""הרגשתי שאני מוכן לחיות הכול מחדש. כאילו הכעס הגדול הזה טיהר אותי מהרע, רוקן אותי מתקווה, מול הלילה הזה הזרוע אותות וכוכבים נפתחתי לראשונה לשוויון־הנפש הענוג כלפי העולם. עכשיו שנוכחתי לדעת שהוא דומה לי כל כך, קרוב אליי כאח ממש, הרגשתי שהייתי מאושר ושעודני מאושר.""

"המוות...יום אחד כולנו נפגוש בו, כולם מנסים להתחמק ממנו אך הוא בוא יבוא - ומה עוד ניתן לעשות מלבד לחיות את החיים האלו בתור האנשים שנועדנו להיות? להוות דוגמא וצוק איתן לאנשים שאנחנו אוהבים? להיות גיבורים? מהו מוות טוב? למות בזמן הנכון, לשנות דברים לנצח, להפוך כל 'היה' לא רצוי לכך רציתי שיהיה!"

"אחד הספרים הכי טובים שקראתי בחיים הקצרים שלי."

"לא מורכב מידי ומעולה."

"מחזה טוב."

"מיועד למי שרוצה להבין את הספר טוב יותר."

"עמוק."

"סיפור מופלא."

"ספר מאוד מעייף קצר ומדכא, לא חף מפשע כלל וכלל ואנטי מוסרי בעליל. יש בו קסם כלשהו. עדיף למיין את החלקים הטובים שבו ולקבל פרספקטיבות חדשות. לא חסר בו כיעור. לכבד ולחשוד לכבד ולחשוד."

"ציטוט מעניין מהספר: ''הסכין היא ההמצאה היציבה הנצחית והגאונית מכל יצירות האדם. היא האמצעי האוניברסלי ביותר לחתוך את כל הקשרים'' (עמ' 97). זהו ספר מפוספס, מלא חיים ועם זאת גם מאוד מכני, יש בו יותר יתרונות מחסרונות. היתרון הוא שהאנשים יותר אנושיים וחיים מהאנשים של הגרסה האורווליאנית של 1984, יש איזו שמחה כמעט ילדותית באוויר. החיסרון הוא שאני לא אשקר אם אגיד שבהתחלה הספר היה נראה אפילו משעמם, ולמה? הסיבה לכך היא שהגיבור הראשי מפטפט הרבה ולפעמים לא נראה מובן, נטורליסטי וטכני, אך עם זאת קורן. זהו אדם והוא מתמטיקאי, יש לו פרוייקט גדול שיפיץ את בשורת המדינה שבה הוא חי, אבל לאט לאט הכל מתחיל להשתבש. גאוותו והלגלוג שלו על העבר לאט לאט מתקהה בהופעתה של אותה אישה...ואיזו אישה! ומכאן מספיק לחשוף."

"מה הן מחשבות ואיך אני אתאר אותן? מחשבות הן כמו אדם שמביט במראה, רואה בה את עצמו. מה הם החיים וכיצד אני אתאר אותם? החיים הם גן שיכול להיות יפה, והכל בו מוכן והעצים נטויים, אך יש בו מבקרים ולהם קוראים בני האדם, וחלק מהם הרי הם כמו כינורות שחורים אשר מפיקים מוזיקה עצובה שהורסת את השקט והאוויר הצח שיש לגן להציע. מרגע שהאדם נולד מצוי הוא בנפילה."

"מה לא אמרו על הספר הזה והאם הוא לא כבש את עולם הדיסטופיה? אמנם לא הדיסטופיה הראשונה שנכתבה אבל הספר הזה מתמקד בכאב ובגיהנום ודינו של הפרט החי תחת משטרים מוחלטים. מסופר על עולם ומלואו המצוי במלחמה תמידית ומחולק לשלוש מעצמות עיקריות ובאחת מהן אשר שמה הוא ''אוקיאניה'' מתגורר וינסטון. בה מסופרות תלאותיו ביתר גאוניות ועניין. בעולם הזה אין דבר כזה טוב או רע במובן המקובל של המילה, זה או שאתה בעד המפלגה והמעצמה שבמקרה ונולדת לחיקה או שאתה ''מתאדה'' כאן ועכשיו או מאוחר יותר. בואו נלך רחוק יותר ונאמר: הם מרכיבים אותך מחדש ככה שאתה תאהב אותם שוב פעם והפעם באופן מוחלט, ואז הם מנפצים אותך כאילו אתה חזיר חרסינה שדרוש להיפרד מהחסכונות שלו, הכל עד כדי כך פשוט."