קראתי את הספר לפני זמן מה ורק כעת אני כותבת אודותיו היות שנדרש לי זמן לעכל את הדברים.
הספר מכיל המון כאב: כאב לקרוא על ילדה טובה, מצטיינת, מוכשרת בהרבה תחומים (ריקוד, כתיבה ועוד), כאב לדעת שהילדה הזו יכולה הייתה להגיע לגדולות ובמקום זאת טמונה באדמה על לא עוול בכפה. כאב על ההורים, על האב שמת מצער ועל האם שעדיין מתמודדת ונושאת את עול הכאב על כתפיה, על האחים שאיבדו את אחותם וקצת גם את הוריהם.
הספר כתוב בקולה של האם אילנה. הספר נכתב על-ידי עיתונאית שסיקרה את המקרה מתחילתו ובינה לבין אילנה ראדה נוצר קשר קרוב. הספר כולל פרטים שנחשפנו אליהם דרך כלי התקשורת אך גם מחדש, בעיקר מבחינת הפן האישי. כך, למשל, כולל הספר קטעים מתוך מחברת שירים שכתבה תאיר. הרבה מתוכן המחברת נכתב בסמוך להירצחה של תאיר. המחברת התגלתה לאחר הרצח ולדבריה של האם אילנה המחברת מעלה סימני שאלה רבים וגם קטעים מעבודת השורשים שכתבה תאיר ובה היא מספרת על עצמה, תוך עדותה שלה עצמה על תכונות האופי שלה.
כמו כן, כולל הספר את נקודת מבטה האישית של אילנה על השתלשלות האירועים ולאורך כל הספר מודגש הקשר המיוחד שהתקיים בין האם לבת ומשתקף שהיו בלתי נפרדות כמעט.
הספר חשוב לדעתי משום שרוב הדיווחים בתקופה האחרונה אודות הרצח התמקדו בזדורוב ונראה כאילו תאיר עצמה נשכחה ואילו כאן חוזרת תאיר למרכז הבמה ומקבלת את הכבוד הראוי לה. כל שנותר לומר: תאיר, תהא נשמתך צרורה בצרור החיים. יהא זכרך ברוך, המשיכי להאיר לאמך את הדרך ולתת לה את הכוחות.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
