באופן כללי, יש שני סוגים של סדרות המשך: יש המשך מרחיב, ויש המשך מנגיד. ביסוד הדברים נעוצה שאלה בסיסית: למה לכתוב סדרת המשך?
כלומר, מלבד כסף. סרטי דיסני יעידו ששיקולים אמנותיים אינם תמיד בראש מעייניהם של היוצרים. אבל בהנחה שאכן מדובר ברצון פנימי כן ליצור המשך, יש לחלק. בין התאהבות בעולם שנוצר ורצון להמשיך ולטייל בו, לגלות בו כל פינה וחריץ, לבין הצורך להגיב. להגיב לעצמך, כלומר, לא להרחיב אלא להפוך, לא להעשיר אלא לראות את הצד השני של המטבע.
אצל ריק ריירדן, זכינו לשני הסוגים.
עולמו של פרסי ג'קסון מתרחב מהר יותר מהיקום (נראלי שהיקום מתרחב, אני לא בקיא גדול באסטרופיזיקה). האחים קיין, מאגנוס צ'ייס, גיבורי האולימפוס וגורלו של אפולו…היצירה מרחיבה. אין אף התנגדות ליסודות שתוותה הסדרה הראשונה.
מנגד עומדת סדרת 39 רמזים. אכן, לא מדובר בסדרה של ריירדן - הרעיון הבסיסי החל אצל צוות עריכה בהוצאת סקולסטיק (מקור - ויקיפדיה) והכותבים מתחלפים. אבל בראש שלי זה שייך לריירדן, סופרו של הספר הראשון.
ולענייננו, סדרה זו מהווה מענה, קריאת תגר, עימות, פולמוס, עם פרסי ג'קסון. היא דנה בערכי היסוד של פרסי ומציגה כיוונים אחרים.
פרסי ג'קסון: סדרה על קבוצה חשאית שבמהות תולדתם הגנטית עליונים על בני התמותה הרגילים. מלבד בודדים מיוחדים, בני אדם רגילים אינם רלוונטיים להתנהלות העולם. מפלצות אפילו לא מתעניינות בהם; כלי הנשק של הגיבורים מתעלמים מקיומם.
קחו שנייה לחשוב על זה. במבט קצת מלוכסן, זה מתחיל להרגיש קצת לא נעים.
מאבק כוחות בין אלה עם כוח טוב לאלה עם כוח רע. אוברמנשים בעלי מנשליכקייט מול אוברמנשים סגנון ווילדה-חייה.
בסדרת 39 רמזים, על קבוצה חשאית שבמהות תולדתם הגנטית עליונים על בני התמותה הרגילים. מלבד בודדים מיוחדים, בני אדם רגילים אינם רלוונטיים להתנהלות העולם…
אלא שסדרה זו מעלה תהיות על כוח ועל השלכותיו, על מה שמקריבים עבורו. שאלות על גנטיקה ויכולת, על מקור הגאונות האנושית.
בסדרה זו, הכוח משחית. אי-אפשר לסמוך על אף אחד, לפעמים גם לא על הגיבורים ועל חבריהם. בסדרה זו, בסוף נמנעים מכוח עליון. אולי פרסי ג'קסון, על אף שמגלגל עליהם עיניים, מוכן לקבל את מרותם של אלים שאינם אלא בני אדם בריונים בעלי כוח. 39 רמזים מעדיף שלא.
ומה עם הקשר בין גנטיקה להצלחה? האם כל מושל ופייטן הוא חצוי-דם או צאצא קהיל?
39 רמזים מתמודד עם שאלה זו, ותשובתה חלקית, מהססת: אולי גם זרים יתקבלו לתוך הגילדה? אולי שייקספיר פשוט ממש ממש התאמץ? הגיבורים שלנו עצמם הרי בכלל לא קיבלו כוחות מיוחדות. הם פיתחו את מי שהם גם ככה.
ברור שעדיין מדובר בבני אדם מוכשרים מאוד. אי אפשר להימנע מהטאוטולוגיה שאנשים מוכשרים יותר הם מוכשרים יותר. אבל אפשר להרחיב את היריעה: לאנשים מסוגים שונים, ממקומות שונים, בעלי דפוסי פעולה ויכולות שונים.
39 רמזים הוא סדרה לילדים, אפילו צעירים יותר מקוראי פרסי ג'קסון. היא מנסה לחנך וללמד היסטוריה באופן חינני, דווקא מתוך נקודת מבט של ילד שלא מעוניין בכל השיעמום הזה. הכתיבה לעתים קרובות לא משהו, הפרוזה לא בדיוק אלגנטית. אבל היא חביבה, ומצחיקה מאוד לגיל המתאים.
והכי הכי - הסדרה מפתיעה בשאלות עמוקות שהיא שואלת, באופן מותאם גיל, אבל שואלת: הקו בין הטובים לרעים נהיה מעומעם, הדבר הנכון לעשות לא תמיד ברור. תוהים על הכוח שפרסי וחבריו משתמשים בו באגביות נונצ'לנטית.
אלה ספרים קצרים, והקריאה קלילה. תנסו אותם, ותקראו לפחות עד לשישי; תנו למוטיבים להתפתח.
אגב, גם ל-39 רמזים יש סדרות המשך. ארבע, אאל"ט. לאיזה מסוגי המשך הם משתייכים, אינני יודע, כי טרם קראתי אותם. אבל עכשיו בדיוק סיימתי חזרה על הסדרה הראשונה, אז הגיעה העת. נראה מה יש להם להציע.
