"לא מספיק מעניין, למרות שאני אוהבת לקרוא על חיי מושבים וקיבוצים."

"יותר מדי סיפורים סתמיים."

"כתיבה לא טובה ופשטנית"

"ספר שני של מקיואן שאני נוטשת. איבדתי עניין."

"הספר המתין בביתי יותר מ-12 שנה. אהבתי את ההתחלה, ההמשך פשוט לא מספיק עניין אותי. הסופר כתוב בסגנון הראליזם המאגי. ואחרי 120 עמ' שקראתי לפני שנטשתי, הגעתי למסקנה שהמחבר מנסה לחכות את גרסיה מרקס, אך לא מצליח להתרומם לרמתו."

"עבר זמנו."

"פרק ראשון מצויין, הן מבחינת התוכן, הן מבחינת הכתיבה והשפה. ההמשך משעמם. נטשתי במחצית הספר"

"בפתיחה הורגשתי מותקפת על ידי המילים. גם בהמשך, למרות שאני אוהבת שפה גבוהה, השפה של הסופרת נראתה לי לא טבעית ומוגזמת."

"לא מעניין. נטשתי אחרי 60 עמ'."

"מה שנראה לי שאמור להיות מרתק מאד, התגלה לי כלא מעניין. זנחתי אחרי 60 עמ'."

"קראתי 150 עמ' די בהנאה ונתקעתי. עברתי לספר אחר. כשסיימתי לא הרגשתי שום צורך לחזור לשייבון. "

"בלב כבד נטשתי את הספר אחרי 150 עמ' (שליש מהספר). זהו ספר השואה הראשון שאני נוטשת. לא יכולתי להחזיק מעמד יותר. הכתיבה מאד מסורבלת ויבשה. מבנה הספר, פרקים המדלגים בין לא מעט דמויות, פוגם בזכרון הרצף העלילתי. חמישה כוכבים לבני משפחת קורץ שהצליחו לשרוד, אך לא לספר עצמו."

"ניסיתי, תאמינו לי, אפילו פעמיים, ולא צלחתי אותו."

"יותר מדי איטי ומינורי עבורי."

"בסביבות עמ' 100 נשברתי. כתיבה לא מספיק טובה."

"כתיבה רדודה ומשעממת. החזקתי מעמד עד עמ' 95. הסיפור המרכזי - היהודים שהגיעו לרפובליקה הדומיניקנית שהיתה המדינה היחידה שהסכימה בועידת אוויאן ב38' לקלוט פליטים יהודים. אך נראה שבעיני המחברת, הנושא אינו יכול למלא ספר מלא. לכן היא שוזרת אותו בסיפור אב מזדקן עם סממנים דמנטיים ויחסיו עם בנו. הסיפור לא מעניין וגם נמאס לי מהטרנד לשבצו בכל ספר שצריך למלא את דפיו."