נזכרתי במשהו שקרה פעם, כשהייתי קטנה. אני כבר יותר מארבעים, אז באמת עבר הרבה זמן מאז שהייתי קטנה. בכל מקרה זה היה ספר, ולמעשה סדרת ספרים שאהבתי מאוד. קראו לה "הלקחנים" והגיבורים שלה היו פוד, מעונית והררית. משפחה של יצורים בגודל עכבר שחיים בחור בקירות הבית, ומתפרנסים מגניבות. מתקינים לעצמם וילונות מממחטה שתלויה על מסרגה, כסאות מסלילי חוטים וארוחה שלמה מגרגיר אפונה. כמה זה חמוד! שעות ביליתי בדימיונות על משפחה כזאת שנמצאת אצלי בקירות החדר ולוקחת את כל סיכות הביטחון והכפיות שלא מצאנו אף פעם. כי קטן זה חמוד, וחילוף ממדים הוא משהו שמושך את הדמיון. בעיקר כשמדובר בדברים קטנים יותר מאיתנו, שלא לומר קטנטנים ממש. מי לא אהב לצפות בטוי סטורי או בבאג לייף?
אז גם טובי לולנס הוא קטן. קטן מאוד אפילו. הוא בן שלוש עשרה וגודלו שני מילימטרים. הוא חי בעץ. כלומר כל העולם שהוא מכיר הוא עץ. וכל העולם שהוא מכיר, כל תושבי העץ הקטנטנים כמותו, רודפים אותו. הספר נע בין ההווה לעבר ומספר איך אבא של טובי היה מדען חשוב עד שירד מחשיבותו, איך קומם עליו את כל העולם המוכר, ואיך טובי בסיוע כמה מידידיו שורד את המרדף אחריו. חמוד. עם שימושים רבי דימיון לעלים, לענפי עץ קטנים, ולחדקוניות שנוגסות בעץ.
עד כאן - ממש חמוד, וכיפי כזה אפילו. עם זאת, לא נהניתי מהספר בלב שלם. לא רק בגלל שאני כבר לא כל כך צעירה ופחות מתלהבת מדברים חמווודים, אלא בעיקר בגלל שהכותבת גייסה את העלילה החמודה לטובת אג'נדות אקולוגיות ופוליטקלי קורקטיות. בהתאם לכך כל הרעים הם טייקוני ממון אכזריים ומכוערים שמתעניינים רק במיכון ותו לא. אז ספרות מגוייסת אני פחות מחבבת. ולכן אעדיף לחזור ללקחנים החביבים.


















