מרוצי העקרב:
ואווו, כמה שהספר הזה התיש אותי!
הכל מתחיל מאותה נקודה כשאני קראתי המון ביקורות על הספר הזה. וכולם היו ממש טובות. אז עוד הפעם החלטתי שאני צריכה את הספר הזה כי התקציר נשמע ממש מעניין ויש עליו מלא אהדה בקרב קהילות הקוראים. אבל כמו שאני מתחילה מאותה נקודה ככה גם אני מסיימת והספר הזה פשוט אכזבה.
דבר ראשון יש לספר פוטנציאל, יש מקוריות ויש מקום לחידוש, בניגוד להעתקים על העתקים של ספרים שחושבים שהם יכולים להתקרב למקור שממנו הם העתיקו.
ובגלל שיש לו אתת כל הסטנדרטים האלו זה עוד יותר מאכזב לגלות שהוא לא כלכך טוב כפי שקיוויתי.
קודם כל, אין שום פואנטה בסיפור. מה הסופרת רצתה להעביר- אין לי מושג. אם הסופרת רצתה לחדש קצת- לא כלכך הלך לה. אם היא רצתה ספר של החיים האמתיים- לא מתקרב בכלל. אין לי שום מושג למה הספר נכתב בכלל.
הוא לא מחדש לי שום דבר, הוא לא עניין ואני עדיין לא מבינה בשביל מה הוציאו אותו לאור.
דבר שני צורת הכתיבה של הספר פשוט נוראית. היא כלכך מתישה שהיא רק גורמת ליותר חוסר עניין או הבנה בספר.
אני לא יודעת מי עשה את את העוול לספר הסופרת או ההוצאה אבל אם לא הבנתי מה הסופרת רצתה מהספר זה משמעותית גם בגלל הכתיבה שבגללה לא הבנתי חצי ממה שאני קוראת.
היו יותר מידי תיאורים, יותר מידי משפטים שלא קשורים למשפטים, דיאלוגים ארוכים של הדמויות עם עצמן שבכיף אפשר היה לדלג עליהם ומחשבות משעממות של תרמו. לא הצלחתי להתחבר לדמיות בגלל שצורת הכתיבה הייתה מאוד מעורפלת ובלבלת ולכן אין לי דעה מגובשת עליהן.
הרגשתי ממש כמו שצפיתי בסרט של משחקי הרעב. הספר היה כאילו חשוך. את רובו תופסים המחשבות של הדמויות או שיחות שהן עושות עם עצמן אבל היו כלכך מעט דיאלוגים שהרגשתי שהספר ברובו ריק.חשוך.שקט.חסר עניין. כאילו לא קורה כלום והכל עומד באוויר בריק של עצמו.
רק לקראת הסוף ששתי הדמויות הראשיות נפגשות מתחיל האקשן ובאמת שהתחלתי קצת להיות יותר אופטימית ולראות את האור. התחלתי לאהוב את הספר רק מהרבע האחרון שלו וכל השאר סתם מיותר.
עלילה:
העלילה בספר מסופרת בשתי נקודות מבט- של קייט (ואני מסרבת לקרוא לה פאק) ושל שון.
במהלך העלילה אנחנו עוקבים בין שתי נקודות המבט על מרוצי העקרב.
מרוצים אלו נערכים מידי שנה כאשר סוסי מיים אמתניים עולים מן החוף ועליהם תושבי האי רוכבים במרוצים מסוכנים שעליהם הם יכולים לשלם בחייהם.
הסוסים הם לא סתם סוסי בית מפונפנים שלא מזיקים, אלה סוסים גדולים וחזקים שיכולים להרוג את מי שלא נשמר מפניהם ואותם התושבים לוכדים, מאמנים, ומטפלים כל השנה כדי להיות מוכנים לקראת המרוצים.
שון וקייט מתכוונים להשתתף במרוצים, כל אחד מהסיבה שלו. קייט, האישה הראשונה במרוצי העקרב רוצה להציל את ביתה ולשמור על משפחתה שלמה אחרי שטרגדיה תקפה אותם. שון מתחרה כל שנה ושנה ובארבעת השנים האחרונות איש לא ניצח אותו בזכות הסוס האדום שעליו הוא רוכב, אבל השנה שון לא רוצה רק את הכסף השנה הוא צריך לנצח בשביל משהו שחשוב לו והוא יצטרך לתת הכל בשביל שזה יקרה.
השניים מתכוננים ונערכים למרוצים. יש קשיים ומכשולים בדרך, יש אנשים שלא רוצים אותם על המסלול, יש אנשים שלא רוצים אותם בחיים. אבל לשניהם יש שאיפה לנצח. אבל רק אחד יוכל להיות הזוכה והגשים את משאלת ליבו.
דמויות:
קייט: קייט מגלה שאחיה הגדול החליט לארוז את פקלאותיו ולעזוב ליבשת. ואחרי טרגדיה שתקפה את משפחתה היא רוצה שהם ישארו ביחד. לכן היא מחליטה להשתתף במרוצי העקרב כדי לתת לעצמה עוד קצת זמן משפחתי עם אחיה. אבל בהמשך קייט מגלה שאולי הם הולכים לאבד את ביתם ועכשיו אין לה ברירה והיא חייבת להשתתף במרוצים לא רק כדי להציל את משפחתה אלא שגם תהיה להם גם קורת גג מעל הראש. אבל במקום לרכוב על אחד מסוסי המיים המפחידים והרצחניים היא מחליטה לרכוב על סוסת הפוני שלה שהיא משמעותית הרבה פחות בכושר. קייט נלחמת בפחדים שלה בין סוגיות שונות. בין אם זה פירוק המשפחה, ההשתתפות במירוצים או הבית. היא מבינה שמה שלא יקרה היא חייבת להשתתף במירוץ כדי לתת לעצמה סיכויים יותר טובים בעתיד.
חיבבתי את קייט. יש דמויות נשיות יותר טובות ממנה אבל היא אף פעם לא התמסכנה או נהייתה תלותית אז זה כבר מקנה לה כמה נקודות זכות. היא עקשנית וחכמה ולא נותנת לאף אחד לדרוך עליה. אפילו שיש אנשים שלא רוצים אותה איתם באותו מרוץ. היא מתעקשת על מה שחשוב לה למען המטרות שהיא מציבה לעצמה. היא יודעת לקבל את הרע אבל גם לחפש את הטוב. אהבתי שאין בה רוגז ושהיא יודעת מדי לוותר כשצריך. חבל שהסופרת לא בחרה להעמיק את הדמות שלה ואלי הייתי מחבבת אותה יותר.
שון: שון הוא סייס מוכשר העובד באורוות מפוארות. הוא נער מתבודד ושקט שרוצה חופש וקורת גג מעל הראש. הוא משתתף כל שנה במרוצי העקרב ובמשך ארבעת השנים האחרונות איש לא ינצח אותו.
גם השנה שון מתכוון להשתתף אבל בניגוד לשנים הקודמות יש לו על מה להילחם חוף מכסף.
שון הוא בסך הכל בסדר. הסופרת לא ממש נתנה עומק או אפשרות לקורא להכיר את הדמויות ולכן אין לי חיבור עם הדמות הזאת או כל דמות אחרת.

לסיכום אני נותנת לספר 2.7 כוכבים בגלל הסוף וקצת בגלל הדמות של קייט.

בקצב הלב:
מאחורי הספר הזה יש סיפור קטן.
אני וחברה שלי עוד מימיי התיכון החלטנו ללכת ליריד ספרים בדיזינגוף סנטר. נעזוב את זה שלקח לנו בערך חצי שעה לאתר את המקום בתוך המקום שמחליט לקרוא לעצמו קניון שזה בעצם מבוך של חנויות, כשהגנו פשוט חשכו עיניי.
הבנתי שעשיתי טעות שהסכמתי ללכת איתה, כי כל הספרים בדוכנים היו ספרי ארוטיקה.
אני לא קוראת ספרים מז'אנר זה,אין לי בעיה עם אנשים שכן קוראים את הז'אנר אבל אישית אני לא מתחברת כלכך. תנו לי את ספרי הפנטזיה שלי ואני מאושרת.
אבל אמרתי לעצמי שאם אני כבר כאן לפחות שחברה שלי תהנה. עברנו בין הדוכנים ובעוד היא מעמיסה ספרים על גבי ספרים אני נשרכתי אחריה נבוכה מאוד. פתאום היא נעצרת מול הספר ומתחילה להגיד בהתרגשות שהספר הזה מדהים ושאני חייבת לקרוא אותו ואני שלא אוהבת ספרי ארוטיקה ניסיתי להסביר שפחות בא לי לנסות להתחיל לקרוא ספרים מהסוג הזה אבל למרות כל ניסיונותיי היא ממשיכה לשכנע אותי ומסבירה שבספר הזה אין ולו גרם אחד של ארוטיקה אז נכנעתי לתחנוניה ורכשתי את הספר. ואחרי שבועיים על המדף שלי החלטתי שאם קניתי אותו כדי שאתן לו צ'אנס ואתחיל לקרוא אותו כבר.
ומה אני אגיד, היא לגמרי צדקה. הספר הזה מושלם ואין בו טיפה של ארוטיקה.
העלילה פשוט ממכרת והכתיבה יוצאת דופן, הדמויות בהחלט טובות אבל לפי דעתי העלילה היא זו שעושה את הספר לכזה טוב ולא הדמויות.
נכון, הספר מתחיל קצת מהר מידי אבל לאט לאט זה מתאזן והספר ממשיך בקצב רגוע. ובתור ספר רומנטי-ארוטי ( שבכלל לא ארוטי ) שמדבק על סיפור אהבה בין שני צעירים ממש לא היה לי אכפת מהם, אותי דווקא עניין היחסים של הדמות הראשית עם אמא שלה. לדעתי הסופרת הייתה צריכה לעשות את יחסי האהבה בין שתי הדמויות מינורי עוד יותר ולהתמקד יותר במצב המשפחתי של הדמות הראשית כי הוא היה כלכך סוחף ועצוב. כלכך עצוב. הייתי מכורה לקטעים הללו. הוא היה לדעתי עניין ומרכז הספר, הוא יותר עניין אותי מסיפור האהבה שהיה טוב אבל לא כמו הקטעים המשפחתיים. מצידי שהם יהיו ביחד, שיפרדו, שימותו, לא אכפת לי, אני רק רוצה עוד מהמשפחה השבורה הזאת. לא הפסקתי לבכות ( ובדרך כלל אני לא בוכה מספרים ) רק רציתי מהספר הזה עוד ושלא יגמר. כמה עצוב.
עלילה:
בספר אנחנו מכירים את לייקן בת השמונה עשרה שנאלצת לעבור מטקסס החמה והאהובה למישיגן הקרה והמשעממת בעקבות מותו הפתאומי של אביה. כי במישיגן מציאים לאמא של לייקן עבודה שבה תוכל לפרנס את הבית אחרי לכתו של אביה שהיה המפרנס העיקרי.
היא צריכה להישאר חזקה ואמיצה כלפי אמה ואחיה הקטן אך מבפנים היא עדיין מתאבלת על אביה המנוח והחיים הישנים והנוחים שאבדו לה.
לייקן צריכה להתחיל הכל מההתחלה.
היא צריכה להתחיל בית ספר חדש ולהכיר אנשים חדשים. מורים חדשים למקצועות הלימוד ותלמידים שיהיו חבריה לספסל הלמודים שהיא צריכה להתחבב עליהם כדי לא להיות בודדה. היא צריכה להתרגל לבית חדש שמשמעותית יותר קטן מהבית הגדול והרחב שהיה לה שמלא זיכרונות ורגעים טובים והכי גרוע להתרגל למזג אוויר סגרירי ואפור תמיד בניגוד לחום הנעים שהיה לה בטקסס.
אבל ללייקן אין כוח או עצבים לכל הדברים החדשים האלה, היא רק רוצה לחזור לכל הדברים הישנים שהיו לה פעם. ברגע שיהיה לה מספיק כסף היא מתכוונת לעוף מבמקום הקר, הערפלי והמעצבן הזה ולחזור הביתה אל החברים הישנים, המורים המוכרים, התחביבים ומזג האוויר המנחם.
אבל בינתיים אין לה ברירה ולייקן צריכה להסתדר עם מה שיש ולהתאקלם.
היא פוגשת בוויל, הבחור הנחמד מהבית השכן ממול. יש בניהם חיבור מהרגע הראשון ומשיכה מיידית אבל אי הבנה מצערת כופה עליהם להיפרד ולא להמשיך בקשר המיוחד שנרקם בניהם, אבל לייקן לא מוותרת עליו ועל נקודת האור הטובה היחידה בכל המעבר הזה ותוך כדי ניסיונותיה לחזור לוויל חומות המגן שבנתה לעצמה מתחילות להתבקע. היא מכירה חברים חדשים בבית הספר ונהנית מהשיעורים וגם מתחילה לפתח תחביבים אך בזמן שלייקן פורחת משפחתה קורסת ואמה מסתירה ממנה סוד שיכול לשנות את חיי המשפה לרעה.
אז מה תעשה לייקן?
האם תצליח לחזור לקשר עם וויל או שתבחר בסופו של דבר לוותר?
מה יקרה לה ולמשפחתה בעקבות הסוד שאמה מסתירה?
והאם תמשיך בדרך החדשה שלה או שתחזור בחזרה לטקסס?
דמויות:
לייקן: לייקן היא דמות מתעתעת קצת. היו רגעים שאהבתי את הבחירות שלה והדרך שלה והיו רגעים שחשבתי שהיא אגואיסתית ומפונקת שלא יודעת להתמודד עם סיטואציות. היא אוהבת את המשפחה שלה ואת החברים שלה ונשארת נאמנה וטובת לב אליהם תמיד שזה משהו שיפה לראות אצלה אבל היו גם המון רגעים שהיא ברחה ממצבים שהיו לא פשוטים בשבילה ובמקום לנסות לדבר או ללבן את העניינים ולנסות לפתור אותם היא בחרה לסתום אוזניים ולהתעלם מהמציאות.
לדוגמא. כשאמא שלה סוף סוף מחליטה לגלות לה את הסוד שהיא שומרת לייקן בוחרת לברוח פעם אחרי פעם במקום להתמודד ולדבר על מה שמציק לה. הרי בסופו של דבר הן יצטרכו להתמודד עם זה אז עדיף במוקדם מאשר במאוחר. היא לא יכולה להמשיך להתעלם מאמא שלה לנצח גם ככה אמא שלה במצב קשה ובזה שהיא סותמת את האוזניים בכל פעם רק מקשה על אמה עוד יותר ממה שכבר קשה לה. או כשהיא רוצה מאוד לחדש את הקשר עם וויל והוא אומר לה כל פעם שזה בלתי אפשרי והקשר שלהם מסכן מאוד את החיים שלו ושל אחיו הקטן לייקן חושבת שזה עניין שטותי ושהיא יותר חשובה מאשר מהסיטואציה שוויל ומאחיו נקלעו אליה. היא כלכך מרוכזת בעצמה לפעמים עד שהיא מתעוורת לכל השאר ולא רואה את צרותיהם של אחרים. כי אף אחד לא אמור להפסיק את החיים שלו בשביל מישהו אחר. ולייקן פשוט לא רוצה להבין את זה, היא מתייחסת באגואיסטיות לסיטואציה. אני מבינה שברגעים קשים בן אדם צריך לברוח לפעמים אבל לייקן בורחת שוב ושוב ולא רוצה להתמודד עם מצבים שקשים לה ולפעמים אף מנסה לייפות את המציאות כדי לא להתמודד עם המציאות האמיתית שבה היא חייה.
אבל כן יש בה המון יופי. ברגע שהיא מוציאה את הראש מהתחת של עצמה היא בת טובה וחברה טובה שרוצה לעזור ולאהוב בלי גבולות. אני דיי ביחסי אהבה שנאה איתה.
וויל: וויל הוא הבחור החמוד הגר מול דירתם של לייקן אמה ואחיה הקטן. וייל איבד את ההורים שלו בתאונה מצערת ומאז מגדל את אחיו הקטן בעצמו.
אהבתי מאוד את הדמות של וויל. הוא חמוד, עדין ושקט, אך בו בזמן גם חכם עם עקרונות שהוא לא מוכן לוותר, הוא ג'נטלמן אמיתי, רומנטי שיודע להקסים בחורה. אהבתי שהוא כל פעם דוחה את לייקן למרות שהוא אוהב אותה. זה מראה שהוא נאמן לעצמו ולא שובר מילה, שהמשפחה היא ערך עליון לדעתו ולמרות האהבה שלו כלפיי לייקן הוא נאמן קודם כל לעצמו ולעקרונותיו.
כשהוא מגיע לסוף הספר הוא עובר תהליך בינו לבין עצמו שלצערי הקוראים פחות זוכים לראות אבל כשמגיע הסוף הוא יודע איך לשלב את שני האהבות בחיים שלו-אחיו הקטן ולייקן- אחד בשני ולא לוותר על אף אחד מהם. וויל פשוט מדהים.
אהבתי איך שהוא מלמד את לייקן איך לקבל את הדברים הרעים שעומדים לעבור עליה ושהוא כבר עבר ואיך מתוך הניסיון שלו וויל נותן לה כלים להתמודדות עם מצבים לא פשוטים. לייקן מבינה ומתחילה לקבל את העובדה שהתקופות הבאות עומדות לא להיות קלות אבל היא יכולה להתמודד איתן כי יש לה אנשים שהיא יכולה לסמוך ולהישען עליהם, שלא יעזבו אותה לבד ויהיו שם ברגע שתזדקק להם.

לסיכום אני נותנת לספר חמישה כוכבים, כי אם ספר סוף סוף גרם לי לבכות מגיע לו בהחלט את הציון הזה.

יומני המכשפות לבית קייהיל-רעות מלידה:
לספר הזה ממש התלבטתי אם לגשת ולאו דווקא מהסיבה שאנשים יחשבו.
לא רציתי לקרוא אותו בגלל שיש עוד ספר עם כריכה דומה לשלו והוא מדבר על מוות ופשוט לא רציתי להיכנס לנושאים כאלו, אבל כשהבנתי שאלו שני ספרים שונים החלטתי לתת לספר צ'אנס.
ומה חשבתי עליו?
ואווו! ואני לא אוסיף במילים.
בעצם כן. יש הרבה מה להגיד עליו.
חייבת להגיד שבהתחלה הייתי קצת סקפטית, אבל...הספר היה פשוט מעולה!
לא נחמד, לא אחלה, לא סבבה, ולא טוב. פשוט מעולה.
העלילה הייתה סוחפת ובשילוב צורת הכיתה אפשר להגיד מרתקת, הדמויות בנויות בצורה מדהימה ובזכות כל אחת מהן הספר לא היה מצוין כמו שהוא. לדעתי, אם היו משמיטים ולו אחת מהן באמת שהספר היה נהרס.
ברוב הספרים שאני קוראת אין את השילוב של דמויות מוצלחות ועלילה סוחפת, מעטים הספרים שאני מסיימת לקרוא וחושבת שהעלילה והדמויות טובות באותה המידה ואין פער או התנגשויות בניהן. ובספר הזה העלילה והדמויות טובות באותה המידה ואין מלחמות בניהן.
כל הכבוד לסופרת, ולשאר הסופרים/אנשים שרוצים להיות סופרים ככה בדיוק כותבים ספר.
ועוד לא הגעתי לחלק הכי טוב בכל העניין...השם של הספר.
אבל בשביל זה אני קודם צריכה להסביר על העלילה.
אני לא מאמינה שגיליתי על הסדרה הזאת רק השנה.
אז בואו ניגש לעלילה:
בספר אנחנו חוזרים לתקופת המאה ה-19. בתקופה זו נשים נחשבו למשהו טמא ונחות שאין להן שכל ודעת. נשים צריכות להיות צייתניות וכנועות כל מטרטן בחיים בחיים צריכה להיות שירות הבעל והולדת ילדים. אסור להן לפתוח עסקים עצמאיים, אסור עליהן להביע דעות ללכת ללמוד ולהשכיל או לקרוא ספרים, אסור עליהן להצביע ולבחור ואסור עליהן עוד המון דברים שכיום נראים לנו הכי נורמטיביים.
בתקופה הזו גם האמינו שיש מכשפות, אם נשים נחשבו למשהוא רע מכשפות נחשבו כהתגלמות הרוע.
ובגלל זה יש את מסדר האחים, מסדר המורכב מגברים בלבד שתפקידם לנהל ביד רמה על חוקי המדינה ועל הסדר ברחובו ולוודא שאנשים ימשיכו לעבוד את עבודת האל, נשים ימשיכו להיות כנועות לבעליהן ושאף מכשפה לא תסתובב חופשי. ומי שמתגלה ככזאת נשלחת אל הלא נודע. אבל מה שבטוח זה לא מקום טוב.
אבל בספר אנחנו נחשפים לא לאחת, לא לשתיים, אלא לשלוש מכשפות שהן גם אחיות.
קייט, מורה, וטס אשר אימן הלכה מן העלום וגרות עם אביהן המדוכא וצריכות להישמר ממנו ובמיוחד ממסדר האחים שלא תתגלה זהותן.
קייט לוקחת על עצמה את תפקיד האחות הרחמנייה והשומרת על אחיותיה הצעירות כפי שהבטיחה לאימן ולשמור על כוחות הכישוף שלהן בסתר. בעוד קייט מאמינה שלהיות מכשפה זאת קללה האחיות הסוררות שלה חושבות בדיוק להפך ופחות מנסות להסתיר את כוחותיהן.לכל אחת מהן יש שאיפות שונות. קייט רק רוצה להישאר במקום הבטוח שלה לשמור על אחיותיה כמו שהבטיחה וטפל בפרחים שבגינה, מורה רוצה לטרוף את העולם, וטס רק רוצה קצת תשומת לב מאביה.
אבל גם בהיותן בנות עם כוחות מיוחדים הן צריכות להמשיך "לשדר עסקים כרגיל" ולהתנהג כמו נערות רגילות ומתבגרות במאה ה-19 ולעשות פעילויות מגוונות שמתאימות לגילן כגון: ללכת למסיבות תה אצל גברות חשובות או ללכת לקנות שמלות חדשות אצל התופרת או אפילו להתאהב.
האם שלושת האחיות יצליחו להסתיר את כוחן בסוד או שיפלו טרף למסדר האחים?
האם קייט תצליח לממש את הבטחתה או שלאט לאט כוח החברות בין שלושת האחיות יזלוג בין הידיים?
דמויות:
קייט: קייט היא האחות הבכורה, לפני מות אמה היא הבטיחה לה לשמור על אחיותיה הקטנות ולשמור על זהותן כמכשפות וכוחותיהן וקייט אכן משתדלת לקיים את מה שהבטיחה אולי בצורה קצת אובססיבית אבל היא רוצה לשמור ולהגן עליהן מהצרות שנמצאות בחוץ למרות שלפעמים הן מראות שהן לא צריכות את עזרתה או לא רוצות אותה. אבל בין השמירה על על אחיותיה ושמירת סודן קייט לבין שמירת מקומה הבטוח שלה לעצמה היא צריכה יחד עם אחיותיה להמשיך ולנהל לכאורה חיים נורמליים של נערות מתבגרות מהכפר. אבל מה שהיא לא ציפתה כנערה מתבגרת רגילה זה שני מחזרים האחד חבר ילדותה והשני גנן למשולש אהבה שבו היא קצת מסתבכת.
אין לי דעה מגובשת מה חשבתי על קייט. היא דמות חכמה ואמיצה ולא מפחדת לומר את דעתה אבל יש לה רגעים שהיא קצת פחדנית או חושבת ומדברת יותר מידי. היו רגעים שאהבתי אותה והיו רגעים שפשוט לא היה לי אכפת ממנה. אני לא יודעת אבל אני כן חושבת שהיא דמות טובה אבל משהו בה לא עבד אצלי עד הסוף איתה.
מורה: מורה היא האחות האמצעית. מורה רוצה לכשבוש את העולם. היא רוצה לעזוב את העיירה הקטנה והמשעממת שלה ולעבור לעיר הגדולה לגלות מחדש את העולם. מורה חושבת שלהיות מכשפה היא ברכה בניגוד לאחותה הגדולה קייט שחושבת שזאת קללה. מורה אוהבת לקרוא רומנים בכריכה רכה ומחזאות רומנטיים, היא שונאת את מסדר האחים ורוצה לעבור למקום שבו היא תוכל לקרוא בחופשיות בלי הגבלות, ללכת עם מכנסיים, ושתינתן לה זכות הצבעה.
מורה היא לגמרי האחות האהובה עלי. כן היא אגואיסטית, שחצנית, חושבת רק על עצמה וחוצפנית אבל היא גם חכמה ויודעת להשמיע את קולה, נועזת, ודעתנית.
למרות כל המגרעות שלה שלפעמים עולים על היתרונות היא עדיין מדהימה, כי המגרעות הכלכך בולטות שלה הופכות אותה לדמות כלכך טובה.
טס: טס היא האחות הקטנה. טס המתוקה והקטנה בסך הכל רוצה קצת יחס וחיבה מאביה הדיכאוני. טס לומדת וחוקרת הכל, היא תלמידה חכמה שמוכנה להשקיע הרבה כדי לקבל קצת תשומת לב מאביה ולהעשיר את הידע. היא לומדת שפות, מתמטיקה, ביולוגיה ועוד שלל מקצועות מגוונים. אבל עדיין לא זוכה ליחס שהיא כלכך מייחלת לו. למרות היותה האחות הקטנה במשפחה נראה לפעמים שהיא דווקא הגדולה והאחראית שבין השלושה שמגשרת בין שתי אחיותיה הגדולות כי הן רבות כל הזמן.
טס היא דמות נחמדה ולא יותר, תמיד לא אהבתי דמויות של אחיות קטנות לדעתי הן לא מסיפות הרבה לעלילה. לא אהבתי אותה אבל גם לא שנאתי אותה. היא בסדר פלוס.
פין: פין הוא אחד המחזרים של קייט. הוא עובד בתור הגנן שלהן והוא וקייט מתחברים תוך כדי בין האהבה לספרים והתחביב לצמחים ופרחים.
פין הוא פשוט דמות הגבר האולטימטיבית. הוא חכם, שנון, מצחיק, רגיש, וטוב לב. אחד שיקשיב לך מתי שתזדקקי לאוזן קשבת, אחד שיגן עלייך באת צרה, שיאהב אותך ללא גבולות למרות מגרעותייך, שיודע לסלוח גם כשקשה ומסובך, ושלא יוותר עלייך לעולם.
איפה עוד מוצאים גברים כאלה?! כנראה שרק בספרי האגדות ובספרייה.
ולמה אהבתי את השם של הספר?:
לספר הראשון קוראים רעות מלידה והוא מספר על תקופה שבה נחשבו נשים ומכשפות לדברים רעים וטמאים לכן שלושת האחיות נחשבו כרעות מלידה כי בעודן הן בבטן אימן הן גם נשים וגם מכשפות, הן ייולדו לסיטואציה שכאשר הן יגדלו הן יחשבו לדבר מכוער ונורא, לכן אין להן ברירה כי גם בהיותן לא קיימות עדיין הן רעות.

לסיכום נתתי לספר חמישה כוכבים כי כמו שאמרתי בהתחלה הוא היה פשוט מעולה.

טרילוגיית הגרישה-הרס ותקומה:
אז אחרי ספר אחד שהיה קצת פרווה ומאכזב ואחרי עוד ספר שהיה פשוט מצויין סוף כל סוף הגעתי לספר השלישי בטרילוגייה, והאמת שלא עפתי עליו בכלל. אני יודעת שרוב האנשים אומרים שהספר האחרון בטרילוגייה פשוט מדהים ויש לו סוף מעולה וכל השטויות האלו. אבל לי הוא הרגיש פשוט טכני. כאילו זה ספר הוראות למלחמה מול האופל, קודם צריך לצאת מהבור שהיא תקועה ממנו אחר כך לחפש את ציפור האש ולבסוף למצוא את האופל ולהביס אותו. בלי שום רגשות, בלי שום פואנטה, בלי שום דבר. כאילו הסופרת רצתה לגמור עם הטרילוגייה הזאת והיא כתבה אותה מהר מהר מהר...רק כדי לסיים אותה.
אחרי שקראתי את הספר הזה אני לגמרי מעלה את הספר הראשון לציון של שלושה כוכבים ובנוסף לערוך את כל הסקירה עליו מחדש כי הספר הראשון בהשוואה לזה פשוט הרבה יותר טוב, הוא עדיין לא יצא מקטגוריית ספרי הפרווה שלי אבל בספר הראשון הרגשתי שעוד יש לדמויות שם רגשות, מחשבות, רצונות. בספר הזה הייתה משימה אחת וצריך לבצע אותה ואין התייחסות לדמויות ולמה שהן רוצות, אפילו ניקולאי לא עזר לעלילה וזה פאק*נג ניקולאי, הבחור הנאה שמצליח להצחיק ולרומם את האווירה בשניות.
הספר האחרון פשוט ספר הוראות לסיום הטרילוגייה, צריך לעשות 3 2 1 והנה הספר נגמר. יש רק דבר אחד שאני מסכימה איתו עם שאר הקוראים והוא הסוף. הסוף היה באמת טוב, לא מרגש אבל בהחלט טוב וקת עצוב. היה קצת עצוב שהטרילוגייה מסתיימת ככה וסוגרת על אלינה במצב קצת מסובך ולא נעים גם בשביל הדמות וגם בשביל הקוראים.
בסך הכל עליה טכנית סוף טוב וקצת עצוב בשביל הדמויות כי הרגשתי שהסופרת לא סגרה לגמרי מעגל עם הדמויות.
עלילה:
הספר מתחיל כמה חודשים אחרי ירידתה של אלינה לבטן באדמה ולמחתרת של האפראט. היא מנסה להשתקם אחרי המלחמה מול האופל ובנתיים חושבת על תוכנית בריחה מהכומר ומעריציו. כשאלינה סוף סוף מצליחה לברוח עם חבריה ועם מה שנשאר מהארמיה השניה היא פוגשת מחדש את ידידנו ניקולאי הבא לעזרתה אחרי שהצליח לברוח מהתקפת האופל על הארמון בספר הקודם. הם חוברים מחדש ומנסים לחשוב ביחד איך להביס את האופל אך קשר זה ניתק מחדש אחרי מתקפה נוספת שמשאירה באלגן אחריה ובה ניקולאי נעלם ואלינה מבינה שהיא חייבת את ציפור האש יותר מתמיד כדי להביס את האופל .במתקפה היא מצליחה לצאת בשלום ויחד עם מאל וחבריה הם מתחילים צייד אחרי ציפור האש שלא בטוח שהיא בכלל קיימת אבל היא חייבת לפחות לנסות כדי להבטיח את שלום רבקה את שלום חבריה ואת שלום עצמה מידי האופל.
האם אלינה תצליח ותמצא את ציפור לה היא זקוקה כלכך? או שתלך לאיבוד בדרך ותיתן לאופל להמית חשכה נצחית על העולם?
דמויות:
אין לי כלכך מה להגיד על הדמויות. אם אתם רוצים לדעת מה חשבתי עליהן אז את יכולים לקרוא את הסקירות הקודמות שלי על הספרים.
אין יותר מידי מה לחדש על הדמיות, האמת בספר הזה נראה שהסופרת מחקה לדמויות את האופי והשאירה אותם דיי ריקים ולא הוסיפה דבר חדש שימלא את החלל שנוצר. הם היו לדעתי בלי רוח חיים, בלי עמדה, בלי כוח רצון, כאילו הם נטולי אישיות. וזה ממש אכזב אותי כי בתור הספר האחרון של טרילוגייה שהייתה דיי טובה למען האמת (כבר הזכרתי ששיניתי את דעתי על הספר הראשון אחרי הקריאה של הספר הזה) ציפיתי שהדמויות יפתחו אופי יותר חזק, ויצטרפו קווי אישיות חדשים שיוסיפו למה שכבר יש.

אז בקיצור ממש אני נותנת לספר שני כוכבים כי הוא בהחלט איכזב אותי, הוא לא היה ספר פרווה בניגוד לראשון שבאמת ציפית למשהו בתור ספר שמתחיל טרילוגייה אבל הספר הזה היה דיי מאכזב עם טיפונת מבטיח. הוא לא רע כולו יש בו קטעים טובים אבל הוא יותר רע מאשר להיכנס אפילו לספרי הפרווה שלי.
אבל בכל זאת אני עדיין אוהבת מאוד את הסדרה ולי ברדוגו היא לגמרי הסופרת האובה עליי.

תיכון ליליה:
את הספר הזה כבר קראתי בעבר, בערך בסביבות חטיבת הביניים בגיל ארבע עשרה.
אז כשניגשתי אליו שוב כבר ידעתי במעומעם מה מסופר בו וגם איך הוא נגמר. אבל לא ידעתי שאני הולכת לאהוב אותו כלכך גם בקריאה שנייה.
אני בדרך כלל לא קוראת ספרים פעמיים, כל הספרייה שלי מורכבת מספרים שקראתי רק פעם אחת בחיי ורוב הסיכויים שלא אקרא שוב. כן אני יודעת שחלק מהאנשים יגידו שזה בזבוז של כסף ולמה לא להשאיל מהספרייה אבל תאמינו או לא אני זוכרת את כל העלילות שלהם דיי טוב.
אבל במקרה הזה לא יכולתי להתאפק כשראיתי את הספר מונח לו מחוץ לחנות ספרים רוסית קטנה באמצע מרכז העיר שעלה בסך הכל עשרה שקלים במצב מצוין.
אז שילמתי למוכר,לקחתי את הספר וישר התחלתי לקרוא.
אני זוכרת שאהבתי אותו אז ורציתי לדעת שוב למה כלכך אהבתי אותו, כי אחרי חמש שנים הזיכרון קצת נשחק. ואני חייבת להגיד שנכון שהספר לא מושלם ולא הכי מקורי אבל הוא מאוד קליל וזורם ואני פשוט רציתי לקפוץ לתוך הספר ולחוות קצת מהדברים שהם חווים שם למרות שרובם נוראיים. אבל זה הקטע של סופרים,לגרום לנו לרצות להיות במקום שלא ממש בטוח לנו. ואפילו שהספר קצת פחות לגילי נהנתי ממנו אפילו יותר מהפעם הראשונה...לפחות ככה נראה לי.
אבל גם הבנתי בקריאה שנייה שהדמויות בו מאוד סטראוטיפיות: הנערה הבעייתית שהופכת לעדינה ומושכת, הילד הרע עם לב הזהב, הבחור המתוק שמסתיר סודות והחברה שמסבכת אותך בצרות ובסוף משולש אהבה צפוי.
עלילה:
אלי שרידן היא בסך הכל נערה צעירה שנשלחת לתיכון במקום נידך.
ועכשיו ברצינות, היא נשלחת לתיכון הזה כדי להתמודד עם בעיות ההתנהגות שלה אחרי שפרצה לבית הספר הישן שלה וריססה על הדלת של המנהל דברים לא כלכך נחמדים בלשון המעטה. ואחרי שכבר נעצרה שלוש פעמים השנה להורים שלה כבר נמאס ממנה ולא יכולים להשתלט עליה. אז הם בועטים אותה לכל הרוחות כדי שהיא תלמד לשלוט בעצמה ובעצבים הרופפים שלה ומצפים שמילדה מופרעת ואגרסיבית בלי שום כישרון היא תהפוך לילדה טובה שיודעת לנגן בכינור ולתפור מלמלות.
אבל אלי ממש לא רוצה להפוך לילדה טובה או את הבית ספר הזה. היא בסך הכל רוצה לחזור לחיים הקודמים שלה, לחברים הישנים שלה, ולעולם עם אינטרנט ומכשירים סלולריים.
אז אחרי שכנועים רבים שלא נענו בחיוב היא מגיעה לאקדמיית קימריה הלא כלכך מוכרת ואין לה מושג מה בדיוק תעשה שם.
אבל ככל שהיא נשארת במקום שכוך האל הזה בלי טלפון נייד,בלי מחשב,בלי אינטרנט, ובלי שום דרך תקשורת נוספת אל העולם שבחוץ היא דווקא מתחילה להינות מהמקום.
היא פוגשת חברים חדשים ואנשים נהדרים שמאמינים בה, לומדת טוב יותר למבחנים, ובכללי עושה חיים משוגעים.
עד בדיוק לנקודה הזאת זה נחמד ויפה, אבל יש מישהו שרוצה את אקדמיית קימריה לעצמו והוא לא יעשה חיים קלים לאלי וחבריה. הוא יחבל בבית הספר עד שישיג אותו לעצמו.
דמויות:
אליסון/אלי: אלי מגיעה לפנימיה אחרי תקרית מצערת עם המשטרה ואחרי שכבר נעצרה שלוש פעמים השנה להורים שלה כמר נמאס ממנה ושולחים אותה לקימריה כדי שתתמודד עם עוד נערים ונערות כמוה. אבל לאט לאט היא מגלה שקימריה זה לא בדיוק המקום שהיא חשבה ושהוא מוצץ בשקרים וסודות שקשורים אליה והיא מנסה לגלות מה הם.
לא יודעת למה אבל דווקא אהבתי את אלי. היא כאילו מהדמויות האלו שאני אמורה לשנוא כי היא אנוכית ומעצבנת ולא יודעת לדאוג לתחת שלה, ורק מסתבכת בצרות שהיא עצמה מכניסה את עצמה אליהן. אבל למרות כל הדברים הללו עדיין אהבתי אותה. כי על כל מגרעה רעה שלה יש המון דברים טובים שמחפים עליהם וגורמים לי לשים אותם בצד ובכלל לא להזיז לי.
היא אמיצה, היא רוצה להשתפר בתור בן אדם ולהוכיח לעצמה שהיא יכולה, היא נלחמת ועוזרת לחברים שלה גם כשלא מצליח לה והיא מפקששת בענק, והיא יודעת לבחור מה טוב לה ולזרוק את הרע דרך החלון.
יחסית לדמות שאמורה כביכול להיות מעצבנת היא דווקא אחלה פלוס.
קרטר: קרטר הוא דמות מסובכת ומסתבכת. הוא גר בקימריה מאז שהוא זוכר את עצמו. הוריו לימדו בבית הספר ומאז שנפטרו הוא לומד וגר בפנימיה.
עברו עליו חיים לא קלים והוא לא נותן לכל אחד להתקרב אליו אבל כשזה קורה זה מכל הלב.
קרטר נשאר בעיניי תעלומה. היו לו כלכך הרבה שנויי מצב רוח במהלך הקריאה בספר שעדיין לא הבנתי מה האופי שלו באמת או מה הוא מרגיש כלפי אלי. יש פעמים שהוא מתייחס אליה בחוסר טקט וקצת בנוקשות, לא הייתי אומרת בגועליות אבל לא נראה שהוא רוצה את חברתה במיוחד אבל אחרי כמה עמודים הוא פתאום מתעניין בה ונראה נינוח לידה ורוצה בחברתה. הוא כן דמות טובה וגם מעניינת אבל נראה שהזוגיות שלו ושל אלי הייתה בהתחלה סלידה מצד שניהם ואז פתאום, בום!, הם ביחד.
סילבן: סילבן הוא הנער הצרפתי השרמנטי והחתיך שמגיע לפנימיה בעקבות חילופי תלמידים. וישר כולם אוהבים ומעריצים אותו, בעיקר הבנות.
דיי אהבתי את הדמות של סילבן, אפילו שהוא עושה מעשים שלא מתאימים לו וחמורים מאוד.
אני זוכרת שגם בקריאה הראשונה אהבתי אותו למרות מה שהוא עשה. נכון שבהמשך הוא משתפר ונסה לכפר על הדברים שעשה אבל אני עדיין לא חושבת שמגיע שיסלחו לו לו עליהם כי זה מעודד התנהגות כזאת בקרב אחרים. אין עליהם הצדקה או מקום לסלוח.
אבל בבסיס שלו הוא דמות נחמדה פשוט לא מספיק דומיננטית לדעתי.
ג'ו: ג'ו היא בחורה פופולרית וחברותית שלכאורה חיה חיים מושלמים. היא מתגוררת בפנימיה יוקרתית שהוריה העשירים מממנים, היא מוקפת בחברים טובים ובבן זוג מהמם. אבל מאחורי כל אלה ג'ו היא בחורה בודדה עם ביטחון עצמי נוך שמסתבכת על ימין ועל שמאל ולא שולטת במצבי הרוח והתקפי העצבים ויש רגעים שהיא יוצעת לגמרי מדעתה.
דמות פשוט מיותר ומעצבנת. אני זוכרת שבקריאה ראשונה אהבתי את הדמות של ג'ו ועכשיו אני לא מבינה איך?
הבנתי שצריך דמות שתהיה החברה הכי טובה של הדמות הראשית אבל ג'ו לא הוכיחה פעם אחת שהיא חברה אמיתית של אלי. כן היא הקשיבה לאלי המון פעמים כשהיא הייתה צריכה אבל בסוף היא משקרת לה, בוגדת בה, ומסכנת את חייה.
אהה וגם מסבכת ומפדאחת אותה מול המון אנשים.
לדעתי רייצ'ל היא זאת שהייתה אמורה להיות במקום של ג'ו. היא הרבה יותר אחראית, שקטה ובעיקר בריאה בנפשה מג'ו.

בקיצור אני נותנת לספר ארבעה כוכבים, כי בסופו של דבר הוא היה טוב מאוד מבחינת עלילה אבל פחות טוב מבחינת דמויות.

טרילוגיית הגרישה-מצור וסופה.
אוקיי. אז נכון שאמרתי על הספר הקודם שהוא היה אחד מספרי הפרווה שלי, ונכון שהתלבטתי אם להמשיך לקרוא את הספרים הבאים של הסדרה.
אבל בתוך תוכי איזה מקום קטן אמר שאולי אני מפספסת משהו בסדרה הזאת. אז החלטתי לתת לה עוד צ'אנס ולמרבה הפלא דיי אהבתי את הספר. ושאני אומרת דיי אני מתכוונת למאוד אהבתי. פשוט לא בא לי להגיד שאני טועה,שוב)
אין בכלל שום השוואה בין הספר הראשון לשני. כאילו זה עולם אחר. בכל זאת הספר הזה לא מושלם אבל הוא הרבה אבל הרבה יותר טוב מהראשון. כל הדמויות פשוט מתבגרות, מצטרפות עוד דמויות שלפי דעתי הן אלו שעשו את הספר הזה ליותר טוב מקודמו, ונותנים יותר במה לדמויות שהיו מינוריות בספר הקודם.
אז נכון שתיחלת הספר העלילה התקדמה יותר מידי מהר לטעמי,כאילו... אלינה בורחת מהאופל ואז האופל מוצא אותה ואז היא בורחת מהאופל וכל זה מתקזז בשלושה פרקים וחצי.
ואז העלילה פשוט נגררת ונגררת. אבל היא נגררת בצורה שלמרבה הפלא הייתה טובה, כי בניגוד לספר "צל ועצם" הסופרת פשוט מתחה את העלילה בצורה משעממת וחסרת טעם. כאן היא הביאה שלושה דמוית חדשות שפשוט הפכו את העולם הדיסטופי הזה לפשוט יותר איכותי. ולא רק את העולם הדיסטופי של הגרישה הם הפכו לטוב יותר אלא גם את החיים שלי. באמת שאם הספר היה מדבר רק על שלושתם יכול להיות שהוא אפילו היה טוב יותר. הם היו הסיבה היחידה שבאמת נהנתי מהספר. הם כיסו בחמישים אחוזים על כל קטעי השעמום שהיו בספר הקודם ושיפרו את הספר הזה לפחות בשבעים אחוז.
אני נשבעת שכל הספר מלמלתי לעצמי בראש שאם הסופרת הורגת לי אחד מהם אני פשוט יחנוק אותה בשנתי ואחרים לעד את הספרים שלה.(כולל שישה עורבים למרות שאני פשוט מתה על הספר.)
עלילה:
הספר בעצם ממשיך מנוקדת המבט שבעצם נעצרנו בספר הקודם.
אנחנו פוגישים את אלינה כמה חודשים אחר בריחתה מהאופל. אלינה ומאל משתכנים להם בעיירה קטנה ומקימים לעצמם חיים חדשים בטור שני האנשים הכי מבוקים במדינה. גרישה נמלטת וגשש עריק. אך למרבה אכזבתם מסתבר שתוכנית ההימלטות שלהם לא כלכך מצליחה והם נלכדים על ידי האופל הרודף אותם.
הם מוצאים את עצמם שוב כפולים לאדם שהכי רוצים לשמור ממנו מרחק אבל למרבה צערם מבוקשם לא יתממש בזמן הקרוב. ולא רק שהם נתונים תחת חסדיו של האופל אלא הם צריכים למצוא בשבילו דבר מה.
אבל פתאום לשמחתם מגיע הגואל המציל אותם מן החשכה. פיראט מפורסם אשר מציל אותם מציפורני האופל אבל בתמורה רוצה את עזרתם.
הפיראט רוצה להציל את רבקה מידי האופל ובכך את צריך את כוחותיה של אלינה וכשרונו של מאל. השניים בהתחילה קצת חושדים ואחרי התגלות פניו האמתיות של אותו פיראט כנסיך בית המלוכה הם חושדים בו יותר,אבל בסופו של דבר הם מסכימים,בתנאי אחד: שאלינה תפקד על הרמייה השנייה.
השלושה חוזרים לארמונו של המלך. אלינה ומאל מקבלים חנינה על עריקות ושלושתם מתחילים לתכנן תכניות להצלת רבקה.
בנתיים בנוסף לאחריותה של רבקה אלינה צריכה למצוא דרכים איך לאחד את הארמייה השנייה שנשארה ולגרום להם לבטוח בה ולתת בה את אמונתם, ואם זה לא מספיק אלינה חושבת שהיא מתחילה לצאת מדעתה ולראות את חזיונותיו של האופל מול עיניה, מוחשיים וממשיים.
האם יצליחו להחזיר את רבקה מהחשכה של האופל ויאירו אותה באור חדש. או שרבקה תיפול לידי כוחות אפלים שאיש לא יוכל להחזיר אותה משם בחזרה.
דמויות:
אלינה: כמה שאת השתפרת אלינה. במובן של השתפרת כי היא לא עשתה קפיצה ענקית אבל כן עלתה כמה מדרגות.
בניגוד לאלינה של הספר הקודם שהייתה מבולבלת וחלשה ומעצבנת ומתישה האלינה הזאת הייתה הרבה פחות כזאת.
היא עדיין הייתה כל הדברים הללו אבל בכל זאת משהו התבגר. הייתה הייתה יותר מכווננת על המסלול שלה, מה היא רוצה לעשות, על מי היא רוצה להגן, מי האויבים ומי החברים שלה. בניגוד לאלינה הקודמת האלינה הזאת מבררת מי איתה ומי נגדה ואם יש לה חשד ולו הקטן ביותר היא הולכת ובודקת. האלינה של הספר יותר נחושה ואמיצה ופחות מתוסכלת ומסובכת בתוך עצמה.
היא מוכנה להקריב את עצמה בשביל חבריה ובשביל ארצה, והיא לא מסתבכת בינה לבין עצה עם זאת ההחלטה הנכונה או לא. היא פשוט פועלת וזהו.
מאל: בספר הקודם לא כלכך ראינו אותו אבל בספר הזה הוא קיבל יותר משמעות.
ציפיתי לדמות מגניבה ופרועה אבל קיבלתי דמות חסרת שקט ועצבנית שמעבירה ביקורת חוץ מעל עצמה. הוא מוכן לשרת את אלינה בכל מחיר אבל מצפה באותה תמורה בחזרה. לא שזה לא פייר אבל איך היא יכולה לגמול לך באותו תגמול עם כל גורל העולם מונח על כתפיה. מאל הוא דמות דיי אנוכית ולא יציבה שאם משהו בעולמו שתנה הוא עצמו מתערער ומוציא מעצמו תגובות אלימות ולא רצוניות.
אבל גם יש בו דברים טובים. מאל נטמן למה שהוא עושה גם שאלינה מאכזבת אותו שוב ושוב הוא עדיין מוכן לעמו לצידה ברע ובטוב וזה משהו שאהבתי בו מאוד.
ניקולאי:ניקולאי הוא דמות חדשה שמצטרפת לטרילוגייה, או בעצם שתי דמיות כי כשאנחנו פוגשים הוא בעצם פיראט עליז עם אנרגיות חיוביות ואחרי תקרית קטנה עם אגם קטן מלא מיים אנחנו נחשפים לניקולאי האמיתי,החכם,האמיץ,והכריזמטי.
אויי ניקולאי ניקולאי, מה עשית לי ניקולאי. אני לגמרי התאהבתי בדמות הזאת.בשתי הדמויות שלו. מצידי שכל הסדרה תיכתב רק על ניקולאי (וכן אני יודעת שיש טרילוגייה שלמה רק עליו, אבל בכל זאת). הוא פשוט הפך את הספר הזה למדהים.
ניקולאי הוא אינטילגנטי,חכם,יהיר,חצוף,אמיץ וכל מה שבחורה היתה מבקשת לעצמה.
הוא מנסה לעזור לרבקה בכל מחיר, נאמן לחבריו, חד חושים ויודע מה ומה רע, כלכך אינטליגנטי ומחושב.
כלכך יפה היה לראות איך הוא דואג ומנסה לעזור לכולם. להציל את רבקה אבל עדיין להישאר נאמן לעצמו. את האהבה שלו לאלינה ולעם שלו. איך הוא שובה את לבבות כולם ואת המסתורין שיש מאחורי כל צעד שלו.
לי ברדוגו מעשית לי? בהתחלה הבאת לי את קאז ועכשיו את ניקולאי. מה אני יעשה בכל השלמות הזאת.
ניקולאי עובר תהליך מדהים לאט לאט הוא מוריד קצת מהמסכות ומהסודות שיושבים עליו ומתחיל מעט להיפתח לאנשים חדשים ודברים שהוא לא מכיר או ניסה להימנע מהם.
פשוט הדמות הכי טובה בטרילוגייה.נקודה.
זויה: מה יש לומר על זויה. דמות שהיא לא ממש דומיננטית אבל בהחלט מעצבנת. אני יודעת שברוב המקרים אנשים דווקא מאוד אוהבים את הדמות שמתנכלת לדמות הראשית אבל במקרה הזה זויה פשוט מכבידה על העלילה ועל אלינה היא לא תורמת לחבורה משהו חוץ מהכוחות ושמישהו מחליט לעלות רעיון או פעולה היא ישר תוקפת את כולם ולא מציעה רעיון אחר משל עצמה. זויה לא ממש דומיננטית ולא תורמת לעליה אם הסופרת כתבה אותה אך ורק למטרה שהיא נועדה לה,שזה להציק לאלינה, היא בהחלט עשתה אותה בצורה הכי טובה שיש אבל אם לא זויה דיי מיותר. לא הייתי מורידה אותה מהסיפור אבל במקום זאת גם לא הייתי כותבת דמות כזאת.
תמר וטוליה: אוייש אני פשוט התאהבתי בתאומים האלה.
תמר עם הנחישות והאומץ הלהט שלה וטוליה עם עם קור הרוח והתחכום. האמנות שלהם לניקולאי ולאלינה הייתה מדהימה. איך הם הולכים אחריהם בדרכים המסובכות ושומרים את סודותיהם הכמוסים ביותר. החברות שהם מפגינים יחד עם האמונה של צריך לוותר ולהרים ידיים גורמים לך לחשוב שחבל שהם לא החברים הכי טובים שלך.

לסיכום אני נותנת לספר ארבע כוכבים.
ואני מאוד מקווה להעלות סיקרה גם על הספר האחרון בסדרה.

טרילוגיית הגרישה-צל ועצם:
אתם יודעים מה זה ספר פרווה?
ספר שהוא לא טוב ולא רע, ספר שציפית ממנו ליותר אבל איכזב אותך אבל לא עד כדי כך בשביל לא לאהוב אותו ולשלול אותו על הסף לגמרי.
שאין לך מושג אם היה שווה לקרוא אותו בכלל והאם כדאי להמשיך לספר הבא. זאת לפחות ההגדרה שלי לספר פרווה.
והספר הזה הוא בין ספרי הפרווה שלי.
אני לא יודעת אם אני אוהבת אותו, אני לא יודעת אם אני לא אוהבת אותו, אני לא יודעת אם בכלל כדאי לי לקרוא את המשכיו.
זה מה שמעצבן בספרי פרווה. הם אפילו יותר מעצבנים מספרים גרועים שאומנם לא היה שווה לקרוא אותם אבל לפחות יש לך דעה מגובשת עליהם למרות שהיא רעה.
כי כשמישהו בא ורוצה שתיתן לו המלצה על ספר שלדעתך הוא ספר פרווה אתה לא יודע מה להמליץ או איך להמליץ או האם בכלל כדאי לך להמליץ. מה שרק מסבך את העסק עוד יותר.
כל דמות בספר מרגישה מרגישה לי כאילו נלקחה מספר אחר שכבר קראתי בעבר. לעלילה אין ממש טעם או פואנטה ועדיין לא כלכך הבנתי מה הסופרת רוצה שהקוראים שלה יבינו מהספר.
קצת מאכזב שאותה הסופרת שכתבה את "שישה עורבים" שהוא בין היצירות הספרותיות הטובות ביותר שקראתי כתבה גם ספר שהוא קצת מפלה.
בקיצור או שלא בקיצור, עכשיו העלילה:
הספר נפתח כאשר אלינה גיבורת סיפורנו, חבריה ואנשי חוליתה צריכים לחצות את כפל הצל, מדבר אכזרי השרוי בחשכה תמידית השורצות בו מפלצות איומות בעלטה. מדבר הקים אלפי שנים שאיש עדיין לא הצליח לחצות. ואם היה איש שצלח את המשימה הזאת כנראה שצבר אבדות רבות.
הם מגיעים לקפל הצל אך השיירה שלהם מותקפת על ידי המפלצות האיומות השורצות שם וכולם נלחמים על חייהם. וכאשר אלינה מנסה להגן על חברה הטוב-מאל- מתפרץ ממנה כוח אדיר שלא ידעה קיומו. והיא בטוחה שכל העניין הוא טעות אחת גדולה.
כאשר הם מצליחים לצאת מהמדבר החשוך שורץ המפלצות אך עם אבדות קשות היא נלקחת למבצרו של האופל-גרישה רב עוצמה שבוחן אותה כדי לגלות אם כוחה אמיתי. בסיום המבחן אלינה מתגלה כגרישה עם כוחות עוצמתיים שעוד לא נראו אצל אף אדם או גרישה אחרים. והיא נשלחת לארמונו של המלך כדי לעבור הכשרה בתור בת גרישה. האופל מחליט לקחת את אלינה תחת חסותו ולהפוך אותה לגרישה החזקה והעוצמתית שהייתה תמיד אמורה להיות ושיחד הם יוכלו להציל את העולם מכפל הצל.
כאשר היא מגיעה לארמון המלך אחרי מסע ארוך ומייגע כשכל הדרך היא סבורה שנפלה טעות חמורה בנושא ולא מהססת להגיד זאת בכל הזדמנות ומול כל אדם או יצור חיי או לא חיי שמוכן להקשיב או לא להקשיב לדבריה.
כאשר היא מגיעה היא זוכה להגנה, קורת גג, ותמיכה מלאה מצד האופל. אך מנגד מתנתקת מכל הדברים המוכרים והאהובים לה, מהמקום הבטוח שלה, משגרתה היציבה, ומחברה הטוב ואהובה בסתר.
היא מתחילה כהרף עין לעבור תרגילים ואימונים בארמון הגרישה ומסתבכת להיכנס לעניינים, אך בהמשך היא צוברת כוח וביטחון עצמי ולאט לאט מצליחה להשתלב עם בני מינה החדשים.
היא מתחברת לאנשים חדשים ומתחילה לפתח רגשות מבלבלים ולא ברורים אפילו לעצמה כלפי האופל המסתורי.
האם תצליח אלינה להציל את העולם מאחיזתו של כפל הצל האפל שמתנועע בעולם כבר שנים כה רבות ולהתאחד מחדש עם אהוב ליבה וחברה הוותיק או שתמטיר חשכה נצחית ומוחלטת לעד על העולם כולו?
דמויות, כן דמויות:
אלינה: הדמות המרכזית שאחריה סובבת העלילה. נערה יתומה הגדלה בבית יתומים לצדו של מאל וככה נהפכו לחברי ילדות. מתגייסים יחד לצבא כל אחד כמובן לפלג שונה. ואלינה הופכת להיות שוליית שרטטת מפות.
כאשר מנסה לעבור את כפל הצל מתגלה בה כוח גרישה חזק ובזכותו השיירה שלה ניצלת מאיימת הכפל החשוך ומתגלה כבת גרישה שבעקבות כך נלקחת למורת רוחה לארמונו של המלך כדי לעבור הכשרה ואימונים כדי להעצים את כוחה ולשחרר את העולם מהאפלה.
דמות שבאמת לא ידעתי מה לחשוב עליה. אלינה סובלת מפיצול אישיות רחב. פעם היא חזקה ופעם היא חלשה, פעם היא נמשכת אל האופל ורגע היא לא יודעת מה היא רוצה ממנו ומעצמה, רגע היא בטוחה שהיא הולכת להציל את העולם ושנייה לאחר מכן היא מרימה ידיים ומתכנסת בתוך תוכה ומתבכיינת על מר גורלה ועל כל מה שהיא איבדה (למרות שלא משהו מיוחד) ועל מה שמחכה לה בחוץ (אף אחד ושום דבר לא מחכה לה בחוץ).
דמות בלי בסיס יציב והאמת גם בלי הרבה הגיון. לא הייתי אומרת שהיא פחדנית או חסרת עמוד שדרה. אך היא קלת דעת במעט ונראה שגם לא ממש יציבה נפשית, לא יודעת לקבל החלטות וגם לא יודעת מה היא מצפה מחייה. היא נתפסת לדמיונות ואל הלא נודע.
אלינה היא זאת שעשתה את הספר 80% פרווה.
מאל: חברה הטוב ביותר של אלינה ואהובה בסתר. נכנס יחד עם אלינה ושיירתם לכפל הצל וכאשר מנסה להגן עליה נפצע קשה על ידי המפלצות אך אלינה מצליחה להציל אותו בעזרת כוחה הנסתר המתגלה בכפל.
דמות פחות דומיננטית ופחות בולטת בסיפור. מופיע במעט בתחילת החלק הראשון וגם ברוב החלק האחרון של הספר. כנראה יהיה דמות יותר בולטת בספרי ההמשך של הסדרה. לכן לא ממש התחברתי אליו ואין לי ממש מה להרחיב עליו. רק שהיה גואלי לאלינה בכל הקטעים שהופיע בספר.
האופל: גרשיה רב עוצמה המנהיג תחת חסותו הרמה את כל שאר הגרישות תחת פיקודו של המלך. יצור מסתורי ביון אלפי שנים אשר רוצה לשים סוף לכפל הצל. מתעניין בכוחה של אלינה ולא פחות גם באלינה עצמה. ומחליט לגייס אותה לצידו כדי להוציא את שאיפתו לפועל. יצור רב עוצמה עם כוחות רבים, שיכול להיות מסוכן. אסטרטג, שיודע איך להקסים ולסחוף אחריו אנשים ויודע בדיוק מה הוא רוצה.
דיי אהבתי את האופל. דמות שמוסיפה הרבה נפח ועניין בספר למרות היותה לא דומיננטית במיוחד. רק חבל שנתקלתי בדמויות כמות בספרים אחרים שקראתי בעבר. בסך הכל הוא בסדר.
ג'ניה: חייתת מוכשרת ויפיפייה, גרישה המנודה משאר בני מינה בהיותה נחותה מהם בגלל היותה חייתת האישית של המלכה, ובנוסף לכל מתיידדת ונהפכת לחברתה הטובה ביותר של אלינה בארמון הגרישה. בחורה מאוד מוחצנת, עליזה, וכריזמטית עם המון שמחת חיים ולרוב עם חיוך על הפנים גם כשהמצב נראה עגמומי. למרות היותה דמות משנית היא הרגישה לי דמות הרבה יותר דומיננטית ומעורבת מאשר דמוית אחרות שנחשבות ליותר מרכזיות. ג'ניה לבינתיים היא הדמות האהובה עליי אפילו בהיותה דמות משנית.
לסיכום החלטתי לתת לספר שלושה מתוך חמישה כוכבים כי לדעתי הוא עדיין לא מתקרב ללהיות חצי מהנקודות שהבטיחו לי שהוא יהיה אבל בכל זאת היו קטעים שן אהבתי בו ולכן לא מגיעה לו שלילה מוחלטת וציון נמוך של כוכב אחד.
מקווה ששווה לקרוא את הספרים הבאים למרות מעט חוסר החשק שהספר הראשון הותיר בי.

אחד מאיתנו משקר.
אוקיי, איך אני אמורה להתחיל בדיוק את הסקירה הזאת?
אולי אני פשוט אגיד ישר מההתחלה שהספר לא עמד בציפיות שלי, כאילו הוא לא גרוע עד כדי כך אבל הוא בהחלט לא הכי טוב שקראיתי, הספר איכזב אותי בהרבה מובנים, לא שנאתי אותו אבל גם לא אהבתי אותו מספיק כדי שהוא יכנס לעשרת המועדפים שלי שלי ואני עוד מגזימה לא הייתי מכניסה אותו לשלושים המועדפים שלי.
ואני רוצה באמת להפנות שאלה חשובה לסופרת: למה?
למה ליצור ספר שאמור כביכול להיות טוב אבל בפועל הוא פשוט מאכזב, הרי הספר סובב סביב דרמת רצח ובשביל דרמת רצח קודם כול צריך: א) דרמה ב) כישרון ג) לא לפזר יותר מידי ראיות כבר בשליש הראשון של הספר.
למה מתייחסים לכל הפרטים החשובים רק בסוף הספר, אלוקים או שהאנשים שם מטומטמים או שהם סניליים לגמרי כי אם הם היו בודקים את הדברים שבאמת צריכים תשומת לב ממזמן הם היו יכולים להתקדם יותר בחקירה והסופרת הייתה יכולה להוציא מהספר יותר ולהתמקד בעלילה אחרת שהייתה יכולה להיות הרבה יותר מסקרנת ולא למשוך את הספר כמו מסטיק חסר תועלת, כמו (ספויילר) להבין יותר לעומק למה סיימון התאבד, למה דווקא הוא רצה לנקום בהם אם עוד אנשים אימללו אותו, או לחקור לעומק את הפרטים החשובים באמת.
אם אין לך רעיונות טובים אז אל תכתבי במקום להוציא לספר כזה שם רע או בכלל לדרמות רצח.
ולמה המשטרה כלכך מטומטמת? כאילו אין לכם הוכחות אז אתם ממציאים כאלה?!
עכשיו אני באמת רוצה לפרט כאן למה אף אחד מהחשודים לא רצח את סיימון:
טוב אז אני יתחיל לעבור אחד אחד. ואני מצטערת למי שעדיין לא קרא את הספר אבל יהיו כאן ספוילרים, אתם יכולים לדג על הקטע הזה ולקרוא אותו שוב אחרי שתקרו את הספר, תאמינו לי שזה שווה.
קודם כל ברונווין: המשטרה מאשימה את ברונווין שהיא רצחה את סיימון כי הם גילו שסיימון כתב רשומה מגעילה על אחותה הקטנה של ברונווין והיא רשמה לא: "ביפ ותמות סיימון" עכשיו באותו זמן שסיימון רשם את הרשומה ברונווין הייתה בכיתה י' עכשיו היא לקרת סוף י"ב אם היא הייתה רוצה להרוג את סיימון היא הייתה עושה את ממזמן.
נייט: סיימון פרסם על נייט כמה וכמה פעמים על קטעים שהיו לנייט עם בחורות, מי שקרא את הספר יודע שנייט הוא טיפוס אדיש שלא אכפת לו מכלום (ומי שלא קרא עכשיו יודע.) אז לא היה לו כלכך אכפת מסיימון והרשומות שלו עליו, עובדה שהוא לא עשה לו משהו לפני כן, וגם אם כן היה לא אכפת אז גם הוא היה עושה את זה ממזמן. חוץ מזה בסוף הספר מוצאים בלוקר של נייט את מזרקי האפיפן ובקבוק המיים של סיימון, נייט לא עד כדי כך מטומטם להשאיר את החפצים בלוקר שלו במיוחד כשזה מקום מאוד נגיש וציבור וקל מאוד לפריצה. הוא בטח היה משליך אותם או מוכר את מזרקי האפיפן.
קופר: המשטרה בשלב מסוים החליטה להתעלק על קופר כי הם מצאו רשומה ישנה שהוצפנה שסיימון עמד לפרסם על קופר, הרשומה האמיתית שפורסמה על קופר הייתה שיקרית והמשטרה חשדה בקופר שפרף לאתר של סיימון ושינה את האת הרשומה, עכשיו אם קופר באמת עשה את זה למה שהוא לא יוציא את עצמו מהמשוואה וזהו? כאילו למה שישנה את הרשומה הישנה ויצפין אותה שימחוק אותה וזהו, ועוד יותר מזה למה שירצה לכתוב משהו אחר על עצמו שגם הוא לא ממש מרומם את הפרופיל שלו, שפשוט ימחוק את עצמו וזהו למה שירצה לפגוע בעצמו במיוחד כשזאת רכילות שיכולה לסכן לו את העתיד המקצועי.
בנוסף הוא ואדי נמצאים האותה חבורת חברים למה שירצה לסכן אותה בכל העניין.
והאחרונה היא אדי: לאדי בניגוד לאחרים אין מניע לרצוח את סיימון, הם לא דיברו מעולם ולא פורסמה עליה אף פעם שום רשומה, אבלל ככל שאין לה מניע ככה הסיכויים שהיא זאת שרצחה את סיימון גבוהים יותר. כי באותו יום של הרצח אדי הלכה לחדר האחות כדי לקחת כדור נגד כאב ראש ושם גם נמצאים מזרקי האפיפן ככה שאדי הייתה יכולה לקחת אותם, איך המשטרה יודעת בדיוק שהיא הייתה בחדר האחות? כי כל הפגישות מסומנות ביומן של האחות. אבל אם אדי היא זאת שבאמת לקחה את מזרקי האפיפן האחות בטח הייתה שמה לב לזה, או שאדי הייתה יכולה להתגנב לחדר האחות בלי ידיעתה ולקחת את המזרקים והפגישה לא הייתה מסומנת ביומן.
וכמו שאמרתי אצל קופר, למה שהיא תרצה להפליל מישהו קרוב אליה.

ואלו הן היו ההוכחות של המשטרה למה כל אחד מהם אשם ברצח לבדו, בכל שלב בספר הם התמקדו במישהו אחר שרצה להרוג את סיימון לבדו ואילו השאר היו רק מסך הטעיה, אבל למה שכל אחד מהם ירצה להפליל מישהו שקרוב אליו או לא קשור אליו בשום צורה, אם כבר הם היו לוקחים אנשים שהם שונאים כדי לפחות שתצא להם תועלת מזה וגם לא היו חושדים בהם כי למה שידברו אם הם שונאים אותם. חוץ מזה אם אתם כלכך חושדים בהם בטח יש כמה מצלמות בבית הספר, אם לא זה ממש חוסר אחריות במיוחד כשבית הספר הוא בית ספר מעורב עם בנים ובנות שלומדים יחד ורמת ההורמונים שלהם בשמיים וגם אם אין מצלמות פשוט תחברו אותם למכונת אמת, מה הסיפור?!
ויש עוד דברים: מי שרצח את סיימון שם לו שמן בוטנים בכוס המיים ששתה, עשיו זה לא יכול להיות שמישהו שם לא שמן בוטנים בכוס מכיוון שסיימון היה כל הזמן ליד כוס המיים אבל כן בשלב מסוים הוא עוזב את כוס המיים משום "תאונה" שהתרחשה ליד כיתת הריתוק וכולם פונים לחלון להסתכל לראות מה קרה וסיימון האחרון שמצטרף לחבורה ליד החלון ואין סיכוי שמישהו באותו זמן היה יכול להיכנס לחד ולשים שמן בוטנים בכוס כי הם היו ליד החלון בדיוק עשר שניות והם בטח היו שומעים אם מישהו היה פותח את הדלת, חוץ מזה גם אם הם תכננו את הרצח יחד והיו מרעילים את הכוסות מראש איך הם ידעו שסיימון בכלל יהיה צמא בזמן הריתוק וירצה מיים גם אם כביכול הם גנבו לו את הבקבוק, וגם אם היו בטוחים שסיימון יהיה צמא הם לא היו יכולים לדעת באיזו כוס הוא יבחר לשתות הרי אי אפשר להרעיל את כל הכוסות, באישהו שלב בחקירת המשטרה השוטר שואל לאיזה כיוון היו מופנות הכוסות וקופר ענה שהן היו כלפי מעלה וסיימון לקח את העליונה אז כביכול היה אפשר להרעיל רק את הכוס העליונה כי שאר הכסות היו צפות זו בתוך זו בגלל השמן, והשמן גם היה מחליק החוצה, ונניח שסיימון לקח את הכוס הראשונה הרי הוא לא עד כדי כך מטומטם כדי שלא יבחין או יתעלם מכך שיש לו נוזל משונה בתוך הכוס לפני שמזג לתוכה מיים.
ויש גם את עניין הפרסומים בטאמבלר, אין בעיה עם הפירסומים חוץ משניים, המשטרה כן הייתה מודעת לפרסומים בטאמבלר ולא הייתה שום בעיה מזה שהרוצח כל פעם פרסם משהו על הרצח של סיימון הרי זה יכול להיות כל אחד מהם ולא היו יודעים מי מהם פרסם או שהם משתמשים בצורת יחיד כשבעצם ארבעתם רצחו אותו ביחד אבל אם הם התאמצו כלכך לרצוח את סיימון בגלל מה שעמד לפרסם באתר שלו למה שפתאום הם עצמם יפרסמו משהו שרצו כלכך להסתיר, וגם אף אחד לא יודע מה סיימון עומד לפרסם או על מי הוא עומד אז איך הם ידעו בכלל שסיימון כתב עלהם משהו לפני שזה יתפרסם, אנשים יודעים שהרשומה עלהם התפרסמה רק אחרי שהיא התפרסמה, לכולם גם היה מה להפסיד מהעניין אם הם הרשומות עלהם היו מתפרסמות,הם היו הורסים לעצמם את החיים אז למה שירצו פתאום לפרסם על דעת עצמם דברים כאלו נוראיים. וגם אם הם ידעו משהו על הפרסומים עלהם הם בטח היו הולכים לדבר עם סיימון על זה ואולי מנסים לשחד אותו או משהו כזה במקום לרצוח אותו ונחזור לעניין קופר והרשומה המוצפנת אם הוא באמת שיתף פעולה עם השלושה האחרים ופרץ למחשב של סיימון הוא בטח גם היה מוחק את הרשומות של האחרים.
ולגבי הרשומה השנייה, הרשומה מגיעה לקראת סוף הספר והיא הרשומה האחרונה, מראים ממנה קטע קצר של שתי שורות והיא כתובה שלשון רבים, הקטע מדבר על אחת הקצינות שאכלה צלחת דונאטס במשרד שלה והארבעה תפסו אותה על חם, עכשיו לא כתבו לנו משהו לפני כן אבל אם להסתמך על הקטע הזה יש שתי אפשרויות:
הראשונה: כמו שאמרתי המשטרה עוקבת דרך הקטעים בטאמבלר,הקטע היה כתוב בלשון רבים אז אם הקטע היה ציטוט של דברי הרוצחים וכל שאר הקטע היה כתוב ביחיד ומישהו כתב אותו, הרי ברור שזה לא קרה כי המשטרה חושדת בארבעתם שרצחו את סיימון ביחד וכמו שידוע לנו הם אף פעם לא נפגשו בתחנת המשטרה ביחד חוץ מפעם אחת וגם בפעם הזאת הם לא ראו ולא דיברו אחד עם השני ולכל אחד מהם היה חוקר שונה. אז איך כולם יכלו ביחד לראות את החוקרת אוכלת דונאטס?!
השנייה: אם זה לא ציטוט, למה שהרוצח יכתוב כל הזמן ביחיד ואז ברבים, זה רק חושף את ארבעתם יחד ואז כולם אשמים, הם לא עד כדי כך מטומטמים לגלות את עצמם במידה והם רצחו את סיימון ביחד.
ועכשיו נגיע סוף סוף לעלילה:
הספר מתחיל בחמישה בני נוער שהגיעו לכיתת הריתוק בעקבות החבאת פלאפונים בתיקים וגילויים על ידי מורה שבואו ונגיד שדיי טכנופוב, אך במהלך הריתוק אחד התלמידים חוטף התקף אלרגיה ומובא לבית החולים, ומאוחר יותר נפטר שם. בעקבות המקרה המזעזע הזה המשטרה מחליטה לחקור את העניין וכל ארבעת הנערים שהיו עם סיימון בחד חשודים ברצח, ולמה? כי באותו יום שסיימון נרצח הוא היה אמור לפרסם על אותן ילדים רשומות נוראיות שמגלות סודות אפלים שאף אחד מהנערים לא היה רוצה שאיש מלבד עצמם ידע אותם. העניינים מתחילים להסתבך המשטרה חושדת בכולם יחד יחד ובכל אחד מהם בנפרד.
הנערים צריכים לבין מי נגד מי בכל הסיטואציה המוזרה שאליה נקלעו, הם מתחילים לחור את המקרה כל אחד בנפרד ולאט לאט מתחילים לשתף פעולה.
הם רוקמים חברויות ואהבות חדשות, מבינים מי נגדם ומי בעדם, מי הוא חבר אמיתי שישאר לצידם ומי יזרוק אותם לצד ויפקיר בשטח. הם עוברים שינויים רגשיים ומתחילים להבין יותר את העולם סביבם גם כשהם קלועים בתוך כל ביש המזל שלהם, הם רוצים להבין למה דווקא הם הם, למה זה מגיע להם. הם צריכים להתמודד עם סיטואציות של גיל ההתבגרות וכל הבלגן שהם נכנסו עליו רק מגביר את הבלבול.
מה הם יעשו? איך הם יתמודדו? איך יפעלו? מה הם יגלו ויבינו? ומה באמת קרה בחדר בריתוק באותו יום? ואלו רק תמצית מהשאלות שהם שואלים את עצמם.
העלילה היה סביר מינוס, כמו שכבר אמרתי בהתחלה ציפיתי ליותר. באמת שהסופרת הייתה יכולה להתמקד על דברים יותר חשובים בעלילה, חלק מהדמויות היו כלכך דפוקות או לא סגורות על עצמן או גם וגם. אל תכתבו אם לא צריך אני מבקשת. גם כל הקטע הסתגמטי של הדמויות כאילו כל ספר נוער צריך את הדמויות הבסיסיות של החכמה,הספורטאי,היפה,והעבריין אפילו הסופרת כותבת את זה בספר כשסיימון אומר להם של סרט טיפוסי לנוער צריך דמויות כאלה. אבל היו בו גם חלקים טובים, לקראת הסוף התחלתי לאהוב אותו יותר, כאבתי את כאבו של סיימון וכעסתי על הילדים שגרמו לו להגיע לעד כדי טירוף כזה. ילדים לא מבינים כמה כוח היום יש להם בידיים ואיך הם משתמשים בו לרעה מילא אם הייתה ביסוד אבל אתם כבר עוד שנייה מסיימים תיכון. אבל יש לי גם שאלה לסיימון: למה? למה דווקא עכשיו שעוד רגע כל זה יסתיים ואתה לא תראה את האנשים האלה יותר, תחכה עוד טיפה יכול להיות שבמקום חדש זה ישתנה, הייתה צריך לתת הזדמנות לחיים ולהתחלה חדשה.
ועכשיו תהיו מוכנים לדמויות:
ברונווין: הילדה החכמה שאף פעם לא עושה בעיות ולא מפרה את החוקים. או שאולי כן בהתחשב בך שרימתה במבחנים בכימיה. המוח מאחורי כל החבורה המוזרה הזאת. רוצה לחקור את תעלומת המוות של סיימון. היא זאת שהתחילה לגבש את כולם יחד ולהתחיל לפעול יחד. בהתחלה אהבתי אותה כי בתחילת הספר היא הייתה מאוד חכמה והגיונית אבל אחרי שהיא התחברה עם נייט והפכה להיות חברה שלו כאילו משהו השתבש לה במו, אולי כי בכל שנייה נתונה שישה לה היא מתחרמנת (סליחה אבל זה נכון) ומתמרחת עליו, יאווו איך אני שונאת דמויות כאלה שבהתחלה הן ישרות והגיוניות עד שבא איזה בחור ומסובב לה את הראש בלי שום מאמץ ולכל התנגדות והיא ישר נופלת לרגליו, מהרגע שהיא ונייט נהפכים לזוג רשמי היא כל שנייה מתארת את כמה שהוא יפה ומושלם וכמה שהעניים שלו מדהימות, אולי תפתחי קצת אישיות, כשאני קוראת על דמויות כאלו אני מבינה שאף פעם לא הייתה להן אישיות.
נייט: העבריין, כבר על תנאי לאחר שסחר בסמים אבל זה לא מונע ממנו לא להמשיך עם העסק. גדל עם אבא אלכוהוליסט של מתפקד כהורה והוא חי בבית מוזנח ללא אמא שנטשה אותו בעקבות שימוש בסמים. נייט הוא בחור אדיש וחסר רגש (כמה מפתיע)...או שאולי כן יש לו רגשות...רגשות לברונווין, מאז כיתה ה' הוא דלוק עליה ואחרי תקופה ממושכת שלא דיברו הם הופכים פתאום לחברים טובים בעקבות כל הפרשיה המפוקפקת הזאת. במהלך הספר נייט מתחיל לפתח רגשות מחודשים כלפי ברונווין. אותו דבר כמו אצל ברונווין נייט פשוט הסתחרר אחריה, רגע אתה שונא אותה ורגע אתה אוהב אותה, מה הקטע בדיוק? הנערה החכמה שמרככת את ליבו של הבחור הגס והקשוח. כבר אמרתי שהספר סטיגמטי?!
קופר: הספורטאי העילאי, הגברי, המקובל יחד עם החברה המושלמת אבל מה תעזור לו החברה המושלמת שלו כשהוא בכלל לא נמשך אליה. לדעתי קופר הוא האידיוט שבחבורה, הוא לא ממש עזר והוא היה הדמות הכי פחות דומיננטית, הסופרת פשוט כיוונה את כל תשומת הלב לנייט ולברונווין ועוד השאירה קצת מקום לאדי אבל קופר נראה כאילו נדחף לעלילה אז אין לי כלכך מה לספר עליו.
אדי: הבחורה היפה והמקובלת הסובבת חברים ומחזרים, עם חבר מדהים של אחת הייתה רוצה, אך מסתבר שהחבר לא מספיק בשבילה. בהתחלה שנאתי את אדי היא נראתה לי שברירית וטיפשה, חשבתי שכל הספר היא תהיה ככה אבל בהמשך היא עברה תהליך עצום ומדהים ששינה אותה מקצה לקצה. מהנערה השברירית שמחליטים בשבילה הכל היא הופכת לנערה חזקה ולוחמנית. היא לגמרי זוכה בתואר הדמות האהובה עלי. נראה לי שהיא וברונווין דיי התחלפו, חשבתי שאני יאהב את ברונווין וישנא את אדי אבל בסוף קרה בדיוק ההפך.
סיימון: הילד המנודה והדחוי, בעל אפליקציית הרכילות של בית הספר "תשמעו קטע" שם הוא מפרסם ידיעות על התלמידים הלומדים בתיכון. מאוס על ידי כלום בגלל האפליקציה ויש לו רק חברה אחד וחידה. לא אהבתי את סיימון כל הספר אבל אי אפשר להגיד שהוא לא גאון מרושע, רק לקראת הסוף הזדהתי וכאבתי איתו, ואפילו דיי חיבבתי אותו אחרי ההסבר שלו למה עשה את כל פעילות הרצח הזאת.

לסיכום: חרא של ספר.

נסיכת האפר.
הספר הזה קיבל כלכך הרבה תשבוחות תוך שבוע מרגע הוצאתו לחנויות הספרים, שהייתי כמובן חייבת לראות על מה מדובר ועל מה כל המהומה הרבה ובניגוד להרבה ספרים אחרים שמאכזבים אותי כשאני מחליטה לקרוא אותם לאחר המון המלצות חסרות טעם, אותו דווקא אהבתי ואפילו דיי התרשמתי.
אוקיי מי שבטח קרא את הספר יגיד שהוא ממש דומה לנפילת הממלכות, אבל אתם יודעים מה? לא באמת אכפת לי מה אתם חושבים, כי אחרי סדרה כלכך גרועה שלא זכאית לתשבוחות כלכך מפוארות אני שמחה שקיבלתי פיצוי הולם שדומה לסדרה אחרת רק בהרבה יותר מעניין.
הדמויות היו סבירות אך למרות זאת הן לא הפריעו לעלילה והיא זרמה במוחי כמו מים,הקריאה לא נתקעה ולא לקח לי לסיים את הספר תוך שבועיים, סיפור האהבה היה מאוזן והסופרת לא התעסקה בו יותר מידי והאמת גם לא משנה לי כלכך במי היא תבחר בסוף, כי שתי דמויות הגברים היו ממש דפוקות לדעתי (דפוקות אך נסבלות).
זו באמת פעם ראשונה שאני שונאת כלכך דמויות וזה לגמרי לא מזיז לי בורג במוח מרוב עצבים, הספר הזה הפתיע אותי כל פעם מחדש, כי כל הספר הדמיות עשו דברים שאני כלכך שונאת בספרים ולא היה לי אכפת, להפך דווקא זרמתי עם הרעיון, ואמרתי: "יאללה לכו על זה". כלכך הרבה זמן חיכיתי לספר כזה.
הספר הזה בהחלט רחוק מלהיות מושלם אבל בגלל הזרימה שבקריאה, וחוסר העצבים שהספר הביא לי למרות הבעיות הרבות בו נתתי לו הרבה נקודות. הסופרת ביססה את הספר שלה על הדמויות הכי בסיסיות: נסיכה חטופה ושברירית, נסיך חתיך שמתאהב בנסיכה למרות האיסור, חבר ילדות שמאוהב בנסיכה, בחורה פמיניסטית חזקה ששונאת את הנסיכה, בחור נדיב וטוב לב, מלך אכזר, מלכה שנרצחת...ועוד ועוד.
אני בהחלט כבר רוצה לקרוא את הספר הבא בסדרה ומקווה שהוא יהיה טוב כמו קודמו, ושהסופרת תמשיך עם קו הדמיון הזה של הדמויות.
ועכשיו הגיע הזמן לדבר על העלילה, לא?:
הספר מספר על ת'יאו, נסיכה שבויה שלקחו את ממלכתה והרגו את אמה מול ענייה, וכל זאת ארע כשהייתה רק בת שש בלבד. היא מוחזקת בארמונה שלה על ידי מלך אכזר ועל ראשה היא צריכה לחבוש כתר אפר מתפורר, בנוסף לכך חברתה היחידה והטובה ביותר היא בתו של זה הרצח את אמה, וכל פעם שאחד מבני עמה מתנגד או מתקומם לשלטון החדש ת'יאו היא זו שחוטפת את העונש.
ת'או מתמודדת עם מצבים לא פשוטים, היא צריכה לראות את רוצח אמה כל יום, להתנהג כמו ילדה טובה ולא לעצבן את הקייזר כדי שלא יתעצבן ויעניש אותה, ולראות את ממלכתה ובני עמה גוועים אל מול עיניה כשהיא מוגנת בטירה והבעיה הכי קטנה שלה זו הצלפה כשיש אנשים שמשועבדים במכרות ונהרגים, נתקפים שיגעונות, ומתים ממחלות ורעב. אין מי שיציל אותה, המגן האחרון מת על ידה והיא מיואשת וחסחרת תקווה...או שלא?!
לת'יאו יש עוד אפשרות, היא יכולה למרוד, היא יכולה להילחם, היא יכולה לעשות מהפכה, וכל זאת בזכות בלייז המגיע משום מקום לארמון, הוא מציע לה לברוח מהארמון ולעולם לא לשוב אך ת'יאו השומעת על מה שמתרחש בממלכתה הכבושה ומה שעובר על בני עמה לא מוכנה לעזוב, היא רוצה להפיל את הקייזר מכס אמה ולרשת מחדש את ממלכתה הגנובה. יש לה חודש בדיוק לעשות כמה שיותר בלאגן עד שהיא תצטרך לבחור מהארמון אל החופש שלה, אך איך תוכל להגיע אל הקייזר? באמצעות בנו שמראה קצת חיבה כלפי ת'יאו.
הספר היה כתוב נהדר, בשפה גבוה וכתיבה זורמת אבל במהלך הספר לא יכולתי להתעלם מהמחשבה שחזרה במוחי שוב ושוב שאולי לסופרת לא היה מה לכתוב, היא חזרה על משפטים כלכך הרבה פעמים שרציתי פשוט לצרוח: "או שתסיימי את הספר כאן או שלא תכתבי בכלל עד שתמצאי רעיונות חדשים לסיפור, כאילו ראבאק לא חייב לכתוב אם אין רעיון זה סתם בזבוז של דפים כל חזרות המשפטים המיותרות הללו, מסכנים העצים". כאילו באמת אם אין לך מה לכתוב לא חייב, לא צריך בכוח, זה רק הפך את הדמיות ליותר מטומטמות ממה שהן כבר.
ומה חשבתי על הדמויות?:
ת'יאו/ת'ורה/תיאודוסיה (או איך שלא קוראים לה):נסיכה השבויה בממלכתה שלה, ת'יאו היא לא בדיוק התגלמות החוכמה והאומץ, למרות כל הדיבורים שלה על זה שהיא צריכה לעזור לבני עמה (שזה עוד משהו שעיצבן אותי, הם לא בני עמך, הם שייכים לקייזר כשתכבשי בחזרה את הממלכה הם יחשבו מחדש כבני עמך) היא עדין כל הזמן חוששת, כל הזמן מפחדת, כל הזמן צריכה להתווכח עם כל דבר שאומרים לה, די כבר יאווו הרי אין לך רעיונות טובים יותר ואת לא מיומנת בלחימה או חווית קשיים כמו האחרים אז אין לך זכות להתווכח על משהו שאת לא מבינה בו וגם לא יכולה לבין בו, פשוט תשתקי ותעשי את משימותייך כפי שהורו לך לעשות, הרי רצית להציל את בני עמך אבל לא יודעת איך פשוט תקשיבי לאנשים שיודעים אולי איך לעשות זאת יותר ממך. אך למרות הכל אהבתי את חשיבתה של ת'יאו, שהיא לא נוטה לשפוט אף אחד כולל את חברתה הטובה קרס, היא מבינה את הבחירות של קרס ושל האנשים סביבה ולא שופטת אותם כי זה נראה לה מובן והגיוני, והיא צודקת זה בהחלט מובן והגיוני מה שסביבתה עושה סביבה אפילו אם היא מתאכזבת בסוף. היא מבינה קונפליקטים והתלבטויות של החברה סביב ולא שופטת בניגוד לדמויות אחרות שחושבות שכל העולם סובב סביבן והסביבה מחויבת לעשות כרצונן, אפילו אם הרצון שלהן לא הגיוני ויכול לסכן חיים רבים. בת'יאו אולי אין הרבה חוכמה אבל יש בה הגיון רב וזה מכפר בצורה כמעט מושלמת על הבורות שלה.
סורן:נסיך הכתר ויורש העצר, בנו טוב הלב של הקייזר האכזר. מפתח רגשות כלפי ת'יאו ואף אובססיה קלה לגביה. לא שנאתי אותו, באמת שאי אפשר לשנוא דמות כזאת כי היא דיי נטרלית ומצויה בספרות הנוער, הנסיך החתיך שמאוהב בנסיכה האסורה עליו אך בכל זאת מתאהב בה למרות הכל. אבל גם לא אהבתי אותו מאותה הסיבה שדמות כזאת שכיחה מאוד בספרות הנוער, בנוסף הוא לא היה כזה דומיננטי בעלילה, אולי בספר ההמשך יתנו לו יותר במה.
בלייז: חברה הטוב של ת'יאו מימים עברו כשעוד היו ילדים קטנים ושיחקו בחצר הארמון ביחד(ליתר דיוק ת'יאו ניסתה לשחק איתו אבל בלייז דחה אותה כל הזמן),בלייז הגיע באורך פלא לארמון כדי להצילה מידוי של הקייזר הנורא, אך לקליאו יש תוכניות אחרות בשבילו, אז בלית בררה הוא נשאר איתה כדי לשמור עליה ולסייע לתוכניתה לכבוש את ממלכתה חזרה. כמו סורן לא אהבתי אותו אך גם לא שנאתי אותו, גם הוא לא היה מספיק דומיננטי (אך יותר מסורן), וגם דמות מסוגו מצויה מאוד בספרות לנעור.
ארטמיסיה:הנערה החזקה שמתעבת במקצת את הנסיכה, הדמות היחידה שבאמת אהבתי, היא לא מתפלספת ומבלבלת את השכל, היא עושה, היא פעולת, היא באה לדבר ת'כלס ולא לברבר ולצייץ על כלום ושום דבר.

לסיכום נתתי לספר ארבע מתוך חמש כוכבים כי כמו שהבנתם הוא לא מושלם אך הוא בהחלט טוב ושווה קריאה.