב2008, כשהיה כבן 75, ואף שב אליו והזכיר אותו בספרו המאוחר יותר "עניין של מוות וחיים". בספר "להביט בשמש" חוקר יאלום את החרדה האנושית מפני המוות, הוא משלב טקסטים עתיקים יותר (כדוגמת הפילוסופיה של אפיקורס) או פחות (שירה וספרות מודרנית ועד לוודי אלן) לצד תיאורי מקרה טיפוליים מן הקליניקה ושיתוף אישי של התהליך שעבר יאלום עצמו למול נושא זה.
יאלום, מסתבר, ממשיך לעורר בי באופן עקבי אמביוולנטיות בלתי פתורה (עדיין). יש בו מצד אחד קסם כובש ביכולת לגעת בנושאים גם כבדים, מעיקים או מטרידים - כמו מוות, באופן קולח, זורם, מעורר עניין וקריא עד מאוד. השילוב של ציטוטי ספרות מגוונים העשיר בעיני את הדיון, פתח עוד כיווני מחשבה, כשיאלום מנסה גם להעניק כלים לקורא בהתמודדות עם החרדה הקיומית של כל בן אנוש מפני הכליון. מצד שני (וכבר הבנתם שיש גם צד שני), יאלום מרגיש לי נוגע בטלטלה אבל כמו עדיין נשאר בכורסה הנוחה והמרווחת שלו באיזה אופן. למשל, יש בו שיפוטיות עקבית נוכח תפיסות דתיות/רוחניות-מיסטיות כאלה ואחרות של מטופלים שמציגים עמדה אמונית בחיים שלאחר המוות, המשכיות הנשמה וכדומה. על פי רוב מקובל, גם על יאלום עצמו, שעל המטפל לקבל באופן מכבד ובלתי שיפוטי את תפיסותיו ולסייע למטופל בקבלת כלים לשיבה לזירת חייו המוכרת. אך בספר מופיע יותר מפעם אחת כי יאלום, ככל שמתקרבים למוות, ניצב כמסריונר של ממש לתפיסתו האתיאסטית עד כדי נוקשות שיפוטית. בתור מי שאין לה אג'נדה חד משמעית ברורה (היי חברים, עוד לא פגשתי מישהו שחזר משם, אז משאירה את העמדה פתוחה) הרגשתי שבאופן דומה בו שפט יאלום את הרב חובש הכיפה או את המקסיקני שמאמין בעב"מים, כמי שבחרו בעל טבעי כדרך לשאת את חרדת המוות שלהם, ניתן גם לסובב את המראה אל פניו של יאלום עצמו.
יש ביאלום קטע נרקיסיסטי מה שגורם לו לצטט פעם אחר פעם את עצמו, באופן שקצת מתיש ומרגיש רווי אגו, ועדיין זהו ספר שאיני מצטערת שקראתי ואני מניחה שגם ילווה עוד קצת את מחשבותיי. אז לא מקבלת החלטה אם להמליץ לכם, אבל כן אסיים בציטוט של וודי אלן שמופיע בספר:
"אני לא מפחד מהמוות, אני רק לא רוצה להיות שם כשזה יקרה"

נוחו בשלום על משכבכם,
אך טוב :)

לפני 4 שנים•זרש קרש

ביקורות נוספות על "משכילה"

משכילה

משכילה

טארה וסטאובר

משכילה? כן, אבל קודם בורה ואיזו בורה.
טארה וסטאובר, מחברת הספר על חייה, היא בת למשפחה מורמונית, הדוסים של אמריקה. סוג של מנותקים מכל דבר, אבל מכל דבר. האמונה שלהם קיצונית, הניתוק שלהם מסוכן עד מוות ואפילו הלימודים הגבוהים שלהם נעשים באוניברסיטה "שלהם".
הספר מחולק לשני חלקים, הראשון לפני יציאתה של טארה ללימודים בגיל 17 לאוניברסיטה ולאחר מכן. החלק הראשון כולו תחת שלטונו של האב, שלפחות עד שנת 2000, הזמן בו העולם יחדל מקיומו הנורמלי בשל חוסר יכולתם של מחשבים לעבור מ-1999 ל-2000 בקלות ובבטחה. גם אצלנו יש קשקושים כאלה ואנחנו מתייחסים אליהם בסלחנות. אבל במשפחת וסטאובר אין הנחות וכל עוד הילדים קטנים, שלטון האמונות הפרנואידיות מוחלט. המשטרה רק באה להזיק, בבית ספר מלמדים שטויות, השכלה אינה פרנסה, הרפואה אינה מדע ונשים בלבוש מודרני הן זונות.
האב עוסק בהפרדת מתכות למכירה בחצר שכולה גרוטאות, גרוטאות של מכוניות בפרט וגרוטאות מתכתיות אחרות בכלל. כולם כולל כולם עוסקים בהפרדקת חלקי המתכת, מרבים להפצע באופן חמור ומניחים לאלוהים לרפא אותם. האם הופכת למיילדת עם הזמן ומתפרנסת מזה, כמו גם פרנסה מצמחי מרפא והומאופתיה.
האח הגדול ממנה טיילר עוזב את הבית ללימודים לא לפני שנפצע פצעים לא קלים בתאונת רכב אחת מכמה תאונות, לא בהכרח תאונות רכב. אח אחר, שון, נפצע בראשו לאחר נפילה ממלגזה לא בטיחותית. כך ממשיכות התאונות והפציעות החמורות, אבל האב מעודד להמשיך לעבוד, האם ממשיכה לרפא כמיטב יכולתה, לא תמיד זה עוזר. טיילר עוזב את המהומה המשפחתית הזו להשכלה נאותה ורגועה.
יהיה זה טיילר שיחזור מדי פעם לבקר ולעודד את טארה להבחן כדי לנסות להתקבל לאוניברסיטת בריגהם יאנג המורמונית בטענה ובתואנה של חינוך ביתי מחוסר מסמכים אחרים. טארה אכן מתקבלת לאוניברסיטה רק כדי לגלות בורות בסיסית עמוקה, אבל להתחיל חיים חדשים באוניברסיטה ייעודית למורמונים. היא מגלה שלא תמיד כולם שם אדוקים.
אבל איכשהו מצליח לה בלימודים למרות הבורות שלה, ומצליח לה באהבה עם צ'ארלס המורמוני המתקדם יותר ממנה. ולרגע אסור לשכוח את הבית ממנו באה: בית של בורות עמוקה בכל הנוגע לחיים מסביב ולחיים בכלל, כמו גם אלימות פיזית מצד אחיה שון, שבתורו ממשיך את האב. לא בית שהייתם רוצים לבוא ממנו, אליו או לדעת עליו. בשלב מסוים צ'רלס מודה שזה גדול עליו ומודיע לטארה שהיא חייבת לצאת מזה.
והיא יצאה, יצאה בגדול.
תיכון לא סיימה, בבית ספר כלל לא ביקרה, בבריגהם יאנג סבורים שהיא מבריקה. אביה אחרי תאונה בה נשרף חלק מגופו, אמה מקבלת את השליטה בבית ובעלת עסק תרופות מצליח, וטארה מועמדת למשלחת לקיימברידג', אנגליה. הלא ייאמן סופר ונעשה. קיימברידג' הוא מעבר לחלומותיה חסרי הצבעים, אבל אנשים חכמים מנסים לשכנע אותה שזה אכן מקומה הטבעי, מקום מלא הוד והשראה. ואם לא די בכך, גם תואר שני ודוקטורט בהארווארד.
אלא שכל זה לא די אם טארה ממשיכה להאבק בשדים מהבית, מאח אכזר ומטורף, המאיים לשכור מתנקש שיהרוג אותה והורים המגיעים לביקור במטרה להוציא ממנה את הדיבוק ולהחזירה תחת כנפי האל. הטירוף של האב הזכיר לי ספר אחר, תורת עץ הרעל. גם שם טירוף דתי קיצוני של אב מביא חורבן למשפחה.
ובסוף? בסוף חייבים להנתק כדי להשאר נאמנים.

לפני 3 שנים•
★★★★★
•מורי
משכילה

משכילה

טארה וסטאובר

אחד היתרונות בחברות במועדון הקוראות שלי הוא האפשרות לקרוא ספר פעם נוספת. החיים עמוסים, אנחנו ממהרים ורשימות הקריאה (למי שמתחזקים אותן) הן אינסופיות. לכן בחירת ספר שכבר קראתי לדיון במועדון הקריאה מהווה אפשרות לחזור שוב לספר בעיניים חדשות.

הקריאה הראשונה שלי של הספר "משכילה" מאת טארה ווסטאובר התמקדה בעיקר בפן החברתי, דתי, ומגדרי. החיים ההזויים/מוטרפים של טארה, אחיה ואחיותיה במסגרת משפחתית של הורים שחיים מחוץ למסגרת "off gridders" כפי שהם מכונים בארה"ב. אנשים שדוחים את השילטון הפרדלי, ביחד עם הטכנולוגיה, החינוך הציבורי, המדע ורפואה. הם מתפרנסים בקושי מעבודות שחורות, לא רושמים את ילדיהם כשנולדו ומתכוננים באובססיביות ליום הדין הקרב ובא. כל זה, בתופסת קורט מורמוניות מיזוגנית וקמצוץ של מחלת נפש בלתי מאובחנת, וקיבלנו סיפור מרתק על ניסיון להיחלץ ממשפחה מעורערת/כת חונקת.

בקריאה השנייה בעיקר הבחנתי בתופעת ה"גזלייטינג" ערעור תפיסת האמת והמציאות של טארה ע"י משפחתה. יש כאן מקרה קיצוני ומתועד של הורים נרקסיסטיים, בעיקר האב, בשיתוף פעולה מלא של האם,אח מתעלל וכמה אחאים פאסיביים שמוציאים את טארה מדעתה וגורמים לה נזק בל יתואר ע"י ערעור מתמיד של תפיסת המציאות שלה והכחשת אירועים שקרו, תועדו ולעיתים אף נחוו ע"י עדים נוספים. אני לא חושבת שיצא לי לקרוא כזה תיעוד מזעזע של גזלייטינג במשפחה ולתוצאות ההרסניות שלו. עוד נקודה שהפתיעה אותי היא האהבה העצומה של טארה למשפחתה והניסיונות שלה לשוב אליהם, להתפייס ולהשתייך למרות כל מה שהם עוללו ומעוללים לה.

מבחינתי הספר הזה הוא חוויה רגשית מטלטלת הכתובה באופן מרשים ומלא אהבה למשפחה ולנוף ילדותה של המחברת שאולי יצאה מאיידהו אך איידהו מעולם לא יצאה ממנה.

לפני 4 שנים•
★★★★★
•שין שין
משכילה

משכילה

טארה וסטאובר

באחד מימי לימודיה בסמסטר הראשון באוניברסיטה, טארה הרימה את ידה, וכשקיבלה את רשות הדיבור מהמרצה, היא הקריאה משפט מתוך ספר הלימוד בו קראו, ונעצרה במילה אותה לא הכירה. היא שאלה מה משמעות המילה.

המילה היתה שואה.

השקט שנפל על הכיתה היה כבד ורועם בשתיקתו. היתה תדהמה הן מצד הסטודנטים כמו גם מצד המרצה כאחד.

טארה היתה אז בת תשע עשרה. לא ילדה בת שבע שעדיין לומדת על העולם.

כי כשילדות בנות גילה הלכו לבית הספר, ואחר הצהריים לחוג בלט, או כל חוג העשרה אחר, טארה בילתה עם אחיה במזבלה. שם, תחת שמש קופחת שלעיתים שורפת, יעבדו שעות ארוכות. ימיינו גרוטאות, יאספו מתכות שאותן ישטחו במכונה מיוחדת, ואחר כך יימכרו אותן. אותה מכונה שהיתה כמו מפלצת בעלת מלתעות רצחניות תפצע אותה ואת אחיה במרוצת השנים, ואף תטיל בהם מום. ואם לא בילו את יומם באיסוף המתכות, היו עוזרים לאביהם בבניית אסמים וסככות חציר.

טארה היא הקטנה מבין שבעה אחים, היא נולדה למשפחה מורמונית אדוקה שנמנתה על הפלג הקיצוני שבהם. המשפחה גרה בעיירה הררית שכוחת אל באיידהו. אביה של טארה נמנע מכל מה שהוא ממסדי, ובהתאם לכך טארה ואחיה לא היו רשומים בשום רשומה ממשלתית. אין תיעוד של המשפחה בשום מקום וזה כמו להיות ולא להיות בעת ובעונה אחת. מבחינת המדינה הם לא היו קיימים.

האב המורמוני הנוקשה השאיר את כל ילדיו בבית ולא שלח אותם לבית הספר. אם המשפחה לימדה את הילדים קרוא וכתוב, ולא מעבר לזה. לטענתו בתי הספר הם מזימה של הממשלה. אף אחד מהילדים לא פגש מימיו רופא או אחות. לטענת האב חיסונים הם דבר מיותר ומזיק, ואנטיביוטיקה - זו תרופה שיש לה השלכות מרחיקות לכת עד כדי עקרות ועוד אי אלו דברים. אֵם המשפחה שהיתה מיילדת, עסקה גם בריפוי הומופאתי, ורקחה בבית מיני משחות ושיקויים מצמחים, דבר שהתחיל כמענה לטיפול בבני המשפחה בהיעדר טיפול רפואי אחר, שצמח לעסק המעסיק עשרות משפחות ומגלגל מיליונים, מה שיהפוך את הוריה לאנשים הכי עשירים בעיירה.

הימים הם סוף שנות התשעים במאה הקודמת. האב מתכונן לסוף העולם. הוא אוגר כמויות עצומות של מזון, ומטמין במעמקי האדמה חביות דלק. דברים להם יזדקקו כשיגיע הרגע הזה בו העולם ייעצר מלכת. תחושת החרדה והרדיפה בה חי אביהם חלחלה אל חייהם, וכעבור שנים כשטארה תעשה עבודה בפסיכולוגיה במסגרת הקורס בו למדה, היא תקרא על תסמינים שהרגישו לה מוכרים, והתלבשו בדייקנות על דמותו של אביה, ואז תלמד שאביה סבל כל חייו מהפרעה דו קוטבית. והם, המשפחה שסביבו, היו אלו שספגו את הריקושטים כל חייהם, מבלי לדעת שלתופעה יש שם, ולא להאמין, אפילו טיפול.

הספר מחולק לשני חלקים. חלקו הראשון מתאר את ילדותה של טארה בחיק משפחתה, ונותן רקע עמוק על המשפחה, ובעיקר על האב הדומיננטי. החלק השני הוא עוצמתי ומרגש, ומתאר את יציאתה של טארה מהבית, התחלת הלימודים שלה (מלא כלום היישר לאוניברסיטה).

הספר הזה חשוב כל כך, וממחיש שוב ושוב עד כמה הלימוד הוא לא רק חשוב אלא הכרחי. ולא רק במובן של השכלה: תעודות וציונים, אלא במובנים הרבה יותר בסיסיים. אלו האפשרויות,, אלו הכלים שאנו רוכשים תוך כדי למידה, פיתוח החשיבה העצמאית, האפשרות לבחור. אלו כישורי החיים, כל מה שמגדיר אותנו. כשלוקחים אדם ומונעים ממנו גישה למקורות מידע הוא יהיה כמו ספוג. כל מה שתספר לו ותלעיט אותו הוא יספוג לתוכו. בהיעדר מידע אחר שיסתור את הדברים. זה לחיות בתוך בועה מבודדת. זה לחיות דרך מחשבה וקול של אדם אחר.

"מעולם לא אפשרתי לעצמי את הזכות להסס, ובה בעת לסרב להיכנע לאיתנים בדעתם. את הנרטיב שלי יצרו אחרים. קולותיהם היו משכנעים, נחרצים, מוחלטים. מעולם לא עלה בדעתי שקולי יכול להיות חזק לא פחות." (עמ' 215)

הגילוי של טארה על דברים שקרו, על ההיסטוריה של האנושות, על תרבות פופולארית - בכל אלו היא לא התמצאה ולא ידעה דבר וחצי דבר.
הרגע הזה בו היא מבינה עד כמה היתה בּוּרָה. הזעזוע שלה על השואה, על היקף השואה. הבניינים "המוזרים" שמטוסים נכנסו בהם (אסון התאומים) על שוויון זכויות, ועל מה שקדם לו.

הלימודים באוניברסיטה מקנים לטארה לא רק חוכמה ודעת. היא כל הזמן תבחן את עצמה בהשוואה לחבריה לספסל הלימודים. בהתחלה בהתבוננות בעיקר, אחר כך תשמיע את קולה בשקט, עד שיהיה יציב ואיתן דיו כדי להישמע בקול רם וצלול. וזה יקרה כשתבין עד כמה העולם אותו הכירה, עליו סיפרו לה, היה מעוות, ורק שם, בהגיעה לאוניברסיטה תלמד לעשות את צעדיה הראשונים, ולמצוא לאט לאט את מקומה בו כשווה בין שווים.

היא תפגוש אנשים שלפני שלימדו והחכימו אותה, גרמו לה קודם כל להכיר ביכולת שלה, הציבו לה אתגרים שפעם נראו לה דמיוניים, אבל היא תצליח לעמוד בכל אחד ואחד מהם. היא תעשה תואר ראשון, ותואר שני, תזכה במלגת מחקר מאוניברסיטת הרווארד, ותקבל את תואר הדוקטורט באוניברסיטת קיימברידג'.

הילדה הקטנה מאיידהו הוכיחה שאפשר לצאת ממעגל הבּוּרוּת והנבערות, והכל שאלה של רצון.

זה ספר ממואר עוצמתי ופוקח עיניים. לקרוא ולא להאמין.

מומלץ בחום.

לפני שנה•
★★★★★
•dina
משכילה

משכילה

טארה וסטאובר

"משכילה" של טארה וסטאובר הוא ספר מהסוג שלא רק קוראים, אלא גם מרגישים.

לכאורה זהו סיפור על השכלה. על נערה שגדלה במשפחה מורמונית קיצונית ומבודדת בהרי איידהו, לא הלכה לבית ספר, כמעט שלא ראתה רופאים, וחיה בעולם שסגר את עצמו מפני המדינה, החברה והקדמה. אבל ככל שמתקדמים בקריאה מתברר שזהו הרבה יותר מספר על לימודים או אוניברסיטה.

זהו ספר על משפחה וזה אולי מה שהופך אותו לכל כך חזק ומטלטל.

וסטאובר כותבת בכנות כמעט בלתי נתפסת על המשפחה שבתוכה גדלה: אב כריזמטי וקיצוני, משוכנע שהעולם החיצון מושחת ומסוכן, אם שנעה כל הזמן בין אהבה, הגנה ושתיקה, ואחים שמערכות היחסים איתם מתנדנדות בין קרבה עמוקה לבין פחד ממשי. ככל שמתקדמים בקריאה, מבינים שהמאבק האמיתי של טארה אינו רק לצאת ללמוד, אלא להשתחרר מן הכוח האדיר שיש למשפחה על עיצוב הזהות שלה.

וזה הדבר שהכי נגע בי בספר. כי וסטאובר מצליחה לתאר משהו מורכב מאוד: גם כאשר המשפחה פוגעת בה, היא עדיין אוהבת אותה. גם כאשר היא מתחילה להבין עד כמה העולם שבו גדלה היה מעוות ולעיתים אלים, היא ממשיכה לרצות את אהבתם ואישורם של בני משפחתה. הספר כולו נע בתוך המתח הכואב הזה: בין הרצון להיות נאמנה למקום שממנו באת, לבין ההבנה שכדי להציל את עצמך ייתכן שתצטרך להתרחק ממנו.

הכוח של הספר טמון בכך שאין כאן חלוקה פשוטה לטובים ורעים. וסטאובר אינה כותבת מתוך נקמה. להפך: גם ברגעים הקשים ביותר מורגש שהיא מנסה להבין ולא רק להאשים. דווקא המורכבות הזאת הופכת את הספר לאמין ולכואב כל כך.

יש משהו מטלטל במיוחד בדרך שבה היא מתארת את תהליך ההשכלה שלה. הלימודים אינם רק רכישת ידע, אלא גילוי הדרגתי של עולם אחר ובעיקר של האפשרות לחשוב בעצמה. ככל שהיא נחשפת להיסטוריה, לפילוסופיה ולספרות, היא מתחילה להבין שלא רק העולם החיצוני הוסתר ממנה, אלא גם היכולת שלה להגדיר את עצמה.
ולצד כל זה, הספר כתוב נפלא. בלי עודף דרמה ובלי מניפולציות רגשיות. טארה וסטאובר נותנת לעובדות ולזיכרונות לדבר, ודווקא האיפוק הזה מעניק לעדות שלה עוצמה גדולה עוד יותר.

ומעבר לכל אלו, משכילה הוא ספר שנוגע בשאלה עמוקה נוספת: מה קורה לאדם כשהוא מתחיל להטיל ספק באמת היחידה שעליה גדל? וזו כבר שאלה שחורגת הרבה מעבר לסיפור הפרטי של טארה וסטאובר.

לפני שבועיים•
★★★★★
•בנצי גורן
משכילה

משכילה

טארה וסטאובר

לפעמים ספרים הם בילוי, שעשוע חביב, הסחת דעת נעימה.
לפעמים הם אוויר לנשימה.

בסקירה האחרונה שלי, על הספר "שפת אם", חשתי צורך לתת שם לחוויה הזו, שבזכותה אני לא רואה את עצמי סתם שמישהי שקוראת ספרים; אני רואה בקריאה חלק מהותי בזהות שלי.
החוויה הזו שהיא ההפך מבדידות –
לדרכי נקלע טקסט שכתבה אישה שחיה במרחק 9,000 ק"מ ממני, ולא מכירה אותי. והטקסט הזה מהדהד אותי בצורה כה עמוקה ומדויקת, עד שאפילו לא הכרתי בבדידות שחשתי עד שהוא הפיג אותה, והעניק לי לרגשותיי תוקף, ולהווייתי משמעות.

יש סופרות כאלה – שריל סטרייד, דודי סמית, עכשיו גם טארה וסטאובר, שבעיניי עושות את הדבר המרהיב ביותר שאפשר לעשות עם כישרון כתיבה: הן מעבירות רעיון מורכב בבהירות מופלאה, בקול צלול, ובמלוא צבעוניוּתן. ובמעשה זה הן מעשירות אותי בחוויות חדשות, אך גם נותנות מזור לפצעים שהותירו בי ישנות.
הן הופכות לחברות נפש.

אני חושבת שזה מה שקורה כשכישרון כתיבה פוגש אומץ. טארה וסטאובר היא אחת הנשים היותר אמיצות שקראתי. אני לא מדברת על ההחלטה עצמה, להיחלץ מהמצודה ההרסנית שבנה אביה ולרכוש השכלה, שהיא בפני עצמה מדהימה. אני מדברת על סוג אחר, חמקמק יותר של אומץ, שמלווה את הסיפור שלה מהמילה הראשונה: הכנות שבה היא משרטטת את עצמה, ילדותה, את הוריה, את כל משפחתה: מצד אחד במבט נוקב, במטרה לחשוף כל פצע שפצעו בה הבורות והאלימות והתפיסות המעוותות שבצִלן גדלה; ומהצד האחר ברוך אינסופי, ביד אוהבת. היא מכירה באמת המורכבת של קשרים אנושיים, ומוצאת את הכוח להחזיק בה.
בעיניי – הרבה לפני תואר הדוקטור – זה לבד הופך אותה לגיבורה.

לפני 8 חודשים•
★★★★★
•מִשְׁאלת לֵב
משכילה

משכילה

טארה וסטאובר

בסקירה הקודמת שלי, על הספר "חוט של כסף", כתבתי שאני צריך לחזור לקצת ריאליזם ספרותי. אז בספר הזה הוא מגיע במנות גדושות.

לא אאריך בסיפור המסגרת, קודמי עשו זאת היטב. מדובר בסיפור חיים אישי הכתוב בגוף ראשון של נערה בשם טארה המתאר את חייה במשפחה מעורערת ובמציאות חיים בלתי נתפסת, ואת הדרך להיחלץ משם. מדובר במשפחה מורמונית אמריקאית שבראשה אב שחי עם הפרעה נפשית קשה (כנראה דו-קוטביות), יחד עם תפיסה קיצונית של הנצרות המורמונית. התוצאה: איש קשה, מניפולטיבי, מעין רודן משפחתי שחי בתודעה קונספירטיבית של המציאות. לצידו אֵם קצת פחות מטורפת, אבל כנועה ולא דומיננטית, ויש גם אח מטורף. האב עצמו נמנע מכל קשר למוסדות המדינה, ושולל כל השכלה פורמלית מסודרת מילדיו. מגרש הגרוטאות המקומי, על שלל תאונות העבודה המחרידות המתוארות בספר לפרטי פרטים, הוא מקום העבודה שלו, ובעל כורחם, גם של ילדיו.

לגדול באטמוספירה כזו זה לא רק סוג של מלכודת פיזית, מדובר בעיקר במלכודת מנטלית, מלכודת תודעתית. נכון, כל אדם חווה את העולם דרך עיניו, משפחתו, השקפת העולם שהקנו לו, אך לרוב האנשים יש את הסיכוי ואת היכולות להתקדם, לקנות דעת, לפתח חוש ביקורת ולרכוש תפיסה מורכבת של המציאות. כזו שמכירה בצורות חיים אחרות ונחשפת לאפשרויות מגוונות. העולם שטארה גדלה עליו הוא כמעט לא חדיר למציאות כפי שהיא, והמעט שחודר פנימה מגיע רק דרך המסננים של אביה. בדיעבד כשהיא מנתחת את האירועים, היא גם חווה קושי לברור את הפרטים הנכונים אל מול המדומיינים, או אל מול אלו שנערכו תודעתית על ידי משפחתה בצורה מניפולטיבית.

לא מדובר בפנינה ספרותית, זה לא העניין של הספר. מדובר בסיפור חיים יוצא דופן, תיאור פשוט, כמעט עיתונאי, של החיים כפי שטארה חוותה אותם, ובעיקר על הקושי האדיר, אבל גם על היכולת להצליח לצאת מתוך כלוב מנטלי, תודעתי, משפחתי שכזה. המסר המרכזי הוא כמובן, אם אתם רוצים לשחרר מישהו תעניקו לו השכלה. או במילים אחרות: מידת החופש של האדם גדלה ככל שהמחשבה שלו משוחחרת. והכוח המשחרר נמצא בידע ובתבונה. אלא שגם כאן צריך לסייג ולומר שגם בקניית ההשכלה צריך זהירות, שהרי מניפולציות קיימות כמובן בכל מקום, גם באקדמיה ובמוסדות להשכלה גבוהה, אבל זה כבר נושא אחר כמובן.

לפני 4 שנים•
★★★★★
•יוסף
משכילה

משכילה

טארה וסטאובר

בשיעור אנגלית בכיתה ט' למדנו סיפור קצר של ברנרד מלמוד שנקרא "A summer's reading" מסופר בו על נער שנושר מבית הספר אבל מרשים את השכן שלו, ובעקבות כך את כל הסביבה, ברשימה של מאה ספרים שהוא מתכנן לקרוא בקיץ. המורה עדינה נכנסה לכיתה וכדרכה פתחה את הדיון בצורה דרמטית עם ערימת ספרים כבדים שהכניסה לכיתה ושאלה מה מתוך זה מתאים לקיץ. ובכן, לא קוראים כבד בקיץ, ואכן גם הסיפור המקורי מסתיים בהתחלת קריאה ביום הראשון של הסתו. לא בקיץ.

התלבטתי קצת בחנות כשראיתי את הספר הזה. קיבלתי שובר לקניית ספרים, ורציתי ספר לחופשה, וזה הספר שתפס לי את העין, למרות שברור כבר מהכריכה האחורית שזה לא ספר מתאים לחופשה. הוא לא מספיק קליל, אין לו את הווייבים של קריאה נכונה, הוא לא יתאים ליד הבריכה או במצפה מול נוף יפה. אבל זה היה חזק ממני ולכן גם קניתי וגם לקחתי אותו איתי. התברר בפועל שקשה לקרוא, אבל פחות בגלל הספר עצמו ויותר בגלל שכל הזמן הבת שלי והחתן שלי התחרו על הספר הזה, כך שכל פעם מצאתי מישהו אחר שקוע בקריאה שלו. ככה זה כשספר תופס את העין. בסופו של דבר הגענו הביתה אחרי החופשה ואחרי שלוש שעות נהיגה, ואני פרשתי לנוח עם הספר ביד. סיימתי אותו ומיד התחלתי מהתחלה, משום שיש דברים בהתחלה, בתיאור הילדות המוקדמת של הכותבת, שאפשר להבין רק אחרי שיש תמונה מלאה של הדברים שקרו מאוחר יותר. בנוסף, יש שם הרבה שמות, ולוקח זמן לסדר את כל ה"אחי" הזה לכלל תמונה הגיונית של מי בטובים ומי ברעים.

משכילה הוא סיפור אוטוביוגרפי של הכותבת על ילדות ונערות באיידהו בתור הבת השביעית והצעירה במשפחה שירדה "מחוץ לגריד" וחיה מתחת לראדר השלטוני, בלי רישומים רשמיים כמו תעודות לידה, בלי רפואה קונבנציונלית וחיסונים, בלי תשלומי מיסים, תקופה מסויימת גם בלי טלפון, בלי טלוויזיה, בלי לשלוח את הילדים לבית הספר. אבי המשפחה ג'יין, ברמות גוברות והולכות של פרנויה, מבודד את משפחתו מהציבור ומהקהילה, ומתכונן לאפוקליפסה שתיפול על העולם - מארגן לעצמו מלאי של דלק, כסף במטבעות כסף ולא בשטרות או חשבון בנק, אספקת מים וחשמל, שימורי מזון שהם מכינים בבית לקראת סוף העולם, וכל מה שיעזור להם לא להסתמך על הממשלה ולא על הקהילה הקרובה. פיי, אם המשפחה, מסייעת בידו, היא מכינה צמחי מרפא, בהמשך לומדת להיות מיילדת, מרפאה בשמנים אתריים ובהומיאופתיה. טארה הבת הצעירה מאמינה להם, למרות שגם בזמן אמת היא מרגישה בחלק מהסתירות בתכנונים השונים. הסיפור שלה נקרא "משכילה" כי בסופו של דבר היא מורדת בחינוך שלהם, משלימה לימודים פורמליים ומקבלת דוקטורט בהיסטוריה. אני חושבת שתחום הלימוד שבחרה לעצמה הוא חשוב, והוא גם משפיע על הדרך שבה הספר נכתב.

אני מניחה שרוב הקוראים את הסקירה הזאת יקראו גם את שאר הסקירות באתר, וכבר הצטברו כמה וכמה, ולכן אני אתייחס לדברים שכבר נכתבו ונאמרו לפני. ראיתי שעושים השוואה לספר "טירת הזכוכית" של ג'נט וולס, וזו אכן אסוציאציה שעולה מיד כשרואים את תקציר הספר, עוד לפני שפותחים אותו אפילו. יש קווי דימיון ושוני בין הספרים, אבל זה טוב שהאסוציאציה עולה. כשקוראים על משפחת וסטאובר עולה מיד המחשבה על פונדנמנטליזם דתי והרוע שהוא גורם, משום שהם מורמונים והצידוק למעשים שלהם כמו אמונה בריפוי האל בלי עזרה חיצונית של רופאים או איסור השתתפות בחוג ריקוד או לבישת בגדים צמודים נובע ממניעים דתיים. אבל הכותרות כאן מבלבלות, השכנים שג'ין כעס עליהם שהם "סוכנים של הממשלה" היו מורמונים, הקולג' שטארה לא הורשתה ללכת אליו היה מורמוני, הסבא והסבתא שהשאירו אליהם קשר רופף עד לא קיים כי הם נקיים מדי וחובבי בגדים מדי, היו מורמונים. לכן הדימיון ל"טירת הזכוכית" חשוב, כי משפחה וולס הזניחה את הילדים מאנכריזם והיפיות, ולא מצידוקים דתיים. גם הכותרת של "חינוך ביתי" היא לא כותרת נכונה. יש סוגים רבים של חינוך ביתי, טארה לא חוותה אף אחד מהם, למרות שההורים ניסו להעמיד פנים כאילו כן. הם הוציאו את הילדים מבית הספר כחלק מהירידה מהראדר הממשלתי והפרנויה הכוללת, לא כדי לתת להם השכלה הראויה בעיניהם. טארה מאמינה שאביה סבל מהפרעה דו קוטבית, ומכאן כל ההתנהגויות שלו, אבל אין לה הוכחה לזה. ברור שלא היה בריא בנפשו, ושלא טופל אבל גם פגיעה נפשית היא לא צידוק להתעללות הורית.

"טירת הזכוכית" היא פנטזיה, בית חלומות שאף פעם לא יבנה אבל חולמים עליו כי הוא יתן לילדים מקום טוב יותר מהמציאות העגומה. ג'ין וסטאובר חולם על מבצר מגן לילדים שלו, בהרים או איפה שלא יהיה, שבו הם יהיו מוגנים ושבעים בעוד כל העולם גווע ברעב ובכאוס. בשני המקרים העולם שנמצא בראש של אבי המשפחה שונה מאוד מעולם המציאות, אבל הדימיון פורץ את גבולות האדם ומשפיע בצורה עמוקה והרסנית על כל מי שבסביבה. בסקירות אחרות דיברו על חזרתיות באירועים המסופרים בספר, ובעיני זה לא רק שלא מיותר, אלא גם חשוב להבנה של המערבולת הטובענית שטארה גדלה בתוכה. שוב ושוב הוגשו לה "כרטיסי יציאה" מהמציאות העגומה שהיא גדלה בה, ודרכים להגיע למקום אחר, אבל המלכודת נמצאת בתוך הראש שלה, בדברים שנאמרו לה שוב ושוב עד שהפכו לחלק ממנה. אנחנו רוצים "סיפור סינדרלה" שבו היא יצאה, הצליחה, וחיה באושר ועושר עד עצם היום הזה. אבל טארה חוזרת ונופלת עוד פעם ועוד פעם, צמאה להכרה של ההורים ולהוכחה שהם אוהבים אותה כמו שהיא, בלי תנאים.

טארה וסטאובר חוזרת לאירועים משמעותיים בחייה ובוחנת אותם שוב ושוב, מזוויות בחינה רבות. היא התקשרה, ושאלה ותחקרה כדי להשיג תמונה שלמה של מאורעות. אבל כמו שאין לה תאריך לידה מוגדר כי מי רשם ומי זוכר, כך גם אירועים מכוננים אחרים בחיי המשפחה. היתה תאונת דרכים שבה אחיה נרדם על ההגה, אמא שלה קיבלה פגיעת ראש וכל שאר בני המשפחה נפגעו, היה אירוע אחר שבו הרגל של אח שלה קיבלה כוויות קשות מאוד. טארה לא מאמינה לזכרונות של עצמה, גם כי היא היתה מאוד צעירה, גם כי אלה דברים שקשה מאוד להאמין בהם, אבל גם כי זאת המציאות שלתוכה התבגרה - אנשים שמשנים את הסיפור שוב ושוב ומשכנעים אותה שדברים לא קרו, שהיא מדמיינת. קוראים לזה "גזלייטינג" וזה מופיע פעמים רבות כחלק מהתעללות. וטארה, צריך לזכור, היא היסטוריונית, היא רוצה לדעת מה באמת קרה. והיא גם רוצה להאמין שאבא שלה הוא אב תומך ומגן, אחד שיישא את הבן שלו עם כוויה קשה ברגל לפחות הביתה, אם לא הישר לבית חולים, ולא יגרום לכך שילדה בת עשר תצטרך לטפל בו.

הצורך הבסיסי הזה, לקבל אימות שמי שהביא אותך לעולם רוצה בטובתך, הוא משאת נפש של טארה, והוא לא בא על סיפוקו. לכן הספר. לא חייבים לקרוא, התיאורים קשים, יש שם אח מתעלל והורים שעוצמים עין וחוזרים ומבקשים "עדויות". אבל מי שבוחר לקרוא - זה הספר, זה הסיפור שלה. עם החזרתיות, עם התחקור הבלתי נלאה של אירועים והערות שוליים של תובנות בדיעבד. הקורא רואה את המציאות וחוזר ושואל "כבר יצאת משם, למה חזרת", אבל זה קורא שגדל במציאות בריאה, שיש לו בוחן מציאות בריא, ושמקבל את אותות האזהרה בדיעבד של הכותבת. המסלול המפותל, העקלקל, המחפש אישור ואהבה במקומות שאינם קיימים הם לב המציאות שהביאה את "משכילה" לדפוס. וכשקוראים, לפחות בפעם הראשונה, יש להאמין לה.

בחזרה לקריאת הקיץ של ברנרד מלמוד. הסיפור מדבר על החשיבות של ההערכה החברתית בדרך וכתנאי מקדים לרכישת השכלה. לטארה ההערכה החברתית זאת, במעגל החשוב ביותר בחייה, לא קיימת. הגישור בין עולמם של הוריה לעולם החדש שבנתה לה בדי עמל אינו אפשרי, ולכן היא בחרה בנתק. וההשכלה, עם כל התארים והתעודות והעושר הרוחני שנוסף לחייה, אינה נותנת לה את הצורך הבסיסי ביותר במדרג הצרכים שלה.

לפני 3 שנים•
★★★★★
•נצחיה
משכילה

משכילה

טארה וסטאובר

זהו סיפורה האוטוביוגרפי של דר׳ טארה ווסטאובר, בת למשפחה מורמונית אדוקה וקיצונית במיוחד, שהתגוררה באיידהו ונשלטה שלטון ללא מיצרים על ידי אביה, אדם אכזר, אדוק ביותר ולא ממש שפוי, שמתכונן כל חייו להישרדות בני המשפחה כשיגיע מועד ״אחרית הימים״. זהו אדם שגידל את ילדיו הרבים במחסור מתמיד וסירב לשלוח אותם לבתי ספר ובמקום זה העדיף חינוך ביתי עלוב ברמה של כיתה נמוכה בבית ספר יסודי.

יחסו של האב הדומיננטי לכל גורם ממשלתי היה פאראנואידי במובהק והוא לא הסכים לקיים שום קשר עם הממסד, לרבות לא לרשום את רוב ילדיו בלידתם ולקבל תעודת לידה, משל כאילו הם לא היו קיימים... גם קבלת טיפול אצל כל מי שקשור בממסד הרפואי היה מחוץ לתחום עבורם.

אם המשפחה, שהייתה כנועה כמקובל במשפחות מהסוג הזה, שימשה כמיילדת של בני המשפחה והסביבה הקרובה ומאחר שהמשפחה נמנעה בכל מחיר מקבלת טיפולים רפואיים, האם הייתה רוקחת כל מיני משחות ושמנים מסוגים שונים בהם היא בחרה לפי סוג המחלה.
רוב ילדי המשפחה יצאו ״שרוטים״ משיטת הגידול הזו ובמיוחד אח אחד בשם שון שהיה נוהג להתעלל בטארה ובאחים נוספים ולהטיל עליהם אימה, תוך התעלמות ואף הסכמה שבשתיקה מצד האב וגם האם.

כל החלק הראשון של הספר מוקדש בהרחבה ובפרטי פרטים לתיאור ילדותה העשוקה והאומללה של טארה ובני משפחתה. החלק הזה לטעמי היה זקוק לעורך קשוח יותר וניתן היה לקצרו מבלי לפגוע בערכו הספרותי.

הספר מקבל תנופה ונהיה מרתק במיוחד כשמגיע החלק בו טארה עוזבת את ביתה ויוצאת לעולם הגדול כדי לרכוש השכלה גבוהה בניגוד לדעתם של רוב בני משפחתה שתפסו אותה כמין עוף מוזר במקרה הטוב וכזו שהשטן השתלט עליה במקרה הרע. ככל שעובר הזמן וטארה מתקדמת בלימודיה, תוך קבלת מלגות למוסדות לימוד מפוארים כמו קיימברידג׳, גדל הפער בינה לבין בני משפחתה ובמיוחד בינה לבין אביה ואחיה שון, ומתקיים מתח מתמיד בין חייה העכשוויים הכוללים תפיסות, ידע ותובנות על העולם הגדול בעבר ובהווה, לבין חייה הקודמים ובני משפחתה שאיננה מסוגלת לנתק עצמה מהם רגשית.

זהו מסוג הספרים המטלטלים והמרשימים שמהדהדים לך בראש, שמספרים סיפור חיים יוצא דופן ומלא השראה ומהבחינה הזו הספר הזה ראוי לכל הסופרלטיבים שהרעיפו עליו בעולם עם יציאתו לאור.
למרות ההערה שלי לגבי אורכו של החלק הראשון אינני יכול לתת לספר הזה פחות מחמישה כוכבים מנצנצים.

לפני 5 שנים•
★★★★★
•זאבי קציר
משכילה

משכילה

טארה וסטאובר

טארה גדלה כבת זקונים במשפחה דתית אי שם באיידהו.
אבא שלה לא מאמין בבתי ספר וברופאים ובממסד, אלא רק באלוהים, ולימים היא תגלה שהוא לא ממש בריא בנפשו.
אמא שלה מטפלת בצמחי מרפא וגם מיילדת, ובאופן כללי נתונה להשפעתו הכוחנית של האב, וגם לא עומדת מול האלימות של הבן הגדול שלה.
אבל טארה מצליחה להיחלץ משם, ולומדת מרחוק על המחיר שהיא ואחיה שילמו ומשלמים. מול עצמם, מול ההורים ומול החברה.
העובדה שזהו סיפור אמיתי רק מעצימה את התסכול נוכח המחשבה שבטח גם היום מתרחשים סיפורים כאלה הרחק מעיני הרשויות.

סיפור חזק מאוד שכתוב מצוין בלי התייפייפות ועם המון הערכה ליכולת ההחלמה של הגוף, ויכולת ההתעלמות של המיינד ממה שלא רוצים לדעת או להתמודד.

לפני שנה•
★★★★★
•תמר-מילים
דירוג
4.0
לפני 4 שנים

“בסקירה הקודמת שלי, על הספר "חוט של כסף", כתבתי שאני צריך לחזור לקצת ריאליזם ספרותי. אז בספר הזה הוא”