בתקופת הקורונה, התוודעתי מחדש לרובינזון קרוזו, היצירה הקלאסית של דפו, שיצאה בהוצאת כרמל במהדורה מושקעת ונאמנה למקור. כעת הגיע תורה של עוד קלאסיקה משובחת שגם היא, כמו קרוזו של דפו, כווצה, נחתכה והפכה בעל כרחה לסיפור ילדים, ולאחרונה יצאה לאור מחדש בהוצאת כרמל, בתוספת הערות, ואחרית דבר מחכימה.
בספר המקורי של סוויפט יש ארבעה מסעות. המסע לארץ הליליפוטים, הננסים, הידוע מכולם. המסע השני הוא לארץ ברובדינגנג, ארץ הענקים, שגם הוא יחסית ידוע. גרסאות מקוצרות של המסעות הללו, הם בעיקר אלו שעובדו וכוונו לגילאים הצעירים. המסעות השלישי והרביעי הם הפחות ידועים. המסע השלישי כולל כמה מקומות, אבל העיקרי שבהם הוא לפוטה, ארץ של אי מעופף, ובו מדענים "מעופפים" גם הם. והמסע האחרון הוא המסע אל ארץ הסוסים המדברים. עד כאן קווי העלילה הכלליים.
אז מה סוד הקסם של מסעות גוליבר? ספרי מסעות אקזוטיים, דמיוניים או ריאליסטיים, תמיד משכו את הלב ואת הדימיון של השומעים, וככל שחלקי העולם הלא ידועים היו גדולים, והמסעות נדירים, האפשרויות של המספר גדלו, והדימיון יכל להתפרע. הספר של גוליבר מיוחד בזה שעל אף היסודות הפנטסטיים של היצירה, הוא מוצג כסיפור, מעין יומן ריאלי מאוד, של יורד ים, הקברניט למואל גוליבר, המתאר לפרטי פרטים את מסעותיו, ומצרף להם שפע של פרטים מציאותיים, כולל קווי הרוחב והאורך של המקומות שבהם כביכול התרחשו הסיפורים הקסומים, כך שהקורא התמים עשוי לחשוב שלפניו תיאור מציאותי ומשכנע.
על הסאטירה המושחזת של סוויפט כבר נכתב רבות, ואף על פי שחלק מהסאטירה מכוונת כלפי העולם הפוליטי ריאלי של אנגליה בראשית המאה ה-18 (ובזה עוזרות מאוד ההערות), כוחה יפה גם כיום, משום שסוויפט השכיל ליצור עולמות פנטסטיים החסינים מהתיישנות, שעל הרקע המנותק שלהם הסאטירה נקראת גם כיום ככזו שמתייחסת ליסודות מהותיים בחברה האנושית, ולאו דווקא לאישים או מפלגות מסויימות, ובכך היצירה חמקה מההתיישנות וקנתה מעמד על זמני.
לדוגמה במסע הראשון והשני, סוויפט, בהברקה גאונית, יוצר עולם שהוא העתק כמעט מושלם לעולם שלנו בשינוי אחד קטן, גודלם של כל היצורים באופן פרופורציונלי כקטנים מאוד או כגדולים מאוד (גם החיות והעצים ואפילו הנהרות מותאמים לגודל היצורים). וראה זה פלא, שינוי של היבט אחד בלבד, מצליח לגרום לנו לתהות על מצבו של המין האנושי, גודלו, וחשיבותו, ולפתע המבט היחסי מאיר באור נלעג ומגוחך דברים שנראים גדולים וחשובים. וכך מיד לאחר הגילויים המדעיים שהובילו את המין האנושי להבנת גודלו העצום של היקום, סוויפט בדרכו, מביא אותנו לתהות על יחסיות, פרופורציות, נקודת מבט, וגודלו של המין האנושי.
יש כמובן הרבה מה לכתוב על היצירה הזו, אבל אני כאן לא כדי לכתוב ניתוח ספרותי מעמיק, רק התרשמות בסיסית, ולכן רק אוסיף שבעיני, החלק השלישי הוא החלק המעמיק יותר, ובו התייחסות לשאלות פילוספיות יותר, היחס למדע, או יותר נכון למוסדות המייצגים את המדע, היחס למשאלה האנושית המתבקשת לחיי נצח, ביקורת של צורות שלטון ועוד ועוד, כאשר הכל נתון תחת עט הביקורת והסאטירה של סוויפט.
במסע האחרון, לארץ הסוסים, הביקורת על המין האנושי מגיעה לשיאה הקיצוני ביותר, הפסימי ביותר, שם סוופיט מציג את גזע הסוסים כגזע האציל, המשכיל, המוסרי והנעלה ביותר, וכנגדו עולה דמותו של המין האנושי במלוא קדרותו, עליבותו, קנאותו, תככיו, תאוותיו ויצריו הנמוכים ביותר. אלא שגם בחלק הזה, הקורא הרגיש עשוי לשים לב שגם הסוסים אינם יוצאים נקיים, וגם תפסיתם המוסרית, הרציונלית, וחסרת הרגש, היא למעשה עקרה ונטולת חמלה, ועשויה להביא אותם למעשים מחרידים. אף שדמותו של גוליבר נשבית בקסמם של הסוסים, עד כדי איבוד הרצון לקשר עם בני האדם, לא ברור האם סוויפט עצמו מזדהה לחלוטין עם הביקורת שהטיח במין האנושי, וכך הקורא הנבון נשאר עם הספק, עם הגמישות שמביאה להפנמת המורכבות ובריחה מחיפוש אחר הנוסחה הפשוטה שתביא לזיהוי של הדבר "הנכון" ו"הטוב".
