"...שמות רבים כל כך חולפים על פנינו במהלך החיים. חשבת על זה פעם?... חשבת על כל השמות שבאים והולכים, שמרסקים לנו את הלב ומביאים אותנו לידי דמעות? שהופכים לאוהבים או לאויבים? לפעמים אני מדפדפת בפנקס הכתובות שלי..."

..פנקס הכתובות האדום. שם אחר שם היה מחוק בקו. אחרי כל אחת מהם כתבה דוריס:מת. מת. מת.... פתאום היא מבינה כמה דוריס בודדה וההבנה הזו מכאיבה מדי. היא חושבת לעצמה כמה ימים ודאי עברו על דוריס בגפה. כמה שנים. בלי שום חבר. בלי משפחה.. רק עם הזיכרונות שמארחים לה לחברה.
הזיכרונות היפים והמכאיבים והאיומים.
ובקרוב דוריס אולי תצטרף אליהם. תהיה אחת מהשמות המתים. מתה....

...אין מנוס מן המוות, אך מי שנעלם בגופו ממשיך לחיות בזיכרונותיהם של החיים, ושם נשמתו מוסיפה להאיר...

דוריס כבר קשישה ועצמאית, מתגוררת לבדה. אחייניתה האהובה משיבה לה רוח חיים ושיחתן הקבועה היא עוגן יומי.
דוריס מחליטה להותיר אחריה עדות. היא מקלידה את זיכרונותיה במחשב, מיומנת בו גם בגילה המתקדם ( ואף מפעילה סקייפ בקלות).
כך מתעוררים הזיכרונות לחיים:
סיפור מטלטל של ילדה שגדלה בעוני ובחוסר ונשלחה מביתה בגיל אחת עשרה לפרנס את עצמה ולחדול מלהיות נטל על משפחתה הדואבת.
חייה של דוריס הולכים ונפרסים.. היא לומדת לזהור, לנצוץ, לתמרן, להשתמש בכוחותיה... עד 1939 שהמלחמה מגיעה לפריז ומשנה את גורלה בן רגע.
היא לומדת להכיר את האהבה וגם את כאב האובדן.
את האנשים שחולפים בחייה, נעלמים בזה אחר זה, כל אחד מסיבותיו הוא...

...אהבות אבודות יפות כי הן כואבות. כי הן נשארות חסרות, פתוחות, בלי סוף ברור. הן מזכירות שהיה משהו שרצינו עד העצם– ולא קיבלנו. ובדרך מוזרה, דווקא החסר הזה נשאר הכי חי.

דוריס אינה קלישאה.
היא דמות יוצאת דופן, המוכנה להתמסר למה שבאמת חשוב לה, גם כשמחירו כבד.
הספר איננו מלנכולי! הוא אינו מונה את המתים בכבדות, אלא מספר את החיים עצמם ואת הזיכרונות שנותרים בלב האוהבים.

"...יוצאת לאירועים?" שואלים אותה.
"על מה אתה מדבר?" היא משיבה בתמהון. "בגילי אין כבר חתונות ולידות. בגילי יוצאים רק ללוויות, וגם לזה כמעט אין כוח."

דוריס נשארת מיוחדת תמיד. היא אינה מאפשרת לחיים לכבות אותה, גם כשהכול נדמה כאילו רק המוות אורב בצל.
**
התחברתי מאוד לספר, בין השאר משום שיש בי חולשה לאנשים מבוגרים הנושאים עמם סיפורים מרתקים וגם משום שהתחושה שכוח החיים גובר על הכול היא הכוח המניע של העלילה.
זה מרגש ומדהים בכל פעם מחדש.
תחושה זו מזכירה שהחיים, למרות משאם, יודעים לפרוץ קדימה גם מתוך המקומות השבירים ביותר.

(מתוך הספר)
לכל מצבה שוכנת אהבה. המון אהבה.
מבט נשלח ומוציא מאיזון חיים שלמים.
ידיים שלובות על ספסל בפארק.
הורה מביט בילדו הרך.
חברוּת כה קרובה שמייתרת את הצורך בתשוקה.
שני גופים שהופכים לאחד, שוב ושוב.
אהבה.
זו רק מילה אחת, אך אצורה בה משמעות כה רבה.
בסופו של דבר, אהבה היא כל מה שחשוב.

אהבתם מספיק?

וואו כמה בכיתי

ספר מאד מרגש ומענין כתוב מצוין. הסיפור הוא על דוריס קשישה בסוף ימיה הכותבת את סיפור חייה עבור נכדת אחותה.
ספור חייה של דוריס מתחיל לפני מלחמת העולם השניה ומתרחש בשבדיה באנגליה ובארהב. חייה לא קלים ומלאי אכזבות. והאור היחיד בסוף ימיה היא נכדת של אחותה איתה, בשנים האחרונות, יש לדוריס קשר דרך תוכנת סקיפ מכיון שדוריס חיה בשבדיה והנכדה בסאן פרנסיסקו.

אותי ריגשו מאד התאורים על ימהה האחרונים בבית החולים הכתובים מאד ברגישות.
אוסיף שהספר מתאר באופן מאד אמיתי את המחשבות בזיקנה, על אובדן הנעורים, היופי הגמישות והתעוזה. ולאומתם בזקנה המגבלות הפיזיות, המחלות, אובן חופש התנועה ואובדן חופש ההחלטה לגבי חיינו.

מצער אותי שאיש מהמנויים באתר לא קרא את הספר משנת 2021

לקרוא או לא לקרוא, חשבתי טרם פתחתי אותו.
להקיא או לא להקיא, תהיתי כשהתחלתי.
לסיים או לא לסיים, חששתי כשהייתי באמצע.
להשליך למקום שבו אדם לא ימצא אותו, או להשתמש בדפיו לעטיפת כוסות במעבר הדירה המתוכן- דמיינתי בסופו.