מיכאל קראוס הקדיש את הספר לזכר הוריו ד"ר קארל קראוס ולוטה קראוסובה.
אביו של מיכאל קראוס נרצח באושוויץ ב-11.07.1944, ואימו נרצחה בשטוטהוף ב-08.01.1945.
היומן נכתב לפני שישים ושש שנים, והסיבה שמיכאל קראוס העלה את הכול על הכתב היא, כדי לא לשכוח את הפרטים הקטנים שבני האדם נוטים לשכוח.
הניצולים חשבו שפרסום היומן תחשוף את האנושות למצפון ולגזענות וכך יימנעו מקרי רצח נוספים, אך לצערו ולצערי מקרי הרצח נמשכים גם היום.
מיכאל קראוס, יליד 1930 המשיך לכתוב את היומן גם אחרי המלחמה, ואחרי שכבר נישא רק מתוך ההרגל. בכתיבתו הוא מצא את הנתיב להתמודד עם האבל.
כתיבת היומן החלה בדצמבר 1942, בגיל שמונה וכאשר הוא והוריו נשלחו לגטו טרזיינשטט. כשנה לאחר מכן, בדצמבר 1943 מיכאל קראוס נשלח לאושוויץ ומחברותיו הוחרמו על ידי הנאצים.
החלק הראשון של היומן מתרכז בשנים 1942/43 בגטו טרזיינשטט.
ב-1942 כ-250 איש ארזו את מזוודותיהם, והמתינו בתחנת הרכבת לספירה ובדיקת נוכחות, בדרכם לגטו טרזיינשטט דרך פראג.
בשנת 1943 פורסמה פקודה מהמפקדה שעל 5,000 יהודים לעזוב. באותם ימים כולם נדחסו לתוך קרונות בקר סגורים והם נלקחו... לאן? איש לא ידע...
חלקו השני של היומן מגולל את השנים 1943/45 במחנה הריכוז ב"בירקנאו". במחנה זה היחס התדרדר עוד יותר. אנשי הס"ס ערכו מיונים לנשים וגברים, הפרידו משפחות וקעקעו מספרים על זרועותיהם הגרומות, כשהמבוגרים ביניהם הופנו ל"סאונה".
מיכאל מתאר כיצד כל יום במחנה דמה לקודמו ובכול יום נוסף קושי חדש.
בפעם האחרונה שמיכאל קראוס ראה את הוריו היה בקיץ 1944.
כל השילוחים יצאו בקיץ 1944 ל-"בלכהמר", "בלזן" ו"בוכנוולד".
ב-11.7.1944 הגרמנים רצחו את אביו לאחר שעינו אותו למוות.
מיכאל מתאר בחלק הזה של יומנו, כיצד ילדים קטנים נאלצו לחזות בהוצאה להורג, כשמעל ראשם חלפו מטוסים רוסים ואמריקאים. תוך כדי כתיבה הוא נזכר, כיצד נפלה פצצה על מחנה הס"ס, אבל לרוע המזל הפצצה הרגה שני אסירים יהודים ואף לא איש ס"ס אחד.
בחלק השלישי של היומן מתאר מיכאל את הימים הנוראים בחייו במחנה המוות "מאוטהאוזן", החלוקה לקבוצות, הקור שחודר לעצמות והיחס האכזרי, נטול הרגש והלא אנושי שזכו לו המובלים.
היום הגדול היה ב-07.05.1945 כאשר נודע שהגרמנים עזבו עם דגל לבן. עבור מיכאל וחבריו זה היה היום האחרון של מלחמת העולם השנייה באירופה. זה גם היום שזיכה אותם בשוקולדים וקופסאות שימורים, חוויה שזכורה למיכאל היטב.
חלקו הרביעי של היומן מתחיל ב-1947 ומגולל תחנות נוספות בחייו של מיכאל קראוס כמו: ימי השחרור הראשונים והשיבה הביתה.
רק בשנת 1947 מיכאל קראוס קיבל את הידיעה על גורלה של אימו ושמע על כך שהיא נרצחה על ידי הגרמנים.
בספר משולבים איורים, תמונות אותנטיות, ונספח המכיל תאריכים כרונולוגיים של המאורעות שהותירו בו צלקות.
ב-1946 מיכאל קראוס היגר לצפון אמריקה, למד אדריכלות ומ-1967 חיי עם אשתו אילנה בברוקולין.
מיכאל קראוס מבטיח להמשיך לכתוב כדי שנזכור ולא נשכח!
הספר שייך לסדרת ספרים מתוך סדרת "קולות ראשונים".
זו סדרה המתעדת עדויות של ניצולי שואה בשנים הראשונות שלאחר מלחמת העולם השנייה.
לדעתי, יומן מתומצת, חשוב ומרגש שנוגע בנימי הלב.
אני מאחלת למיכאל קראוס אריכות ימים, ושימשיך לכתוב יומן כפי שהוא החליט לנהוג מכוח ההרגל.
לי יניני
קולות ראשונים, הוצאת יד ושם, 120 עמודים, שנת 2016
