"לא אהבתי. לא טראש מספק כמו רומן רומנטי, ובטח לא איכות ספרותית כמו ספר פרוזה של ממש. בתור תוצר בינוני בשני המדדים, הוא די מאכזב."

"קראתי לצורך אחד הקורסים שלי, ונהניתי מכל רגע. רהוט, שנון ואינטליגנטי, מארק בלוך פורש את האני מאמין שלו כהיסטוריון. הספר הוא בעצם טיוטה, וסופו חסר, שכן בלוך לחם במסגרת הרזיסטאנס במלחמת העולם השנייה, נתפס והוּצא להורג. על אף מותו בטרם עת, האסכולה ההיסטוריוגרפית שהיה בין מקימיה משפיעה עד היום. אולי אכתוב עליו ביקורת, אם יהיה לי זמן (חה) - זה מגיע לו. --- הא! כתבתי. אני די גאה בעצמי, לא חשבתי שזה יקרה. זנחתי אותו לכל כך הרבה זמן שאני כבר אמורה להגיש מטלה על הספר הבא."

"שוב, כי אף פעם לא יימאס לי ממנו"

"הספר הזה <I>כל כך</I> טוב, וואו. חכם, מסתורי בדיוק במידה הנכונה, סגנון הומור ייחודי, ושרלוק הולמס זה בכלל בונוס."

"קניתי במבצע הודות להמלצה החמה של רויטל, ואוי, הוא כל כך שווה את זה. התאים לי מאוד עכשיו ספר שמשפט אחרי משפט מספק הזדמנות לגחך ולפעמים אפילו לצחוק בקול. החיים קצת לא הוגנים; תראו את יו לורי, ותראו אותנו, בני התמותה הפשוטים, שבורכו לכל היותר בכישרון אחד, ולא חולמים אפילו על שניים. לא בסדר."

"ספר קטן ונפלא. הומור יהודי משובח יחד עם איזו עצבות עמוקה של עם שאין לו מקום. "תחילה התווכחו אם יש להם או אין להם זמן להתווכח". קלאסי."

"אני יודעת שכולם שונאים אותו אבל אני בכל זאת נוטה אליו חיבה קלה. הוא חמוד."

"השאלתי אותו לחברה והוא שכב אצלה חצי שנה בלי שקראה אותו אפילו (בזמן שאני התגעגעתי אליו נורא ולא זכרתי, בטיפשותי, למי השאלתי אותו). עכשיו היא עברה דירה ובמסגרת המעבר סידרה הכל, נתקלה בו והחזירה לי אותו סוף סוף. קראתי אותו מיד. להווי ידוע לכם שזה ספר נהדר, והעובדה שיש לו המשכים שלא תורגמו היא חרפה. אני אשיג אותם באנגלית, אני מקווה."

"כי דיברנו עליו בשבת וזה עשה לי חשק."

"כן, שוב"

"שם קולע לסיפור עצוב. יהודים היו, במקומות רבים, למעשה בכל מקום שבו פרצה כלשהי אפשרה להם זאת, עילית אינטלקטואלית, לרוב ליברלית. רבים מהם היו פטריוטים נלהבים של מולדתם המאומצת - ששנאה אותם ובגדה בהם פעמים אין ספור. שיא הטרגדיה הם היהודים הגרמנים, שאפילו הנאצים לא הצליחו לבטל לגמרי את תרומתם לתרבות הגרמנית המהוללת... ושחטפו בפרצופם את הפיתרון הסופי. אין אדם יכול להיות גרמני אם מזכירים לו ללא הרף את מוצאו היהודי; וכך, שנים לפני היטלר, חיו יהודי גרמניה המשכילים במין דואליות מוזרה, אמפיבית, קרועים בין משיכה לדחייה, אזרחי העולם ואזרחי גרמניה ואזרחי-אין-מולדת, ואולי הדואליות הזו עצמה העניקה להם את אותו ריחוק אירוני, את אותו חוש מוסרי יציב ולא מושפע, את הגעגועים חסרי השם למשהו שלא היה להם מעולם. זה סיפור שיכול היה מלכתחילה להיגמר רק ברקוויאם, אבל כל גיבוריו העדיפו לחלום אחרת."

"(שוב.) הרהור פתאומי: הארנבונים של ווטרשיפ מצליחים כי הם יודעים לנצל לטובתם איתני טבע (נהר) או גורמים מסוכנים אחרים (קיהאר, הכלב במלחמה מול אפרפא). באופן מוזר זה מזכיר את מקאטוזי מ"אחרון לוחמי השבט"."

"זה אחד הספרים האהובים עלי, בעיקר מפני שהוא מתעסק בשאלות מסוכנות, ועונה עליהן בזהירות רבה, אבל עדיין בחוצפה. על הדרך הוא גם כתוב בכישרון אדיר ומכיל דמויות חיות להפליא ומערכת חברתית-פוליטית סבוכה ומרתקת. חוץ מזה הוא בכלל סוג של פאנפיק. הייתי אלפבה באייקון וזה היה נהדר, ומפה לשם נתקפתי דחף לקרוא אותו שוב. גם בפעם החמישים, הוא סוחף עד העמוד האחרון."

"קראתי בהמלצה נלהבת מאוד, והיא השתלמה. זה הספר השני של נוויל שוט שאני קוראת, ובשני הספרים התפעלתי מהעדר הדרמה שלו. יופיין של הדמויות שלו הוא בכך שאינן גדולות מהחיים. על רקע הדרמה הגדולה של הרקע (ב"על החוף" - אפוקליפסה; ב"נאות דשא" - מלחמת עולם) מתבלטים הגיבורים שלו דווקא באנושיותם היומיומית הפשוטה, ובזה קסמם."

"משלימה את השכלת האסטריקס שלי. בחיים לא ראיתי כל כך הרבה רפרנסים לפתגמים לטיניים במקום אחד. ההומור בסדרה הזאת גאוני."