במקום הקדמה


ביום שני 16 באוקטובר 2023, עשרה ימים לאחר אותו יום נורא שטרף את כל קלפי המחשבה והרגש, קיבל בן זוגי הודעת וואטסאפ מחבר. ההודעה כללה צילום מסך של פוסט בפייסבוק ובו צילום מאתר "בצלם" של איש הניצב מעל הריסות ביתו, מניף ידיו ופיו פתוח, זועק. על פני הצילום סימן החבר סימן שאלה גדול בצבע ירוק, ומתחתיו הופיע שמי מוקף בעיגול, עדות על שהגבתי לפוסט בלייק. בהודעתו הוסיף החבר את הדברים הבאים: "לכולנו לא נוח עם זה. אבל לא עושים כדי להרגיז. חוסם אותה בפייס שלי." בהודעה עוקבת הוסיף החבר, בין היתר, את הדברים הבאים: "יש גבול למה שאפשר לספוג [...] למה להכניס אצבע בעין [...] אנחנו חסמנו כי לדעתנו זה לא הזמן לראות איך משחיתים את המעט כבוד [כך במקור] שנשאר לנו וסהכ [כך במקור] העברתי לך את התמונה כדי שסיגל לא תיפגע מאנשים שאין להם רסן כמו שיש לי."


בתוך הזוועה הגדולה, המילים והתצלומים של אלפי הנרצחים, הטבוחים והחטופים, האפשרות היחידה שנותרה, נדמה לי, היא ניתוח קר של כל מה שניתן לכנותו "הטקסט". ראשית, חומרי הטקסט ושנית, פרשנותו. ומה יש בטקסט הזה שהבאתי לעיל, איך אפשר לפרשו? תחילה מעקב ואיכון, אחר כך תיעוד ואז הלשנה. נוסף על זאת, טשטוש הגבול העובר בין חברות לאידיאולוגיה וזיהוי הפגנת אנושיות כלפי פגיעה בחפים מפשע כפגיעה בחברות. יש כאן כמובן גם בריונות שמוסווית בניסיון להגן ולגונן לכאורה. ולבסוף, השאיפה להציב חיץ בתוך הבית, בין בני הזוג, כמו גם דרישה להכרעה: האם לי אתה או לצריי?


האירוע הזה הכריח אותי לעשות את מה שלא יכולתי לעשות עד כה; להתבונן מחדש במה שאנו עומדים מולו מתוך הצורך להבחין בין מסגרת החשיבה על הכובש והנכבש, המדכא והמדוכא, לבין הרוע הטהור, האכזרי והסדיסטי של מחבלי החמאס. ולצד ההתבוננות להכיר גם בכך שההבחנה הזאת אינה יכולה להפריד רקמה מרקמה בממשות, כיוון שבעזה כרוכים אלה באלה החמאס ותומכיו והאוכלוסייה החפה מפשע. איך אמלט את עצמי?


בשנת 2012 התפרסם קובץ השירים של יצחק לאור ספר העדר ובו השיר "שלום בית":


שלום בית


לסיגל


יוֹם הַשִּׁשִּׁי. וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל צְבָאָם וּמִשְׁפַּחְתֵּךְ


גַּם מִתְכַּנֶּסֶת לְשִׁירַת הֶעָרוּץ, לֹא מְשַׁנֶּה אֵיזֶה, וּמְדַפְדְּפִים


בָּעִתּוֹן, לֹא מְשַׁנֶּה אֵיזֶה, שָׁלוֹם עֲלֵיכֶם מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת, צַחֲנַת


הַגְּוִיּוֹת מִתְבַּטֶּלֶת מִפְּנֵי רֵיחַ הַתַּבְשִׁיל, הַתָּא הַמִּשְׁפַּחְתִּי חָשׁוּב


לְטִפּוּחַ סוֹלִידָרִיּוּת, כָּל פְּסִיכוֹלוֹג יְאַשֵּׁר זֹאת (יְאַשְּׁרוּ גַּם כָּרוֹזֵי


הָאִטְלִיז הַגָּדוֹל, פַּרְשָׁנֵי הַטֶּלֶוִיזְיָה), וְאַתְּ לֹא תִּגָּרְרִי לַוִּכּוּחַ, עוֹד


מְעַט הַכֹּל יִגָּמֵר, יַתְחִיל וִכּוּחַ אַחֵר, עַל הַבְּחִירוֹת, אַחַר כָּךְ עַל


הַרְכָּבַת הַמֶּמְשָׁלָה, אַחַר כָּךְ לִיגַת הָעָל, גְּבִיעַ הָאַלּוּפוֹת, עָמוֹס עֹז


הָיָה בְּעַד הַמִּלְחָמָה עַד הַמֵּת הַ־401, אוֹ עַד הַמֵּת הַ־712, בּוּרְסָה


כֻּרְסָה חֲדָשָׁה, הָהּ מֻרְסָה מִשְׁפַּחְתִּית, אוּלַי תִּינוֹק חָדָשׁ, גַּם הוּא


יִלְמַד לְזַהוֹת אֶת קוֹל הַגְּבוּרָה הַדַּקָּה בְּקוֹלָם שֶׁל סַבְתָּא וְסַבָּא


וְדוֹד וְדוֹדָה עִם רֵיחַ הַתַּבְשִׁיל וְרִשְׁרוּשׁ הָעִתּוֹן וְקוֹל הַפַּרְשָׁן


וּמַקְהֵלַת הַצַּדִּיקִים, וְהַדְּמָמָה עַל הַדָּם, הַדְּמָמָה עַל הַדָּם, בַּלֵּילוֹת


מִתּוֹךְ שְׁנָתָם, זַעֲקַת הַיְלָדִים שֶׁעוֹד לֹא נֶהֶרְגוּ, בְּכִי הָאָבוֹת שֶׁשָּׂרְדוּ


שִׁגְעוֹן הָאֵם, הַחוֹפֶרֶת בְּמַקֵּל חִזְרָן, גֻּמָּה לָטַעַת עֵץ בִּמְקוֹם לִקְבֹּר


אֶת בְּנָהּ אֲשֶׁר כֻּסָּה. אַל תִּגָּרְרִי לַזַּהֶמֶת הַלְּשׁוֹנִית, שְׁבִי מוּל יְלָדַיִךְ


מֶשֶׁךְ כָּל הָאֲרוּחָה, הַצְחִיקִי אוֹתָם בְּפַרְצוּפִים, קְרִיצָה, פְּזִילָה, שִׁרְבּוּב


שְׂפָתַיִם, עִקּוּם הָאַף, אַל תַּקְשִׁיבוּ, יְלָדִים, אַל תַּקְשִׁיבוּ, וּכְשֶׁיָּשׁוּבוּ


מִבֵּית הַסֵּפֶר, חַבְּקִי אוֹתָם, אֲבָל בִּדְקִי לָהֶם אֶת הָעֵינַיִם כְּמוֹ בְּמַגֵּפַת


צַהֶבֶת, אִם רוֹאִים לָהֶם כְּבָר דָּם. וְאִם יִשְׁאֲלוּ אוֹתָךְ לָמָּה בָּכִית, שִׁירִי


לָהֶם בְּלַחַשׁ אֶת הַשִּׁירִים מִיּוֹם הַשִּׁשִּׁי "רִבּוֹן כָּל הָעוֹלָמִים, אֲדוֹן כָּל


הַנְּשָׁמוֹת"


את השיר הקדיש לי לאור כצו שנועד להזכיר כל העת את מה שנדרש ממני; למצוא את מקומי הברור בתוך השבט המשפחתי והקולקטיבי: לא להיגרר לוויכוחים אין־סופיים, ותחת הניסיון לחנך את הסביבה לשמור על ילדי מפני קהות הלב. בזמנו ידעתי למצוא את המקום הזה והצו של לאור היה עבורי, ממילא, המובן מאליו. אבל שיר טוב וצו חשוב מוכיחים את עצמם בייחוד בזמנים שבהם הים סוער והאנושיות, יהיו פניה אשר יהיו, מסתירה את פניה; לא רק באירועי הזוועה שהתרחשו בשבת השחורה ב־7 באוקטובר, אלא גם פניהם של מי שמתבוננים בה: את פניי לא יכולתי למצוא. לאורך השנים עשיתי כל שביכולתי כדי שלא יקשיבו ילדיי לדהרת הששים אלי קרב ובדקתי את עיניהם שוב ושוב "כמו במגפת צהבת, אם רואים להם כבר דם". וכשמנהלת בית הספר היסודי פגשה אותי בשעריו וסיפרה לי שבתי הייתה היחידה בכיתה שבעת קריאת שירת דבורה הרימה את ידה וביכתה את אמו של סיסרא שעמדה בחלון וציפתה, לבנה שלא יחזור, שמחתי. הוקל לי. לפני ימים מספר היא צלצלה אליי, בתי שחיה בפריז, ואמרה לי: "אמא, אני צריכה אותך עכשיו. אל תשכחי את מה שלימדת אותי." נמלאתי צער וחוסר אונים. אֵם שלא יכולה לגונן על בתה. בים סוער אני טובעת עכשיו, מנסה למצוא את קרש האנושיות, להחזיק בו, להיאחז. שלא ידהר ליבי לצד כאבו הכן של חברו של בן הזוג שלי וידרוס, ידרוס. שלא ייגס ליבי בסבלם האנושי של החפים מפשע.


הבוקר, כשהתעוררתי, עלה לפניי לפתע זיכרון ביתה הדל של סבתי זכרה לברכה בשכונת קריית אליעזר בחיפה. בשולי שביל האספלט מול ביתה היה בקוע פתח קעור וממנו הציצה אדמה שהעשב הירוק צמח עליה לגובה, בפראות. לא נכנסתי דרך הפתח אלא נשארתי עומדת מולו, מתבוננת ביופי, משתוקקת אליו שיזכיר לי מי אני.


התפרסם לראשונה ב"פנס", אוקטובר 2023; בפעם השנייה באסופה "כל הפתאם הזה — מסות מימי מלחמה", דצמבר 2023, ובפעם השלישית — בספר זה. האנושי, רק הוא, כל הזמן. ועכשיו.


יומן אי־קריאה


שלוש התחנות של הספרות


במוצאי שבת 4 בפברואר 2012, כשכבר עמדתי לצאת מבית הוריי אחרי ביקור ארוך, ביקש ממני אבי חולה הסרטן שאגש אל החדר השני ואביא לו את ספר "קהלת". נעלבתי מהבקשה ועניתי שבשום פנים ואופן לא אתן לו לקרוא בספר המדכא הזה. ב־6 בפברואר עם עלות השחר הוא קם ממיטתו, נעמד, צנח ומת.


ביום רביעי 27 בדצמבר 2017 רונית הייתה מאושפזת במחלקה האונקולוגית ברמב"ם וביקשתי לבטל הרצאה בעיר לוד שנועדה להתקיים באותו יום. הסברתי למי שהזמינה אותי שהחברה שלי במצב לא טוב ושלא אוכל לעזוב אותה. מי שהזמינה אותי אמרה שלא ניתן לבטל את ההרצאה ושאני מוכרחה להגיע. נסעתי ללוד. ההרצאה הייתה מזהירה באופן מוזר מאוד ורק מאוחר יותר הבנתי שזו הייתה תוצאה של ניתוק רגשי. מעט לאחר שעת חצות רונית קמה ממיטתה, נעמדה, צנחה ומתה. הגעתי לבית החולים כעשר דקות לאחר מכן.


שני האירועים הללו מלופפים זה בזה ומושחלים בתוכי כמו חוט תיל קר וקבוע. הדמיון הברור בין שניהם לא מצריך מחשבה אנלוגית מפותלת במיוחד; הנה כי כן: החמצה ורגשות אשמה. כל שנה, לטובת איזו כפרה מדומיינת, אני קוראת על קברו של אבי את פרקים א־ג בספר קהלת, ובלילות רבים מספור רונית חוזרת לחיים בחלומותיי כשהיא חולה, אני שוכחת שחזרה ואז נזכרת פתאום, בבהלה. לחזרה הכפייתית על פעולת הקריאה בעֵרות ועל שכחת הנוכחות בחלום מצטרף כעת הסיפור על אותן החמצה, רגשות האשמה והחזרה. הנה התחנה הראשונה בדרך לבירור אישי, שאולי יצליח להפוך לבירור כללי, סביב השאלה הגדולה "מהי ספרות?": כשהיא נמסרת בעל פה או בכתב, הספרות יכולה להיות אקט תרפויטי הן למי שכותב אותה והן לקוראיה (מסיבות מובנות לא ניתן להיכנס כאן לשאלות של טיב הספרות. הקביעה "ספרות" תניח את היותה של זו במיטבה).


בנסיעה הזאת, כשהנופים החולפים מול עיניי הם נופים אנושיים של בני אדם מדברים ולא של עצים וגבעות ודשאים, אני מבינה שלתחנה הראשונה קדמה התחנה והיא תחנת האפס: ההנחה שאי אפשר להתחיל לדון בשאלה "מהי ספרות" כשאלה כללית שהתשובה לה, גם אם תהיה מורכבת, יכולה להימצא בתחומי "הספרותיות" עצמה. אפשר בהחלט לדון בשאלה זו כשאלה כללית בתחומי הפילוסופיה או ההיסטוריה, בתחומי הפסיכולוגיה או הסוציולוגיה וגם בעולם מדעי המוח והקוגניציה, אין לי ספק, עמלים או יעמלו בקרוב מאוד על חיפוש תשובות מדעיות שיביאו את השאלה עד לקצותיה המגוחכים. תחנת האפס לעיסוק בשאלה זו בתוך תחומיה של "הספרותיות" תהיה אפוא תמיד: הסיפור והספציפיות של הסיפור.


פניי אל התחנה השנייה ואני לא מצליחה לייצב במהירות הנסיעה את מראם של בני האדם או את דיבוריהם, ואלה נמסכים באלה. אני מצליחה לתפוס שהעובדה שנזקקתי לשני הסיפורים שפתחתי איתם לא הייתה מקרית אלא הכרחית, אבל איני יכולה להתעלם מעובדה נוספת והיא ששני אלה מצליפים בי בקביעות בשוטים של אימה ושל אשמה. ההצלפות מענגות מצד אחד ומענות מצד שני; בשעת הכתיבה הן הופכות להיות אינטנסיביות יותר, והעינוי גובר על העונג. כיצד אמלט? דרך פתח בלתי נראה חודרת המילה המשפילה שיש בידה להפסיק אותן: "צייתנות". ובאמת, לאיזה קוד צִייתי כשלא הסכמתי שאבי יקרא לפני מותו את קהלת? לאיזה קוד צייתי כשלא ביטלתי את ההרצאה ההיא על אף שמצבה של רונית הידרדר מאוד? שני ההסברים נמזגים לקוד אחד, תרבותי־בורגני־קפיטליסטי: גם לפני המוות כשאדם רוצה להתנחם ב"מַה־שֶּׁהָיָה, הוּא שֶׁיִּהְיֶה, וּמַה־שֶּׁנַּעֲשָׂה, הוּא שֶׁיֵּעָשֶׂה; וְאֵין כָּל־חָדָשׁ, תַּחַת הַשָּׁמֶש" (קהלת א, ו) וב"עֵת לָלֶדֶת, וְעֵת לָמוּת" (שם ג, ב) — מוכרחים להיות שמח; ובמחויבות שנקבעה מראש להרצאה ב־27 בדצמבר בשעה חמש אפס אפס יש לעמוד ויהי מה. כך הופך הסיפור האמיתי שעומד בליבם של שני הסיפורים האלה להיות אנטי־ספרות: צייתנות תחת התנגדות.


כשאני חולפת על פני התחנה השנייה: הספרות היא התנגדות, אני נזכרת בדברים שאמר יצחק לאור: שספרות היא פעולה של התנגדות לסדר, לתרבות למדינה ולשפה ("פרידה מהספרות העברית", הארץ, 23 ביולי 2007). ההגדרה נכונה, אבל המילה "התנגדות" נראית לי בישראל של שנת 2020 רפה מדי. צריך מילה אחרת. הנה, במחי מחשבה הפכה השאלה הכללית לשאלה לוקאלית: מהי הספרות היום בישראל? ושוב לשאלה כללית: האם אפשר לנתק את השאלה "מהי ספרות" מזמן וממקום ספציפיים? כן ולא. אבל כשהמקום וכשהזמן לוחצים — תמיד לא.


החיפוש אחר מילה שתחליף את המילה "התנגדות" מתעמעם ומבריק חליפות. התיעוב מבני האדם וממעשיהם גובר, ואני זורקת את עצמי מהדלת של הרכבת לראדי, כפר ילדותו של ביאליק ברוסיה, גם במחיר של אי ההגעה לתחנה השלישית: "יֵשׁ בָּעוֹלָם כְּפָר שַׁאֲנָן, מֻקָּף חוֹמַת יְעָרִים,/ וְלַכְּפָר רְקִיעַ תְּכֵלֶת, בְּלִי מְצָרִים רָקִיעַ,/ וְלִרְקִיעַ הַתְּכֵלֶת בַּת־יְחִידָה בְאֶמְצַע:/ עָב יְחִידָה, לְבָנָה וּקְטַנָּה" (ח"נ ביאליק, "ואם ישאל המלאך"). אבל המילה "התנגדות" שוב מבריקה לרגע, והתיעוב מבני האדם וממעשיהם שוב דוקר ואי אפשר לרמות. בלית ברירה אני נאלצת להודות שלא אוכל להגיע לתחנה השלישית בלי לעבור דרך סיפור ספציפי שישרוט את שולי המוות — השיר "פרדה" של ביאליק. בשיר זה החותם את מחזור השירים "יתמות", האחרון שכתב ביאליק בחייו, הוא מתאר את אמו המכינה אותו לדרך הנכונה להם אל בית הסב, שם יישאר:


וּבְבֹקֶר אָבִיב כְּלִיל בְּדֹלַח, בַּעֲמֹד הָעוֹלָם כֻּלּוֹ


בְּטָהֳרוֹ וּבְזִיווֹ הָרִאשׁוֹן, וּבְטֶרֶם יָקִיץ הַפַּרְבָּר


עַל הֲמוֹנוֹ וּשְׁאוֹנוֹ לְזַהֲמוֹ (אֵין זֹאת כִּי בְּבֹקֶר כָּזֶה


הִשְׁכִּים אַבְרָהָם אָבִינוּ וַיּוֹלֶךְ אֶת־בְּנוֹ לָעֲקֵדָה)


קָמָה אִמִּי, הִתְפַּלְּלָה, וַתָּצַר אֶת־מְעַט בְּלֹאַי


העקדה המוזכרת כאן על ידי הדובר במאמר מוסגר, ושוברת כך את הלב אף יותר ממה שאפשר היה לצפות, היא עקדה כפולה ובו זמנית: האחת מתקיימת בזמן הווה בעת ההליכה אל בית הסב: "לִנְתִיב הַיָּגוֹן,/ הַנָּכוֹן לְפָנָיו כַּיּוֹם" — והנוספת מתקיימת בזמן ההווה המתמשך עד רגע המוות: "לִנְתִיב כָּל־חַיָּיו"; אולי כאן יכול להימצא הפתרון לפרדוקס היותה של הספרות ממוקמת במקום ובזמן ספציפיים ובאותה עת מנותקת ממקום ומזמן ספציפיים, הן בנפש והן בנצח. ובחזרה אל השיר; בהמשכו נפרד ביאליק הקט בנשיקות מאחיו ומאחותו, מצילו שלו המוטל בכל זוויות הבית, ובצאתו אל הדרך הוא נפרד גם מנופי ביתו המושלמים והמוכתמים: מעץ הלבנה הרענן והיפה, מהאיש הישיש בפרבר ומהבתים העניים "פְּרוּמֵי גַגּוֹת וּמֻטֵּי כְתָלִים"; אבל לב השיר הוא הפרדה מאמו:


אוּלָם יֶתֶר הוֹד וּתְרוּמַת כָּל־יִפְעָה צָפַנְתִּי לָךְ וּלְמַעֲנֵךְ,


הָעֲלוּבָה מֵאִמּוֹת וְהַמְעֻשָּׁקָה בַנָּשִׁים, אִמִּי סְגֻלָּתִי!


אֶת־כָּל־יְקַר חַסְדֵי יָמַי אַקְרִינָה אֶל עֵבֶר פָּנַיִךְ


וְנָהַרְתְּ דּוּמָם, כִּצְפִירַת שַׁחַר, בְּגַלְגַּל חַיָּי;


[...] וְגַם אֶת־הִתְרַפְּקֵךְ עָלַי אֶמֶשׁ, וְאֶת־הֲצִיצֵךְ אֶל־עֵינַי


עַל בִּכְיֵךְ וּשְׂחוֹקֵךְ וּנְשִׁיקוֹתַיִךְ יַחַד אֶזְכֹּר — אָז אֵדַע,


מָה־עֲמֻקָּה לְעִתִּים עֱנוּת אֱנוֹשׁ עֲלֵי אֲדָמוֹת!


וְאוּלָם חַי אֱלֹהִים, אִם יִפֹּל רְסִיס מִדִּמְעָתֵךְ אָרְצָה!


ביאליק מזדהה עם אמו האהובה ועם כאבה; הוא מבין כי היא נאלצת להיפרד ממנו בעל כורחה ולכן הוא פודה אותה בשורה האחרונה המצוטטת לעיל, כמעשה העם שפדה את יונתן משאול (שמואל א', יד מ"ד). ואולם האהבה המוחלטת וחסרת התנאים של ביאליק לאמו הופכת לבגידה, רגע לפני שהמחזור כולו מגיע לסיומו וביאליק הקט מגיע אל בית הסב:


אַל־נָא אֵפוֹא יֵרַע לָךְ, אִמִּי, כִּי שִׁלַּחְתִּנִי,


מָחָר עֶרֶב רֹאשׁ־חֹדֶשׁ, וּפָקַדְתְּ אֶת־קֶבֶר אַבָּא,


וְהִגַּדְתְּ־לוֹ אֶת־כָּל־עֻנּוֹתֵךְ וְאֶת־כָּל־מַדְוֵי לְבָבֵךְ —


הוּא יָבִין, הוּא יַאֲמִין, וְהוּא יִסְלַח לָךְ.


הבן לא זו בלבד שהוא בוגד באמו במונעו ממנה את סליחתו, אלא הוא אף נוקם בה בשליחתה לקבר אביו ובדרישה לבקש ממנו, המת, את סליחתו על עקידתה את בנה. הנה, בלי לשים לב, דווקא הסטייה מן הדרך הובילה מן התחנה השנייה: הספרות היא התנגדות, אל התחנה השלישית העקובה מדם ומכאב: הספרות היא בגידה ונקמה.


ובאמת, הספרות היא בגידה ונקמה בכל מה שאנחנו יודעים או בכל מה שאנחנו חושבים שאנחנו יודעים; הספרות היא בגידה ונקמה בתרבות ובהנחות היסוד השגויות שלה שרק נדמות לנו כאקסיומות; הספרות היא בגידה באהובינו שאותם אנו מעלים על מזבחה.


לו רק בגדתי ונקמתי במה שחשבתי ש"צריך" לעשות. אבל לו בגדתי ונקמתי במה שחשבתי ש"צריך" לעשות לא הייתי נזקקת לשאלה "מהי ספרות" ויותר מזה, לא הייתי נזקקת לספרות עצמה. ובכל זאת: אני מגישה לאבי את ספר קהלת והוא קורא בו; והנה רונית צונחת מתה לתוך ידיי.


התפרסם לראשונה ב"הו!", ספטמבר 2020


מרחבים חשוכים ומוארים


כדי לכתוב את המסה הזאת עליי לענות על שאלה מטרידה: מדוע אני מעדיפה להימנע מכתיבת המסה הזאת. סבתא שלי שהייתה תופרת במקצועה נהגה לומר מיד לאחר שגמרה לתפור שמלה או חולצה או חליפה — "זאת הפעם האחרונה שאני מחזיקה חוט ומחט." כך גם אני, בכל פעם שאני גומרת לכתוב אני מרגישה בגוף את תמהיל הסבל וההנאה, שמחה שהכתיבה מאחוריי, שהתוצאה היא לשביעות רצוני, לפעמים אפילו יפה מאוד; ולעיתים, אני חשה ניכור כה עז מהטקסט שכתבתי עד שאיני יודעת מי היא זו שכתבה את המילים שכלל לא ידעתי שהיו בפי. כך או כך אני אומרת לעצמי: זאת הפעם האחרונה שאני מחזיקה חוט ומחט.


אפשר היה להסתפק בתשובה שלעיל, וגם אם אני עצמי לא יכולה לעשות זאת, את הקוראים יכולתי לרמות ולהסתפק בסיפור החוט והמחט. ראשית, הסיפור אמיתי והוא נכתב כמענה כן לשאלה. שנית, הדימוי תופס את כל שטח תמונת הקריאה; נלך שבי יחדיו, הקוראים ואני, אחר הדימוי ומכאן אוכל להמשיך ולפתל את המסה עד סופה. אלא שהמקום אליו נגיע, בכך צריך להודות, לא יהיה התחתית ולא יהיה הקרקעית. לכל היותר נוכל לצפות בנוף. ואם כך, בשביל מה לכתוב? בשביל מה ללמד ספרות? בשביל מה לכתוב על מה שאני כה מנסה לחמוק ממנו והוא כתיבת מסה על הוראת הספרות?


מחליפת הטקסט מבצבצים אניצי בד קשיחים ששורטים את שולי התודעה. אחד מהאניצים הוא סיפורו של בורחס "על הדקדקנות במדע":


ובקיסרות ההיא השיגה אמנות הכרטוגרפיה דרגת שלמות שכזאת, עד שמפת חבל ארץ אחד השתרעה על פני עיר שלמה, ומפת הקיסרות — על פני חבל ארץ. ברבות הימים לא סיפקו עוד המפות המוגזמות האלה, והמכללות לכרטוגרפיה הוציאו מפה של הקיסרות אשר מידותיה כמידות הקיסרות והיא תואמת אותה אחת לאחת, בדייקנות" (חורחה לואיס בורחס, כל תועבות העולם, [1954] 1987, הוצאת עם עובד, עמ' 119).


הנה עולה ומתבהרת עוד תשובה אפשרית: אני לא מאמינה שהכללות ביחס להוראת הספרות יכולות באמת ללמד דבר מה על הוראת הספרות. על הוראה לא לומדים, הוראה יוצרים בכל פעם מחדש: מורה ספציפית, קבוצה ספציפית, טקסט ספציפי ביום ובשעה ספציפיים. יוצא שאפילו למען עצמי איני יכולה ליצור הכללות. מה אעשה? אתחיל לכתוב רשומון ולתאר מפגש אחר מפגש? ולו גם יכולתי להכפיף את זמן המציאות לזמן התיעוד וליצור מפה בקנה מידה של אחד על אחד כמו זו שמתאר בורחס — מה הטעם בה?


המפה שמתאר בורחס הולכת ומתפרשת על פני שטח רחב. מה היא תופסת? בתים, שבילים, סמטאות, סדנאות, אנשים, מקווי מים, תנועה — כל אלה פתוחים ומוארים באור אחד שנשפך מלמעלה (לו הייתה מוארת בפנסים, הייתה המפה מתפרקת לחלקים מובחנים). אניץ בד קשיח נוסף שורט ושורט, מבריח אותי מהאור החשוף להכללה, החשוף להשטחה, מהאור הבנאלי המשותף — אל חדר אחד, קטן, כיתה.


השנה 1975, חורף, הכיתה חשוכה, תנורי גז מוצמדים לקירות החדר ומוטים לכיוון השולחנות. ריח של בננות שחוממו עולה מהילקוטים המונחים על הרצפה. גם זאת הכללה של הזיכרון. המורה יהודית מלמדת לכתוב את האות עי"ן; שתי קצותיה של האות מצטלבים בתוך השורה ובטנה העגולה שוקעת אל מתחת לה. כך מלמדת המורה יהודית לכתוב את האות עי"ן. המורה קוראת בספר התורה על יוסף שהולך לבקר את אחיו בעמק דותן והעמק נפתח ונשלח לאחור לתוך הארץ הרחבה מולה עומדים אברהם ולוט: "הֲלֹ֤א כָל־הָאָ֙רֶץ֙ לְפָנֶ֔יךָ," אומר אברהם ללוט, "הִפָּ֥רֶד נָ֖א מֵעָלָ֑י אִם־הַשְּׂמֹ֣אל וְאֵימִ֔נָה וְאִם־הַיָּמִ֖ין וְאַשְׂמְאִֽילָה" (בראשית י"ג, ט). ושוב נכרכים עמק דותן והארץ הרחבה עם עמק אחר, פרוש לרווחה, עמק השווה, כשמלך סדום יוצא לכיוון אברהם ומבקש לשלם לו על שהציל את אנשי סדום ואילו אברהם עונה לו: "אִם־מִחוּט וְעַד שְׂרוֹךְ־נַעַל, וְאִם־אֶקַּח מִכָּל־אֲשֶׁר־לָךְ." כך נפתחו לי המרחבים המוארים הכתובים מתוך המרחב המקופל, הסגור והחשוך, הכיתה, וחוט אחד עובר ביניהם, החוט של אברהם והחוט של סבתי שלא מוכנה יותר להחזיק חוט ומחט.


השנה 1983, מרצפות הכיתה אפורות, הצבע הלבן של הקירות עכור, מקולף, החלונות צופים אל החצר הפנימית. קיץ או חורף בחוץ, אני לא זוכרת. בשירו של ביאליק, "שירתי", חורף גמור. אני חוזרת עכשיו אל השיר ואל הצרצר משורר הדלות, אל הבית הדל ומסמנת את כל המילים האפורות, האפלוליות, שהצמידו אותי עם הצרצר הנחבא אל הכלים לפינות החדר. גם את המורה אני לא זוכרת, ואת התלמידים אני לא זוכרת. רק שקט גמור ועוני גמור ובכי גמור ואת הצרצר שקיפץ על דפנות ליבי אני זוכרת.


השנה 1984, ספריית פבזנר בשכונת הדר די עזובה. בקומה הראשונה מסתובבים שלושה ספרנים בחולצות מכופתרות, מקומטות, עיניהם ריקות, חסרות עניין, עוברים בין המדפים באיטיות מוצאים ומחזירים ספרים. הספרייה עמוסה בטורים טורים של מדפי ברזל ועליהם ספרים חומים. העולם בחוץ קורץ לי, אני רוצה להתרוצץ ברחובות ובחנויות, אני מתה לאכול מנת פלפל, לקנות חולצה חדשה, להתפוצץ מצחוק. ובו בזמן אני רוצה לקבור את עצמי באפלת הספרייה, לפטם את הראש בקריאה עוד ועוד, להימנע מכל עבודה, מכל מטלה, רק לסכם ולמלא עוד ועוד מחברות, לקרוא ספרים שכתבו מבקרי ספרות לפי חמישים או שישים שנה. ראיתי בספרייה שיש משורר ששמו מיכ"ל ומשורר ששמו יל"ג. המורה לא הזכירה אותם בכיתה. רציתי להיות כמותם, כמו רב שקוע בספריו מעל שולחן גדול. חשבתי שכולם היו אי אז רבנים גדולים. רציתי חדר קטן ואפל בעיירה יהודית, אירופית כמובן, אבוי לי איך השתלט המדומיין על הפנטזיה, ורציתי לקרוא ולסכם. זהו. אחר כך התחילו גם מחשבות על כלא — שולחן, מנורת קריאה וספרים.


והייתה גם המנטרה "פעמים הרבה פתחתי את הדלת למען תשאל מי בא" של תרצה, והמרבד שהונח לפני הדלת כדי לבלוע את הקולות ולא להפריע את שלוות האם. עגנון, ושוב כיתה חשוכה ושוב קריאה. מרחבים חשוכים הובילו למרחבי שירה וסיפורים מוארים בילדות ומרחבים חשוכים הובילו למרחבי שירה וסיפורים חשוכים בנערות.


את המסה הזאת קשה לי לכתוב כי אין לי מה לומר על הוראת הספרות. ולו מילה אחת אין לי. אין לי שיטות להציע, לא דרכי הוראה להציע, אין לי מערכי שיעור להציע, אין לי מטרות ולא דרך. קוראים, קוראים. אין לי סיכומים שאני יכולה לחלק ואני לא מוכנה לקרוע את ה"אמצעים האומנותיים" מ"התוכן"; אני לא שואלת את התלמידים איך אלה תורמים ליצירת המשמעות בשיר. קוראים, קוראים. יש כיתה ויש מורה ויש סיפור או שיר או מחזה או רומן. קוראים, קוראים. ובכל פעם האור נופל אחרת על הטקסט, על השיחה, על ההערות, על המחשבות, על הרעיונות. פעם הוא מאיר ופעם הוא מחשיך, לא את הקבוצה, כל אחד ואחת מבפנים. קוראים, קוראים. ולפעמים אור גדול נופל על הכיתה, אבל נסו לאחוז בו, חוט ומחט לא אחזיק יותר, אני נשבעת, להגיד את האור, לתעד אותו, והנה כבר הוא זז ממקומו.


התפרסם לראשונה בכותרת "קוראים, קוראים" ב"ביטאון מכון מופ"ת", יולי 2020