• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
ציפור ישנה

ציפור ישנה

מאת יוכבד רייזמן

הביקורת של יוסי נינוה

תמונה של יוסי נינוה
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
5.0
ציפור ישנה

ציפור ישנה

מאת יוכבד רייזמן

הביקורת של יוסי נינוה

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
תמונה של יוסי נינוה
הוצאה לאור:עם עובד
שנת הוצאה:1998
סדרה:ספריה לעם #448
קטגוריה:ספרות מקורית
הקודמת
נוריקוסאן
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
לפני 14 שנים

“הגעתי לספר הזה מתוך סקרנות, אחרי שקראתי את הביקורות של אנקה ושין שין (תודה!), אבל הספר שבה אותי מיד”

40/42
ביקורות על ציפור ישנה
הבאה
דקלה
דירוגדירוגדירוגדירוג

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 8 שנים•1 דקות קריאה

ספר מצויין.
חייה של משפחה חרדית בעשורים הראשונים של המדינה.
חיי משפחה מורכבים: אלמנה הנישאת שנית ומגדלת ילדים לא לה, כלה שחתונתה מתבטלת, ניצולי שואה על סבך בעיותיהם.שכנה עם בת בעלת פיגור, וכולם חיים יחדיו בשכונה אחת ומשתדלים לצוף על פני החיים הקשים.
הכתיבה מרתקת, לוח הזמנים נע אחורה וקדימה ביד אומן.

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של בת-יה
בת-יה
תמונה של יונתן בן
יונתן בן
תמונה של dina
dina
תמונה של כרמלה
כרמלה
תמונה של yaelhar
yaelhar
תמונה של אירית פריד
אירית פריד
תמונה של רויטל ק.
רויטל ק.
תמונה של Mira
Mira
11קוראים|גיל ממוצע62|73%נשים

על המבקר

תמונה של יוסי נינוה

יוסי נינוה

ותיק
חבר מזה 9 שנים
284 ביקורות•1 נבחרות•2,040 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מקורית•ספרות מתורגמת•מתח ריגול והרפתקאות
תמונה של יוסי נינוה
יוסי נינוה
ותיק
חבר באתר מזה 9 שנים
ביקורות284
ביקורות נבחרות1
לייקים שקיבל2,040
דירוג ממוצע4.2 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מקורית122ספרות מתורגמת91מתח ריגול והרפתקאות33

דיון על הביקורת

אין תגובות עדיין

אין תגובות עדיין

היה הראשון לשתף את המחשבות שלך על הביקורת

ביקורות נוספות של יוסי נינוה

100 חורפים [מאה חורפים]

100 חורפים [מאה חורפים]

מיכל שלו

נהניתי מאוד. באחת מתחנות הרכבת בארון הספרים בלי לדעת מאומה על הספר והסופרת - ראיתי, לקחתי. נהניתי מאוד מיכולת הכתיבה, והיכולת ליצור למספר רב של דמויות, לכל אחד סיפור עשיר ומעניין. עלילה מעניינת המשתרעת מ 1883 בפולין ועד 1973 בישראל. לא הוצאתי אותו מידי עד לסיומו. בוודאי שאנסה ספרים אחרים של מיכל שלו.

אתמול•
★★★★★
•יוסי נינוה
לווייתן ברוח

לווייתן ברוח

חיים באר

גם אני סבור שחיים באר הוא מן הסופרים המעולים שלנו, וידיעתו בנבכי המסורת היהודית על כל שנותיה ותהפוכותיה מדהימה. ספרו: "אל מקום שהרוח הולך" הוא מן הספרים הטובים שקראתי בכלל. בשמחה גדולה ובצפייה גדולה חיכיתי לחוויה ורכשתי את ספרו החדש: "לווייתן ברוח". אך לצערי, ולאכזבתי הרבה נאלצתי לנטוש אותו לאחר כ 50 עמודים, למרות כל המאמצים להמשיך, בצפייה שאולי ישתנו דברים.
הספר גדוש במקורות יהודים לעייפה, והם כיסו על ייעודו - סיפורה של קהילה יהודית בעיר הגרמנית רגנסבורג. אני מכיר ומוקיר את התרבות היהודית לדורותיה, אך בספר הזה המלל על אגדות ומדרשים הלך ותפח עד שהתעייפתי. צר לי, אלא לאמר, שהספר אולי נועד ליחידי סגולה בלבד. וחבל. כי כגודל ציפייתי כך גודל אכזבתי.

לפני שבוע•יוסי נינוה
גוטפרוינד

גוטפרוינד

שאול אולמרט

ספר עצוב, על יחסי חברות עמוקים של שני חברים - זוהר ויפתח - מילדות ועד לסיומם הטראגי. יחסים המגיעים לידי אהבה הומוסקסואלית ביניהם. הסיפור מסופר בשני קולות: האחד מסופר בגוף שלישי (כתוב באותיות שמנות) על חייו של זוהר בבוסטון, והשני המסופר בגוף ראשון (אותיות רזות), יומנו של של זוהר על ימי ילדותו ועד בגרותו והתפתחות יחסיו עם יפתח. הספר ריתק אותי בשל הכתיבה המושכת, האופן שבו מסופר על ידידות מיוחדת, ודרכו הטראגית של יפתח הגאון המרתק באישיותו.
מומלץ מאוד.

לפני שבוע•
★★★★★
•יוסי נינוה
הילדים הם מלכים

הילדים הם מלכים

דלפין דה ויגאן

והפעם בקצרה !!
סיפור המציג את אחת הבעיות של חיי העולם כיום: הטלפון הנייד. משפחה, שהאם מחליטה להפוך את ילדיה לכוכבי "סטורי", ומצלמת אותם בכל שעה ובכל מצב (חוץ משירותים ומקלחת), והופכת אותם לכוכבי רשת, ואת חייהם לאומללים. התוצאות יישארו חרוטות בנשמתם בימי בגרותם. הספר כתוב היטב, מעניין ומושך ומתאר את חיי המשפחה "מאגרא רמא לבירא עמיקתא". יש בו אזהרה חמורה ביותר לתופעה הנוראית הזו. הספר מאוד מאוד מומלץ.

לפני שבועיים•
★★★★★
•יוסי נינוה
איפה הבית

איפה הבית

שרה אהרוני

פיניתי את זמני, עד שסיימתי את הספר. תוך יום וחצי קראתי אותו בשלמותו.
מרתק, מעניין, ומושך הלאה הלאה, אפילו סוחט דמעות בסופו.

לפני 3 שבועות•
★★★★★
•יוסי נינוה
אגדת עטרה

אגדת עטרה

דפנה ברשילון

מלבד העובדה, שהספר קריא ומעביר זמן, לא מצאתי משהו שיתאים לדברי ההלל שעל הכריכה האחורית או בדברי השבח של קודמיי. היתה לי צפייה להכיר את עטרה שטורמן, שאיננה מוכרת, כפי שמוכרת משפחתה או בעלה בטרגדיות שפגעו קשות במשפחה. אך שסיימתי את הספר, לא ידעתי יותר, ממה שהתחלתי לקרוא בו. גם סיפורה של שחר - עובדת המוזיאון המהווה כ 95 אחוז מן הספר, אשר מנסה להחיות ללא הצלחה את דמותה של עטרה שטורמן, אינו שווה עלילה כתובה.

לפני 3 שבועות•
★★★★★
•יוסי נינוה
רגשות מעורבים

רגשות מעורבים

ליעד שהם

"ספר טיסה" בנוי היטב, מרתק ומלאכת מחשבת של הסופר. בנוי כמיטב המותחנים: הטעיה עד העמודים האחרונים בתעלומה: מי הרוצח ? וכמובן, מפתיע. קראתיו כמעט ללא הפסקה.

לפני 4 שבועות•
★★★★★
•יוסי נינוה
סימנים כחולים

סימנים כחולים

אמילי מואטי

לאחר שסיימתי לקרוא את ספרה המצויין: "קוראים לזה חיים" (ראה ביקורת), פניתי לאחור אל ספרה הראשון: "סימנים כחולים". בקצרה מצויין. הוא לא רק מצויין רק בסיפור העלילה המרתק, אלא גם מהווה אתגר ספרותי: שפה נהדרת, כתיבה משולבת של עבר ועתיד המהווה אתגר לקורא, ושליטתה בנושאים שונים כ: פסיכולוגיה - טראומות, ומשברים נפשיים, מערכת החוק הצרפתי, העיר פריס שהיא מקום התרחשות העלילה. זכייתה בפרס "ספר ביכורים" מוצדקת בהחלט.

לפני 4 שבועות•
★★★★★
•יוסי נינוה
לינדנברוק

לינדנברוק

ירמי פינקוס

נטשתי את הספר באמצע.
כל הכתוב על הדף האחורי של הכריכה מלמד, שכותבו קרא חלק קטן מהספר. הכותב מכיר רק דמות אחת מתוך הספר!! אבל ככל שמתקדמים בקריאה התחילו להתווסף עוד עוד דמויות. וכולן נקשרות לשדה התעופה השכוח "רודולף שול" בלינדנברוק אשר בגרמניה. אי אפשר להתעלם מיכולתו הספרותית הנהדרת ומעוצם דמיונו של הסופר, כשהוא יוצר לכל דמות ודמות חיים מורכבים משלה. מלבד אותו מיקי לוינסון, שהוזכר על הכריכה האחורית, אנו פוגשים את אביו ואמו של מיקי, את שמעון השמן, מוניקה מיור השדכנית, 7-8 עובדות הניקיון בשדה, המוזג בבר אולם הנוסעים - ועוד כאלה, שטרם פגשתי בהמשך, וכל אחד עם סיפור חייו, חלקם מסופרים בגוף ראשון וחלקם בגוף שלישי. הייתי זקוק לנהל רשימה שמית עם ציון תפקידו בעלילה של כל אחד, כדי להשתלט על המשתתפים... בשלב מסויים חשתי שאין כיוון ואין מטרה. נפרדתי מהספר.

לפני חודש•
★★★★★
•יוסי נינוה

ביקורות נוספות על "ציפור ישנה"

ציפור ישנה

ציפור ישנה

יוכבד רייזמן

לפעמים, כשנדמה לנו שכל השמשות שלנו שוקעות בו-זמנית, מתחשק שלא לצאת מהמיטה אף פעם. ומה הפלא? רימו אותנו, העולם זה לא מה שהבטיחו לנו.

זה מתחיל דווקא לא רע. אנחנו קורמים עור, גידים ונשמה תוך שכשוך במימיו החמימים של הג'קוזי האולטימטיבי, נושמים דרך שנורקל שמחובר לנו לפופיק. המיקום – בבטן ההריונית של אמא – מרכזי ושקט. הדירה אמנם קטנה ואין בכלל כווני אויר, אבל טוב לנו ככה, נוח ונעים. לו היינו יודעים לשיר בשלב הזה, היינו שרים "אלי, אלי, שלא יגמר לעולם". אבל זה נגמר, אוהו, כמה מהר שזה נגמר. מתברר שזה לא ממש שלנו, המקום הזה, זה בשכירות קצרת-טווח, וכשאנחנו צומחים לכדי משהו שמתחיל להיראות כמו מישהו, דוחקים אותנו משם אל פסטיבל של אורות מסמאים, קולות רמים ודודות צובטות.

למזלנו, אבא'לה ואמא'לה מתוכנתים לרכך את הטראומה ועוטפים אותנו בצמר-גפן מתוק של אהבה, צעצועים צבעוניים וסיפורי אגדה סכריניים בעלי סוף טוב. שקרנים! מה הפלא שאנחנו מקבלים את ההרגשה שאנחנו מרכז היקום ושהשמש זורחת לנו מהתחת? אבל גם האשליה הזו מתנפצת לרסיסים חיש-קל: הרס"ר בצבא, ואחר כך הבוס המשופם (או הבוסית המשופמת) כבר פחות עדינים איתנו. בהמשך, זה רק הולך ומסתבך. מטופלים באגו ואמביציות, בן-זוג, ילדים, הורים וקריירה, ומתמודדים עם הידרת-סידורים שמספר ראשיה רק הולך וגדל, שכנים מעצבנים, משטרה חדלת-אונים, פוליטיקאים חדלי-אישים, רודנים מאיימים, אנטישמים מתחמשים, תחזיות אפוקליפטיות, טיפולי שורש ותוכניות ריאליטי, אנחנו מנסים להרים את הראש מעל זרם החיים הסוחף אותנו איתו למחוזות אליהם כלל לא רצינו להגיע. וכשהתחושה של "תעצרו את העולם, לעזאזל, אני רוצה לרדת!" מתגברת, אז קורה, בהחלט קורה, שמתחשק לנו להתחבא מתחת לשמיכה החמה – תחליף-רחם סינתטי תוצרת סין – ולהישאר במיטה. אבל בסוף אנחנו יוצאים. בטח שאנחנו יוצאים. אי אפשר שלא לצאת, נכון?

אז מסתבר שאפשר. עובדה – כך בוחרת לעשות פייגי, "גיבורת" הרומן הלא קונבנציונאלי והמשובח של יוכבד רייזמן, "ציפור ישֵנה". פייגי, בת למשפחה חרדית, בוחרת לעשות כך אחרי שהיא חווה את הסיוט הגדול ביותר של כל כלה: החתן המיועד לה אינו מגיע. (למעשה, במקרים רבים הסיוט האמיתי מתחיל דווקא כשהחתן מגיע.) כאשר מתחוורות לפייגי חלק מן הנסיבות שגרמו לביטול נישואיה, היא מחליטה שלא לצאת עוד מהמיטה ולהעמיד פני משותקת ומנותקת, מניחה למרים אמהּ לשאת בנטל הכבד של הטיפול בה שנים על-גבי שנים. אבל בלילות, כאשר מתאפשר לה, היא מתגנבת אל מחוץ לביתה ומנהלת בסתר חיים חשאיים.

טפח אחרי טפח, במשיכות מכחול עדינות ומדויקות, ומתוך נקודות המבט של דמויות שונות, חושפת רייזמן את הקורא למציאות החיים הקשה של משפחתה של פייגי ומכריה, לכעסים, למכאובים ולטינות הרוחשים מתחת לפני השטח. זהו בעיקר עולמן של נשים חרדיות קשות-יום המתמודדות עם צרות בצרורות: עוני, מחלות, אסונות ואובדן, תקוות שנכזבות שוב ושוב. הגברים המעטים המאכלסים את הרומן הם או ז"ל או משקל-קל: כמו בעולם האמיתי, הנשים הן אלו המקריבות ונושאות בעול.

זהו אינו רומן שמח (אפשר אפילו לכנותו טראגי), אבל הוא ישמח אוהבי ספרות. הדמויות עגולות ומעוררות אמפתיה, והכתיבה מדויקת, חכמה, עשירה באבחנות דקות ושזורה בהומור שחור וחריף. מומלץ בחום.

לפני 13 שנים•
★★★★★
•עולם
ציפור ישנה

ציפור ישנה

יוכבד רייזמן

כאשר איבדתי את אשתי הראשונה (סרטן, סרטן - לא יודע למה אנשים פוחדים מהמילה הזאת ומכנים אותה המחלה ההיא), הודעתי בעבודה על חופשה ללא תשלום ושכבתי חודשיים במיטה כל היום. רק אני והמחשבות שלי. טוב זה לא בדיוק עשרים שנה כמו פייגי, אבל אתם יכולים להבין את מידת ההזדהות של איתה. אחרי חודשיים התחלתי לצאת לעולם בחזרה ועשיתי זאת טיפין טיפין. ושוב ממש כמו הגיבורה של הספר התחלתי מיציאות ליליות. יש בחיפה קו אוטובוס 200 שחורש את כל העיר לאורכה ולרוחבה. לפייגי היה את ליליה, לי היה את יעקב, נהג האוטובוס הקבוע שלי והפרטנר שלי לנסיעות הלילות חסרות התכלית שלי. שתיים בלילה בעיר המנומנמת (חיפה זה ממש לא תל אביב) ואני ויעקב חורשים את העיר. ואם אתם מתעניינים אז אחרי שלושה חודשים חזרתי לעבודה ולאורח חיים נורמלי. אז פרק הזמן המינימלי הזה ממש לא מתקרב לעשרים שנה של גיבורת הספר, אבל הרגשתי פשוט הזדהות מוחלטת.

אל תתנו לכתיבה הקלילה ולהומור ולציניות ולגרוטסקיות בספר המשובח הזה להטעות אתכם. מאחורי המסווה המשעשע הזה מסתתר הרבה מאוד שברון לב וכאב וסבל ומצוקה ומועקה ותסכול ואכזבה, והסופרת מצליחה להעביר את כל התחושות האלה בצורה מאוד אמיתית ונוגעת ומוחשית ומעוררת הזדהות ובנוסף מעוררת מחשבות ותהיות רבות.

ספר מקסים, מרגש, נוגע ללב ובעיניי מאוד עצוב למרות המסווה של ההומור השחור שמצליח אך במעט לחפות על הכאב שזועק מכל שורה בו. ממליץ בחום רב מאוד!

ותודה לכל חברי סימניה שבזכותם הגעתי אליו.

לפני 10 שנים•
★★★★★
•יונתן בן
ציפור ישנה

ציפור ישנה

יוכבד רייזמן

וְרָאִיתִי אֲנִי אֶת דִּמְעַת הָעֲשׁוּקִים
הוֹלֶכֶת וּנְמוֹגָה עַל לֶחְיָם.
וְרֵיחַ חַרְצִיּוֹת עָלָה מִן הַבְּקָעוֹת
עִם רֵיחַ שִׁטָּה רַעֲנָן.
וּמֵי נְחָלִים הִתְנַפְּצוּ עַל אֲבָנִים
בְּגַל שֶׁל שִׂמְחָה לְחִנָּם.
וְעַל שְׂפַת הַכִּנֶּרֶת הָיוּ מִתְרַחֲצִים
וְרוּחַ לֹא נָשַׁב עַל הַיָּם.
וְלֹא הָיָה מִי שֶׁיֵּלֵךְ עַל הַגַּלִּים
רַק הָמוֹן סִירוֹת וּמִשְׂחָקִים.
וְרָאִיתִי אֶת דִּמְעַת הָעֲשׁוּקִים.

מִי שֶׁיִּרְצֶה לָקַחַת מִן הָאוֹר הָאוֹר
הוּא נַחֲלָתוֹ.
וְכָל אִישׁ יִהְיֶה חָפְשִׁי כְּמוֹ עָגוּר
לָלֶכֶת וְלָבוֹא,
מִלְּבַד אֶחָד
שֶׁהוּא שֶׁלִּי.
וְטוֹב לָעֵינַיִם לִרְאוֹת אֶת הָאוֹר
וּמֵי הַנָּהָר כֹּה חָמִים וּמְתוּקִים
וְדִמְעַת הָעֲשׁוּקִים
מָרָה.

כולנו אגואיסטים, כולנו קרבנות. כולנו אלטרואיסטים, כולנו סדוקים מבפנים, מלאי פגמים. ואם יבוא מישהו ויבחן אותנו מול האור הבוהק, המערטל, חסר הרחמים, מה יראה מלבד חסרונות?
יש סופרים - מעטים - שניחנו בכישרון לצייר את כל המכוער והקטנוני שבדמויות שלהם, בלי להפחית מההזדהות הטבעית של הקורא איתן.
חסר רחמים, אמרתי? רחמים יש כאן ועוד איך; והדמויות, גם אלה שהבחירות שלהן, המחשבות שלהן, המעשים שלהן מעוררים בך חלחלה, יש בהן צד מואר וכן וטוב.

התווכחתי לאחרונה עם חברה על ספר שאהבתי, ספר קודר משהו שכל גיבוריו מונעים מאינטרסים אישיים. החברה שלי אמרה שהיא לא אוהבת ספרים שגורמים לה להרגשה רעה. היא אוהבת ספרים קלים, שמצחיקים אותה ומעלים בה דמעות, "ללכת בדרכך" או "המפתח של שרה", ולמה לו לאדם לקרוא ספרים שגורמים לו לראות את הרע באנושות?
ואני חשבתי, ועדיין חושבת, שספרים נועדו לא רק להנעים את הזמן, אלא למלא אותו. ספר טוב הוא ספר שאני חושבת עליו באובססיביות שבועיים רצופים, שמטריד אותי, שגורם לי להתפרע בעשרות ניחושים על הסיבות הלא נראות, שמעורר בי רצון לשאול את המספר למה לעזאזל הוא מתכוון כאן (מזל שזה גם אפשרי לפעמים).
וספר טוב באמת יכול מבחינתי להיות גם מר ואכזרי ושונא אדם. אם הוא גורם לי לחשוב ולהרגיש ולאהוב ולשנוא, התחושה שאיתה אני נשארת בסופו לא חשובה בכלל. אני יכולה לסיים אותו בחיוך דבילי פרוש על פניי, או בדמעות וקללות כבושות ואיחולים חביבים לסופר הזה, יימח שמו, או בהבעה מהורהרת ומחשבות מתערבלות בעלות כיוון לא מוגדר.
ובכלל, אמרתי לה, הרי גם אני כזאת, אגואיסטית. כל הצדדים המכוערים האלה לקוחים מהמציאות - הרבה יותר מהדמויות המושלמות שאת נהנית לקרוא עליהן. והספרים האלה, באיזשהו אופן, מקבלים אותי אל חיק הנורמליות. וזה טוב.
היא הסתכלה עליי כאילו אני משוגעת והלכה לקרוא את "המתיקות שבשכחה".

את "ציפור ישנה" סיימתי לפני שבוע, ואני חושבת עליו מאז. על כל מה שבלתי אפשרי בו, ואיך ולמה, על פייגי והחרם שגזרה על העולם, על אליהו ועל הסוד שגילה, על יוחנן שכמו כולם כאן הוא הצד הפוגע וגם הקרבן, על מרים ומלה על מסירותן על מרירותן על האמת שבכל זה, על גבריאל ועל אשמה, על מנוחה ששמה לא מתאים לה, על אסתי ועל הזדקקות לאהבה ועל קוצים שמכסים על בכי, על הטוב והרע והמכוער שבדמויות הבדיוניות ובמקבילות שלהן על פני האדמה.
בשעה אחת של קריאה עברתי מכעס לעצב לשנאה לפחד לאשמה לדמעות להערצה שקטה ושוב לכעס, משתוקקת לטלטל את הדמויות, לחבק אותן, לצעוק עליהן, לבכות איתן, להצדיע להן. שנאתי אותן ואהבתי אותן באותה נשימה.

ובסופו?
את הספר הזה סיימתי בעיניים פעורות, נושכת קלות את השפה התחתונה (אני נראית זוועה כשאני מרוכזת בספר) - מדפדפת קדימה ואחורה בניסיון נואש למצוא את ההמשך למנגינה המופלאה, האיומה, הטראגית הזאת, שנקטעה באקורד פתאומי.
ואין המשך. יוכבד רייזמן כבר קמה, הניחה את התווים על הפסנתר, או אולי ליד הצ'לו, וקמה וקדה לקהל.
כפיים, רבותי.





* כשאני כותבת על ספר ישראלי, אני לוקחת בחשבון את האפשרות שהמחבר יקרא את הביקורת. לכן אני נזהרת בקטילות. המחמאות שלי, לעומת זאת, כנות תמיד.

** הביקורת הזאת מוקדשת לשניים: ליוכבד רייזמן, על ספר מופלא ועל שבוע של מחשבות טורדות מנוחה.
ולדן, על הספר ועל טוב לבך, תודה רבה רבה.

לפני 9 שנים•
★★★★★
•פֶּפֶּר
ציפור ישנה

ציפור ישנה

יוכבד רייזמן

מאז שנרשמתי לאתר לקח לי בדיוק כמה דקות לקלוט שיש כאן בין החברים סופרים בעצמם . יש כאלו שמופיעים בשמם המלא ואותם לא קשה להכיר, ויש כאלו שמופיעים תחת כינוי . שמתי למטרה לעלות עליהם ... ההימור שלי היה יעלהר , אלון ושונרא , אבל מסתבר שטעיתי . לפחות בינתיים , כי חבר'ה , עדיין לא מאוחר :-) וכך אחרי שיטוטים רבים בארץ סימניה הענקית , הגעתי אל הספר הזה שכתבה אותו ( אם הבנתי נכון ) חברה באתר .

אפשר לכתוב על הספר הזה באמת המון המון דברים , אבל כל כך הרבה כבר נכתב עליו ואני באמת לא רוצה לחזור על דברים של אחרים . אבל ממש על קצה המזלג : הספר מרגש ונוגע ללב , עצוב מאוד אבל גם קצת מצחיק ( אם אפשר לקרוא לזה ככה , כי ההומור שחור בטירוף ) , הוא מתאר מקרה שקצת קשה לי להאמין שיכול לקרות במציאות - להתחזות במשך 20 שנה למת חי , אבל הסיפור מסופר בצורה כל כך אמינה ומשכנעת , שאני כבר לא בטוח ...

הייתי רוצה לציין שני דברים שהרשימו אותי במיוחד : האחד זה השפה העשירה . איזה שליטה מדהימה בעברית ! העברית מזמן לא הייתה בספרות העברית כל כך עשירה , משובחת ורב גונית , ( וזה בולט במיוחד על רקע ספרי המקור של השנים האחרונות שלדעתי כתובים בשפה רזה וענייה ) . ואגב , כשאני כותב על העברית בספר שהיא רב גונית , אני מתכוון לזה שיחד עם העברית הספרותית הסופרת משלבת כאן גם סלנג ושפה עממית , לעתים עם שיבושי לשון מכוונים , והיא עושה את זה בחן רב מאוד . אהבתי את זה מאוד .

הדבר השני זה הסוף של הספר . מה זה הדבר הזה ? הספר מתנהל לו פחות או יותר על מי מנוחות , ואז פתאום בום טראח עצום ודלי מים קרים ( קרים ? ? רותחים ! ! ) נשפך על הקורא המסכן והספר נגמר . ככה , בפתאומיות , בניגוד לכל הציפיות , כשכל כך רציתי לקרוא על מעלליה של המשפחה המתוארת בספר . עד עכשיו קשה לי להחליט אם אהבתי את הסוף או ש ...... אהבתי אותו מאוד ... הוא קשה וחזק , אבל נראה לי שחזק מדי . זה כבר לא שוקולד בטעם מריר , זה שוקולד בטעם מרור . מה עם קצת חרוסת לקורא המסכן ? ?

בשיטוטים שלי בסימניה הבנתי שאלון כבר כותב ספר . אני מציע ליעלהר ולשונרא ללכת בעקבותיו . ומהסופרת של הספר הזה אבקש במילה אחת קצרה : עוד !

לפני 8 שנים•
★★★★★
•הכוורן
ציפור ישנה

ציפור ישנה

יוכבד רייזמן

סתם ספרים, אני לא קורא. לא מאיזה מקום לא נכון או משהו, פשוט כבר סידרתי לעצמי מספיק ברשימה, ויש כלכך הרבה שמעניינים אותי, שנדיר שאני סוטה קצת ופונה לכאלה שאנונימיים בשבילי.

''ציפור ישנה'' הגיע אליי בזמן ספציפי שבמקרה התאים, והדבר היחיד שמשך אותי בתיאור שכתוב על הכריכה מאחורה, הייתה המילה ''חרדית'' שכתובה שם בהקשר של העלילה.

נו נו, אז טריגר יש, ומן הסתם שכשאתחיל לקרוא, אחפש את מה שבגינו בחרתי דווקא את הספר הזה.

ו... נו מה, אני אישית קצת התאכזבתי. הקו הכביכול חרדי שנושא את העלילה, לא הרגיש לי נוכח בכל הצבע שלו ולפעמים היה נראה שרק במקרה הסופרת בחרה לבסס אותו ככזה (מן הסתם היא ג''כ חרדית מסוג כלשהו, לא הצלחתי לחלץ עליה שום פרט מעבר לעובדה שהיא גרה בבני ברק ושקוראים לה ''יוכבד רייזמן'')

ככה או ככה הספר בסדר, הוא יכול לעבוד, מי שלא אני יכול להנות ממנו המון, אבל אני לכשעצמו לא נהניתי ממנו כלכך.

פייגי, היא בת לאמא ואבא. אמא מתוסבכת שהתחתנה בגיל מבוגר יחסית עם אלמן, שאשתו (היפה יותר) נפטרה בגיל צעיר והשאירה לו 4 ילדים. כמובן כל הקונפליקטים והרגישויות שמגיעות עם זה, אבל ביום בהיר אחד אחרי שהחתן המיועד של פייגי מחליט להיעלם, היא מחליטה לשכב במיטה, ולהפוך ל''צמח'' בצורה יזומה. מה זאת אומרת? בימים וכלפי חוץ היא מענה את הסובבים אותה ואת אמא שלה (שהיא בת יחידנית אליה) בתור צמח ונטל, ובלילות היא קמה ומנסה לחיות חיים, עם כמה שהם יכולים להיות כאלה.
לפחות עד לסוף הכלכך טראגי שלמרות הכל כן מתח אותי.

עכשיו לא יודע, מילא היה איזה עסיס טוב של מנטליות ותרבות חרדית, או איזו התמודדות עם צורך נפשי אמיתי שתלוי בעקבות המצב, סבבה. אבל כל המתכון הנוכחי של הספר לא מצא חן בעיניי, ולרוב הכתוב והדמויות לא מצאתי את עצמי מתחבר, ולפעמים אפילו הרגשתי קצת כעסתי על חלקן.

רק אחרי שכתבתי את כל זה, הבחנתי בביקורות המהללות מאוד מאוד את הספר, בין היתר דווקא את השפה החרדית כביכול את האווירה, וכן השפה ''השחורה''.
ובכן, קצת מאכזב שלא מצאתי מכל זה. לגבי האווירה החרדית, מצטער אך גם כשהיא מוזכרת היא לא נשמעת, ולא מורגשת המנטליות המוכרת, שלה ציפיתי;
לא מספיק לי כמה מילים כמו ''קארטופעל'' ולא מספיק לי רק לציין כמה פעמים בודדות איזה מושג הלכתי נדוש, אני רוצה את הג'וס המשפחתי, המנטליות והשפה במלואה. קשה לי לקרוא על דמויות ולהתעלם ממשהו שאמור להיות טבוע בהן.

אוקצור, הספר יכול לעבוד ומצב גדול שהוא יעבוד, לכם, ופה הרווח הגדול שלכם :)

לפני 3 שנים•
★★★★★
•oziko
ציפור ישנה

ציפור ישנה

יוכבד רייזמן

קודם כל אני חייבת לציין שקיבלתי את הספר הזה מאבא שלי, שהוא כותב פה באתר ומכונה כאן צב השעה. אני לא כל כך אוהבת לקרוא כך שיכול להיות שזו הביקורת היחידה שאכתוב. מצד שני הספר הזה עשה לי חשק לקרוא כך ש... ימים יגידו.

כשהייתי קטנה ורציתי יום חופש מבית הספר, נהגתי לעשות את עצמי חולה. בשלב מסוים הייתי צריכה לגוון, כי זה כבר היה חשוד שכל פעם אני סובלת מכאבי ראש נוראיים או שהגב שלי נתפס... פעם אחת ובאופן מאוד מקורי, עשיתי את עצמי כאילו אני סובלת מגיהוקים בלתי נשלטים. כן, זה נראה הזוי ומגוחך, אבל כשהילדה הקטנה שלך מגהקת במשך עשר שעות ללא הפסקה, זה ממש מדאיג. בסוף מה שקרה זה שכנראה מכל זיופי הגיהוקים האלה התחלתי לסבול מגיהוקים אמתיים. פשוט גיהקתי במשך שעות בלי יכולת להפסיק. אז ממש לא נהניתי מיום החופש שתכננתי לעצמי, ובמקום לראות סרטים בכיף, מצאתי את עצמי הולכת לרופא.

המקרה הזה שלי מאוד מזכיר לי את המקרה של פייגי, גיבורת הספר. היא כל כך נכנסה לתפקיד שהיא כפתה על עצמה וההתחזות שלה היתה כל כך מוצלחת, שאני חושבת שבסופו של דבר זה כבר הפך להיות חלק ממנה באופן שהיא בעצמה קצת איבדה את הכיוון בין אמת ושקר, בין מציאות לדמיון. אתם יכולים להבין עד כמה חשתי עימה הזדהות מלאה. וכמה שהזדהיתי איתה, גם כעסתי עליה. אפילו מאוד. כי היא הרסה לעצמה את החיים. ומיד סלחתי לה, כיהדמות שלה כל כך מרגשת, כל כך נוגעת ללב. המצב שנכפה עליה היה קשה, אבל היא בחרה בדרך תגובה קשה עוד יותר, באשר אבדתי אבדתי, כשהיא מבטלת לגמרי את עצמה ואת כל החיים שלה ובוחרת בדרך של הענשה עצמית הכי קשה שיכולה להיות ולא רק הענשה עצמית אלא גם פגיעה מכוונת באנשים אחרים. ולא סתם אנשים אלא האנשים הקרובים לה ביותר. הפרקים של פייגי מסופרים בגוף ראשון ודרך הסיפור הזו מגבירה את ההזדהות עם הדמות, עם התחושות שלה, הייסורים שלה והכאבים שלה.

באופן בלתי צפוי לחלוטין הסופרת מצליחה לשלב גם כמה רגעים (רגעים קטנים של חסד אני קוראת להם) של חוש הומור בריא ושל שמחה שמצליחים להשכיח מעט את הסבל והמצוקה והכאב והתסכול שמלווים את (חוסר) חייה של הגיבורה. ודווקא כשהצלחתי קצת לחייך בתוך כל המר והעצוב הזה, הגיע הסוף של הספר (היותר מדי קצר) הזה. והסוף הזה טלטל אותי לגמרי. לא אספר פרטי עלילה ורק אומר שהסוף הזה מצמרר. פשוט מצמרר. סוף שאי אפשר להישאר אדישים אליו.

ועוד משהו: ספר טוב מגלה לך עולמות חדשים. פותח לך חלונות למקומות שלא הכרת. הספר היפה הזה לא רק פתח לי חלון אלא פתח לי דלת. הספר מתרחש לפני כמה עשרות שנים בסביבה חרדית שלא מוכרת לי ומתאר אורח חיים שהוא זר לי. ובכל זאת הוא הצליח לרגש, והוא עשה את זה בגדול.

אני יושבת מול המחשב ומחפשת מילה אחת שתגדיר את הספר הזה, ואני חושבת שמצאתי אותה. מטלטל - זאת המילה. מומלץ בחום.

לפני 9 שנים•
★★★★★
•מיכל
ציפור ישנה

ציפור ישנה

יוכבד רייזמן

אחת הפנטזיות הנפוצות ביותר של בני אדם היא ביקור בהלוויה של עצמם. אתה שוכב לך בתוך ארון וכולם בוכים ומהללים אותך, מספרים איך היית איש משפחה מסור, אהוב על בריות, עוזר לזולת, יפה, כאריזמטי, בעל חוש הומור ומה לא. מצד שני, אולי גם תשמע דברים שלא כל כך ינעמו לאוזנך. כל אחד והסיכונים שלו...

ביום בו החתן של פייגי לא הגיע לחופה, היא החליטה להרוס את חייה וחיי משפחתה. כאשר היא מצליחה לעבוד על כולם - רופאים, אחים, חברים וגם על אמה, הצליחה לזייף מן מצב קטטוני בו היא שוכבת בקומה משונה במשך עשרים שנה. בעקבות החוויה הזאת, כל המשפחה עוברת טראומה וליד מיטתה של החולה המדומה נפתחים פצעים שכבר הגלידו ונוצרים פצעים חדשים.

בעיניי דמות טובה היא דמות שאני מפתחת כלפיה רגשות עזים. אהבה עזה חשתי לאוזפה של אלזה מורנטה, רחמים עזים חשתי כלפי יערה של צרויה שלו והערצה כלפי ידיגיי של אייטמטוב. בדומה לכל אלה, במהלך הקריאה פיתחתי שנאה עזה לפייגי. בתום הקריאה נשארתי עם השנאה הזאת ולא ידעתי מאיפה זה בא. ואז נזכרתי.

הדחקתי הרבה דברים בחיי וגם את החוויה שנאלצתי לעבור בהיותי בת פחות מעשר. סבתא רבתא שלי הפכה להיות משותקת בכל הגוף בעקבות התקף שעברה כשהייתי בת חמש בערך. כולנו גרנו באותו הבית וסבתא שלי טיפלה בה כמעט לבד - קילחה אותה, החליפה סירים, האכילה אותה ובעיקר ניסתה לשעשע אותה כמה שאפשר וכל זה במשך חמש שנים עד שנפטרה. גם בראשה לצערי לא הייתה כל כך צלולה וצעקותיה היו מהדהדות בחדרים. ראיתי מה זה עשה לסבתא שלי, לאמא שלי, לדודה שלי וכנראה בדיעבד גם לי, לכן שנאתי את פייגי.

חזרתי על זה כבר לא פעם, כל פעם שאני רואה ספר שכתוב בשפה כל כך יפה שחודרת לי לתוך הלב, אני מקנאה. כן, כן, אדם קטן וקטנוני אני, אבל מה לעשות? אבל יחד עם הקנאה הזאת באה השאלה, למה לעזאזל, אין ספרים נוספים של אותה הסופרת שאפשר לגמוע בשקיקה? למה למנוע מאיתנו את העונג הזה?

לפני 13 שנים•
★★★★★
•נתי ק.
ציפור ישנה

ציפור ישנה

יוכבד רייזמן

כאשר נרשמתי לאתר, שמתי לב שיש לא מעט ביקורות של שתיים שלוש מילים בנוסח "ספר מדהיםםםםם", ומצד שני המון ביקורות ארוכות ומפורטות ומאוד יסודיות ומושקעות. מה שהיה חסר לי מעט זה ביקורות קצרות שייתנו התרשמות שהיא מצד אחד תמציתית ומצד שני מנומקת. החלטתי לקחת על עצמי את המשימה ולעמוד בכך בביקורות שלי ולהביא אותם בצורה אחידה: מה אהבתי, מה לא אהבתי והשורה התחתונה של הביקורת. למה אני מספר לכם את זה? כי על הספר הבא אפשר לכתוב ביקורת ארוכה במיוחד וזה ממש מדגדג לי לעשות את זה, אבל החלטתי להישאר נאמן להחלטה שלי. אז יאללה לעבודה..
מה אהבתי?
• אתחיל דווקא מהסוף: סוף של בום-טראח, כמו שאני אוהב – חזק,מטלטל, מדהים, סוף שהוא סוג של אגרוף בבטן של הקורא.
• חוש ההומור – פרוע מאוד, שנון, שחור מאוד, בדרך כלל עצוב......בולט לאורך כל הספר. אהבתי אותו מאוד.
• הגיבורה הראשית – הספר הזה הוא ספר של גיבורה אחת ומסביבה הרבה דמויות משנה בעיקר מקרב המשפחה. הדמות של פייגי כבשה אותי לחלוטין באנושיות שלה וברגישות שלה ואפילו במופרעות שלה (עשרים שנה במיטה, ראבק...).
• המבנה של הספר – מאוד מקורי. כל פרק מוקדש לדמות אחרת שהשם שלה מופיע בראשו. הפרקים של פייגי באים בגוף ראשון מפיה , והפרקים האחרים מובאים בגוף שלישי מפיו של המספר הכל יודע. זה יוצר פסיפס רב גוני מאוד של תיאורים.
• השפה. עושר לשוני מדהים. שימוש נהדר בשפה העברית. שימו לב למשפט הפתיחה של הספר : פעם הייתי ציפור, עכשיו אני פוחלץ מקורקע, עטופה בפקעת קשה להתרה של עשרים שנות התפרקדות במיטה. משפט פשוט מדהים בעיניי. ויחד עם כל המשלב הלשוני הגבוה נמצא גם שפה עממית ונמוכה במקומות המתאימים בדיוק,וזה מעניק הרבה אותנטיות לספר: "גיברת, הכל פה, חשבון גמרתי." וגם- "זה כל הרוסיות גנבות".
• הטראומה שהשואה השאירה אצל הדמויות. זה לא ספר שואה, אבל השואה כל הזמן ברקע, נוכחת, לא מרפה והסופרת מתארת יפה מאוד את הצלקות שהיא מותירה בנפשות של הגיבורות. מזכיר לי קצת את ספרי הדור השני של ליזי דורון.
• בגב הספר כתוב "ספורה של אישה בת למשפחה חרדית". לא מסכים כל כך כי הנוכחות החרדית בספר היא ממש ברקע. זה לא ספר על חרדים- זה ספר על אנשים.
מה לא אהבתי?
• כלום.
בשורה התחתונה: ספר מהשורה הראשונה.

לפני 9 שנים•
★★★★★
•קצר ולעניין
ציפור ישנה

ציפור ישנה

יוכבד רייזמן

אילו היו אומרים לי לפני זמן קצר שאני אתענג על מעדן מלכים בדמות ספר שבו מככבות נשים חרדיות קשות יום מעיר הקודש האהובה עלי בני ברק, בטוח שהייתי סופק כפיי ומפריח לחלל האוויר איזו תשובה צינית מוחצת... אבל מה לעשות שהמציאות באמת מפתיעה מכל דמיון ומצאתי את עצמי מתענג באמת ובתמים, ולא "מתענג" בלשון סגי נהור כפי שחשבתי לפני הקריאה.

מה טומן בחובו מעדן המלכים הזה? מה לא. יש כאן כמויות עצומות של חוש הומור שחור ומאוד מודע לעצמו, דרמה משפחתית משובחת, שימוש מדהים בשפה העברית: שפה ציורית, עשירה, רבת פנים, בדרך כלל גבוהה ולעתים נמוכה במתכוון – אבל לכל אורך הספר יפה וכובשת. יש לנו גם תיאור מרגש של נושאים כבדי משקל: קודם כל מערכת יחסים מאוד בעייתית בין אם לבתה, וכמו כן - נישואים שניים, מערכת היחסים בין ילדים לאמם החורגת, התמודדות עם גידול ילדים בעלי צרכים מיוחדים, התמודדות עם הצלקות שמותירות זוועות השואה. כל הנושאים הללו נדונו כבר אינספור פעמים באינספור ספרים ישראליים, אך דווקא משום כך הספר הזה ראוי לציון במיוחד, כי הוא מיטיב לתת ביטוי ייחודי, מרגש ונוגע ללב לנושאים "שחוקים", כביכול.

עולים מבין דפי הספר גם נושאים שלא הרבה נכתב עליהם, כמו ההתמודדות הקשה והמתסכלת עם בעיית הגמגום. הסצנה שחותמת את הספר, שבעיית הגמגום מופיעה בה, בד בבד עם כמויות נדירות של חוש הומור שחור במיוחד, היא כמו מכת אגרוף המונחתת על הקורא, ומעצימה את כל המעלות הרבות שבהן הספר ניחן.

ספר מעולה. אותי אישית מה שכבש במיוחד היה חוש ההומור השנון שמופיע לאורך כל הקריאה, וזה בולט דווקא משום שהסיפור עצמו עצוב. הסיפור עצוב, אבל הספר מצחיק. גדול.

לפני 10 שנים•
★★★★★
•צביקה
דירוג
3.0
לפני 9 שנים

“הגעתי אל הספר הזה עקב הביקורות המאוד ממליצות פה בסימניה. לצערי אני לא שותפה להתלהבות הכללית. אמנם”