השעה שלוש בלילה. אם הייתי ערה, העולם החשוך מחוץ לחלון היה מעורר בי פליאה. החושך בשעות הללו מרגיש שונה מאשר בשעה עשר, או אפילו שעת חצות. זה חושך שקט, שמדגדג בעור. אם הייתי מודעת לחושך בחוץ, הייתי מתעטפת בהרגשה הזאת, למרות שהיא מעוררת בי צמרמורת.
אבל לא הייתי ערה, לא באמת, ולכן לא חשתי בחושך מציץ לי מעבר לכתף, מסמן לי שהגיע הזמן לעצום עיניים. המודעות שלי הוחזקה כשבויה בין דפים. אחזתי ספר, וחלמתי.
זו לא הפעם הראשונה שאני נסחפת כך עם הספרים של רובין הוב, במיוחד לא עם סדרת הספינות החיות. אבל הפעם... אני לא יודעת. לא הצלחתי להשתחרר. היו לי כל כך הרבה דברים לעשות בבוקר, והייתי זקוקה לשעות השינה האלה, ועדיין, לא הצלחתי להביא את עצמי לסגור את הספר. ספינת קסם. הספינה המשוגעת. ועכשיו, ספינת הגורל.
עשיתי הפסקה ארוכה יחסית מהעולם של הוב, עד ששכחתי את הכתיבה הייחודית שלה והתפעמתי מחדש. אם היה אפשר להכניס את התחושה המתוקה הזאת לתוך עצם מוחשי, הייתי מזריקה אותה לעצמי בכל יום. הכתיבה הזאת שלה פותחת את העולם, מראה לך צבעים שלא הכרת, חודרת אל נבכי נפשם של אנשים שאתה כל כך רוצה לאהוב, או לשנוא, אבל הוב הזאת לא נותנת לך את ההקלה שברגש פשוט כמו "שנאה" או "אהבה". היא מאלצת אותך להביט במורכבות של בני האדם שהיא בוראת, ולהכיל את ה-כ-ל. בלי וויתורים. כל הדברים המכוערים, ההתקטננות, ההתמכרויות, הכעס, הייאוש, ומולם אצילות נפש, צלילות מחשבה, כנות מדהימה, אהבה, התבגרות. היא מלהטטת בין כולם, מנגנת על מנעד המחשבות והרגשות של האדם, ומתמרנת את הדמויות שלה עד שהגורל לופת אותן בחוזקה.
אפילו לנחשים ולדרקונים שלה יש אופי, והם מכריחים את בני האדם להתבונן בעולם שעד כה ראו אותו כ"שלהם" בעיניים ספקניות, תוהות. הם יהירים כמו בני אדם, מלאי גאווה והדרת כבוד, והתנגשות הרצונות הזאת בין יצורים דומים כל כך היא גאונות לשמה. אין מילה אחרת לתאר את זה. הדרקונים של הוב לא נמצאים שם בשביל התפאורה, אלא בשביל לעורר בך מועקה, לגרום לך לחשוב, לשקול את עקרונותיך מחדש.
מאוורר תקרה מסתובב מעליי, ורעש זמזום מזגנים מגיע מהחלון הפתוח. אבל אני לא שם. אני לא בחדר. אני נמצאת עמוק בתוך כל אחת מהדמויות, שוקעת בתוך הקשרים הסבוכים והבלתי ניתנים להתרה, בין ספינה לאדם, בין אדם לאדם, ובין ספינה לעצמה.
כל אחד מהם מלווה אותי כבר שנים, ובכל זאת, כשאני קוראת אותם שוב, אני מגלה בהם פינות חבויות שלא הכרתי. ויותר מזה, אני לומדת. כשהייתי צעירה יותר - שלוש עשרה, נדמה לי - וקראתי את סדרת הספרים הזאת בפעם הראשונה, הרגשתי כאילו מישהו מרים מסך שכיסה אותי עד עכשיו. לא ידעתי שאפשר להגיע לעומק כזה. לא חשבתי שהעולם כל כך מפחיד, ועם זאת כה נפלא. קיבלתי כל כך הרבה כוח, שהעניק לי השראה להתבגר. אפילו בדברים הקטנים - התרגלתי לטעם של מנטה במשחת שיניים "של הגדולים" בזכותו (העמדתי פנים שזה סינדין. כן, זאת השוואה דפוקה, אבל היי, זה עבד). כשלא אהבתי את המראה שלי, העמדתי פנים שהפגמים שניבטים אליי במראה הם למעשה קשקשים של דרקון, ואני נערת הגשם הפראי, מוכתרת; לימדתי את עצמי ללכת כמלכה. אני זוכרת שהתפללתי שאנשים בעולם האמיתי יהיו כנים ופתוחים כמו בבינגטאון, שכן למרות כל התככים והפלגים בה, היא עיר המבוססת על רצונם הטוב של אנשיה. הערצתי את רוניקה, על חדות לשונה, על הנחישות העצומה שלה והמנהיגות הטבעית שלה, על כך שלא הרימה ידיים בנסיבות בלתי אפשריות. התאהבתי בבראשן. כמו וינטרו, סלדתי מקניט ובאותה מידה לא יכולתי להתיק את עיני ממנו. הזדהיתי עם אלתיאה, וכמוה כמהתי להבנה, לחברות נפש שמעבר למילים, והחיפוש שלה אחרי ויוואסיה היה עבורי יותר מרדיפה אחר ספינה, אלא אחרי משפחה. גמעתי בשקיקה את דבריה של אמבר על גורל ועל בחירה, ועל היכולת שלנו לשנות גם מבלי להתכוון.
אחר כך, כשבגרתי, ראיתי דברים באור אחר, וכך שוב ושוב בכל קריאה. למדתי את הפוליטיקה המטורפת, את סודות העקשנות, את השאיפה לעצמאות. סחרור התחושות השתנה במהלך השנים, אבל תמיד הייתה זו אותה בינגטאון זרמה בי, והעליות והמורדות שעברה מילאו את חלומותיי בדאגה לשלומה של העיר הנפלאה הזו, מלאה באנשים שלמדתי לכבד ולאהוב.
אני חוששת שהמילים שלי לא עושות לה צדק, אבל זה כל מה שיש לי. הלוואי ואנשים יעריכו את הסדרה הזאת כערכה, כסאגה של חיים, של עוצמה, שרוח ים נושבת בין דפיה.
