מביך מאוד לכתוב זאת ואולי גם מעליב; אך את הספר ״הבית אשר נחרב״ רכשתי אך ורק בגלל העטיפה.
הגחמה הזאת, הייתה תמיד קבורה עמוק בתודעתי ואני לתומי חשבתי שאינה קיימת כלל. בחירות אימפולסיביות וילדותיות שכאלה אינן אופייניות לי. אני עושה תחקיר קצר על הסופר, הספקיו, אלו ספרים הוא אוהב, מה הניע אותו לכתוב וכאן; שום דבר.
מבט קצר בצילום העוצמתי, הרליגיוזי בשחור-לבן של תחנת הרכבת במנהטן וידעתי שזהו זה, הייתי שבוייה.
כשסיפרתי זאת לידידי הטוב הוא לעג לי ואמר-שאל: ידעת שהוא זכה גם בפרס ספיר? זאת מעין בדיחה שכן ספרים לא מעטים שזכו בפרס הנכסף התבררו כאכזבה מרה. פרס סביר, אנו קוראים לו בינינו לבין עצמנו.
החלטתי לא להתבאס ובכל זאת לתת סיכוי ליצירה הכרסתנית הכוללת 536 עמודים ומה אומר לכם? כשסיימתי קצת ״הצטערתי״ שזכה בפרס שכן ייתכן ויש עוד אנשים שדעותיהם דומות לשלי והם יחליטו לדלג על הסיפור הנשגב הזה.
אני כותבת כדי להביע את תדהמתי הכנה ולא ממש יודעת מהיכן להתחיל: האם הייתה זאת השפה העשירה, הפיוטית בה בחר הסופר להציג את דמויותיו ומראות העיר המגרים? והלא תחושותיי לגבי מנהטן דיי נחרצות, פסימיסטיות ובלתי מתפשרות. אהבתו לעיר ניכרת, עזה וממכרת.
פתאום רציתי לשוב אליה, להתפייס עמה ולחרוש כל פינת חמד שבה.
הייתכן ושורשי היהדות שבי שָׁבוּ לפתע לרטוט מחדש? מעולם לא הייתה בי תחושת שייכות עמוקה כל כך לאחר קריאה בספר.
החילוניות היהודית שתיאר, הריחוק כביכול מהדת גרם לי להרהר באמונה הפרטית שלי ולתהות האם אני עושה מספיק על מנת לשמר את ההמשכיות שלי, את הערכים שקיבלתי מהוריי-הורי שגיבשו את כולנו בארוחות שבת, בקידוש ובשיחות על התנ״ך.
ואולי היה זה חזון אחרית הימים, חלומות מסויטים מעוררי אימה ופחד אודות חורבן, הרס ומוות בייסורים שגרמו לי לשנות את דעתי ולהזדהות עם הדמות הראשית בעלילה שהייתה בהתחלה טווסית ושחצנית והפכה בהדרגה לבן אנוש רצוץ, שבר כלי חסר כל יכולות?
כל האלמנטים הללו נכחו בעלילה והפכו אותה לישות פועמת, מאיימת וחסרת כל נשימה.
לפרופסור אנדרו כהן לא חסר דבר בחיים: יש לו כריזמה, כסף ותהילה.
הוא מלמד באוניברסיטת קולומביה, איש אקדמיה פורה הכותב מאמרים מרתקים וביקורות חוצבות בעיתונים נחשבים, מוזמן לתערוכות יוקרתיות ולצדו מאהבת צעירה ונחשקת שלמענה עזב את אשתו.
יום אחד נגלה לעיניו חזיון נדיר בלב העיר; הוא אינו מייחס לו משמעות אך משחוזר הדבר ונשנה וגם חלומותיו נעשים מוזרים הוא הופך להיות לאדם אחר: רדוף, אבוד וחסר אוריינטציה.
התהליך שעובר אנדרו הוא מעין ויה דולורוזה – דרך ייסורים איטית ומפרכת שבסופה יסתבר לקורא האם שרד אותה או לא.
פרגמנטים אחדים מהאופוס המרתק הזה הזכירו לי את ״השלישי״ של ישי שריד ו-״אל מקום שהרוח הולך״ של חיים באר.
חזון בנייתו של בית המקדש השלישי מהול במיסטיקה יהודית על רקע ניו יורק העולזת והפרועה, אלא שכאן היה קצת מכל דבר וזה הוביל לגירוי חושני של כל החושים: הטעם, הריח, הצבעים והמרקמים.
קריאתי בכרך הייתה חסרת מעצורים ולמרבה הפלא דמתה לי בצעירותי: פראית, חושנית ואמיצה (עם הזמן איבדתי תכונות אלו בהדרגה).
לעיתים אני חושבת: כמה חבל שיש מחסור גדול בחוויות כאלו, בהבעה יצרית שכזאת; רצוי להעניק לה את מירב תשומת הלב ולקרוא את הספר המשובח הזה.













![העלמה אלזה [מהדורת 2022]](https://cdn.simania.co.il/bookimages/covers100/1007434.jpg)




