אני אוהב אדפטציות מיוחדות לסיפורים קלאסיים, ובמיוחד אם זה נשאר בתחום של הפנטזיה והמד"ב. הספר הזה הוא ראשון בטרילוגיה מד"בית סייברפאנקית שמספרת על העולם שלנו אי שם בעתיד אחרי מלחמת עולם רביעית שבה בגדול נחרבו סדרי עולם והאנושות נדרשה לשינויים דראסטיים כדי לשרוד. בעתיד הזה יש גם אנשים שגרים על הירח כבר שנים רבות ולהם יש כוחות מיוחדים. בעולם הזה יש קיבורגים שהם אנשים שנאלצו להחליף איברים בגופם באיברים מכניים והם נחשבים פחות אנושיים בגלל זה.
סינדר הוא בעצם סיפור סינדרלה עתידני שמספר על נערה קיבורגית שחייה אצל אמא החורגת עם שתי אחיותיה החורגות, והיא עובדת לפרנסת המשפחה במכונאית בשוק, ואין לה חיים אחרים חוץ מזה. לסינדר יש גם סודות אישיים אבל מכיון שהיא לא זוכרת את עברה אין לה יכולת להגיע אל הסודות הנסתרים שלה.
מאייר כותבת נפלא ובתרגומה של יעל אכמון המעולה יש כל כך הרבה דברים יפים, גם אם זה בדרך הסיפורית, בתיאורים, ברגשות של הדמויות, והשילוב של כל הדברים הללו בספר הזה פשוט עובד נהדר. הקריאה קולחת, מרתקת, ומלאת כל טוב, וגם הפן העלילתי בקו של הסיפור של סינדרלה ממש מגניב.
בקיצור מצאתי את עצמי נשאב לתוך הסיפור, וממש להתרגש עם הדמויות. פשוט תענוג.
תהנו....

אוקיי, אז לי היה קטע כזה שבגלל הכריכה חשבתי שזה יהיה כזה מזעזע, כן כן אני יודעת, אסור לשפוט ספר לפי כריכתו
בגלל זה בסוף קראתי אותו, וואו, אני לא אגיד הרבה כדי לא לעשות ספויילרים אבל אני מאוד נהניתי מהסדרת ספרים הזאת, הכתיבה מעניינת והדמויות הזייה, נהניתי ולא הנחתי את הספר בצד, תסמכו עליי ותתחילו לקרוא אותו כי הוא שווה את הזמן!!!!!!!!!!

מתמקם בדיוק במרכז הספקטרום. קריאה מהירה ונעדרת כל טביעה רגשית, צפוי ובכל זאת נחמד ומקורי. מומלץ לחובבי האגדות (כמוני). לא הייתי ממליצה לאנשים אחרים. לא כי זה גרוע, פשוט כי זה הדבר הכי טוב שאני מסוגלת להגיד על הספר הזה.

עוד ספר עתיד דיסטופי לארסנל. ומצד שני, אהבתי מאוד את הרעיון. לדעתי הדמות של סינדר כתובה טוב, עם עומק והמון כנות- היא רחוקה מלהיות מושלמת. פיזית, נפשית ורגשית.
מהשם של הספר ומהתקצירון אפשר אולי כבר להבין ולקשר- הספר מבוסס על הסיפור של סינדרלה, והאגדה (עם ציטוטים ממנה) שזורים בספר בצורה מתוקה שמעלה חיוך. ספוילרון שהוא לא ספוילר: גם בספרים הבאים יישזרו אגדות נוספות (קל לנחש משמות חלק מהספרים).

הספר הוא ספר נוער במובן שהוא די תמים- אמנם יש מניעים מאוד אפלים מתחת לפני השטח אבל מערכות היחסים הן יחסית פשוטות, תמימות, רומנטיקה די קיטשית, יחסי כוח (אם חורגת-בת, מלך-נסיך,נסיך-נתינים) שהם די טריוויאליים. זה גם אומר שבאופן כללי כן יש חלוקה יחסית דיכוטומית בין הדמויות- הטובים הם טובים, הרעים הם רעים, מלבד בודדים יוצאי דופן (בספרים הבאים, סקרלט וקרס, יהיו יותר יוצאי דופן). מצד שני, הספר כן מאפשר להזדהות גם עם רגעי המועקה והקושי של הדמויות (ויש לא מעט כאלו. לפעמים כשלא הכל מסתדר זה קצת יותר אמין..) אבל גם עם רגעי השמחה. סינדר היא מי שהיא, לא מנסה להתנצל על מי שהיא.

אהבתי מאוד את בני הלבנה והרעיון שעומד שם. תיאור העתיד בספר גם הוא מגניב מאוד, ותיאור המגיפה- טוב, עם הקורונה לא היה צריך להרחיק לכת בדמיון.

חסרון גדול: הספר הרביעי בסדרה, ווינטר, לא תורגם לעברית (ולדעתי גם אין צפי כזה). בנוסף, יש ספר וסיפורי ביניים שלא הכרחיים אבל גם לא תורגמו.

***
למי הספר מיועד? נוער בוגר לדעתי, ומבוגרים שאוהבים ספרי נוער כמוני :)
***

לסיכום: ספר קיטשי ומתוק, לא מופת ספרותית אבל בהחלט מומלץ לקריאה קלילה. עולם מקורי ומעניין, חשיפה לפוליטיקות מאחורי הקלעים במוסד המלוכה, וללוות את הדמויות ברגעים בהם הכל משתבש. ושוב. ושוב. אבל אנחנו עדיין אוהבים אותם.

נכון אלו ספרים מעולים? תכתבו להוצאה שאהבתם כי הם החליטו לא לתרגם את הספר הבא.

זה היה מדהים כפול שש.
אמאלה המעורבות הרגשית שהייתה לי עם הסיפור, אני לא זהיתי את עצמי.
עינייה החלו להתמלא דמעות וראייתה היטשטשה, ועד שהבנתי שזה לא רק היא ושגם אני כבר לא מצליחה לראות את המילים כמו שצריך, זה היה כל כך מטופש.

בפעם הראשונה הבנתי את הדברים שהיו כתובים בספרי הכתיבה שאני אוהבת, על איך שהקורא צריך לרצות בטובת הדמות, ולהיות מעורב רגשית בכל דבר שקורה.
אחרי שני ספרים, כבר הגעתי למצב שאני מאוד מעורבת רגשית וקרובה מספיק לסיפור ולדמויות, כדי שהספר הזה יהיה מדהים כפול שש.(מדהים מדהים מדהים מדהים מדהים מדהים)

התחברתי לקרס מהפרק הראשון, היא הדמות הראשית כביכול של הספר הזה, והייתי מופתעת מכמה שזה היה קל לי להתחבר אליה.
אני חושבת שהיא הדמות שאני הכי מזדהה איתה מכל הדמויות הראשיות.
למי שלא יודע יש בסדרה 4 ספרים, הספר הראשון מתחיל עם סינדר (סינדרלה), ואז הסיפור שלה ממשיך ומתערבב עם של סקרלט (כיפה אדומה), ואז המסע של סינדר מביא אותה לפגוש את קרס בספר השלישי (רפונזל), הספר הרביעי יהיה ממוקד יותר על ווינטר (שלגיה) שקיבלנו הצצה אליה בספר השלישי.

כשאני אומרת שהייתי מעורבת רגשית, אני לא מגזימה.
התרגשתי מכל דבר שהדמויות התרגשו ממנו!
היו כל כך הרבה הפתעות! דברים בלתי צפויים, והחלטות פוליטיות שריגשו אותי כמעט כאילו זה באמת היה דבר אמיתי.
אתם יודעים איך אנשים מדברים על שיברון הלב שלהם מרצח רבין?
אני יודעת שזה נושא מוזר להתייחס אליו בביקורת על ספר נוער, אבל תחשבו על התקוות שהיו להם בשלום, וכמה הם רצו את זה, והיו מאושרים כשהם חשבו שזה באמת קרוב.
תחשבו על הנשים האלה שמחכות לנשיאה אישה בארצות הברית, ומה שדבר היסטורי כזה יעשה להן ויגרום להן להרגיש.

סוג כזה של מעורבות רגשית!
אני הייתי בשוק מעצמי.
טוב, אבל אני גם בכיתי מהסרט שישה גיבורים כשרובוט מת אבל אז לא מת.
אז אני אולי לא הבן אדם הכי אובייקטיבי, ואולי לספר הזה היה פשוט קל לגשת אליי.
אבל הרבה זמן לא הרגשתי ככה.

כאילו שלא תבינו, אני נהניתי מסקרלט (הספר השני), אבל לא חשבתי עליו כל כך הרבה כמו שחשבתי על קרס.
אני לגמרי צדקתי כשכתבתי בביקורת הקודמת שהספרים הולכים ומשתפרים.
(אני עצבנית על כנרת שהם לא מתרגמים את ההמשך כי זו החלטה מטומטמת. באמת, אני כמעט כתבתי מאמר שלם ללמה זו החלטה טיפשית, ואיך שלא לתרגם ספר אחרון בסדרה שכבר יש ממנה שלושה ספרים בעברית יעצור אנשים מלקנות את הספרים האלו בעתיד. אלו היו 4 שעות נהדרות של עצבים ושל ניסיון להכניס היגיון בקבוצת אנשים דמיוניים. וזה מזכיר לי משהו-)

אמרתי שהדמות שאני הכי מזדהה איתה היא קרס.
מי שקרא את הספר יודע שקרס לא הכי נורמלית...
היא קצת חיה בעולם של פנטזיות.
וכן, מה לעשות, אני גם כזאת.
היא הייתה כלואה 7 שנים בלווין, מבלי לראות עולם, מבלי באמת יכולת לתקשר עם אף אחד, או להתקלח בלי להתחשב בקצבת המים שיש לה, והיא אפילו לא יכלה להסתפר כי לא היו לה חפצים חדים.
היא מוזרה, אבל היא מבדרת.
אני כבר ידעתי לפני שהגעתי לספר הזה ש- רגע אולי זה ספויילר...טוב אני אכתוב את הספויילר הזה בין קווים.

--------------------------------
אני כבר ידעתי שהיא ות'ורן יהיו זוג.
כי איך שהסדרה הזאת עובדת, היא זוגות זוגות, הספר הראשון, קאי וסינדר, השני, סקרלט ו-וולף, ועכשיו קרס ות'ורן, וכנראה בספר הרביעי ג'ייסין ווינטר.
אבל אין לכם מושג מי הם הזוג האחרון, אם לא קראתם את הספר השלישי.
אז מזל שאנחנו בחלק של הספויילר.
--------------------------------

אני לא בטוחה מי הזוג האהוב עליי, אני די אוהבת את קאי וסינדר, גם ממש אהבתי את איך שקיבלנו הסבר ללמה קאי התאהב בסינדר בספר הזה.
כאילו, זה מוזר איך קאי יכול בו זמנית לפקפק בסינדר, ולחשוד שהיא אולי השתמשה עליו בכוח ההקסמה של בני הלבנה כדי לגרום לו להתאהב בה, אבל עדיין להמשיך לדאוג לה ולחשוב עליה, אפילו שהיא לא מול הפנים שלו.
אהבתי את איך שקאי סוג של מתחיל להודות שאם הוא עדיין מאוהב בה, זה כנראה היה אמיתי, אבל הוא עדיין מבולבל ויש לו הרבה אי הבנות לגביה ולגבי למה היא לא סיפרה לו שהיא קיבורגית ובת לבנה.

הספר הזה היה מותח להחריד.
אמאלה זה היה עינוי, אני רציתי להפסיק לקרוא, אבל לא יכולתי.
בחיי שהרגשתי כמו בת ערובה!!!
כל כך הרבה זמן לא ישבתי 6 שעות רצוף (כמעט 7) וקראתי ספר.
כל הגוף שלי כאב, ואני בכלל לא במצב רוח לקרוא שום דבר, אבל הראש שלי המשיך לחשוב על הדמויות, ועל מה שקראתי עד עכשיו, וזה פשוט היה יותר קל להיכנע ולתת לראש שלי את מה שהוא רוצה - לדעת איך זה ממשיך.

אפילו אחרי שסיימתי לקרוא לא יכולתי להפסיק לחשוב על מה שקרה בספר, ולא רק על סצנה אחת, הראש שלי המשיך לדלג מזוג לזוג, מהפתעה אחת לאחרת, מדמות מסתורית אחת, לדמות מסתורית אחרת.

אני אהבתי את איך שקרס נגמר, אני חושבת שעדיין יש מתח, אבל שזו גם נקודה טובה לעצור ולנוח בה.
המקום שבו הספר הסתיים, גרם לי להיות מסוקרנת לגבי העתיד, אבל מבלי להיות מתוסכלת לגבי דברים שעדיין לא קרו ואני מחכה להם.

בספר הזה יש הרבה היפרדויות, ו-"למה את מענה אותי מאריסה!! תפסיקי להפריד את הדמויות האהובות עליי וליצור אי הבנות!!!".
ללא ספק אני לא מעריצה של ספרים שיש בהם הרבה קצרים בתקשורת, וששני אנשים לא מסוגלים לתקשר אחד עם השני, ויש כאן הרבה מזה.
אבל יש כאן הרבה יותר התאחדויות מאשר היפרדויות.
אז למרות שזה היה עינוי לחוות את הרגעים שבו הדמויות נקרעו זה מזה, ולא ידעו מה קורה עם הצד השני, זה היה כל כך מבדר כשכולם סוף סוף נפגשו.

אבל עכשיו אחרי כל השבחים אני רוצה לציין פגם אחד בכתיבה של מאריסה מאייר.
היא לא הכי טובה בלתאר רגעי מתח.
אני תמיד מאבדת את הראייה כשדברים מתחילים להיות כאוטיים.
רק כי הדמות שבספר מבולבלת ולא יודעת מה קורה, לא אומר שגם אני רוצה להיות מבולבלת ולא לדעת מה קורה.
כי היא רואה את מה שקורה מול עינייה, אבל אני עיוורת, אני לא רואה שהדמות הלא מוכרת הזאת היא בעצם דמות שאני דווקא כן מכירה.

זה גורם לי ממש לחשוש לקרוא את ווינטר באנגלית, הדיאלוגים טובים, ואין הרבה תיאורים כמו שאני אוהבת, אבל משהו באיך שמאריסה מתארת את התפאורה, אני פשוט לא מצליחה לדמיין את זה כמו שזה אמור להיות!
אני מדמיינת את זה איך שבא לי, ואז פתאום קורה משהו והדמות נשלחת לקצה אחר של החדר ואני לא יודעת לאיזה קצה זה, ואיפה הדלת ואיפה המיטה שלה, ואיך לעזאזל- זה פשוט קשה לחוות סצנה כאוטית, שבה זה חשוב לדעת איך החדר נראה, אבל אין לך באמת מושג ברור של גודל החדר והצורה שבה הוא מסודר.

למשל, אחת הדמויות התעוררה בחדר, ומהמיטה שלה היא יכלה לגעת גם בארון בגדים וגם בשולחן כתיבה.
ניסיתי לדמיין את זה, את איך שזה יהיה אפשרי...לא הצלחתי!!!!
אמאלה התסכול מזה!
הספר הזה בעברית ואני לא מצליחה להבין לגמרי מה קורה, איך אני אצליח להבין באנגלית?!

אני לא ממהרת לקרוא את ווינטר, אבל אני גם כן ממהרת לקרוא את ווינטר.
כי ככל שאני אקרא יותר מהר עם כמה שיותר זיכרון והבנה של מה קורה, ככה יש יותר סיכוי שאני אצליח לצלוח אותו מבלי להתבלבל.

זה היה יותר קל לכתוב את הביקורת הזאת מחשבתי.
אני מניחה שלהתמקד באיך שספר גורם לך להרגיש והדברים שעלו לך לראש, יותר מאשר בעלילה עצמה וההסבר של העולם, באמת מקל על כתיבת הביקורת.

-אני אוהבת את הדמויות.
-הייתי מעורבת רגשית.
-הייתי במתח רוב הספר.
-סיימתי את הספר מסופקת.

אין תלונות.
רק חשש לגבי העתיד.
כנרת, אתם מטומטמים.
ביליתי אתמול 4 שעות בלחשוב עליכם, אז תאמינו לי, אם אני עדיין חושבת שאתם מטומטמים, כנראה יש משהו במה שאני חושבת.
למה אתם לא יכולים לראות את התמונה הגדולה, ולקלוט שלא לתרגם ספר אחרון בסדרה שכבר יש לכם ממנה שלושה ספרים פוגע במכירות העתידיות של אותם הספרים שכבר תרגמתם? - מה הבעיה שלכם?!
ככל שאתם מחכים יותר זמן, ככה יותר נשים כמוני יקראו את הספר הרביעי באנגלית.
אתם יודעים למה אני אומרת "נשים כמוני"? - כי מסתבר שקהל היעד של הסדרה הזאת הוא לא רק נוער, אלא גם נשים שהיו נוער בזמנו כשסינדר יצא, ועדיין מחכות.
אה ואתם צריכים רענון באסטרטגיה השיווקית שלכם, היא פשוט לא מתאימה כשקהל היעד הוא נוער, שהדרך היחידה להגיע אליו היום היא דרך אינסטגרם.

טוב, אבל שכחו מכנרת.
הסדרה הזאת ממש טובה, כי אני אישית כבר לא סובלת לקרוא ספרי נוער, ועל איך שזוג מתאהב, זה דוחה אותי כל כך.
זה לא בוגר, זה ילדותי, אבל השיט הזה איכותי!
אפילו שהדמויות חסרות ניסיון באהבה, הן לא מגוחכות!
הן בוגרות, חכמות, ומערכת היחסים ביניהן לא רעילה בכלל.
כאילו רומנטיקה זה לא הדגש בסדרה הזאת, אבל היא כן היעד.
כמו סינדרלה, רפונזל, היפה והחיה, כל סיפורי האגדה נעים אל עבר ה-"והם חיו באושר ועושר עד עצם היום הזה".

אנחנו בעד הזוגות, אבל הקשר שלהם הוא לא הדבר הכי חשוב, הדבר הכי חשוב הוא הניצחון, השלום, הערכים; ובמקרה כולם פשוט מתאהבים זה בזה, זה הכל.
יש פה איזון נהדר, אפילו יותר מבסקרלט שכתבתי עליו אותו דבר.
למרות שזה ללא ספק היה יותר מותח ומעניין.
אני אוהבת את איך שלמרות שדברים עצובים קורים, עדיין הכל בהומור כזה של נערים.
כאילו הדמויות באמת בגיל שלהן, והן באמת מתנהגות כמו עצמן, ובהתאם לאיך שהן גדלו וחונכו להיות.
כמובן שכולם צריכים להתעלות על עצמם, ולהיות יותר, הם ממשיכים בגישה של-"כשנגיע לגשר נחצה אותו".
הם לא יודעים איך הם יעשו את זה. איך הם ינצחו. איך זה בכלל אפשרי כשכל העולם נגדך?
אבל סינדר היא זאת שלא מוכנה לוותר בלי להילחם, והיא מושכת אחריה את כולם.

ספר נהדר. ואני מתאפקת לא לקרוא לאף אחד מטומטם. שוב.

אני נהנתי מהספר הזה כל כך.
זו הפעם השנייה שאני קוראת אותו, והוא מעולה.
יש לו איזון נהדר, והוא הרבה יותר מבדר מהראשון (סינדר), בגלל שנוספים לנו שלוש דמויות חדשות:
ת'ורן, וולף, והדמות הראשית בספר הזה - סקרלט.

אזהרת ספויילרים לספר הראשון סינדר

סיימתי לקרוא את סינדר לפני שנה, אז הזיכרון שלי לא הכי מדוייק, אבל אם אני זוכרת נכון...
הספר הראשון נגמר כשסינדר מגלה שהיא הנסיכה סלין, נכנסת לכלא מחכה להיות מוסגרת לידי הלבנה, מה שאומר מוות ודאי.

בקצרה כמה נקודות לגבי הספר הקודם, למי שסתם קורא את הביקורת הזאת בשביל הכיף ואין לו שום מושג על מה הספרים האלה מדברים:

1. יש אנשים עם כוחות מיוחדים שיכולים לשלוט במחשבות והם גרים על הירח, המלכה לונה היא השליטה שלהם.
2. בכדור הארץ יש מגפה נוראית שבני אדם מתים ממנה כבר שנים, והחשד הוא שבני הלבנה הם אלו שמפיצים אותה.
3. סינדר הוברחה מהירח בתור ילדה בת 3, כשהגוף שלה פצוע אנושות, משריפה שלונה (דודתה) התחילה.
ומאז בעצם, לונה שולטת בלבנה, והיא מאיימת לפלוש לכדור הארץ כבר שנים.
4. קאי מוכתר כקיסר אחרי שאביו מת מהמגפה ממש בתחילת הספר הראשון, והמלכה לונה (שהיא יותר מדי מבוגרת בשבילו) לוחצת עליו להתחתן איתה.
היא משתמשת בתרופה למגפה כקלף מיקוח, והתוכנית שלה היא להינשא לקאי, להרוג אותו, להיות קיסרית, ואז להשתלט על כדור הארץ עם צבא הלבנה שלה.
5. קאי מתאהב בסינדר המכונאית, לא יודע שהיא קיבורגית, או בת לבנה, מזמין אותה לנשף, המלכה לונה חושפת שסינדר בת לבנה מה שאומר שאיזשהו הסכם הופר כי לא אמורים להיות בני לבנה על כדור הארץ (אבל יש), ועכשיו סינדר היא מישהי שמסכנת את השלום בין כדור הארץ ללבנה וקאי חייב להסגיר אותה אפילו שזה אומר מוות ודאי עבורה.
6. קאי לא יודע שסינדר היא הנסיכה סלין. הוא מגלה שהיא קיבורגית בנשף כשהיא נופלת במדרגות וכף הרגל המכנית שלה נופלת או משהו.
הוא מרגיש מרומה ונבגד, כשהוא מגלה שהיא בת לבנה, כי הוא חושב שסינדר השתמשה בכוחות שלה כדי לגרום לו להתאהב בה, והוא לא יודע במה להאמין.

קיצר, זה תקציר מאוד גרוע של סינדר, אבל באמת שזה יותר מדי עבודה לנסות להסביר את העולם הזה.
אני לא אטרח יותר מדי.

עכשיו נעבור לסקרלט.
אז סינדר בכלא.
סתבא של סקרלט נעדרת והיא מנסה למצוא אותה, אבל אף אחד לא מקשיב לה או מנסה לעזור לה.
עד שוולף נכנס לתמונה, לוחם קרבות זירה שמגיע משום מקום, והוא מציע לעזור לה.
לסקרלט אין ממש הרבה ברירות, היא לא סומכת עליו, אבל הוא הבן אדם היחיד שיכול להוביל אותה לחוטפים.

הרומן בין סקלרט לוולף כל כך מספק אחרי התסכול מהקצר בתקשורת בין קאי וסינדר.
מערכת היחסים בין קאי לסינדר פי אלף יותר מעניינת, אבל היא לא זזה.
בין סקלרט לוולף קורים דברים, יש מתח, יש חייתיות, זה פשוט טוב! (אבל לא יותר מדי, בכל זאת ספר לנוער)

הפרקים נורא קצרים, ככה שהספר קליל, והמעבר בין הדמויות מאוד טבעי.
כל עלילת הספר מתפרסת על פני לא יותר משבוע, אולי אפילו 3 ימים, ככה שזה די זורם.

הספר הזה הרבה יותר טוב מסינדר, בגלל שיש בו הרבה יותר דמויות, והעלילה עצמה הרבה יותר מעניינת.
בספר הראשון כל העלילה הייתה המגפה, והנסיך קאי ומה הוא יחשוב כשהוא יגלה שסינדר היא קיבורגית.
בספר הזה, קאי כבר יודע שהיא בת לבנה וקיבורגית, הוא חושב שהיא שיחקה בו והשתמשה בשליטה המוחית של בני הלבנה עליו, אבל הוא עדיין רוצה בטובתה.
כאילו בלב שלו קאי יודע מי היא באמת, ואני פשוט לא יכולה לחכות לרגע שבו הוא יגלה את האמת עליה, ועל מה שקרה.
רוב הספר קאי פשוט סובל מאיומי המלחמה של לונה, אבל הוא עדיין נוכח בספר.

הביקורת הזאת לא הולכת לשום מקום.
ת'ורן מצחיק, סקרלט קשוחה, וולף...פשוט חייתי, סינדר רצינית אבל לא יודעת מה עליה לעשות עכשיו כשהיא יודעת שהיא הנסיכה סלין ושהיא יכולה להפיל את המלכה לונה, וקאי הוא קיסר רציני עם הרבה אחריות על כתפיו, שצריך לשנוא את סינדר אבל לא שונא.
איך שכל החבורה הזאת משתלבת, זה פשוט כיף.

אני פשוט אוהבת להיות בעולם הזה, הספר הזה באמת היה ממש טוב, משאיר אותך פחות מורעב מהספר הראשון.
אבל עדיין יש עוד הרבה שעוד לא קרה, ואנחנו מחכים שיקרה כבר מסוף הספר הראשון.
אני חושבת שבמקרה של הסדרה הזאת, היא הולכת ומשתפרת מספר לספר.
ככל שיש יותר דמויות, יותר דברים מתבהרים, ובספר הזה למרות שאנחנו מקבלים תמונה יותר רחבה של העולם הזה, עדיין יש עוד הרבה שלא ידוע.

מה הסיכוי שיתרגמו את האחרון בסדרה לפני שאני אסיים לקרוא את קרס? (הספר השלישי)
אני אנסה לקרוא ממש לאט...
אני לא רוצה לקרוא אותו באנגלית, אבל יש גבול לכמה אפשר לחכות.

אני חושבת שהספר הזה הרבה יותר מאוזן מהראשון.
יש הרבה יותר מתח.
הקשר בין סינדר לת'ורן מאוד חברי ונהדר.
קאי עדיין מאוהב בסינדר, אבל הוא לא מוכן להקריב את הכל בשבילה, מה שמאוד הגיוני!
סקרלט פראית, ויודעת איך להשתמש ברובה.
וולף, חזק ומסוכן, אבל יש בו גם תמימות נורא מקסימה.

אני באמת מאוד נהנתי ממנו.
הוא גרם לי להרגיש דברים, להיות מובכת, נרגשת, ולצווח כמו ילדה בת 16.

היי
אז אחרי מלא זמן שלא הייתי פעילה (מי ישמע כאילו מישהו רואה את זה בכלל)
יש לנו ביקורת! יאיי!
ספויילרים ברמה מוגזמת
נתחיל:
ממש אהבתי את קרס, כי היא מפחדת ואנושית, אבל אז נזכרים שהיא ההאקרית הכי טובה בעולם (שלהם) והיא שרדה במדבר עם בנאדם עיוור שהסתמך עליה כמעט בלי אוכל ומים.
בקיצור, היא באדאס בלי להיות באדאס.
לעלילה:
מתחילים עם קרס, ומסבירים על איך שהיא חיה. אחר כך הכל מסתבך,
*ספויילרים*
סקרלט נחטפת ללבנה (wtf) וכולם שונאים את סיביל.
רשימת המשימות של "סינדר וחבריה":
לחטוף את קאי לפני החתונה עם לונה. לא מסובך בכלל, הא?
מעבר חד לסוף
השיחה של סינדר וקאי. יאיייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייי!!!! כמעט נמסתי. אולי אני רכרוכית שאוהבת רומנטיקה, אבל "אלה החיייייים" (שיעורי מדעים ביסודי שנשארו איתי עד היום)
*סוף ספויילרים*
תודה למי שנשאר עד עכשיו.
הסוף.
(עכשיו הגעתי למסקנה שרק מי שקרא את הספר יכול לקרוא את הביקורת הזו)
עכשיו באמת הסוף D:

קראתי את הספר הזה פעמיים, ככה שאני חושבת שיש לי דעה באמת מאוד אובייקטיבית עליו.
כשקראתי אותו בפעם הראשונה לפני כמה שנים, הייתי ממש בלחץ להמשך כשסיימתי אותו.
הייתי בהייפ מטורף של "אני רוצה עוד".
כבר היה לי את הספר השני סקרלט, אז קראתי, ועברו שנתיים ואני לא זוכרת כלום מסקרלט אז אני לא אגיד מה חשבתי עליו.

לעומת זאת, בקריאה השנייה הבנתי כמה הספר הוא לא משהו ששווה להיות נרגש עבורו.
קצת הובכתי מכמה שחשבתי שהוא מדהים בעבר.
הוא בסדר, הוא נחמד, אני חושבת שהעלילה עצמה סבבה, אבל משהו בכתיבה פשוט לא מצליח לרגש אותי בפעם השנייה.
זה ספר שהוא כמו סרט.
הוא נחמד, לרגעים אפילו מרגש, אבל זה בסך הכל סרט ורק סרטים ממש טובים, רואים פעמיים.

הדבר הכי מדוייק שאני יכולה להגיד על הספר הזה, "זה נחמד, אבל איפה ההמשך ?".
כי מה שמעניין זה לא הספר עצמו, לא איך שהוא כתוב, לא הדמויות, אלא רק מה שיקרה במשך.
זה הכל !!
ואני לא יודעת אם זה יהיה מובן, אבל יש ספרים שזה לא משנה שאתה כבר יודע מה קורה כי כבר קראת, אתה עדיין תמצא איזשהו חידוש או הנאה כי הספר הוא עד כדי כך טוב.
אבל הספר הזה לא, הספר הזה זה ספר של לקרוא פעם אחת ולעבור הלאה, אולי אפילו ספר שעדיף לקרוא מהספרייה, אבל אני אישית לא מתחרטת שקניתי אותו, אולי כי זאת סדרה ואני כן רוצה לקרוא את הממשכים.

נערה מתבגרת מאוד תהנה מהספר הזה, אבל אישה שקוראת הרבה ספרים ומנתחת אותם לעומק - לא תהנה ממנו יותר מידי, ואולי אפילו תחשוב שהוא גרוע, הוא פשוט ספר שהוא חלק מסדרה וכספר בפני עצמו - יש בו משהו לא מספק.

אין בו משהו מעבר לעלילה שלו.