לפני כשנתיים כמעט , הייתי באחד מהסדנאות האונליין של בית עגנון אחד מהסדנאות זה היה נשים מתבוננות בזולתן בהנחייתה של סיגל נאור פרלמן. אחת מהמפגשים היה על עמליה כהנא כרמון- פעם ראשונה שנחשפתי לסופרת הזאת, התחברתי מאוד לסופרת, אבל למרצה. המשכתי לעקוב אחריה וגם הבית ספר של דרך הרוח בניהולה לבני נוער המתעניינים בספרות ורוח, כמה חשוב לחבר את הילדים לעולם הרוח, אני בהיותי תלמידת תיכון לא היה את המקצוע ספרות בכלל במקום זה למדתי מחשבת ישראל, אני חושבת שדי סבלתי בעקבות חוסר הלימוד או התמצאות של התכנים בתיכון במדעי הרוח כמו ספרות והיסטוריה שקעתי בדיכאון. טוב שאחרי שסיימתי ללמוד בתיכון הלכתי ללמוד ספרות ומדעי הרוח. בעקבות ספרים ומצב הפוליטי בארצנו הקטנטונת. פרלמן כתבה ספר מסות גם על השתקה הפוליטית השמאלנית בספרות הישראלית, בעקבות המהפכה המשפחתית ועוד סיבות שונות, גם הדרתם של סופרים ערביים, וגם קולן של הנשים וחוסר דמות האב בספרות הישראלית. אהבתי את האיזכור על יצירותיה של פרנטה שזה אחד מהספרים האהובים עלי והביקורת של מטלון בספר הזה. והתכתבות החברת בין לי ממן לנאור(נזכרתי פתאום בספרי המכתבים שאני אוהבת) יכלתי הספר של פרלמן ריגש אותי במיוחד ההתחלה שלו שהתייחסה למצב הביטחוני, העלתה נושאים מעניינים,גם הזכירה את רונית מטלון שהייתה חברתה ושותפה לחקירת יצירותיה(שנפטרה מסרטן) גם על ספרות נשית, היא העלתה גם את על הכתב את הפאנל של הדרת הסופרים מהמצע השמאלי של המפה שליחות ורוח, נהניתי מאוד מהספר ומהסוגיות בו.