נתחיל בזה שמירה מגן הסופרת, גדלה בבית דתי אורתודוקסי, "וכל חיי התרוצצתי לאורך הרצף של שני הקטבים האפיקורסי והאורתודוקסי" כך היא מציינת וגם כותבת על אורחות חיים הנעים בין מסגרת נוקשה להיסחפות עם כל תנודה בדת ובאמונה.

ובספר הזה היא רוקמת עבורנו סיפור על משפחה, על יחסים בין אישיים בין אחיות, ויחסים זוגיים, ויחסי הורים וילדים, ונוגעת במרחב שבין הזנחה להתמסרות, ומציגה עבורנו שלוש דמויות נשיות רונה-האחות הצעירה, מיכאלה הבכורה, והאם סמדר.

את הסיפור של מיכאלה מספרת רונה האחות הצעירה, זו שמנהלת במודע חיים מנותקים מכל אדם ומכל שמץ של סדר יום מקובל, אלכוהוליסטית בגמילה, נטולת רכוש, נטולת עכבות ונטולת אמביציה אבל בעלת עין בוחנת, וההפך הגמור מהאחות מיכאלה – שהיא יועצת זוגית נשואה לערן- פסיכיאטר, אם לארבעה ילדים, שחייה מסודרים ומאורגנים "חיים מקובעים" כפי שמלגלגת עליהם רונה, והאימא סמדר, הלא כל כך שפויה, שבעלה עזב אותה בשל התחרדותה, שהייתה מאושפזת שנים רבות במוסד סגור ויצאה משם והצטרפה לרונה ושתיהן חיות תחת קורת גג אחת בביתה המרווח של מיכאלה.

הספור מתפתח בהדרגה בכיוון מפתיע ומתרחב, ומספק לנו משבר שבעקבותיו כל אחת מהנשים תגלה משהו חדש על עצמה.

אני מאוד אוהבת את מירה מגן. קראתי את כל ספריה והם רבים וטובים. השפה והסגנון שלה מיוחדים ומאפיינים רק אותה, ויש לה יכולת מופלאה לנתח את נפש האדם מכל זווית אפשרית, "לתקוף" אותו מכל צד, לכתוש, לטחון, לפורר, ולגרוס ,ולהגיש לנו מטעמים שיעוררו בנו את כל החושים....

"לאדם יש בחירה חופשית" היא אומרת, וזה ניכר בדמויות שלה, ובכלל, "אבל המציאות יכולה לסכל את בחירותיו ולהטות את דרכו לכיוונים שהוא לא חשב עליהם.."

ואני אבחר לסכם את חוויית הקריאה שלי כדברי מאיר שלו מהמדרש "כל אדם גם משהגביה כמו משה, יש לו את הירדן שאינו יכול לעוברו ..."

כך נכתב על כריכת הספר מיכאלה:
"גם בספריה הקודמים של מירה מגן, שכולם זכו לביקורות חמות ולאהבת קהל הקוראים, היה שמור מקום לדמויות חריגות, אבל מעמדן היה שולי. בחזית הבמה כיכבו דמויות נורמטיביות שנקלעו למשבר. במיכאלה התהפכו היוצרות. מירה מגן נותנת כאן דרור, לראשונה, לדמות פרועה, שאינה מצייתת לנורמות חברתיות ובזה להן. התוצאה היא רומן בוטה, בועט, תזזיתי ומרגש."

אכן, בניגוד לספרים קודמים של מירה מגן שקראתי, כאן המספרת, רונה, היא דמות משולי החברה. ילדה דחויה שגדלה במוסדות, בהווה היא אלכוהוליסטית, נטולת השכלה ושאיפות, עם אמא לא מתפקדת המאושפזת בבית חולים לחולי נפש ואבא שנעדר כבר שנים רבות.
רונה מופקדת ע"י המשטרה אצל אחותה המוצלחת מיכאלה, זו שצלחה את המשברים המשפחתיים וגדלה להיות אזרחית למופת, משכילה, אשת קריירה, אמא ורעיה.
אז האם אכן התהפכו היוצרות ברומן הזה?
האם רונה, המשקיפה מהצד על חייה המושלמים לכאורה של אחותה בעודה מנסה, ניסיון מועט-מוטיבציה ועניין, להשתקם ולהיגמל, היא הגיבורה או שמא מיכאלה, שעל שמה נקרא הספר?
ובכן, רונה היא המספרת מה שהופך אותה בכל זאת לדמות המרכזית שאת קולה אנחנו שומעים.
וקולה הוא בסופו של דבר קולה של מירה מגן, קול שאהוב עלי מאוד.
מירה מגן כותבת נפלא, היא אמנית של שפה ושל שיבוצי ציטוטים משלל מקורות.

אבל... האם הקול הזה מתאים לחסרת הבית האלכוהוליסטית, הילדה הדחויה, נטולת ההשכלה?
למרות התירוץ של החינוך הדתי בעבר ששמה מירה מגן בפיה של רונה, חינוך שהנחיל לה שברי פסוקים וציטוטים בהם היא משתמשת ברוחב יד, משהו נשאר לא אמין בדמות הזו.
היא סטרילית מדי, חזקה מדי, בעלת שפה עשירה מדי.
עושה שטויות אבל שומרת על הגבולות.
ובמקום להיות בוטה תזזיתית ומרגשת היא יוצאת מדי... מחושבת. מלאכותית.
גם העלילה סובלת מבנייתה של הדמות המרכזית. נראה שהיא מדשדשת מעט, לא בטוחה איזה כיוון ללכת.
לוז העלילה הוא תהליך ההתפרקות של מיכאלה, "האחות המוצלחת", המושלמת ואולי איזשהו חילוף תפקידים בינה לבין רונה אחותה.
אבל מכיוון שדמותה של רונה לכתחילה אינה אמינה במיוחד, גם העלילה נגררת בעקבותיה ולא מצליחה לייצר אמירה משמעותית.
נהנתי מהספר, בעיקר בזכות הכתיבה של מירה מגן שהיא נהדרת בעיני, ובזכות דמויות המשנה הנוגעות ללב.
אבל למירה מגן יש ספרים טובים יותר.
אז המלצה חלקית, לאוהבי מירה מגן במיוחד.

סיפור משפחתי בו היוצרות מתהפכות. לא אהבתי את הספר ולומר את האמת די נמאס לי מהספרות העברית העוסקת בסיפורים משפחתיים ,שרובם די בנאליים.

איזה יופי של ספר!

מירה מגן יודעת לנגן על מיתרי השפה העברית, ורוקחת עלילה מרתקת, עם מרכיבים מדויקים ונכונים במיומנות רבה.

כמו בספריה הקודמים, גם כאן מירה מגן כותבת על דמויות מיוחדות, ואאוטסיידריות. היא מתעכבת על פצעי החיים, והכאב האנושי, וברגישות נוגעת, ומקלפת בעדינות את הדמויות הזקוקות לסיוע ולהכוונה.

בספרה "אחותו של הנגר" וגם ב"מיכאלה", מצאתי קריאת תיגר על ההשגחה, וגם כאן הוא לא ממש עוזר...

העלילה מגוללת על ידי רונה-אחותה של מיכאלה.

החיים של מיכאלה הם חלומה של כל אם! היא יועצת זוגית, נשואה לערן להב הפסיכיאטר, ולהם ארבעה ילדים. שלושה ילדים מוכשרים ונסבלים, ואחד עם "תסמונת בעלת שלוש אותיות" (עמוד 9)

משפחת להב מתגוררת בדירה מרווחת, עם יחידת דיור ומשרד לקבלת פציינטים. מיכאלה מאוד מסודרת, שבויה ללוח זמנים מתוקתק, והחדר שבו היא מקבלת את לקוחותיה, הוא קודש הקודשים שלה.

רונה צעירה בחמש שנים ושונה ממנה לחלוטין. היא אלכוהוליסטית בגמילה, תלושה מהמציאות, ללא סדר יום, ללא רכוש, ומקובעת בתוך הפסוק: "הכול הבלים הכול הבל".

סמדר, האם של שתיהן מאושפזת בבית חולים לחולי נפש מספר שנים, ומאז שפיתחה רומן עם אלוהים ובעלה שנטש אותה.

שלושת הדמויות הללו מתכנסות לתוך בית אחד. ראשית, רונה האלכוהוליסטית מובלת לבית אחותה באישון לילה,
תוך הבטחה שתיתן לה קורת גג, וכך היא לא תיכלא ו/או תאושפז. כדי להכניס את רונה למסגרת, מיכאלה דואגת לה לתעסוקה, ושוכרת לה פיצוציה קטנה ברחוב אלנבי, שבה תוכל למכור עיתונים, סיגריות, ביסלי ותעסיק את עצמה במשך היום.

זמן קצר לאחר מכן, מצטרפת אליהן סמדר, לאחר שהרופאים קיבלו החלטה שהיא כשירה ובריאה.

שתיהן האם והבת, סמדר ורונה תתגורנה ביחידה הדיור, שכונה על ידי רונה ה"הוסטל", ועם הזמן יצטרף אליהן חבר נוסף: כלב.

למרות שרונה לא נחשבה לעיפרון הכי מחודד בקלמר, היא מצליחה לזהות את הפירורים שאחותה ובעלה מטאטאים מתחת לשטיח. היא רואה, שומעת, מבינה ואת כל האירועים הנעים מסביבה, היא טומנת בתוכה ככספת בנאמנות.

למיכאלה קשה ... על אחותה צריך לשמור, כדי שלא תפתח קשרי ידידות עם הבקבוק, ולאימא יש לדאוג שתיקח את התרופות במועדן, ומעת לעת להקשיב לדו-שיח שהאם פיתחה עם ציפור, שמשום מה בטוחה שהציפור הוא בעלה- רפאל, שחזר אליה בצורת ציפור.

שלושת הדמויות ובעיקר שתי האחיות עוברות מסע. מיכאלה נסדקת ורונה חוזרת לקרקע בדרכה שלה, ואפילו מתאהבת...

מירה מגן רקמה כאן עלילה על משפחה, ומובילה את הקורא למפגשים עם דמויות נוספות, מגוונות ומעניינות מול האמונה האלוהית. יחד עם זאת מצאתי כאן שילוב נהדר של שפה גבוהה, מול שפה פחות מצוחצחת בהתאמה לדמות. כוחה של הכתיבה מתבשמת בתיאור הדמויות, עומקן, והתחבטויות לרוב ללא פילוסופיה מעיקה.

למען ההגינות, אני מודה שתחילת העלילה מעט איטית, אך ככל שהסדקים התרחבו, המולקולות התחברו, ונוספו אירועים, הקריאה הפכה לריצת מרתון.

318 עמודים חולשים על מנעד נושאים: זוגיות, אהבה, היחסים בתוך המשפחה, מסגרות, דידקטיות יתרה, אמונה לא פתורה, ספקנות, שקרים, נורמות חברתיות, חרות ועוד.

מצפה לכם מסע מרטיט עם שתי אחיות שונות ומרתקות.

בשורה התחתונה: לכל משפחה יש שלד בארון.

אני אהבתי, ואוהבת מאוד את כתיבתה של מירה מגן, וככל שאני קוראת מיצירותיה, אני מתענגת וממתינה כבר לספר הבא.

ממליצה בחום.

תיהנו.

לי יניני

הוצאת כנרת זמורה-ביתן, דביר, פרוזה מקור, 318 עמודים, 2018

ספר נהדר. הסיפור מרתק, הכתיבה זורמת והדמויות מגוונות, מעין פסיפס אנושי של החברה. כל אחד יכול להתחבר ולמצוא את עצמו באחת הדמויות או בכמה מהן. מירה מגן שוזרת הומור בעלילה קולחת ומסתעפת והכול זורם ומהנה. ספר חוויתי.

איזה יופי, איזו כתיבה מופתית.
מיכאלה ורונה הן אחיות, אבל עולמות כל כך שונים שזה בלתי נתפס.
מיכאלה המתוקתקת, היפה, מטופחת ומושלמת מדי. סדר יום מדוקדק וקבוע עם משפחתה, בעלה ערן וארבעת ילדיהם. בית ענק, מלתחה שופעת, פרקטיקה מצליחה כיועצת זוגית. בעלה מצליח גם הוא בתחום הפסיכיאטריה. רונה (המספרת), עולם הפוך. אנטיתזה טוטאלית. כבשה שחורה. בת 35 וצעירה בחמש שנים מאחותה. "נָמבֵּר טוּ" (במקור), אלכוהוליסטית בגמילה המתגורת בצל קורתה של מיכאלה ביחידה נפרדת. ללא זוגיות ומקצוע וחסרת כל, 'שלוכית' פרועת שיער, בגדיה בלויים וזוג סניקרס מרופטים יחיד. מוציאה איכשהו את מחייתה מבודקה ('פיצוצקייה' בלשונה) למכירת מסטיקים, במבה, ביסלי, סיגריות ועיתונים בתוספת קצבה דלה מביטוח לאומי. מאושרת במעט שיש לה. ילדים, השכלה, כסף ומעמד לא קונים אושר.'חתולת רחוב' עם חכמת חיים.
אִמָן סמדר היתה מאושפזת שנים במעון ללוקים בנפשם. מאמינה אדוקה ומטורללת קמעה שבעלה התחפף לארצות הברית והיא מאמינה שישוב ובינתיים מבקר אותה בדמות ציפור. כשאין ברירה ועליה לעזוב את המקום היא משוכנת בחדרה הדל של רונה שבספק הלצה ספק רצינות אומרת שנוספו לה שני שותפים לחדר- אמא ואלוהים. מאוחר יותר יצטרף כלב.
האחיות מוצאות עצמן נסחפות לקשרים הרסניים עם הגברים הלא נכונים. הקשר של רונה עם ילדי אחותה רופף למדי וקצת יותר משמעותי עם הבכור עידו שלעתים עוזר בבודקה, נער מתמרד שנכנס לו ג'וק לראש ומיכאלה מבקשת ממנו לאַפֵּס את השמגג כי לה הוא לא מקשיב ('הטראבל מייקרית של המשפחה לאילוף האחיין הסורר').
חייה המושלמים של מיכאלה אינם כאלה, כלל. כלפי חוץ מציגה פסאדה של שלמות והצלחה אך נוכחות רונה והאם בחייה, בנה הבעייתי והמשבר בזוגיות יוצרות בקיעים בשלמות. ערב אחד ולפני המשבר האמיתי היא מתפרקת רגשית ומוציאה לעיני אחותה את נשמתה בבכי מר וחסר שליטה.
רגעים קטנים לכאורה אך בעלי עוצמה. רונה והאם בבית קפה אחרי שסמדר לא היתה באחד שלושים שנה ופשוט לא יודעת מה לעשות. כל קפה זה "צ'ינו" לא מובן ואיך אם בכלל לפנות למלצרית. אבודה ומכמירת לב. רונה פוסעת ברחוב יום אחד בסערת נפש אחרי עימות עם ערן, מגיעה לים ונכנסת אליו לבושה, הגלים והרוח מכים בה ועבורה זו מעין חוויה מטהרת ומזככת.
ספר יפה על שבריריות החיים וחולשות אנוש. מעמד וכסף אינם מבטיחים אושר וחיים בלי רכוש שאינם בהכרח אומללים.
סגנונה השונה של המחברת ניכּר. איכות ושנינות, שפה רהוטה ועשירה בה משולבים ביטויים כמו 'טרללה' ו'מתמזמז באאודי שלו עם אחרת כמו אחרון הערסים'. יש בכתיבה משהו ייחודי, אחר. קשה להניחו מהיד.

"אבל אתה כמו רוב האנשים לא תבין איזה יתרון יש בלהיות גרגיר אבק, להיות נע ונד בעולם עם סניקרס בלויים וכתפיים שלא עלה עליהן עול....אתם עבדים נרצעים של בולשיט, יופי, כסף, מעמד וכל השיט הזה. תן לי מה שתיתן ולא אתחלף עם אחותי לרגע".
"ספרי לסבתא".

"חודה מידך, דאמאז אן הירן.
וויר זיין ביינה אין תל אפיף. הט טמפרטור באוטן איס: דרי-אן-טווינטך חרדה הייל לקר ויר! ווי ונסן יולי פרטיכה דאך פרדר"
צהריים טובים גבירותי ורבותי, אנו כמעט בתל אביב. הטמפרטורה בחוץ 23 מעלות, יופי של מזג אוויר! אנו מאחלים לכם המשך יום נפלא.
כך ליהגה הדיילת ההולנדית אל תוך המיקרופון בטיסת “טרנסביה”.
אישה בלונדינית דקת גזרה בגיל העמידה ובעלת שיזוף יתר שכנראה טסה בקו האווירי הזה כבר יותר מדי פעמים וחוף ימה של תל אביב מוכר ונהיר לה.
היא דקדקנית בהלכותיה, חייכנית בעיקר לאזרחים הולנדים, אף קמט לא ניכר בחליפתה הירוקה. האיפור שעל פניה הינו מדויק ותמציתי ועיניה מודגשות בקו שחור המבליט את תכול עיניה.
היא דומה לבובת ברבי ואני מצליחה לדמיין את ביתה הממוקם וודאי באזור ה-היימסטיידה ארנדהאוט, נקי למשעי ובעל וילונות מוסטים שדרכם ניתן לראות את הסלון וחדר האוכל. על שולחן הטיק השחור מתוצרת אינדונזיה מונחת קערת פירות מפלסטיק כמובן אך מהסוג איכותי ורצפת העץ עשויה פרקט כמעט לבן שנותן אור לבית ומגדיל אותו. יש לה שני ילדים, שלושה חתולים ובעל שעובד כיועץ בחברת ביטוח גדולה.
1.95, שיער מלא בגוון אגוז, לסת מחוטבת ועיניים בכחול פלדה.
יש לו לפחות עשרה סוגי אפטרשייב שאשתו רוכשת לו מהדיוטי-פרי, חליפות של מעצב גרמני, אולי קארדן והחיים שלהם? דבש!
האמת? לא הייתי מתחלפת איתה, לא הייתי מוכנה למרוח על פניי את חיוכיה המעושים, לא הייתי מזייפת אפילו מחווה פצפונת, קלה שבקלות עבור לקוח ישראלי או הולנדי או אנגלי.
אני בכלל לא מבינה כיצד גברים או נשים מוכנים להיות מלצרים מעופפים ולשרת קליינטים עם התנהגות שלעיתים מזעזעת על גבול הבלתי חוקית, ראו מקרה השוקולד שהתפרסם ברשתות החברתיות לפני כמה חודשים.

איך הם מצליחים לעטות על פניהם את מסיכת "הכל פסדר" ולחייך אל הצרכן בשעה שהם מתים לבעוט לו בפרצוף משום התנהגות חריגה ומחוצפת?
האם כשהם עוזבים את "סכיפהול" וממהרים הביתה, הם מחליפים כסות אחת באחרת?
משילים את עורם אפוף הקשקשים בחליפה חדשה ונוצצת? הופכים מגולם לפרפר?

ספרה של מירה מגן "מיכאלה" הינו בדיוק על האנשים הללו
על הכסות שהם עוטים שאינה משקפת את אופיים האמיתי. הם משתדלים למען עצמם ועבור סביבתם להיות דוגמא מופתית, פרסומת ליופי ובריאות אך עמוק בתוכם מתרחשת סצנה מתוך ציוריו האחרונים של ואן גוך: עורבים שחורים מלמעלה ושדה חיטה מפוצל מלמטה ובו שלושה שבילים המובילים לשומקום. שמיים כחולים-שחורים וסוערים ואתה שואל את עצמך היכן ממוקמת הגווייה שבה אוטוטו ינקרו הציפורים הרעבות.
מיכאלה, הפסיכולוגית היפה והשולטת בעצמה הינה אחותה של רונה, אלכוהוליסטית לשעבר ואישה שבורה המנסה להתמודד עם שדים מעברה ובעיקר לשרוד מיום ליום. היא פורסת את חסותה על האחות הרצוצה ונותנת לה לגור ביחידת דיור הצמודה לביתה הגדול.
ההבדלים בין השתיים עצומים בגודלם: האחת בעלת משפחה יפה וגדולה, בעל מרשים ומקום מגורים מעורר קנאה והשנייה חסרת בית, נטולת תקווה ובעלת פה מושחז שלא יסולא בפז. היא אינה סומכת על אף אחד מלבד על עצמה, מתרחקת מכולם ומקיפה עצמה בחומה עבה.
אנו למדים על סודות המשפחה, על סיפורן הנוגה של כל אחת מהאחיות ובחירותיהן ועל הגלעין הקשה המאגד ביניהן.
בשלב מסוים נכנסות לעלילה דמויות נוספות אשר משפיעות על המבנה המורכב שיצרו הבנות ביניהן, מטלטלות אותו כמו רפסודה רעועה וכמעט גורמות לטביעה מוחלטת של היחסים הרופפים בין כה וכה.
אך מכיוון שלבסוף חושפת הסופרת את הפנימיות ומניחה אותה בשלווה לצד החיצוניות, אנו מבינים את המשוואה בשלמותה ומשחררים אנחה גדולה ואולי אפילו גם חיוך.

מגן רקמה סיפור נפלא. עלילה מצוינת וגיבורים בלתי נשכחים בעלי לב שגם אם נדמה שאינו רחב מספיק, לאחר סריקת אק"ג מגיעים למסקנה ש-וואלה, יכולה לדור בין ארבעת חדריו משפחה שלמה מרובת ילדים.
היא כותבת בשפה מופלאה: סלנגית, סליזית וגבוהה. משלבת ציניות עם חוכמת חיים, שמרנות עם יופי הרמוני ועושה זאת באופן מעורר הערצה.
לו הייתי אשת עט, חלומי היה לכתוב כמותה.
עלילה קולחת כמו בספר טיסה עם איכות השמורה ליצירות קלאסיות.

מצטרף את המתלהבים מ"מיכאלה".
מירה מגן בונה עלילה מורכבת ומסועפת בעלת הפתעות ועניין.
הדמויות המורכבות מגלות טפח ומכסות טפחיים: הדמות המושלמת הוא היא לאמיתו של דבר השבורה, הדמות המכורה ושברירית היא לבסוף השלמה עם עצמה והחזקה, הדמות חולת הנפש היא הבריאה מכולם, הרופא הוא החולה, והדמות הראשית היא למעשה המשנית ולהפך.
הסיפור אנושי ביותר, ומשאיר את הקורא עם סיומו עם הרבה נחת רוח מן היצירה היפה הזו.

מירה מגן יודעת לבנות דמות. זה כבר ברור לי אחרי שקראתי הרבה מספריה ונהנתי כל פעם מחדש.
גם בספר הנ"ל הכתיבה מרגשת. הדמות נבנית לך אט אט מול העיניים ואת מתחילה להרגיש שאת מכירה אותה.. שאת מבינה אותה.. שאת רוצה ממש לחבק אותה.
סיפורן של שתי אחיות: רונה ומיכאלה. רונה, אלכוהוליסטית בשיקום חסרת כול , מתגוררת ביחידת דיור קטנה אצל אחותה בניסיון להחזיר את חייה למסלולם. אין לה כלום. לא כסף ולא עבודה ולא חברים ובקושי בגדים מרופטים. היא קמה כל בוקר לשבת בקיוסק קטן ולנסות להרוויח כמה גרושים.
אחותה לעומת זאת היא ההפך הגמור. מטפלת זוגית הנשואה לפסיכיאטר בכיר עם 4 ילדים. חייה מסודרים עד מאוד. הכל מתוקתק עד לרמת הכלים בארונות. אין ספק שהיא האחות 'המוצלחת'. זאת נקודת המוצא של שתי האחיות עוד מתקופת הילדות הקשה שלהן כאשר האמא איבדה שפיותה והאבא נטש אותן.
כבר בתחילת הסיפור האמא משתחררת מבית החולים לחולי נפש ועוברת לגור עם רונה ביחידת דיור הקטנה בחצר של האחות.
מכאן הדמויות מתחילות להתפתח ולאוו דווקא לכיוונים הצפויים. פתאום יציבות נפשית היא משהו הרבה יותר מאתגר ממה שנראה לעין ומוסכמות חברתיות נפרצות לכל מיני כיוונים.

מירה מגן רוקמת פסיפס אנושי מרהיב באמצעות כתיבה איכותית. עם כל עמוד שעוברים לאט לאט אתה מרגיש חלק מהמשפחה המאתגרת הזאת. חלק מהטירוף שלהם.
הדמויות המעטות בספר מראות לנו כי החיים הם לא מה שהם תמיד נראים כלפי חוץ ורב הנסתר על הגלוי בכל מה שקשור לנפש האדם.
מומלץ!