איך פספסתי את זה עד עכשיו???
הפסיפס הסרנטיני הוא דואט (סדרה של שני ספרים) מדהים. הפלגה לסרנטיום מספר על קריספין, אומן פסיפס מהמערב, המוזמן (בערך, המורה שלו מוזמן והוא נוסע במקומו) אל עיר הבירה סרנטיום (המבוססת על בירת האימפריה הרומית), כדי לקחת חלק בפרויקט השאפתני של הקיסר - יצירת המקדש הגדול המרשים והמדהים ביותר בעולם.

אז מה אהבתי בספר?
בגדול את הכל.
קודם כל הדמויות. אין כמעט דמות בספר שלא מקבלת את החלק שלה, גם הדמויות השוליות ביותר מקבלות התייחסות ועוברות תהליך.
אהבתי כמעט את כל הדמויות בספר אבל הקיסר ואלריוס והקיסרית אליקסנה הם חד משמעית הדמויות האהובות עלי. כל סצנה בספר שהוא או היא מופיעים בה - אי אפשר להזיז את העיניים מהדף. הם כל כך חריפים, אינטליגנטיים, שנונים ומקסימים וקניתי את האהבה שלהם כל כך. פשוט זוג מושלם.
אבל באמת שכל הדמויות בספר (ויש לא מעט) שובות בדרכן שלהן וקשה לא לאהוב אותם.
העלילה מתקדמת לא מאוד מהר, בספר הראשון לא קורה המון אבל הכתיבה היא הדבר המדהים באמת. התיאור של העולם בכלל ושל סרנטיום בפרט שובה לגמרי, הרגשתי כמעט כאילו אני יכולה להריח את העיר ולראות את הצבעים של השוק. אבל באמת שהדיאלוגים בין הדמויות בספר זה החלק הכי טוב בספר. כמעט כל דיאלוג גרם לי לבעוט בהתרגשות במיטה, לקסוס ציפורניים או להיקרע מצחוק. זה הספר הראשון של גאי גבריאל קיי שאני קוראת אבל אחרי הכתיבה המדהימה הזאת אני בטוח אחפש עוד!
אהבתי מאוד גם את הדיון לגבי הצגת דמותו של האל במקדש. הרגשתי שהדיון היה מעניין, מורכב וחשוב ונכתב בצורה כזאת שלא נכפתה על העלילה אלא התאימה לה בדיוק מושלם. אהבתי גם את האופן שבו דמויות שונות יתיחסו לנושא הדת. האופן שבו סירקין, האומן, רצה להציג בפסיפס שלו הכל, וגם תפיסתו המורכבת יותר לגבי הדת. ההסכמה שבשתיקה של ואלריוס הפוליטיקאי עם סירקין שמסכים איתו תיאולוגית אך גם מבין את הכוח שיש בדת ההמונים. ואת התפיסה השמרנית והקשה של לאונטס, מפקד הצבא שאמנם חותר תמיד לאמת אך רואה הכל בשחור או לבן.

מה פחות אהבתי?

קצת קשה להסביר בלי ספוילרים מה לא אהבתי, אבל יש חלק מוזר באמצע הספר שבו יש סוג של קסם/התגלות של האל. החלק הזה נראה כאילו הוא אמור להיות חלק עיקרי וחשוב מהעלילה ומתואר כאילו זה נקודת מפנה משמעותית אבל הוא לא. רוב הספר די ריאליסטי ומציאותי והחלק הזה לא ממש קשור לכלום, לא במקום בכלל, וגם נשכח לחלוטין בהמשך הספר. אין כמעט שום התייחסות בהמשך הספר לאירוע הזה או השפעה של האירוע הזה על המשך הסיפור או הדמויות והרגשתי שהוא סתם בא לסגור פינה כדי לתת הסבר דוחק ולא טוב לתעלומת הציפורים. (כן, זה מוזר לכתוב את זה ככה, מי שקרא הבין, אני פשוט ממש לא רוצה לספיילר ולהרוס)
הרגשתי שהספר היה מעולה גם בלי החלק הזה ובעיני החלק הזה דווקא הרס את היופי בספר.

זהו. חוץ מזה ספר מעולה, השני מדהים אפילו יותר ויש מצב שהסדרה הזאת נכנסת לטופ עשר שלי. ממש ממליצה :)

כי אין לספר הזה ביקורת וזה ממש עוול. למרות שקראתי אותו מזמן...
ספר פנטזיה/ היסטוריה מעולה. לא היסטוריה פרופר, יותר כמו האימפריה הביזנטית ביקום מקביל.
גם טיגאנה - ספר אחר של קיי- הרגיש כמו גיחה להיסטוריה, רק ששם לפי זכרוני זה הרגיש כמו רומא העתיקה.
בכל מקרה, פנינה של ספר- זה וההמשך שלו "אדון הקיסרים".

סיפור יפה, דרמה מעניינת ויפה מומלצת. אני ממליץ הרעים לא כל כך רעים והטובים לא מלאכים.