שנת 2003 בספרים

המלכודת הסטרילית: על חטא, טירוף וחברה חולה ב"השטן" לטולסטוי

נובלת המופת של לב טולסטוי, "השטן", היא הרבה יותר מסיפור על בגידה או תשוקה אסורה; היא כתב אישום חריף, פסיכולוגי ומצמרר, נגד מוסר מעוות ותפיסת עולם חולה של "הכל או כלום". העובדה שטולסטוי עצמו התלבט עמוקות וכתב ליצירה שני סופים שונים – באחד הגיבור מתאבד ובשני הוא רוצח – אינה עדות לחוסר החלטיות ספרותי, אלא שיקוף מדויק של קריסה נפשית טוטאלית שאין ממנה מוצא.
​במרכז העלילה עומד יבגני אירטנב, גבר צעיר, אריסטוקרט, האובססיבי לחלוטין לניקיון, סדר ושלמות – הן בניהול אחוזתו והן במצפונה של נפשו. לפני נישואיו, הוא מנהל קשר מיני יצרי ומתמשך עם סטפנידה, איכרה מקומית נשואה, כחלק מ"סידור" מעמדי מקובל שנועד לספק את יצריו של האריסטוקרט הצעיר. אך הטרגדיה מתחילה כשיבגני נישא לליזה הטהורה, מנסה לבנות חיים "סטריליים" למופת, ומגלה שהקשר ההוא הותיר במוחו עקבות בלתי ניתנים למחיקה. סטפנידה הופכת עבורו לדיבוק מחשבתי, ל"שטן" המאיים להחריב את עולמו.
​כדי להבין את עוצמת הדיבוק הזה, חובה לחדור אל נבכי נפשו של הסופר עצמו. "השטן" אינו תרגיל ספרותי במגדל שן אקדמי; הוא נכתב בדם ליבו של טולסטוי, מתוך בעתה עמוקה מהשדים של עברו. יבגני הוא כפיל כמעט מדויק של טולסטוי הצעיר, שניהל בעצמו קשר מיני ממושך ויצרי עם איכרה באחוזתו (אקסיניה). גם שנים לאחר שנישא לסופיה ואף שהפך ל"נביא המוסרי" של רוסיה שהטיף להתנזרות, נרדף טולסטוי על ידי אותם דחפים חייתים. החרדה הפנימית שלו מפני הפיתוי הייתה כה קורעת, והאשמה כה כבדה, עד שהוא החביא את כתב היד של הנובלה בתוך ריפוד הכיסא שלו, באימה מוחלטת שמא אשתו תמצא אותו ותגלה את התהום הפעורה בנפשו.
​מנקודת מבט רציונלית של קורא מודרני, הפתרונות למצוקתו של יבגני נראים כמעט מובנים מאליהם: לעזוב את האחוזה, להרחיק את האיכרה, או אפילו – כפי שחלקנו עשויים לחשוב בצורה פרגמטית ועקמומית – למסד את החטא ולהפוך אותה למאהבת קבועה ודיסקרטית מהצד. לחלופין, הפתרון הטהור והאנושי ביותר היה שבירת חומות הגאווה וניהול שיחת כנות נואשת עם אשתו ליזה או עם אמו. ליזה, באהבתה ובאצילותה, סביר להניח שהייתה מוצאת את הכוח לחמול על בעלה החולה, לקחת פיקוד על האחוזה ולהרחיק את האיום הפיזי כדי להציל את נישואיהם.
​אך עבור יבגני, השבוי לחלוטין בתוך המערכת המושגית הנוקשה של זמנו ושל יוצרו, האופציות הללו פשוט לא היו קיימות. הוא נעל את עצמו בצינוק פנימי סגור ומסוגר. הגאווה המעמדית מנעה ממנו להודות בפני אמו שהוא איבד שליטה, ופחד המוסר הטוטאלי מנע ממנו "ללכלך" את עיניה של אשתו התמימה. בתוך תפיסת עולמו, להתוודות בפני ליזה ולבקש את חמלתה לא היה פתרון, אלא העונש הקשה מכל – אקט שהיה מכתים אותה ומחריב לחלוטין את ה"מקדש הסטרילי" האחרון שנותר לו. אפילו כשהוא מנסה להתוודע בפני דודו, החברה מנפנפת אותו בציניות ובקלילות, ומותירה אותו בודד לחלוטין בתוך הטירוף.
​בכך נוצר פער אירוני מרתק: טולסטוי ניסה לכתוב משל מוסרי-דתי על כניעה לחטא הבשרים, אך בגלל הגאונות הריאליסטית שלו, יצא תחת ידו תיאור קליני מושלם של קריסה פסיכיאטרית. במונחים מודרניים, יבגני אינו נבל קלאסי; הוא חולה נפש. הוא סבל מהפרעה טורדנית-כפייתית (OCD) קיצונית שהפכה פנטזיה חולפת ללופ מחשבתי כפייתי (Obsession). מחשבה זו הידרדרה בהדרגה לפסיכוזה חריפה ולאובדן בוחן המציאות, עד שראה באישה פשוטה הנושאת חציר שטן קוסמי בעל כוחות מאגיים שרודף אותו. בשני הסופים – בין אם הוא מפנה את הנשק כלפי עצמו ובין אם כלפי סטפנידה – הירי הוא אקט פסיכוטי חסר אונים, ניסיון חולני "ללחוץ על כפתור הכיבוי" של מוחו המיוסר מהחרדה והאשמה.
​כאן בדיוק טמונה הביקורת החברתית הנוקבת של היצירה. יבגני חלה בגלל שהסביבה שלו, כמו גם האידיאולוגיה הנוקשה של טולסטוי עצמו, דרשה מהאדם סטריליות דתית וחברתית בלתי אפשרית. המוסר של אותה תקופה הציב בפני האדם ברירה אכזרית: או להיות מלאך מושלם ונקי מחטא, או לחדול. בתוך המערכת הנוקשה הזו אין שטח אפור, אין מקום לטעויות, ואין הבנה לבסיס האנושי הפשוט ביותר: שאם נופלים – קמים.
​הדרישה לסטריליות מוחלטת היא סכנה נפשית, משום שהיא מונעת מהאדם לצמוח, ללמוד מחולשותיו ולהשתקם. היא דוחפת אותו להדחקה מטורפת, לציניות מוחלטת, או לקריסה קטסטרופלית. יבגני העדיף להפוך למפלצת רוצחת או לגופה, ובלבד שלא יצטרך להסתכל במראה ולראות אדם פגום ולא מושלם. "השטן" הוא אזהרה נצחית ומהדהדת נגד מוסר שמעדיף את השלמות החיצונית על פני החיים עצמם. הוא חושף את הטרגדיה של טולסטוי, שנחנק בעצמו תחת המוסר המוחלט שניסה לכפות על עצמו, ומזכיר לנו שחוסן אנושי אמיתי נמדד לא בנזירות סטרילית, אלא באומץ לנער את האבק מהברכיים אחרי הנפילה – ולהמשיך קדימה

מפחיד בצורה בלתי רגילה כמה שהספר טוב. ממש גורם לך לחשוב, ממליץ מאוד.

אנדרסן המפורסם מאגדותיו כאן עם ספר קצר למבוגרים. 33 "תמונות", מסופרות ע"י הירח. כל תמונה היא תיאור קצר של אירוע באורך עמוד או שניים, ללא קשר עלילתי בין אחת לשנייה.
השפה הפואטית יפייפיה, כל תמונה מרגישה כמו שיר בפרוזה, והיכולת של אנדרסן להוציא ממני כל כך הרבה רגשות בעת הקריאה היא מרשימה. חלק מהתמונות עצובות ומרושעות כמעט, חלק יפות ונאיביות, חלק מצחיקות, חלק הן פשוט slice of life, אבל כולן פשוטות ומאוד ציוריות.

הקריאה בספר הזה הייתה תענוג קטן, כל לילה לפני השינה לקרוא כמה תמונות שכאלו ולהירדם איתן.

הבעיה היחידה שלי היא שהספר קצר מדי, והסיום מרגיש קצת שרירותי. זה היה טוב מדי מכדי להיות קצר כ"כ..

קטעים שאהבתי:

הלילה החמישה עשר:
"עברתי על פני ערבת לינבורג," אמר הירח, "בקתה בודדה עמדה לצד הדרך, שיחים דלים מעטים נראו לידה וזמיר שתעה בדרכו השמיע את שירתוץ
בצינת הלילה עליו למות. ומה ששמעתי, לא הייתה אלא שירת הפרידה שלו.
ארגמן השחר כבר החל להפציע, ראיתי שיירה של משפחות איכרים, מהגרים שביקשו להגיע להמבורג כדי להפליג משם לאמריקה, שם יפרח חלום אושרם.
האמהות נשאו את הילדים הקטנים על הגב, הגדולים יותר טופפו לצדן, סוס רזה גרר עגלה ועליה חפצי בית מעטים.
הרוח הקרה דהרה ולכן נצמדה הילדה הקטנה אל אמה, וזו, בהביטה בדמותי החיוורת, חשבה על מצוקתה המרה ועל המסים הכבדים שקצרה ידה לשלמם. והרהורים אלה פקדו את כל השיירה.
על כן האירו להם דמדומי השחר האדומים כבשורה על בוא שמש האושר, שתזרח לקראתם. הם שמעו את זמרתו של הזמיר הגווע והוא לא היה להם כנביא שקר אלא כמבשר האושר.
הרוח דהרה, לכן לא הבינו את פשר זמרתו: 'סעו בלב שקט אל מעבר לים! את הנסיעה הרחוקה שילמת בכל אשר היה לך! עני וחסר ישע תדרוך על אדמת כנען שלך. עלייך למכור את עצמך, את אשתך ואת ילדיך. אך לא לאורך ימים סבלכם. מאחורי מסך הזוהר אורבת אלילת המוות, בנשיקת הפגישה שלה היא נושפת קדחת מוות לתוך הדם. סעו לשם! על פני הגלים המתנשאים!"
והשיירה האזינה בשמחה לשירת הזמיר, שהרי בישרה אושר.
היום בקע מבעד לעננים המוארים; כפריים הלכו על פני הערבה לכנסייה. הנשים לבושות השחורים עם מטפחות הראש הלבנות, נדמו כרוחות רפאים שחרגו מציורי הקיר העתיקים שבכנסיות.
ומסביב - מרבד שטוח ומת, עשבים חומים קמלים, שדות שחורים בין גבעות חול בהירות.
הנשים נשאו את ספרי התפילה איתן בדרכן אל הכנסיה.
שאו תפילה! התפללו למען אלה הנודדים אל קברם, מעברו השני של הים הנישא ומתרומם."

הלילה העשרים וחמישה
"הנני מבקש להגיש לך תמונה מפרנקפורט," שח לי הירח.
צופה אני במיוחד בבניין אחד. אין זה הבית שבו נולד גתה. אין זה בית העירייה הישן שמבעד לחלונותיו המסורגים נשקפים עדיין ראשיהם של השוורים זקורי העיניים שנצלו וחולקו כשי בעת הכתרת הקיסר. לא ולא, זהו בית אזרחים, צבעו ירוק, בית פשוט העומד בסמוך לרחוב היהודים הצר. זהו ביתו של רוטשילד.
הסתכלתי מבעד לדלתו הפתוחה. גרם המדרגות היה מואר באורות רבים. משרתים ובידיהם פמוטי כסף כבדים עם נרות דולקים עמדו שם וקדו קידה עמוקה לפני האישה הזקנה שנישאה על כיסא-אלונקה במורד המדרגות.
בעל הבית ציפה לה גלוי ראש וחתם לה, לאישה הזקנה, ביראת כבוד בנשיקה בידה.
זו הייתה אמו. היא הנידה ראשה בחיבה, לו ולמשרתים, והם הובילוה אל הסמטה הצרה, האפלה, אל בית קטן. זו הייתה דירתה, בה ילדה את ילדיה, מתוכה עלה ושגשג מזלה. אם תעזוב את הסמטה הפתוחה ואת הבית הקטן - ינטוש אותה מזלה! זו הייתה אמונתה."
והירח לא הוסיף לספר דבר. ביקורו הערב היה קצר, קצר מדי.
אולם אני הרהרתי באישה הזקנה שבסמטה הפתוחה, הצרה.
רק מילה אחת - וביתה המפואר היה עומד לחוף התמזה.
רק מילה אחת - וחווילתה הייתה משתרעת למרגלות מפרץ נאפולי.
"אילו עזבתי את הבית הקטן שמתוכו שגשג לי מזלם של בניי - היה נוטש אותם מזלם!" - זוהי אמונה טפלה, אך מאותה דרגה שכל היודע את ההיסטוריה ורואה את התמונה, יספיקו לו שתי מילים להבנתה: "זוהי אם".

הלילה השניים עשר
"אגיש לך תמונה ממראות פומפיי," אמר לי הירח.
"הייתי בפרוורה של העיר, ברחוב הקברים, במקום שעומדות המצבות היפות, בקום שלפני שנים חוללו הצעירים המריעים, עטרות שושן למצחיהם עם האותיות היפות של תאיס.
עכשיו שררה שם דממת מוות: שכירי חרב גרמניים המשרתים בחייל הנאפוליטני, עמדו על משמרתם, שיחקו בקלפיהם והטילו קוביות.
חבורת זרים מן העבר השני של ההרים נכנסה לתוך העיר, מלווה ביחידת משמר. באורי המלא ביקשו לראות את העיר שקמה מן הקבר ואני הראיתי להם את עקבות גלגלי העגלות שנחרצו ברחוב המרוצף באבני לבה רחבות. הראיתי להם את השמות החרוטים בדלתות ואת השלטים שעדיין היו תלויים במקומם. בחצרות הקטנות ראו את אגני המזרקות המקושטים בצדפים, אך שום סילון מים לא עלה מתוכם ושירים לא בקעו מן החדרים המצוירים בשלל צבעים במקום שכלב הנחושת שומר על הפתח.
הייתה זו עיר של מתים, רק הווזוב הרעים את ההמנון הנצחי שכל בית שלו מכונה בפי האנשים כהתפרצות חדשה.
הלכנו אל מקדש השיש הלבן כשלג של ונוס ובו ניצב המזבח לפני המדרגות הרחבות ומבין עמודיו מבצבצות ערבות בוכיות צעירות.
האוויר היה צלול וכחול ואת הרקע לכל אלה יצר הזוהר השחור שמתוכו עלתה האש כגזע של אורן. מעליי שכן ענן העשן בדממת הלילה כעטרת האורן, אך מוארת בארגמן הדם.
ובין אנשי החבורה הייתה זמרת. הייתה זו זמרת אמיתית, גדולה. אני עצמי הייתי עד לתשואות שלהן זכתה בערים הגדולות באירופה.
וכאשר התקרבו אל מקומם של שרידי תיאטרון הטרגדיה, ישבו כולם על מדרגות האבן של האמפיתיאטרון. רק חלק קטן ממנו נתמלא שוב על ידם, בדומה לימים מקדם.
הבימה עמדה ללא שינוי ובה קלעים של אבן ושתי הקשתות שברקע, שבעדן ראו הצופים אותה תפאורה שנראתה בזמן העתיק, הטבע עצמו, ההרים שבין סורנטו ואמלפי.
הזמרת עלתה על הבמה העתיקה ברוח מבודחת והחלה לשיר. המקום הפעים את לבה. עלה בדעתי סוס פראי מתנשף, הזוקף את רעמתו ופורץ בדהרה — כי היה בה בדיוק אותם קלות וביטחון.
ועלתה בדעתי, האם שכולה מכאוב מתחת לצלב גלגלתא, היה בה אותו מכאוב עמוק.
ומסביב הדהדו, כמו לפני אלפי שנים, תשואות: 'המאושרת, מתנת שמים!' הריעו כולם.
כעבור רגעים אחדים כבר הייתה הבימה ריקה, החבורה נעלמה ולא נשמע עוד קול — כולם הלכו משם אך החורבות עמדו ללא שינוי, כפי שיעמדו גם בעוד מאות שנים.
ואיש לא ידע דבר על חזון הרגע ועל הזמרת היפה ועל צלילי קולה וחיוכה.
הכל נשכח, עבר. אפילו לי עצמי תהיה שעה זו כרגע שנעלם ואיננו."

וואו אחד הספרים הטובים שקראתי, אני זוכרת שאח שלי הביא אותם מהספריה ורק הייתי מסתכלת בתמונות היפות והמעניינות, ועוד לא הייתי קוראת כל כך...אחרי כמה שנים קראתי את הספר ונשאבתי, בדיוק הסגנון שאני אוהבת...הרפתקה מסתורי, פנטזיה ,לברווח לעולם לא מוכר...ממליצה בחום למי שילדות וסקרנות פועמת בוורידיו:)

זה ספר אבל גם חפץ ארכאולוגי כי כל כך הרבה קרה בתחום שלו, מאז 2003 כשיצא לאור. והוא מאד מעניין למרות שמטרתו המוצהרת נמצאת איפשהו על המנעד בין המיותר לבין המגוחך: להסביר מדוע מדינות ערב לא נהיו דמוקרטיות בשנות ה-90.

דמוקרטיה ערבית. אני וודאי לא ציפיתי לדבר כזה, לא בזמנו ולא עכשיו. אבל במערב באמת חגגו תקוות ורודות. עם קריסת ברה"מ צצו משטרים דמוקרטיים או דמוקרטיים-למחצה מאסטוניה עד בולגריה. בארה"ב גזרו מהנצחון כביכול במלחמה הקרה, שברור מאי פעם שכל העולם עתיד להכיר בעדיפות — המוסרית, ההגיונית והמעשית — של התרבות הפוליטית האמריקנית.

אמנם היו סיבות חצי-סבירות לקוות לנביטה דמוקרטית, ולו נקודתית, בעולם הערבי. דור של מנהיגים בעלי רקע מערבי עלה לשלטון באותם ימים בירדן, סוריה, מרוקו, בחריין וקטר. מה גם שלשתי טכנולוגיות חדשות, אנטנות לוויין והאינטרנט, יוחס פוטנציאל לשבור את המונופול על המידע שהיה קודם לכן למשטרים רודניים; האמת אולי תשחרר את המדוכאים.

תהליך התבדותן של אותן תקוות, את זה מסביר אוריה שביט באופן מרתק ושואב ממחקר וידע רב. (שביט הוא אדם חכם וחשתי פה ושם נימה של אירוניה מבודחת כשהוא ציטט את התומס פרידמנים למניהם. אבל מה לעשות, שביט היה באותן שנים דוקטורנט. אולי הנושא נכפה עליו על ידי המנחה. ואולי שביט בעצמו חשב שזה יעשה טוב לקריירה שלו אם יתייחס לשאלה, הגם שנאיבית, שהייתה חמה במערב.)

המלך עבדאללה השני של ירדן, התברר, על אף שנותיו במערב (מגיל עשר עד עשרים, שכן הוא מדבר אנגלית כמו אמריקני מבוסטון, וערבית כשפה זרה), השתלב יופי בתפקיד של להיכנס לנעלי אביו ולשמר את הרודנות הנאורה-מה שלו, ואת היציבות השברירית תמיד של מדינה שמעולם לא היה מאחוריה הרבה היגיון. כמו כן, בשאר אל-אסד, שלא היה היורש המיועד עד שנקרא לדגל עם מות אחיו באסל, חזר מאנגליה וביצע הסבה מקצועית מאד מוצלחת מרופא לרודן. (הידעת? לבשאר יש אחות בשם בושרה...)

אודה שעד שקראתי את הספר הזה, הידע שלי על ירדן וסוריה די קפא מתישהו בתחילת שנות ה-70. כמובן, עכשיו אני יודע על אותה תקופה הרבה יותר. אבל יחד עם הידע, הספר סיפק לי אליבי לבורותי הקודמת, והוא שיחסית לשנות ה-50 ו-60 עתירות ההפיכות, ההתנקשויות והמלחמות, 1970 סימנה את התחלתה של תקופה ארוכה של יציבות בירדן וגם בסוריה. איומים רציניים על משטרו של חאפז אל-אסד, כמו על זה של המלך חוסיין, לא היו. היה לכל אחד מהם אח שקצת עף על עצמו, אבל שום דבר בסדר גודל של יאסר ערפת בראש צבא עצמאי בבקעת הירדן.

יותר רחוק לכן פחות בוער מבחינתנו אבל גם כן מעניין, הוא הסיפור של תחנת אל-ג'זירה הקטרית, מה שעומד במרכז דיונו של שביט על הצד הטכנולוגי של הדמוקרטיזציה-הערבית-שבוששה-לבוא. התוצאה המיידית של התחנה הזאת הייתה לסבך את קטאר בכל מיני סכסוכים דיפלומטיים, לעתים פיקנטים, בגלל דיבות על שליטים ערבים אחרים. אבל התוצאה הרצינית יותר, פרי של שילוב מוצלח בין תכניות בידור לצד חדשות מכובסות, כזה שאפשר לאל-ג'זירה להתחרות בהצלחה נגד תחנות הלוויין המערביות, הייתה לחזק את האחיזה של משפחת אל תאני על מושכות הגמל. (אגב, באותה תקופה שליט קטר היה חמד בן חליפה אל תאני, כששליט בחריין היה חמד בן איסא אל-חליפה. קל להתבלבל.)

והיום, רבע מאה אחרי, מִפקד המדינות הערביות הדמוקרטיות עדיין בעינו עומד: אפס. אפשר לומר, הציפיות הנאיביות במערב היו פן אחד של אשליה מערבית אחרת לפיה ערבים המהגרים למערב תיכף יבינו כמה יותר טובה התרבות המערבית וירצו לאמצה. בסופו של דבר לא קרה לא זה ולא זה. במידה רבה, קרה ההפך: המערב נהיה פחות דמוקרטי. בבריטניה, ארצם של ג'ון לוק ואדם סמית, נעצרים כ-15,000 אנשים בשנה על התבטאויות ברשתות החברתיות, אנשים המעיזים להטיל דופי על קדושות הסדר הקיים -- הגירה המונית, כבודו של האסלאם, רב-תרבותיות ושאר אושיות תרבות הווק. בחירות חופשיות לכאורה עדיין מתנהלות, אבל מפלגות שכופרות בעיקר זוכות לרדיפה וחרמות.

הספר "אינדיאנים על גבעה 16" (הוצאת משרד הביטחון, 2003) שכתב אביחי בקר, תיאר את קורותיה של פלוגה רובאית ג' מגדוד 51 של חטיבת גולני במלחמת יום הכיפורים. הספר הוא תוצר של מחקר מקיף שערך בקר, שהיה אז עיתונאי וכתב צבאי. הוא נבר במסמכים ובחומר היסטורי, קיים ראיונות עם חיילי הפלוגה ומפקדים בחטיבת גולני, והוציא מתחת ידו ספרון מרתק ומטלטל.

זה בוודאי לא הזיק שבקר, יוצא חטיבת גולני, הכיר "דרך הרגליים" את הווי הרובאים בחטיבה, את דמויות המפתח שבה וחווה מקרוב את "פני המלחמה החזקה" ההיא של אוקטובר 1973. הוא עצמו פיקד במלחמה על פלוגה בגדוד 12 של החטיבה (עד שנפצע בקרב ההבקעה לרמה הסורית).

על הפלוגה פיקד סרן יגאל פסו, חברו למחזור של בקר מהפנימייה הצבאית לפיקוד שליד בית הספר הריאלי בחיפה. את המחזור סימן מח"ט גולני דאז, אל"ם יקותיאל "קותי" אדם, ככזה שיכול לשפר את איכות המפקדים בחטיבה. עם גיוסם, בשנת 1969, "שטיח אדום קידם את הקבוצה ופסו בתוכה שנהרה לגולני" (עמוד 26). לפנימיונים שנענו לאתגר הגה מח"ט גולני דאז, אל"ם קותי אדם, הכשרה ייחודית.

"בחודשיים הראשונים לגיוסם, בטרם התפזרו להיות מ"כים בגדודים, הוא הציב את הפנימיונים שלו כצוות נפרד בסיירת גולני" (עמוד 27). המח"ט ראה למרחוק וצדק. ב־1973 היו 12 מתוך 16 מפקדי הפלוגות בחטיבה בוגרי הפנימייה הצבאית. "פרויקט הגמר של פרק הסיירת היה חדירה מעבר לירדן" (עמוד 27).

פסו מונה למפקד הפלוגה כחצי שנה לפני שפרצה המלחמה, והתקשה לבסס את מנהיגותו. מאבקו בנורמות פסולות של הלוחמים הוותיקים, לנעליים הגדולות שהשאיר המ"פ הקודם, שמריהו ויניק, שעבר לפקד על סיירת גולני. הרובאים בפלוגה הטילו ספק ביכולותיו כמפקד קרבי. "עם הנמנם הזה נלך לקרב?" (עמוד 9).

כשפרצה המלחמה לקחה הפלוגה חלק בקרבות הבלימה, ואף סיכלה חדירה של הקומנדו הסורי, בהמשך המלחמה, ב־9 באוקטובר, שנחת במסוקים סמוך לנפח. "יותר פרי אלתור מאשר קרב סדור זה היה. הם רצו בין גדרות האבנים תוך ירי והטלת רימונים, כדורים ופצצות RPG שרקו" (עמוד 41).

בספר העיר בקר כי "לאזור הקרב שניהלה פלוגה ג' נזעק במקביל כוח של סיירת מטכ"ל עליו פיקד רס"ן יוני נתניהו. במהלך לחימתם של אלה נהרגו שניים מאנשי היחידה ושבעה נפצעו. עשרות גופות של סורים נותרו פזורות בשטח. אלא שמספרי תולדות מלחמת יום כיפור נעלם כלא היה חלקה המכריע במידה שווה של פלוגה ג' באירוע; משום מה הוא משויך באופן בלעדי לסיירת מטכ"ל" (עמוד 43).

כך או כך שם קנה פסו את עולמו. "הספקות שניקרו אודות כישוריו התחלפו בהערכה עצומה. לאחר שבעה חודשים בתפקיד, מ"פ חדש נולד" (עמוד 44).

אבל אז הגיעה משימת החרמון. הקרב, מהקשים שבקרבות החי"ר שניהל צה"ל, כל כולו מופת של עקשנות וכוח רצון של רובאים בודדים, מתואר בספר לפרטיו. המבצע היה מהלך דו־חטיבתי. גולני תגיע רגלית, מלמטה למעלה, דוך־אנ־דוך, ותכבוש את מוצב החרמון הישראלי.

בתדריך ללוחמי החטיבה אמר המח"ט, אל"מ אמיר דרורי, כי זוהי ההזדמנות לבטל את ההישג הקרקעי היחיד שנותר בידי הסורים, שכן למחרת עתידה להיכנס לתוקפה הפסקת האש. "מוצב החרמון הוא העיניים והאוזניים של המדינה, חסר לנו שהוא יישאר אצלם, אנחנו חייבים לעשות את זה" (עמוד 7). דרורי הדגיש כי הוא מצפה לראות בבוקר למחרת הקרב "את דגל ישראל ואת דגל גולני מונפים על החרמון, אנחנו ניקח אותו ביי הוק אור ביי קרוק. גולני, גולני, רק גולני יעשה את זה" (עמוד 7).

אבל כל המילים הגדולות לא חיפו על כך שלמעשה, בבחירה בדרך הפעולה הזו שיחק צה"ל לידי הסורים שהחזיקו בשטח השולט ונערכו מבעוד מועד. גם מודיעין עדכני על היערכות הסורים בהר לא ממש היה. מג"ד 51, סא"ל יודק'ה פלד, אמר לאנשיו שהוא "לא יודע איפה בדיוק נפגוש את הסורים" (עמוד 6).

על החלק השני של מבצע "קינוח", כיבוש החרמון הסורי, "הופקדו שני גדודי מילואים מחטיבה 317 של הצנחנים, שהונחתו בעורף המערך באמצעות מסוקים. ההתנגדות הייתה קלה, ההתקפה עלתה בהרוג ושלושה פצועים בלבד" (עמוד 71).

בשל הרצון, ככל הנראה, למקד את הספר בגולני תואר הקרב שניהלה חטיבת הצנחנים בפיקוד אל"מ חיים נדל באופן לקוני. אף שהוא כמעט ונשכח מהזיכרון הציבורי היה זה קרב מהספרים. שניים מגדודי החטיבה, שעליהם פיקדו הסא"לים (מיל.) חזי שלח ואלישע שלם, הוטסו במסוקי יסעור לשטח הררי קשה לתנועה והוטל עליהם לכבוש שני יעדים מבוצרים.

אחד המג"דים, חזי שלח, כתב לימים כי "הצנחנים תיכננו את הקרב שלהם כך, שלא יעמוד מולם אויב רציני. בכוונת מכוון. לא תמיד זה מצליח. באותו לילה זה הצליח". הצנחנים הפתיעו את הקומנדו הסורי, וניהלו את הקרב במקצועיות ובקור רוח, והקפידו, כתב שלח, להפעיל חיפוי ארטילרי צמוד, לנוע לאט "ולהשתמש בהרבה אש ובלחימה מבוקרת", עד לכיבוש מוצב החרמון הסורי. הקרב של גולני נראה אחרת לגמרי.

לוחמי גולני טיפסו במעלה החרמון ונתקלו בסורים בסמוך לגבעות שכונו במפות גבעה 16 (ומכאן שם הספר) ו־17. במקביל, סיירת גולני בפיקוד רס"ן שמריהו ויניק (המ"פ הקודם של פלוגה ג') נתקלה בכוח סורי ברכבל העליון. ויניק, שבמלחמה לא היה לילה "שלא נתבע למארב או לפשיטה" (עמוד 52), נהרג.

הקרב היה קשה ואכזרי. "גבעה 16 לא זקוקה היתה למצביאים באותו לילה אלא לעיקשים, לאמיצים ולתוקפנים" (עמוד 61). מג"ד 51, פלד, דיווח למח"ט באנדרסטייטמנט של המלחמה כי "הולך קשה" (עמוד 63).

הגיבור האלמוני של הקרב היה קצין האג"ם החטיבתי, רס"ן יואב לוי "יוצא שקד" (עמוד 50). משנפצעו המח"ט והמג"ד, עבר הפיקוד אליו. לוי הורה ללוחמי גולני שהוסיפו להילחם לסגת מגבעה 17, "ולאחר שווידא שאין יותר חיילים על גבעה 17 הפעיל ארטילריה לעברה. זה היה המהלך שהכריע סופית את הסורים" (עמוד 65). את המוצב כבשו לבסוף חיילי גדוד העתודה של גולני, עליו פיקד דוד כץ.

רק מחצית מלוחמי הפלוגה שרדו את המלחמה מבלי שנפצעו או נהרגו. לקרב החרמון עלתה הפלוגה כשהיא מונה 60 לוחמים ומפקדים. כשעלה השחר ותם הקרב נותרו רק 19 מאנשיה שאינם פצועים או הרוגים. חטיבת גולני כולה איבדה בקרב 56 מאנשיה.

בין ההרוגים היה גם המ"פ, פסו, שנפל בקרב החרמון לצד מ"פ א' בגדוד וחברו למחזור מהפנימייה הצבאית, סרן שוקי ויאטר. מחזור ט"ו בפנימייה הצבאית, שחבריו כתבו טרם גיוסם כתבו בספר המחזור "להתראות בישיבות המטכ"ל" (עמוד 26), איבדו שישה מחבריהם בקרבות. למטה הכללי הגיעו רק דורון אלמוג, שעשה את המלחמה כמ"פ צנחנים בסיני, והיה לימים לאלוף פיקוד דרום, אביחי רונצקי, שלחם כמ"פ בסיירת שקד (ולאחר שחזר בתשובה היה לרב ובהמשך לרב הצבאי הראשי) ורון כתרי, ששירת כקצין מודיעין בפיקוד הדרום ובתפקידו האחרון שימש כדובר צה"ל.

בקר היטיב לתאר, בעברית שכבר אינה מצויה במקומותינו, את ההוויה בצה"ל באותן שנים, ובחטיבת גולני בפרט. תיאוריו של בקר את גבורת הרובאים הפשוטים והמפקדים, כמו גם גילוי מורך לב ואירועים של תופסים את הקורא ולא מרפים ממנו. הספר כתוב בתמצות ובקיצור אבל כל שורה, כך דומה, מעבירה היטב את המסר.

יתרה מכך, הוא גם לא חסך שבטו מאיש מן המעורבים, מהלל את הגיבורים האלמוניים ומטיח ביקורת באלו הראויים לה, בין שיהיו בכירי המפקדים או סוכני הזיכרון הלאומי. "תכנון מחוכם יותר בדרגים הגבוהים היה חוסך את משאבי הגבורה הבלתי נדלים שנדרשו מהרובאים של גדוד 51" (עמוד 73), קבע בצדק. ועדיין כשמגיעים לחרמון ומביטים למעלה, קשה שלא להשתאות מהאומץ של אלו שעלו כל הדרך למעלה, כנגד כל הסיכויים.

ספר ילדים שאני אישית גיליתי רק בשנות הארבעים לחיי אבל נהנתי ממנו מאוד כמו מהרבה ספרי ילדים אחרים שאפשר לקרוא בגיל מאוחר ולהנות אם בגלל שזה מחזיר אותך לילדות ואם בגלל ראיית העולם של הילדים או סתם לקרוא ספר ללא מאמץ. אור בעליית הגג הוא אחד מספרי השירים הטובים ביותר והשנויים ביותר במחלוקת של של סילברסטיין שנכתבו אי פעם. ספר מלא בשירים על ליצנים, פיראטים, מפלצות וכל מיני אנשים וחיות מוזרות שעושים דברים מטורפים. גם האיורים בשחור לבן יצירתיים ביותר.
הכתיבה של של סילברסטיין שנונה ומצחיקה מאוד. אחד השירים המצחיקים ביותר שקראתי היה "Squishy Touch", שבו הדמות הראשית הופכת הכל לג'לי.
גילוי נאות- יש בספר זה תוכן קצת חולני שילדים צעירים עשויים שלא להבין. למשל שיר שעשוי להיות בעייתי עבור ילדים הוא השיר "איך לא צריך לייבש את הכלים", שכן הוא מפתה ילדים לשבור את הכלים כדי לא לייבש אותם. שיר נוסף שעשוי להיות חולני מדי עבור ילדים הוא "אביגיל הקטנה" שכן הוא עוסק במותה של ילדה, והורים צריכים אולי להסביר לילדיהם את מושג המוות לפני שהם קוראים את השיר.
זה ספר מצוין על שירים טיפשיים על אנשים טיפשים שעושים פעלולים מטורפים, והוא בוודאי יתאים באופן מיידי לילדים רבים, צעירים ומבוגרים כאחד. אני ממליץ על ספר זה לילדים מגיל שמונה ומעלה, ילדים קטנים יותר עלולים להיות מעט מוטרדים מהתוכן המרמז והחולני המוצג בספר. הוא מומלץ עוד יותר למבוגרים שנשארו ילדים או מי שרוצה לחזור לילדות לכמה דקות (השיר "מכונת שיעורים" שמכינה שיעורי בית...)
הספר זכה בפרסים רבים.

מבחר סיפורי מסעות של סופרים ואנשי אמנות ומטיילים "מקצועיים" מנקודת ראותם
כ"א מהמקום שכנראה שבה את ליבו. חלק מהסיפורים מעניינים ומזכירים למי שהיה במקומות
הללו את זיכרונותיו ולמי שלא היה כיצד הוא מדמיין אותם. חלק די שגרתיים ומתרכזים בתיאורי מקום ודמויות לא מיוחדים.
סה"כ ספר נחמד ומומלץ .

לי אישית מרגיש שהעלילה מתפזרת מדי, מעייפת, לא מגיעה לעיקר, הדמויות מעורפלות מדי, לא מגובשות.
גיבורת הספר כאילו תמימה וצדקנית, ובעצם גם הופכת למופקרת ועדיין נשארת עם תדמית של תמימה..
אחד הגיבורים, כאילו בתפקיד של שומר על גופה ונפשה של התמימה, ספק מאוהב, ספק פרפר, ספק עבריין... תפסת מרובה לא תפסת.
ההתפזרות לכל הכיוונים זה גורם לאיבוד עניין. אולי זה מיועד לגילאים צעירים יותר..
מאמצע הספר פשוט התחלתי לדלג על פרקים שלמים וזה עדיין כאילו המשיך מאותה נקודה, מעייף מאוד.

אוי כמה שפיודור דוסטויבסקי פוחד מהניהיליזם.

שדים הוא ספר שדן בשאלה שהעסיקה את דוסטויבסקי ברבים מספריו: איך ניתן לבנות מוסר ללא אלוהים?

ללא הערך היסודי החיצוני, המטאפיזי, של המוסר, האדם אינו מגיע לחירות אלא לכאוס, אלימות, ניצול ומעשים חסרי היגיון.
אין עוגן מוסרי ולכן הכול מותר.

מבנה הספר מתחיל מהצגת עולם של ערכים ישנים ומגוחכים — אנשים מבוגרים המתנהלים כילדים, רבים על שטויות ובורחים מהרגשות האמיתיים שלהם, ומנוהלים על ידי האגו והסטטוס החברתי שלהם.

בחלקו השני של הספר נכנסת האפלה הריאליסטית עם חזרתו של
ניקולאי וסבולודוביץ' סטברוגין לבית אמו.
משם הספר צולל לעולם הריקני של השדים הצעירים המהפכנים שרוצים להשמיד את הסדר הישן ולבנות עולם חדש מתוך הכאוס — דבר שמוביל רק לעוד חורבן ומעשי אלימות.

מחול השדים הזה מלווה בשלל דמויות בעלות עומק פסיכולוגי ואידאולוגי, כמו שרק דוסטויבסקי יכול ליצור.

פיוטר סטפנוביץ' ורחובנסקי הציניקן שיעשה הכול בשביל להביא את המהפכה — כל אמצעי מקדש את המטרה, וככל שהיסודות הישנים ייהרסו ללא זכר, רק מתוך כך יוכל לפרוח וללבלב הסדר החברתי החדש, מתוך הקרקע הפורייה של הכאוס.
היעד הוא ערעור היסודות.

אלכסיי קירילוב — הלב הפועם של התפיסות האינדיבידואליות אשר מנסות ליצור את האל מתוך עצמן באמצעות רצון ושליטה מוחלטת.

ניקולאי סטברוגין — הריק שהכול מתנקז אליו, האין שמושל בכל השדים האידאולוגיים, הניהיליזם הטהור.
הוא הדמות, החור השחור, שלתוכו הכול נלכד; הוא חסר ערכים ואידאולוגיה, אך כולם מייחסים לו את האמונות שלהם.
הוא התהום שמביטה חזרה אל הנשמות האבודות שמחפשות מטרה בעולם הקר שאליו הושלכו.
הוא היסוד הריק שעומד בלב הספר.

הכאוס שנוצר על ידי הצעירים המהפכנים אינו מצליח לבסס מערכת ערכים חלופית, ומה שנשאר הוא ריק.
לפי דוסטויבסקי, אין אידאולוגיות שיכולות להחליף את האל, וכל ניסיון כזה יוביל בהכרח לכאוס א־מוסרי.

הניסוי הפילוסופי של דוסטויבסקי מרתק ומלא עומק פסיכולוגי, גדוש יכולת ספרותית כמו שרק הוא יכול ליצור.

כמובן שיש להביט בספר גם מן הזווית ההיסטורית שלו, שכן דוסטויבסקי חי בתקופה שבה האידאולוגיות האנרכיסטיות של
מיכאיל באקונין ו־פיוטר קרופוטקין החלו לפעול, והיו לרקע אידאולוגי־פילוסופי ואוטופיסטי — רעיונות שהוקצנו על ידי
סרגיי נצ'אייב לפעולות אלימות, דמות שהיא ההשפעה הישירה לכתיבת דמותו של ורחובנסקי.

דוסטויבסקי חווה על בשרו את תגובת השלטונות על ניסיונות התאגדות מהפכנית, דבר שהותיר צלקת נפשית עמוקה בחייו.

"שדים" הוא ניתוח מוקדם של הניהיליזם — ניתוח שמהדהד אצל
פרידריך ניטשה ואצל
אלבר קאמי.

אצל קאמי הדבר מופיע במיוחד בספרו
המיתוס של סיזיפוס, שבו הוא דן בדמותו של קירילוב ואידאולוגיית ההתאבדות שלו.

אצל פרידריך ניטשה — בשאלת ההשתחררות מהתאבנות ערכי העבדים המושלים בחברה, וכיצד האדם צריך לפרוח מתוך הניהיליזם ולבנות לעצמו עולם ערכים פנימי.

לסיכום, ספר מדהים בכל כך הרבה רבדים — ספרותיים ופילוסופיים — השזורים עמוק זה בזה.
הספר נשאר איתך כניסוי מחשבתי מרתק.
אולי זה הפחד של דוסטויבסקי מהדהד מכך שבעדר האל האדם יישאר לבד מול התהום ולא ימצא את דרכו בתוך עצמו, ללא שום עוגן חיצוני וקרקע פנימית הוא לא ימצא מה שיעצור אותו מליפול לתוכה.

הספר מתחיל בהתמקדות באלפרד ואניד למברט, זוג קשישים מהמערב התיכון מעיירה בשם סנט ג'וד. אלפרד סובל ממחלת פרקינסון, דמנציה ואולי גם דיכאון, ואניד נחנקת מצרכיו המתמידים של אלפרד. תשומת הלב שלה תמיד על ההצלחות או לכישלונות החומריים של ילדיה. בעוד אלפרד נאבק, אניד יוצרת עולם שבו בעלה פשוט עצלן, לא סובל מפרקינסון ודמנציה. ילדיה, צ'יפ, גארי ודניס, כולם חיים של רווחה.
לכל אורך הספר מדובר על ריקנות וחוסר תועלת. אפילו החכם ביותר מבין הילדים, צ'יפ, נכנע ללחץ ונופל כמעט בכל מלכודת. המקומות שהם הולכים אליהם מובילים לאכזבה. בדרך זו, פרנזן מתאר את אמריקה? דעיכתו של אלפרד חושפת את סופו של משהו עמוק, וריק - אולי דעיכתה של אמריקה.
לאורך הקריאה כל הזמן חשבתי שהאנשים האלה כמו תוכניות ריאליטי. לא משכנעים בגלל העלילה האיכותית של הספר, אלא משום שהוא מייצג רצונות ושאיפות של רוב האנשים אבל בסופו של דבר, זה ריק.
"התיקונים" מרגש במקצת למרות שאני לא אמריקאי משום שהוא חושף עצב עמוק על אמריקה. הקורא יכול לראות את העצב שברומן, אך הדמויות ממשיכות בחייהן, קיימות למען הקיום עצמו.
בסך הכל שווה קריאה

ספר מעולה. הייתי מוריד לו כוכב אחד רק על הגסויות הכל כך מיותרות שהוכנסו כ"סצינות" שמדברות בשפה ההוליוודית ה"מחייבת" אליה הקולנוע ה"ישראלי" מאוד מכור.
העלילה טובה. הסיומת אדריה ומפתיעה.
הדמויות כתובות נהדר. המתרגם עשה עבודה מצוינת מאין כמוה. אתה יכול ממש להרגיש את ה"סיפור הרוסי" בין כל סיטואציה שמובאת לאורך כל הספר. מומלץ.