הספר הזה זכה בפרס ספיר ב-2014. אני לא מתרשם מפרסים בכלל ומפרס ספיר בפרט, והופתעתי, בסקירה לאחור של הספרים הזוכים, שאחדים מהזוכים אהבתי מאוד, למשל תיאום כוונות של חיים סבתו, מישהו לרוץ אתו של דויד גרוסמן או אם יש גן עדן של רון לשם. ראובן נמדר, המחבר שלפנינו, אם לא ניקח בחשבון אוספי סיפורים שחיבר, הרי הוא סופר של ספר אחד, ספר זוכה, אבל אחד. האם הזכייה מוצדקת? קראו.
אנדרו כהן, פרופסור בכיר באוניברסיטת ניו-יורק, הוא מסוג האנשים האובססיביים כמעט לצורה בה הם נתפסים בחברה. הוא מקפיד על לבושו, גם על הדירה על גדות ההדסון במנהטן, מקפיד על מה בא אל פיו, שומר על גופו ומתאמן תכופות. מדי פעם מארח בדירתו המפוארת אנשים נחשבים לארוחות נחשבות. מגזינים נחשבים מבקשים את דעתו הנחשבת והוא כותב סקירות בחפץ לב. מי שמלווה אותו כרגע בחייו היא אן לי, צעירה מרשימה. הוא בן 52 ומי שיגלם אותו בסרט אמור להיות מייקל דאגלס.
אבל אם נבין מכל זאת שהחיים מושלמים וקלילים, הרי חזיונות פולשים לתודעתו. אם חזיונות אלה מראות המשבשים את ראייתו הבהירה והסדורה בדרך כלל, הרי גם ריחות פולשים לאפו. אם לא די בכך, חייו משתבשים עד כדי כך שהוא חוטף נאום מעליב מגרושתו, אן לי עוזבת אותו, שנתו הסדורה משתבשת ובריאותו חוטפת סדרה של הקאות. אם זה נשמע לא נעים, בעיקר לאדם מוקפד כמו אנדרו, אנחנו העומדים מהצד ומצפים למשהו בסדר גודל מיסטי העומד להתרחש.
הספר כתוב היטב וברמה גבוהה. קל לקרוא את הספר והוא מתקדם היטב, השיבושים מבטיחים שנצא ושלל רב בידינו. מתי הדברים משתבשים בספר, לפחות בעיני הקורא? המטפורות מתחילות לחזור על עצמן כדוגמת החולצות הבוהקות מלובן של פרופסור אנדרו כהן, הממהרות להאפיר ולהתקמט מזיעה, ומראות לנו על שיבוש חמור שחל. פה מתחילה להתגנב לה התחושה שזה, אחרי ככלות הכל, ספר נפ"ל. מצפים, מצפים, קוראים, קוראים, ומה מקבלים?
אם חשבנו שנקבל אפוס קולנועי מרהיב, לפחות לפי צילום הכריכה הקדמית, הרי מדובר בפרופסור בכיר, יהודי בעיר בה לא חסרים יהודים מוצלחים אחרים, בסופו של דבר לא די בהתקף פסיכוטי כזה או אחר כדי לסבר את דעתנו. ובגלל שזה מתברר כספר נפ"ל, האכזבה מרה.
אם הגעתם/ן עד כאן, מותר לכם/ן לדעת מהו ספר נפ"ל – נטול פואנטה לחלוטין.
חבל.
נמדר יודע לכתוב, גם הוא ניו-יורקי, האקדמיה, השפה, המקום כולם מוכרים לו. לא שאלה תנאי חובה, סף כן. יכול היה לצאת מהספר אפוס מרשים יותר, ואנחנו נותרנו עם תאוותנו בידנו.
לא יודע מה השתבש ואני גם לא יודע למה נמדר חתר. הספר מחולק לספרי משנה ומה שנמדר משבץ בין הספרים הם כתבים של עגנון. עוד תעלומה.

את הספר הזה סיימתי לפני שבועיים אבל לא התפניתי נפשית לכתוב עליו כמה מילים. והאמת היא שגם לא הייתי בטוח שיש לי את היכולת לעשות זאת, אלא שמאחר ומדובר בספר הכתוב בכשרון נדיר ושנכון לעכשיו זה נראה שאני היחיד שקרא אותו בסימניה, אז בכל זאת אנסה לכתוב כמה מילים.

הרקע, ניו-יורק שנת 2000 ערב אסון התאומים. הדמות, אנדרו כהן, יהודי, פרופסור לספרות השוואתית, גבר מצליח, אינטלקטואל, אמיד, אריסטוקרט, רהוט ומרשים. לפני כמה שנים התגרש מאשתו וכעת מתגורר בדירה ניו-יורקית מעוצבת ומסוגננת באחד ממגדלי היוקרה המשקיפים על ההדסון. מאז גירושיו בנה לו עולם מוקפד, אסתטי, מתוחכם, ומבודד במובן היוקרתי של המילה, ולאחרונה הוא מקיים מערכת יחסים חושנית-אינטלקטואלית עם בת זוג הצעירה ממנו בשני עשורים.

הסיפור עוקב אחרי אנדרו כהן במשך שנה אחת פחות או יותר ומהווה מסמך מתועד מרשים ביותר של החוגים האינטלקטואלים, של הממסד האקדמי ושל החברה הגבוהה בניו יורק על שלל מסעדותיה היוקרתיות ואירועי התרבות מלאי החשיבות העצמית והשקועים בעצמם. הכתיבה של נמדר היא מרשימה ביותר, ובעזרת עושר תיאורי נדיר, שאינו מתדרדר לידי מאיסות, הוא מצליח להמחיש את הסיטואציות בצורה ויזואלית חושנית מטרידה ומסחררת. הכתיבה היא איכותית עם גוונים אליטיסטיים המעלים על נס את התרבות ובה בעת מגלים את מאיסותה ושפלותה. לשם דוגמא, כשנמדר מעוניין לחבוט בממסד האקדמי הנקדני והממחזר את עצמו לדעת הוא מתאר את עבודות הסטודנטים "הממחזרות שוב ושוב את קלישאות היסוד של החשיבה הביקורתית נוסח וולף, סעיד, דרידה ופוקו. כמעט כל הנשים הרגישו חובה להיצמד לביקורת פמיניסטית, בני המיעוטים מחו ברוח הביקורת הפוסט־קולוניאלית כנגד ההגמוניה הגלובלית של האדם הלבן ואילו ההומואים והלסביות יישמו קריאות קוויריות על טקסטים קאנוניים".

אלא שהסיפור לא כל כך פשוט, ואנדרו כהן היציב והרציונאלי נחשף לחזיונות מיסטיים מטרידים הקשורים באופן תמוה לתיאורי המקדש השני שעמד בירושלים, ולעבודת יום הכיפורים העלומה שהתרחשה בו, ותודעתו האיתנה מתחילה להתערער, ומכאן ועד כמעט סוף הרומן התיאורים הולכים ונעשים דחוסים, תודעתיים, מטרידים, חושניים ושואבים את הקורא לתוך תודעתו המסוכסת והולכת של אנדרו כהן. התיאור של אנדרו כהן, שבימים כתקנם מפרסם מאמרים בקלילות וירטואוזית לכתבי עת יוקרתיים, מתקשה לסיים משפט במאמר שהוא שוקד על כתיבתו, הוא תיאור שמתפרס על עשרות עמודים, והוא מרשים בכל קנה מידה. אנדרו כהן יוצא למסע אל התודעה ואל הקיום הבסיסי שלו, ואולי זהו תיאור של החברה והתרבות המודרנית ובעיקר הפוסט-מודרנית הנהנתנית והבוטחת בעצמה בשקיעתה במדמנה המאוסה של היהירות והחשיבות העצמית.

מה אומר ומה אדבר, מדובר ביצירה מרשימה ביותר, גדושה בעומקים פסיכולוגיים ובביקורת תרבותית שאני מרגיש שאני רחוק מלעמוד על מלוא היקפה. הקריאה בספר עשויה להיות מטרידה ואף מסחחרת לעיתים בויזואליות התיאורית החריפה, ואולי אינה שווה לכל נפש. אבל מי שהדברים מדברים אליו, אני משוכנע שייהנה מיצירה ספרותית נדירה ייחודית ומתגמלת.

אנדרו כהן, פרופסור יהודי בתחילת העשור השישי לחייו, חווה משבר מקצועי ואישי. זהותו כגבר, כיהודי, כמרצה, כבן זוג, כאבא, כולם עומדים למבחן וגורמים לו להזיע. להזיע הרבה.

לספר, הנפרס על מעל 500 עמודים, יש הרבה צדדים חיוביים. השפה שלו היא עשירה וקולחת. הסופר מצליח לפרט בצורה מדויקת לא רק את מרכיבי הפחד הבסיסיים של כל אדם, אלא גם את המרכיבים היחודיים ליהודים. הסופר לא מהסס להכות בדמותו של אנדרו עם המציאות בעולם האקדמיה כלפי יהודים, עם הפיכתו למיושן, עם התיישנות הגוף, עם חרטה על טעויות, עם סבל היהודים לאורך השנים. ככל שאנדרו שוקע לתוך פחדיו, כך אנחנו נחשפים לחזיונות זוועה קשים יותר ויותר וחווים ביחד איתו את תהליך ההתפוררות של הוויתו. אהבתי גם את החזיונות של עבודת הכהן הגדול בבית המקדש ומשמעותם לדמותו של אנדרו.

הבעיה בספר, מבחינתי, התחילה לקראת העמוד ה-400. הכתיבה היפה ומלאת הדימויים החלה להשתלט על התקדמות העלילה, עד שהאחרונה נעצרה לחלוטין למשך מספר לא מבוטל של דפים. מצאתי את עצמי מתחילה לרפרף על פסקאות ומגלה שרובן חוזרות על מה שכבר נאמר רק בשינויים קלים. על אף שהספר מסתיים במשפט יפה במיוחד, הייתה לי תחושת החמצה בסוף. אחרי שהכרתי דמויות במשך כל כך הרבה דפים, הייתי שמחה לפגוש אותן שוב בסוף ולחוות את המפגש איתן ביחד עם אנדרו. סוף הספר לא הרגיש ריאליסטי ברמה שהספר הקפיד עליה לאורך כל הדרך, גם במקומות שבהם זה נראה מיותר.

על אף החולשות שלו, הבית אשר נחרב הוא ספר מיוחד ואני שמחה שקראתי אותו. הוא לא קל לקריאה וכולל סצינות קשות, והוא בהחלט גרם לי לאימה ברגעים מסוימים וצורך בתרופה נגד צרבת, אבל היה משהו מתגמל בלצאת למסע עם אנדרו כהן עם כל הכבודה שכולנו נושאים על כתפינו.

****




אנדרו כהן הוא גבר אלגנטי, מתוחכם, פרופסור מעוטר מן-המניין באוניברסיטה ניו-יורקית, מומחה עולמי לתרבות השוואתית, מצליח, עשיר, משכיל, יהודי-אבל-לא-מאמין, מעולה עם נשים, בשלן בחסד, אמן בנשמתו, גרוש-אבל-שומר-על-קשר-טוב-עם-גרושתו, מבין ביין, יציב, בשיא חייו, בעל יכולות אינטלקטואליות מבריקות, כותב ומפרסם בכתבי-העת הנחשבים ביותר, יפה תואר ונחשק בקרב כל רואהו, אב מסור לבנותיו, מרוחק אבל בעל פנימיות עשירה ומגוונת, מתגורר בדירה יפהפיה ומעוצבת בניו יורק, מסודר כלכלית, תורם קבוע ל"בצלם" ואוהב את ישראל אבל מרחוק, בן זוג לבחורה צעירה ממנו בשלושים שנה אבל יפה, חכמה ומתוחכמת, אוהב לקום מאוחר בימי ראשון ולשתות קפה משובח ומיץ תפוזים, מעריך את הפרטיות שלו ולכן מקשיב היטב להודעות במשיבון לפני שהוא מחליט, בנחישות ואלגנטיות את מי לסנן ולמי לחזור מאוחר יותר, שומר על כושר...

רגע, נמאס לכם? להפסיק? כל הטוב הזה מוגזם? יותר מדי אנדרו אנדרו כהן כהן כהן? אבל מה קורה בספר ולמה לקרוא אותו? למה הוא זכה בפרס ספיר? זה ספר טוב? יש עלילה? מה לעזאזל? אז אם לכם נמאס, מה יגידו אזובי הקיר?

אני לא משוכנע שיש לי את התשובות. קראתי משהו כמו מאתיים עמודים, ואני חייב לומר שיש בספר הזה משהו מבלבל. כאמור, המון המון אנדרו כהן, קם, מתלבש, מצחצח שיניים, שותה יין משובח עם ניחוח מרוחק של שרף אורנים ולשלשת איילים, אלגנטי עד בלי די, מבשל אומצת בקר אורגני על מרחשת הנחושת, יוצא לבר מצווה מפוארת, ידה ידה ידה. בראש כל פרק, מפורטים ברב-רושם התאריך הלועזי והעברי, מה שאמור להעניק לקורא איזה שעון פנימי, ולהכין אותו לאיזשהו מאורע מכונן, או לתת לו תחושה שדווקא לתת-הפרק הזה שבו אנדרו פי. כהן מתעורר כי היה לו חלום רע וצרבת יש איזשהו תפקיד נסתר בהמשך שבו יתברר לנו שכל האירועים הבנאליים האלה היו בעצם אקדחים שמונחים על השולחן במערכה הראשונה, כאלה שיירו בשלישית, ואולי אפילו בשניה. אלא שעוברת מערכה אחת, ואז שתיים, ואז שלוש, ואז ארבע, ומדי פעם יש איזשהו משהו שמתרה בקורא שהנה הנה תבוא כאן התפרקות, או התפתחות משמעותית, אבל היא לא הגיעה. לא בימי חיי. לא במאתיים העמודים האלה. האקדחים מונחים ומונחים, אבל אף אחד מהם לא ממש יורה. זה מזכיר לי מישהי שאומרת לבעלה שהיא מכינה לו הפתעה בחדר השינה, ושייכנס רק כשהיא תקרא לו, אבל נשארת בפנים חמש שעות, מכינה ומכינה ומכינה, עדיין לא, עדיין לא... . מרוב איפוק ומשחק מקדים קיבלת קורא מפורק, מפוהק, שאולי מתרשם משפתך העשירה, שלא-לומר מרהיבה, אבל אין לו כבר כוח להיכנס לחדר השינה ולהמשיך להתפעל מהדבר האמיתי שאולי יבוא ואולי לא.

אז בהחלט, מדובר בספר עשיר, יש שיאמרו יצירת מופת, כתוב לעילא (באמת), בשפה מרשימה וגבוהה, לרוב על סף הפאתוס ולעתים אף חוצה אותו, ובגדול. תיאורי המצבים והאינטראקציות מבריקים, ליריים וסופר-מדוייקים, אך לצערי לא הצליחו להחזיק אותי מעוניין מספיק כדי להמשיך ולהבין את האמירות הרבות-להפתיע שנרמזו כבר בתחילתו. ההידרדרות (בשפיותו? במצבו הנפשי? בשלוותו ובבועת חייו?) של אנדרו והחזיונות המיסטיים שהוא חווה היו מסקרנים, אבל הדרך המטרחנת לעבר המטרה, תהיה אשר תהיה, גרמה לי רצון לעבור לדבר הבא, ובהקדם. ההתלבטות, תסלחו לי על הצרפתית, לא צריכה להיות בין לתת לקורא בדייט הראשון לבין להחזיק אותו עד החתונה. יש גם אמצע. אסטבלישינג של מאתיים עמודים, ואפילו של חמישים, זה טו פאקינג מאצ'. נקסט.

****

יש גרעין של עניין, עלילה ומטרה סביבה הכל נטווה אבל עד שמגיעים לשם לוקח כל כך הרבה זמן וכל כך הרבה טרחנות שממש מייגע לקרוא את הספר, על אף יופיו ועל אף הסקרונות שהוא מעורר. כתוב במעין Stream of Consciousness שהוא מלאכה מעניינת וייחודית בפני עצמה, אבל לעיתים היה נדמה לי שהמטרה היא להראות לנו הקוראים כמה הכותב בקיא בעיר הגדולה ניו יורק על כל מנעמיה, רבדיה החברתיים ושקיעותיה. בשלב מסוים הדברים עולים הילוך והיה חשוב לי לסיים את הספר, לדעת אם צדקתי בכיוון שאליו חשבתי שהדברים הולכים (צדקתי...) אך חשה אכזבה מסויימת מהספר באופן כללי, אפשר היה לקצר. הארמזים החז"ליים והמקראיים מעטים מדי כהצדקה לאורך שנטווה סביבם בעיני, והשילובים של עמודי תלמוד קטנים מדי לקריאה מעמיקה. השפה עשירה ויפהפיה ויש בסופו של דבר רבדים לא מעטים לגבי מהות הבית אשר נחרב. בנוסף, לי היה מאד מוזר שלגיבור היהודי קוראים אנדרו ולאחיו מתיו - שמות נוצריים מאד. אה, ובשום רגע לא קינאתי בגיבור האלגנטי הזחוח והמרוצה מעצמו כל כך ומהיותו ההתגלמות של ההוויה הניו יורקית העכשווית.

הרגע הזה שבו אתה מתבקש לנאום אחרון, אחרי שכל הגאונים לפני כבר קטפו את הקלישאות, העניקו ראשונים את הציונים, ועכשיו תורך. באמת שעדיף להסתלק. אבל איך אפשר. כבר קראו לך, הציגו את התחום שבו אתה מתמחה. נופפת בשמאלך להרגיע וחייכת באידיוטיות כאומר 'לא היית צריכים'. אבל עכשיו אתה ניצב על הפודיום. מכחכח. שוב מכחכח. עכשיו תדבר.
הפיתוי הראשוני שרק בודדים יודעים ליפול לתוכו ולהישאר שלמים, זה להפוך למשבית השמחות. להגיד בדיוק הפוך מכולם. גם אם תתקשה לנמק, ברור שתמשוך תשומת לב. זה עשוי לתרום לקריירה. לפחות לא לראות את האולם מתרוקן. ויש את האפשרות, לומר בכנות את מה שאתה חושב. ויש לזה גם שורת פתיחה: "כמו שהזכירו קודמיי". משעמם, אבל צודק.

אז כמו שהזכירו קודמיי, הספר 'הבית אשר נחרב' הוא פשוט מצוין. וממש כמו שהם אמרו, הכתיבה, פשוט מענגת. לוכדת ניואנסים ומעבירה עולם. העלילה מפליאה לעשות לערבב בין מטריאליזם חילוני, לבין רוחניות פאגנית עתיקה, ולנסות לטעון שממש אין הבדל ביניהן. למי שלא מכיר לפחות את אחד הצדדים, יתאפשר אפילו להשתכנע.

אבל, גבירותיי ורבותיי, יש לי בעיה קטנה עם העלילה. היא משכה אותי, שבתה בקסמיה. עינגה אותי בסביבות חמש מאות עמודיה. ולא שאני מתחרט. אני פשוט מהרהר. היא מספרת על פרופסור נאה, אלגנטי, שנון, מבריק, לוהט, בשלן, חטוב, מצחיק, שובה, ועוד כל מעלה שתמצאו לנכון. הפרופסור, כמה טרוויאלי, נשוי לעוד אחת כזו, נאה, אלגנטית, לוהטת, חמה, אוהבת, תומכת, מגדלת ועוד ועוד, אלא שאז הוא מוצא אחת צעירה יותר, נאה יותר, אלגנטית יותר, לוהטת הרבה יותר ונכונה להתפתות לקסמיו. השניים מתאבים. החיים בתקופה הקרובה, שאובים ישר מרגעי הקיטש של הוליווד. הכל נוצץ, אלגנטי, שנון, מבריק וחכם.

ובהוליווד, בדיוק כמו בהוליווד, יש גם רגעי שפל. גם הם קוהרנטיים. בבת אחת, הפרופסור הדגול מפסיק להיות נאה, אלגנט, שנון, מבריק ופחות ופחות, והופך להוזה, מדוכדך, שמסתכסך עם אהובתו והולך מדחי אל דחי. כל זאת, בזכות כמה קורבנות של בית המקדש. כאלו שהוא רואה בחזונו בדיוק ברגעים שהוא מדגמן שף ברביקיו בחצר הגינה.

התמה, כבר הרבה יותר מתוחכמת, ואפילו מעוררת מחשבה. הדיבור על התת-מודע הכלל-עולמי, או הכלל-ישראלי, מעניין ומחודש. פחות שייך להוליווד יותר למדונה ולניו-אייג' שהיא מסמלת.

אז כמו שהקדימו קודמיי, זה לא 'עוד ספר'. יש בו משהו מיוחד. חוויית קריאה שלא נשכחת במהרה. אבל משהו בקיצוניות הפלקטית, הפריע לי. זכותי.

ועכשיו, גבירותיי ורבותיי, רוצו לקנות את הספר. הוא שווה את זה.

ספרים שזוכים בפרס ספיר הם עניין מתעתע. לפעמים נדמה שהזכייה היא ניסיון אחרון של הברנז'ה לסמן איכות דווקא כשהיא לא מתקשרת עם הקהל, ופעמים אחרות הפרס מתגלגל לתוך שערורייה פוליטית מהז'אנר המוכר היטב שאין לה כלום עם ספרות וקריאה. אבל הנה ספר שזכייתו בפרס מוצדקת בהחלט (אם כי לא קראתי את האחרים) וגם היה יכול לעורר סקנדל קטן בימי בחירות טרופים אלו, אם מישהו ממחוללי הסערות היה קורא ספרים מפעם לפעם.

מעשה באנדרו כהן, חוקר תרבות נערץ ומצליח, פופולרי בקהל ובאקדמיה, יפה תואר ומוכשר בבישול, עם אישה יפה, גרושה ידידותית ובית יפהפה בעיר הנחשקת בעולם ניו יורק. במשך כמה עשרות עמודים המחבר מהלל את כהן עוד ועוד, מוצא שטחים נוספים בחייו שיש להתפעל מהם ולקנא בהם, ויוצר מתח הולך ומתגבר אצל הקוראת שתוהה למה התכנסנו בעצם. כמו שמלמדת הכריכה האחורית, העילה היא אותם "חזיונות מיסטיים" שנגלים לאנדרו גיבורנו ברגעים בלתי צפויים, הבזקים מתעתעים של עולם רחוק ובלתי ידוע שהוא מתעקש לזהותו עם משהו "טורקי, אולי איראני?" שצפה בו לאחרונה, למרות שמקורו דווקא ב"סדר העבודה" החידתי של יום כיפור. בלי שאנדרו יבין למה ואיך ובלי שיהיה מודע לגמרי למה שקורה לו, עולמו מתחיל להתפורר ולהתפרק מסביבו צעד אחרי צעד, והוא מאבד את האחיזה בכל מה שנראה יציב ומושלם רק לפני רגע. או שאולי לא העולם מתפרק אלא אנדרו עצמו, הצומת המחבר בין עילית האקדמיה הניו יורקית לצליית אנטריקוט ובין תפילות קונסרבטיביות לזמרות אופרה אסייתיות. לאורך עמודים עמוסים בתיאורים מרהיבים ובארמזי פסוקים ומדרשים מתקדמים, אנדרו מתחבט בשאלות של ילדות והורות, אמת ושקר, שפיות ושיגעון. כמו מקצועו המשונה, המתיימר לחשוף את הזרמיים התת-קרקעיים של התרבות סביבו, הוא נאלץ לתהות מה מכל מה שהוא מכיל הוא פרי יצירתו ומה נטוע בעבר אחר לגמרי; וכשהוא מתחיל לדרוך באוויר הוא נופל לאורך עשרות עמודים מופלאים המלווים אותו בקריסה אל יסודו הנפשי והזהותי שנמצא במקום אחר לחלוטין.

אמרתי תיאורים מרהיבים ואמרתי ארמזי פסוקים, וכל זאת לא גורע משטף הקריאה אלא להפך, ועל אף יומרנות פה ושם (שם התואר המוזר "כספיתי" חוזר לא פחות משלוש פעמים) הרי שהספר באמת כתוב נפלא, בשפה ובמבנה. כך למשל על אף שהספר עמוס בפתיחות סמסטרים וימי לימודים, הרי שהסופר נמנע כמעט לגמרי מלהכניס אותנו אל תוך כיתת הלימוד. ומי שפותח את הספר בציון תאריך באלול תש"ס, סמפטבר 2000, ושומר על עדכון התאריכים הכפול לכל האורך, חזקה עליו שהוא רומז לנו על ההתפתחויות כמו שהוא מחזיק אותנו על הקצה המתוח לדעת איפה נהיה כש. וכדי לא לעשות ספוילרים, הפתרון שהוא מציע משתלב היטב עם רוח הספר בלי להיכנע לפתרון הפופולרי הקל.

זה ספר מרתק ורב משמעות מכל כך הרבה בחינות של זהות, זיכרון, היסטוריה פרטית והיסטוריה לאומית. הוא מנגיד בחכמה בין הוויה אמריקאית תלושת שורשים להוויה יהודית תלושת אדמה ובין מי שמחפשים אבות למי שרוצים לברוח מהם. ברוח מייקל שייבון אהובי והסדרה המופלאה "מד מן" יש כאן ספר שלא פלא שאהבתי מאוד ושאין ספק שקריאות נוספות יגלו בו עוד לא מעט.

***

[תוספת מאוחרת, לאחר מחשבה נוספת ולקראת העונה האחרונה של מד מן, על הדמיון בין הסדרה לספר]

כמו גם אנדרו כהן, גם דון דרייפר הוא גבר כריזמטי וכוכב בתחומו, שגר בדירה ניו יורקית יפהפיה עם אשתו הצעירה ומתחזק קשר תקין עם גרושתו, יחסים טובים לכאורה עם בתו הבכורה ובכלל חיים אופנתיים ומעוררי קנאה. כמו דון דרייפר, גם אנדרו כהן מתפרנס (ובשפע) בזכות יכולתו המופלאה להבין ולהשתמש בערכי התרבות שסביבו, תרבותו-שלו כביכול, אלא שגם לדון וגם לאנדרו יש עבר מודחק שמתפרץ וממוטט את אשליית השליטה שלו בחייו הקיימים. דון דרייפר הוא לא יהודי, אבל יוצרו דווקא כן והוא מרבה לדבר על הקשר בין היהודי חסר הבית לדון התלוש והמחופש, והוביל את דון לתקן את חייו לא בבריחה כי אם דרך הודאה כנה בעברו ויצירת הקשרים בינו לבין ההווה. "הבית אשר נחרב" מסתיים בנקודה מוקדמת יותר במסע האישי הזה מאשר זו שהסדרה הגיעה עליה, ועוסקת בבית מיתולוגי ורחוק בהרבה מבית ילדותו של דון, אבל כמו שלימדה אותנו רייצ'ל מנקן (היהודייה) בעונה הראשונה, ציוֹן היא מושא געגועים מופשט לא פחות מאשר מקום ממשי. ואם אנדרו מסיים את הספר באבל על המקדש החרב, מה הולם יותר מדון דומע למשמע שירת "על נהרות בבל" בבר ניו יורקי אפלולי ב-1960.

https://vimeo.com/29164651
כדאי מאוד לצפות, זה אחד הרגעים הכי מרגשים שיצא לי לצפות בהם בטלוויזיה.

רובי נמדר הוא ישראלי לשעבר שחי בניו יורק. למען הגילוי הנאות הוא חבר שלי בפייסבוק. לא ידעתי שהוא סופר וסיפרו זה הגיע לידיי כמו שקורה אצלי בדרך-כלל – במקרה...
זהו ספר מאוד מעניין ומורכב: הוא מספר את סיפורו של אנדרו כהן פרופסור יהודי נחשב באוניברסיטה ניו-יורקית. הוא במעמד של גרוש ויש לו יחסים מִשְׁתַּנִּים עם האקסית שלו, עם בנותיו, ועם בת זוגו הנוכחית, שהיא בערך בגיל של בתו. במהלך הסיפור עובר הפרופסור המתגורר בניו-יורק משבר שקשור בעבודתו ובת-זוגו. הוא מתחיל "להתפורר" מבחינה נפשית ופיזית... עד כאן הסיפור הראשי שנמדר מספר אותו ע"י מספר "יודע-כל". אלא ש"ידיעת הכל" היא רק לגבי הפרופסור (שאכן אנו מקבלים עליו מידע עמוק ביותר) אבל על כל שאר הדמויות אנו מקבלים את המידע רק דרך עיניי הפרופסור... אלא שנמדר איננו מסתפק בכך הוא מכניס לכאן בעלילת משנה, את סיפור בית המקדש היהודי הקדום שנשרף, קושר אותו להזיותיו של הפרופסור וגם מוסיף עמודים רבים עם כתב צפוף ומנוקד שנראים גרפית בדיוק כמו דפי גמרא או ספרי קודש אחרים מהמקורות. עמודים שעוסקים בהליכי הקרבת הקורבנות והתפילה בבית המקדש. אינני יודע מה אמיתי בדפים הללו ומה הוא פרי דמיונו של המחבר, אבל אני כן יודע שהכנסת כל הסיפור המשני הזה לכאן הייתה מיותרת לחלוטין! הצמדת "בית המקדש הקדום" לדמותו של הגיבור הראשי איננה אמינה בעיניי ואין לה לדעתי כל הצדקה, דווקא בגלל היהדות "הסתמית" שלו... הסופר כאילו "מתאמץ יותר מדי" על מנת שהספר יהיה "עמוק" יותר... לו במקרה אני הייתי העורך של הספר, (אפשרות דמיונית לחלוטין) הייתי מייעץ לסופר לוותר על כל עלילת המשנה הזאת (למרות הרבדים הנוספים שהיא מעניקה לספר...) הסיפור "הראשי" לעומת זאת הוא סיפור טוב וחזק ולא רק זאת, אלא שנוכחתי לדעת תוך כדי הקריאה שהסיפור אף הולך ומשתפר! והחלק השני של הספר הוא ממש יותר איכותי ביחס לחלק הראשון... מדובר בספר ארוך ומרשים (יותר מחמש מאות עמודים) שניכר בו שמחברו עבד עליו תקופה ארוכה. (אולי שנים.) לכן לדעתי יש פער מסוים ברמת הכתיבה של חלקים שונים בספר. לדעתי עורך טוב היה עושה פה פלאים! יש פה ושם שגיאות כתיב וגם ניסוח עברי "מאונגלז", קטעי "חפירה" פילוסופיים והערות שוליים כביכול אקדמיות, אך מיותרות לחלוטין - בסיפור של ספרות יפה. אך הנ"ל בטל בשישים לנוכח הגודש של הטוב שיש כאן! ויש הרבה! קודם כל; ניו-יורק המתוארת כאן בסיפור היא ניו-יורק מדויקת ואמיתית, שרק מי שאכן חי בה ומכיר אותה היטב יכול לתארה כך! ונמדר הסופר, שוחה בחומר הזה כדג במים! עוד עניין "חזק" בסיפור, שנמדר מכיר היטב מן הסתם, הוא תיאור התככים והצביעות בסגל האוניברסיטה: יש שם פרק נפלא שעוסק בכך שתוך כדי ישיבת צוות, מתחוור לפתע לפרופסור, שהוא הוכנס למלכודת שהוכנה מראש והוא לא יוכל לקבל מינוי נחשק וחשוב באוניברסיטה. גם תיאור המשבר הנפשי אותו עובר הפרופסור הוא חזק מאוד בעיניי! (לא נעלמו מעיניי הדימויים הסמליים המרתקים שבו...) בנוסף לכך יש בחלקים שונים של הספר, קטעי ליריקה יפים שנקראים כמו שירה שנהניתי לקרוא!... כלומר גם עם החולשות לדעתי, שהצבעתי עליהן, מדובר בכל זאת בעיניי בספר טוב ומרשים שכדאי בהחלט לקרוא אותו!

ספר זוכה פרס ספיר, מכיל לדעתי הבטחה לספר ברמה ספרותית, כיוון שזוכה להחלטת ועדת שיפוט שיש להניח הינה אנינת טעם ספרותי. קשה לכתוב על ספר זה בלי לחשוף את עלילתו. קשה לכתוב הערות שליליות נוספות. לדעתי הספר פותח בסוגה ה"רומן רומנטית" בהמשך נוצרת אווירת מסתורין טובה ומיסטיקה מסקרנת הנשארים לא ברורים בהקשרם. כמו גם סקרנות ועניין למטרתו המרכזית של כתיבת ספר זה, בחירת תמונת עטיפת הספר ובחירת שם הספר.
הספר כתוב בעברית רהוטה שכנראה מספיקה לקבלת הפרס.
אולם ראוי שאשאל את עצמי, האם אתה (אני) יכול לכתוב כך? נהניתי לקרוא ספר זה מתחילתו עד סופו.