"מתבגר אמריקאי לא חרמן, בעל נפש רומנטי שמחפש את ה-soul mate שלו, רגע חכו לאן הלכתם זאת רק נקודת הפתיחה מכאן האמינות הולכת להידרדר! יש לו שני חברים-הכי-טובים שהם פחות או יותר גרים אחד אצל השני, תומכים אחד בשני ומשתפים אחד את השני בפתיחות יוצאת דופן ובדיאלוגים שנונים באופן יוצא דופן לא פחות (הייתם חושבים שזה שהגיבור שלנו היה מאוהב באיזשהו שלב באחת משני החברים האלו ונישק אותה שבועיים לפני שהיא יצאה מהארון ייצור איזה פלונטר רציני אבל לא לא, הם התגברו על זה באלגנטיות, זה סתם פרט פיקנטי שמתבל את העלילה ברקע). יש לו הורים תומכים ופתוחים ואחות גדולה תומכת לא פחות, הוא די אינטליגנטי בלי להיות גאון לומד בתיכון אמריקאי שבו אין כל כך מעמדות ובלגנים חברתיים וכאלה, וכולם די מכילים וסבבה אחד עם השני. בגדול החיים שלו תותים עד שהוא פוגש את גרייס המוזרה, המסתורית והיפהפיה ומתאהב בה מה שבא לידי ביטוי בעיקר בזה שהוא מנהל איתה דיאלוגים שנונים אפילו יותר מאלו שהוא מנהל עם שאר הדמויות בחייו. הוא מבין הרבה אחרי הקורא את סיפור הרקע שלה שמוביל באופן בלתי נמנע לשברון לב שזה בעצם הנושא של הספר (לכן גם החברים הכי טובים שלו יסבלו מלב שבור כעלילות משנה, שלא נפספס את הנקודה). אבל אל תדאגו, הוא יתגבר. בינינו, עם נתוני הפתיחה שלו - זה באמת לא מפתיע. זה אולי נשמע כאילו שנאתי את הספר, וזה לא לגמרי נכון. הוא קריא מאוד, לא בלתי מעניין, אבל כל כך מלוטש, מתוחכם ומודע לעצמו בשום שלב הוא לא באמת נוגע ללב."

"ספר שעושה חשק ללכת לטיפול או ללכת להיות מטפלת או ללכת להיות מטפלת שהולכת לטיפול (אבל לא מטפלת שמטפלת במטפלים, זה לא) היו כמה קווי עלילה קצת קיטשיים ברמה של מה הסיכוי שהדבר הזה אמיתי, האם טיפול יכול להיות עד כדי כך טוב, למשל סיפור שהוא קצת "איש ושמו אובה" לי מדי, אבל סה"כ נהנתי"

"יוני אומר שהספר הזה בעצם לוקח את ה-7/10 ומשתמש בו כתירוץ כדי לכתוב על מה שבאמת עניין אותו - דיסטופיה שבה מדינת ישראל נחרבת וקהילת ישראלים לשעבר קמה בארה״ב. קצת איגוד השוטרים היידיים. ויש בזה משהו, השימוש ב-7/10 מצמיד אותנו לספר והוא הטריגר והמניע של העלילה, אבל הוא באמת לאו דווקא הכרחי בשבילה. עם זאת, מעניין לציין שדווקא החלק שעוסק בקהילה הישראלית-יהודית-אמריקאית היה החלק הפחות טוב של הספר. זה חלק שבו ניכר הרקע העיתונאי של שנבל, הוא כתוב יותר כמו כתבה מעניינת שסוקרת קהילה מאשר כמו ספר ממש. שאר החלקים של הספר יותר נוגעים."

"סתמי מאוד, לכאורה קצת היסטורי - נערה שקופצת בזמן פוגשת נערים בני ימינו ויש פוטנציאל ללימוד על התקופה ממנה היא הגיעה, אבל זה לא ממש קורה. נשארנו עם ספר מתח בינוני מאוד."

"מאכזב מאוד, נראה מסקרן ומותח, אבל סיום גרוע מהסוג שהורס את כל חוויית הקרעאה."

"חמוד, מופרך ולא לוקח את עצמו ברצינות במידה"

"אני כבר מושקעת בסדרה הזאת, למרות החסרונות, בסך הכל אני נהנית. נראה לי שכבר אסיים אותה."

"למה קשה לי להתעלם מספר חדש בספרייה רק כי הוא המשך של ספר שקראתי? זה לא שאהבתי את הראשון, זה לא שלא ישנתי בלילה במתח מה קורה הלאה... היה מיותר, כמו הראשון."

"נו, זאת אמילי הנרי. אם כבר קראתם ספר שלה - אתם יודעים למה לצפות. אם עוד לא יצא לכם - אתם כנראה לא קהל היעד."

"מרתק וקריא אבל... מבינה למה כמעט כל הקוראים הוסיפו "אבל". כבר מהעובי שלו היה ברור שהוא לא יקיף את פרשיות חייהם והגותם של הגיבורים שלו. הגיוני, הרי על כל אחד מהם אפשר לכתוב כרכים עבי כרס. הוא מתמקד בהקשרים הפוליטיים שלהם, ובפרט פרשיית לבון והעמדות שלהם לאחר ששת הימים, היחס לניצחון ולשטחים. בעוד שהסוגייה השניה בוערת ורלוונטית עד היום ונמתאת במרכז קו השבר האידיאולוגי הישראלי, הראשונה נראית לקורא בן ימינו שולית וחסרת חשיבות. למרות ההסברים שהספר נותן, התחושה היא שמדובר יותר בעניין אישי, עניין של אגו ומריבות בין דמויות ספציפיות מאשר עניין מהותי ועקרוני כמו זה שניסו לשוות לו. ואולי גם זאת אמירה על ימינו...? בכל אופן, התחושה הכללית היא שקיבלנו זווית צרה מדי על שני האנשים האלו, שהיה מקום להרחיב את הספר, את נקודת המבט, את הנרטיב. הזוית הצרה הזאת יחד עם נקודת הסיום שהסופר בחר לספר נותנים תחושה קטועה, תחושה שלא ברור מה, בעצם, ניסה הסופר לומר. הוא סיפר סיפור מרתק, כן, היה קשה לעזוב את הספר באמצע. אבל לאן זה לוקח אותנו? מה כל זה אומר לנו? ואין ספק שענברי רוצה יודע לומר לנו דברים על הכאן והעכשיו, זה ניכר בבחירות ניסוח מסויימות ורמזים קטנים שזורקים את הקורא לימינו. אבל מה האמירה הגדולה - את זה כשלתי מלהבין."

"כבר תקופה ארוכה שכל פעם שאני קוראת ספר בסדרה אני אומרת לעצמי שזהו, זאת הפעם האחרונה, הסדרה הזאת מיצתה את עצמה לגמרי. ואז הבא בתור בכל זאת מתגלגל לידי איכשהו (אם הוא מונח על מדף הספרים החדשים בספרייה ממש מולי כשאני נכנסת לספרייה זה נחשב שהוא התגלגל לידי, נכון?) ואני קוראת אותו. למה? אין סיבה, באמת. ההצדקה היחידה היא ההשקעה המינימלית: הגיבור כבר מוכר אז אין את המחיר של להיכנס לספר חדש, להבין מי, מה, איפה, למה. אין שום מורכבות בספרים האלה, שום רגש, שום מאמץ (טוב אולי קצת, מודה שבספרים האחרונים אני לא ועקבת עד הסוף אחרי מה *בדיוק* המזימה של הרעים ונשארת עם קצוות פתוחים שלא לגמרי בטוחה אם הם אצלי בראש או בספר. הטווויסטים המרכזיים, בכל אופן, צפויים, ובאופן כללי הכל משדר עייפות). מג'ק ריצ'ר, שאף פעם לא היה דמות עמוקה או אמינה במיוחד, אבל בכל זאת - דמות כיפית בספרים הראשונים - נשארה רק דמות קרטון (בסדר, חוץ מהאגרופים שעשויים מברזל). הוא כבר בן יותר משישים, לא שתמצאו לזה זכר בספר, ועדיין לא נמאס לו לחיות כמו נווד שמתנייע ממקום למקום בטרמפים עם מברשת שיניים מתקפלת ודרכון פג תוקף. הוא מבריק, הוא בלתי מנוצח, שום דבר ואף אחד הם לא אתגר בשבילו, הכל קטן עליו והכל יכול להיפתר באלימות ואם זה לא עובד - אז בעוד קצת אלימות. אולי באמת זהו?"

"קריאה חוזרת בשביל הקלטת פרק פודקאסט, ומה אפשר לומר, עדיין אפל ומטריד ויפהפה."

"מתקתק וצפוי, לפעמים זה בדיוק מה שצריך"

"ברור שסיפורי האחים גרים אפלים ואכזריים, כולנו יודעים את זה, אבל קצת שוכחים כי דיסני, כי עיבודים מודרנים, כמו הסדרה השניה של מאייר שמבוססת על אגדות (ולא תורגמה עד הסוף) היא משהו אחר, עתידני ונוצץ ומבדר. פה היא חזרה למקורות הגרמניים של האגדות ושילבה את שר היער והמון שמות גרמניים של יצורי פנטזיה כמו נאכצרר וטאצלוורם שרק הצליל שלהם הופך את הכל ליותר אפל ומצמרר. אז לא נהנתי מאוד (אם כי לא סבלתי מספיק, עובדה שהמשכתי לספר השני). אולי קשה לי להתחבר לדמויות עם כל השמות הגרמניים והמיתוסים האפלים ברקע."

"קטונתי באמת מלבקר את הספר הזה ובכל זאת... התאכזבתי. כמובן שהוא קריא ומעניין וחידש לי דברים שלא ידעתי, אבל ציפיתי למשהו מעבר. ציפיתי לאיזו תובנה חדשה על המגילה, מבט חדש. ציפיתי למשהו שיזכיר לי את תחושת ה-mind blowing שהרגשתי כשקראתי את המאמר של דוד הנשקה על המגילה, או בשיעור מוצלח מאוד של איללת סיידלר על המגילה. זה לא קרה, ההרגשה היתה יותר שהספר עושה סדר, יסודי, מנומק... וזהו"

"כל פעם מתלבטת מחדש לפני עוד ספר בסדרה, האם להשקיע בו את הזמן. תוך כדי אני נהנית, אבל בין לבין אני שוב תוהה למה בעצם. הפער בין הרקע ההיסטורי המורכב, כל מערכת השלטון והתארים והאנשים שצריך לזכור ולעקוב אחריהם והרפרנסים ההיסטוריים, לדמויות הלא עגולות במיוחד והעלילות הלא מורכבות במיוחד ממשיך להפריע לי ואולי אין הדגמה טובה יותר לפער הזה מתוספת הערות השוליים, כביכול מדובר בספר עיון מעמיק, כשחלקן קצת מגוחכות כמו להסביר לקורא מהו שטר מחילה, מהו ספר יהודית או מי זאת קירקה"

"קריאה חוזרת, בתקווה להמשיך לקריאת ספרי ההמשך באנגלית "

"את סדרת סינדר (שלא המשיכו לתרגם) חיבבתי, זה היה קצת מאכזב... אולי זה כל השמות בגרמנית עם האכזריות הנלווית, לא יודעת"

"ליאן מוריארטי עושה ליאן מוריארטי, כלומר ספרים קלילים וקריאים עם טיפונת עומק ויותר מטיפונת הומור. וסך הכל אנושי וכיף שלא מזלזל לרגע באינטליגנציה של הקורא. בספר הזה יש גם הליכה על החוט הדק שבין הסברים רציונליים לנתינת מקום לעל טבעי."