קצת קשה לכתוב המלצה על ספר שנתן לך בוקס בבטן, אבל אולי זה מה שאני עושה עכשיו. בעצם, לשיקולכם.
החלק הראשון בספר נכתב בזמן הווה, אולי מעין יומן, לא מסוג של "יומני היקר" אלא מסוג דבר שנכתב על ידי הגיבורה מעצמה אל עצמה ולא רק מעצמה על עצמה. קטעים קטעים של הווית עבודה שהיא חלק מרכזי וגדול בחיים, שהחיים הפכו להיות שוליים בו, והיא מביטה ומתארת את המצב בעיניים בוחנות כליות ולב.
החלק השני כתוב בסגנון אחר לגמרי, בתיאורי זיכרון ארוכים יותר ומפורטים יותר, שובל של מחשבות שנצמדות אל העבודה והרחק ממנה, אל החברה הסובבת, אל העולם הממשי, שלוקח חלק גדול יותר בחיים בשלב זה של ילדות. היא מתארת ומפרטת את הסביבה בה גדלה ועבדה ואת הערכים והמנהגים של המקום. ובקטע הזה הגיע הבוקס בבטן, עבורי, בתיאור של טרגדיה ששלובה בחיים שהיא מתארת, ואני לא בטוחה כמה הבוקס היה מכוון וכמה מזה היא רגישות מיוחדת שלי, לטרגדיות של ילדים.
החלק השלישי נפתח מיד בתיאור הסביבה, רק שלוקח זמן להבין שמדובר על סביבה עתידנית, הגיבורה עדיין בענייני עבודה ומקבלת הצעה יוצאת דופן, שאולי קצת קשה לנסח במילים, ואולי זה רק חוסר קוהרנטיות מכוון על מנת ליצור עתיד הזוי וחמקמק, לא ממשי, תלוש, אפשרי עדיין.
אז קשה לי לומר בלב שלם שנהניתי. הקריאה אכן קלחה והחלק הראשון במיוחד משך אותי פנימה ויצר הזדהות עם עולם העבודה התובעני, אבל חוסר האחידות בין הקטעים, גם בסגנון הכתיבה וגם בקפיצות בין הזמנים אולי פספס אצלי משהו. מבחינתי, מחכה מאוד לספר הפרוזה הבא שלה, אם יהיה.
"אישה בחלל עבודה - השתעממת? על מה את חושבת עכשיו? יש לך שלושים ושבעה מיילים שלא נקראו בתיבה. יש גם משימות שרשומות על הלוח המחיק - זה כתב ידך, אני רואה שהתאמצת לכתוב ברור." (עמ' 17)

עשרת הספרים של העשור
לקראת סוף השנה מתפרסמות כתבות על הסדרות הטובות של השנה, הסרטים הטובים, הספרים הטובים, וכיוצא בזה.
לקראת סוף העשור - אותו הדבר רק האתגר כמובן גדול יותר. רבים היו ידידי ואיך אשבח אחד ואתעלם מהשני בלי לשבור את ליבו.

זה בעיקר טעם אישי ולכן ניכשתי ספרי הגות, אוטוביוגרפיות וספרי היסטוריה וגם הגבלתי את הרשימה לספרים שיצאו בעשור ולא לכאלה שתורגמו בעשור
הרשימה שלי (לא לפי סדר העדיפות - אם יש בכלל דבר כזה..)

1. Sweet Tooth - דברי מתיקה - 2012
2. The Accusation: Forbidden Stories from Inside North Korea
2014 - האשמים
3. Get in Trouble - 2015 - מסתבכים בצרות
4. The First Bad Man - 2015 - האיש הרע הראשון
5. er ist wieder da - 2012 - הוא חזר
6. תקלה בקצה הגלקסיה - 2018
7. הבשורה על פי יהודה - 2014
8. Dear Life - חיים יקרים 2012
9. ספר עלטה - 2014
10. All the Light We Cannot See - 2014 כל האור שאיננו רואים

זה אולי לא המקום הנכון לפרסם רשימה כזו ואני קורא להנעלה לפתוח פינה שבה אפשר לכתוב על קבוצת ספרים.

בספר שלוש נובלות. בראשונה אישה צעירה עובדת בחברת הייטק בנובלה זו מתוארת שגרת היום של האישה בעבודה יחסיה עם הבוס בעבודה וגם חייה האישיים.
בנובלה השנייה כתוב על בני נוער אשר עובדים במסעדת מזון מהיר ביישוב קהילתי.
בנובלה השלישית אישה צעירה עושה רילוקיישן ועוברת לעבוד בחו"ל.
הכתיבה של תהילה חכימי פשוטה לא מתיימרת להיות חכמה ולא מתנשאת. נהניתי לקרוא את הספר הקצר הזה שאפשר לסיים ביום אחד של קריאה.
אין בספר יומרנות או רצון להרשים וחכימי לא מנסה להיות חכמה כתיבה פשוטה שמתארת שלושה מצבי חיים. אני נותן לספר 4 כוכבים.
ספר מומלץ

חזרתי. מחט התודעה נטשה אותי בנבכי תודעתו של אדף, אבדתי בינות שדרות של העתיד הרחוק, וזו של שנות השמונים, ככל שניסתי לא הצלחתי להחלץ ממערבולת התודעה בה הייתי, לכוד בעולם שאדף טווה רק בשבילי. אדף לא מנסה להנגיש את עולמו הפנימי לקורא, הוא לא בא אליך... אתה צריך לבוא אליו, רק אם אתה ממש רוצה.
שמעון אדף חכם, הוא ממש חכם (לא בדיוק חכמולוג, אבל ליד) והוא מניח שהאינטלגנציה של קוראיו לפחות משתווה לשלו, ולכן הוא לא מנסה להנגיש, הוא פשוט זורק אותך לעולמו הפנימי וסומך עליך שתסתדר.
גם בספר הזה יש סיפור התבגרות, גם כאן יש תעלומה, גם כאן יש אהבה בוסרית.. ועדין אין תחושת דה ז'ה וו, שכן אדף עוסק בנושאים דומים לאורך יצירותיו, אבל נראה שבכל פעם הוא עושה זאת בכלים שונים מעט, בגומחה אקולוגית (נישה) שונה שהוא בונה במיוחד לצורך זה.
בסיפור הזה, מגיע שדרך, דמות מהעתיד (תודעה), לחקור את העבר, על ידי הטמעות בתודעתו נשא מהתקופה הנחקרת. הנשא של שדרך הוא חנניה, בשדרות של שנות השמונים, נער מתבגר בגיל 15, שמתאהב בבת של עשירי הכפר, תמר, אותה הוא מלמד בשעורים פרטיים, יחד הם חוקרים את העלמו של בן דודה של תמר. העלילה נעה בשתי קווים מקבילים סיפורו של חניניה, בשדרות של שנות השמונים, וסיפורו של שדרך בשדרות החדשה בעתיד, בשתי תקופות זמן, נערותו, ועת בגר למד באקדמיה, והתאהב (בישות מסקרנת- שהגיע ממושבת הירח). אבל מכיוון שחוקי המתמטיקה בעתיד, לא עונים לאותם חוקים שאנו מכירים (מושג האינסוף), כך גם הגאומטריה, כך יוצא שכאן שתי קווים מקבילים כן נפגשים... והעלילות המקבילות של הסיפור מוצאות את דרכן זו אל זו בסוף הסיפור.



הספר כאמור, לא מונגש לקורא, גם כאן אדף עוסק בשפה, ואפילו כותב דיאלוגים שלמים בשפה, של האנשים שמגיעים מהמושבה בירח, אל תצפו למצוא מילון בסוף הספר, הוא כאמור סומך על האינטלגנציה שלכם הקוראים, להבין את חוקיות השפה.

כמו תמיד נהנתי.

מבחינתי כל רומן חדש של שמעון אדף הוא חגיגה. יש בו מעין ערבובייה מושלמת של כל הדברים היפים - שפה פואטית ונוגה, רגישות עצומה, חדשנות, אומץ, ובעיקר אהבה גדולה מאוד. כמה שנים שאני קורא אותו ואני נפעם כל פעם מחדש מיכולתו לייצר תבניות חדשות ומקוריות כדי להעביר את התמות ששזורות לאורך ספריו כחוט השני. הפעם, בשדרך, אנחנו שבים לכמה מהמחוזות המוכרים לנו: עלילת מד״ב רחוקה ומרתקת שמהדהדת את המצב העכשווי, נער שנמצא על התפר בין ילדות לבחרות וגורל העולם ניצב בידיו, סיפור אהבה, המסורת והאמביוולנטיות כלפיה. אפשר לחשוב שעם העיסוק החוזר שלו בשאלות האלה כבר יימאס - אבל בדיוק להפך. בכל רומן שמעון אדף יוצר מחדש מעבדה לשאלות הגדולות האלה, הרות הגורל, וכל פעם מחדש אני מרגיש את השבריריות של המבנים הכביכול חלשים האלה אל מול אותם כוחות גועשים שהוא באמת כה מיטיב לתאר.

אני חייב להגיד, בראש ובראשונה, שאפו על יצירת העולם המד״בי המרתק הזה. קיבלנו אליו הצצה כבר במתנות החתונה ובכפור. אני לא חושב שאפשר להשוות את האפוס העתידני יהודי הזה לשום דבר אחר בספרות הישראלית. המפעל הזה שכאמור הוא פשוט תפאורה מפוארת לשאלות היומיומיות הוא כל כך מרהיב, כל כך מושקע, כל כך חכם ומקורי. בתור נער הסוגה האהובה עליי הייתה פנטסיה ומד״ב. קצת כמו כל תולעת ספרים מתבגרת, האסקפיזם היה מבחינתי התרופה לכל תחלואות גיל ההתבגרות. זה הכי הצליח כשהתפאורה האסקפיסטית, העולם הצבעוני שברחתי אליו, עימת אותי עם המציאות האנושית. עם הבחירות שהתחבאו בי, הרגשות שעוד לא ידעתי לתת להן שם. אדף פשוט מצליח לתאר את כל קשת הרגשות בצורה כל כך אינטימית, נוגה, בלי ליפול למלכודת הכתיבה הפסיכולוגיסטית. איכשהו, למרות שהכל הוא מחקר עמוק באנושיות ובמושג העצמי, הוא לא בורח לפרוזה שהיא בעצם אבחון פסיכולוגי עם סיפור מסגרת נחמד, אלא עדיין מצליח לברוא עלילה שמניעה את עצמה, תעלומות, טוויסטים, דמויות עגולות ומעניינות (סבתא פיבי, ישתבח שמה).

שדרך וחנניה - שני הגיבורים שהם בעצם גיבור אחד, שוב, מייצגים את תהליך ההתבגרות שכולנו עוברים. הדיאלוג הזה בין נפשו המבוגרת ולמודת האסונות של שדרך לבין נפשו הצעירה והמהוססת של חנניה מרתק וכתוב לעילא. חוויתי עם כל אחד מהם שלבים שונים ורגשות שונים ואת כולם הכרתי. אם למנות את הפסגות הרגשיות שאדף הביא כאן: סיפור אהבה יפהפה וכל כך לא קלישאתי של שדרך, ההתמודדות של שדרך עם האבל, עם חוסר התכלית שלו באקדמיה, ההתחבטויות הנפשיות של חנניה. הכל, שוב, כתוב בצורה הכי אנושית, בלי לברוח לפסקאות מתפייטות שלהן ולעלילה אף לא דבר.

אני אף פעם לא יודע מה לכתוב על אדף. הוא סופר שלא צריך להבין. הוא גורם לי להרגיש כל פעם מחדש. הוא מרתק אותי. הוא משלב את כל התחומים וכוכבי הלכת שסובבים סביב מוחו הקודח ועדיין מצליח לייצר משהו מגובש ובוגר ויפה במקום שמיכת טלאים מתפוררת. הוא גאון המילה הכתובה. הוא אחד הספרים הכי מלאי אהבה שאי פעם קראתי. אני חושב שאם מי מכם היה פעם אותה תולעת ספרים צעירה שהעדיפה לברוח למחוזות אחרים - אדף יידע לקחת אתכם לשם, ולרקוח תרופה של מרירות ודמעות ואופטימיות ואהבת החיים ומנה מאוד גדושה של פילוסופיה קיומית. ככה אני אוהב את הספרות שלי. תודה, תודה, תודה.

...





בסרטי האימה הישנים שניתן לראותם כיום בערוץ MGM השתמשו לרוב בחומר מומס כדי להציג את הדברים האיומים. למשל שד ששוחרר ממכונת זמן שהופעלה מסקרנותו של הגיבור באמצע הליל. ובאשר חברתו עולה לעליית הגג השד לוקח אותה כבת ערובה, עשוי שעווה שנמסה ומדביק אליו את התמימה מסכנה. בעודו מאיים עליה באיומים שנוהגים הנוכלים לאיים על בחורות לעיני האיש הטוב והצדיק, מנסה האחרון בלחץ אין-סופי להוציא את המכונה מכלל תפעול, להקפיץ את החשמל או משהו, ובדרך כלל הסוף הוא טוב.

הספר הזה הוא לא ספר אימה אבל יש בו הלהבה הדולקת שממיסה את שעוות התורה להכניס את הקורא לעולם החלומות של הכותב. זה ספר חדש נכון לתאריך כתיבת שורות אלה (שנת 2014). כתב את הספר איש חרדי אנונימי שחותם את שמו בסימן נקודה המשמש לקדד סיסמה כשנכנסים אל אתר סודי במחשב, כאמור בתקציר. הרבה פעמים את הנקרא קשה מאוד לעקל. וודאי גם כי יש בו הרבה מקרא, ושומרי התורה המקפידים אולי יקראו לו כופר. מדובר בחלומות ובחלומות הבלתי אפשרי מתרחש, וקשה ללכת בשבילים שהם מותירים. מצד אחד הם עוסקים בדברים הזויים מאוד, מצד שני בדברים שנוגעים, לפחות לחלקינו.

האווירה היא בעיקר ממגנטת בהתחלה, ובהמשך אפשר לדלות בקלות יותר כוונות כלשהן. עם כל זאת קראתי את הספר בזמן קצר יחסית כי הסקרנות עשתה את שלה. קראתי כבר ביקורת באחד ממוספי הספרים השבועיים של הארץ שיצא לפני כמה שבועות, וראיתי אזכור במדרוג התרבותי בשבוע הזה, וראיתי שהמתייחסים לא ממש מתייחסים לדברים עצמם אלא לאווירה הכללית, שהיא כמובן מהותית, אבל כאן בסימניה אפשר להתפרע. הכל בנוי מקטעים קצרים. מתוך העלטה ומתוך החושך הכותב אומר את דברו. הוא מערבב את אלוהים, השטן, אשתו והכלבים והאינטרנט, עם ישראל והשואה, הרקיע השביעי, הקבלה והתלמוד, את כולם הוא מערבב בחפיסה אחת. הוא מוציא הכל בהרבה עצבים, האווירה די לחוצה, וזה גורם לי לחשוב שחלומות באופן כללי מרגישים לנו די לחוצים ואינטנסיביים. כדי להעביר תחושות משלי תפסתי בפינצטה כמה דוגמאות.

כאשר הוא חולם שהוא מצטרף לארגון ביון חרדי, הוא מתריס על הרע"ן לומר לו שאין כח חרדי שעומד מאחוריו, והרע"ן מתריס בחזרה- "אם אתה יודע הכול על מדינה מספיק איש אחד לשנות את ההיסטוריה. אם אתה יודע הכל על בנאדם מספיקה סיכה כדי להרוג אותו. אתה יודע הכל על הגנים שלו ומספיק וירוס אחד... ככל שאתה יודע יותר אתה יכול להיות יותר בחור ישיבה בטלן. וכשאתה לא יודע כלום אתה צריך להפעיל כח אינסופי. אז אתה באמת צריך להתפלל לנסים. מי שיודע מספיק תורה לא צריך להתפלל, הוא פשוט לוחץ על האותיות הנכונות במקלדת".
אני פורש את הפרשנויות האישיות שלי. הוא בנה את בניינו כמו מדרש שהאופציה לחפור בו היא בלתי נגמרת. אני חושב שהוא בונה כאן על המשקל ידע=כח. אין צורך באלימות, אתה יכול להתבטל ולהניע הכל באמצעות ידע וכישרון. ככל שאתה יותר טמבל אתה צריך להפעיל יותר כח. אם אתם חושבים שהחרדים הם חבורה של טמבלים אתם טועים. לא צריך להתגייס לצבא כדי להיות חזק. זה לא בהכרח מצוין לחיוב, יכול להיות שהוא רוצה שהחרדים יצאו מחלום הביון שבו הם נמצאים?

כשבניו חוטאים בשלישית והוא אדם זקן רוצים לעשות ממנו קורבן חטאת. ומגלים שיש לו מום אז לוקחים אותו לבית המקדש לכהן הגדול. בית המקדש מסתבר הוא מגרש כדורגל אחד עצום שאת האופק בו קשה לראות. הוא מתחיל לברוח והם מנסים לתפוס אותו, בבהלת בריחה הוא עובר את הסף של קודש הקדשים והם לא מצליחים להשיגו. ובפנים הוא רואה על מגש גדול שאלוהים הוא בסך הכל כדורגל. "את זה מנסים להסתיר? איזה מן דבר נורא זה! ואז אני מרגיש שאני מבין מה יכול להיות הפירוש של חוטאים גדולים".
כך זה נגמר. הקאטש בקטעים מגיע בדרך כלל ממש בשורה האחרונה. יכול להיות שכאן אני מתאים אותו להשקפתי, אבל דומני שאני שומע את הקריאה שאומרת שיש גבול לקדושה, וזו גם קריאה שמגיעה ממצוקה של איש עני שחי בחברה עניה. והוא מצטרף לשגעונות כדי להראות את שגעונם של אחרים. אולי בעצם הוא מצטרף באירוניה לפרגוד שרק לובש תחפושת של שיוויון, כאשר הוא אומר בקטע אחר שהאישה היא ידידו הטוב ביותר של האדם? האם אין משפט זה מקביל ל"עזר כנגדו", וחושף את האסימטריה של חיי בעל ואשה שבאה במסווה של פסוקים יפים?

בין השורות המרובות זיהיתי את השאלה "כמה אתה יכול ליהנות מהעובדה שאתה קדוש". או, כמה אתה משתדל להיות צנוע? הרבה מזה מתבטא בעירוב של השואה. בעולם שלא ברור אם הוא עולמינו או גן העדן, בדרך לאשוויץ בתוך קרון בשואה, הילדים קופצים ומושכים בזקנים של הצדיקים, המלאכים מצליפים וצועקים "יהודים לעבוד". הוא תוהה: "מעולם לא היו כאן כל-כך הרבה פושעים ועמי ארצות, מילא עמי הארצות ששואלים את גדולי הדורות שאלות מפגרות ומורידים את הרמה בישיבה של מעלה מתחת לאפס, אבל כל מיני פושעים פשוט נהנים מהמעמד של קידוש השם ועושים בלאגן שלא יאומן". עוד בסיפור אחר הוא מתפעל בתור לגיהנום מדוע יש שם ניצול שואה שהוא יהודי קדוש, ואומרים לו שם שממיינים את האנשים לפי היכן שמתאים להם ולא לפי גזר דין. אבל בהרבה קטעים וסיפורים אחרים יש הרבה סגנונות שונים של גיהנום וגן-עדן.

אחד מקטעי גן העדן גורם להפכפכות שכלית ורגשית שמערבבת את כל מה שאנחנו מכירים, זה דוגמה לדג המלא עצמאות שקשה לעקלו: "הם מחלקים ביניהם את העולם החדש. קודם כול הייתה הרשת של התוכן, של תורת ישראל, 1.0. אחר כך הרשת החברתית, של עם ישראל, 2.0. ובסוף גם הרשת של המיקום, ארץ ישראל. והם מחלקים ביניהם גם את נבואות החורבן של הרשת: קודם כל הייתה ההשכלה, השואה של תורת ישראל. אחר כך השואה של עם ישראל. ובסוף תבוא השואה של ארץ ישראל. והם אפילו מחליטים על שיתוף פעולה: הם יהפכו את שלוש הרשתות לרשת אחת, כי לכם נתתי את הארץ לרשת אותה".

אני נשמתי בקטע הזה, כך או אחרת. ואני מודה בשנית שהרבה קטעים שהוקסמתי מהם קשה להבין את כוונתם. אפשר לשער, אבל כדי לדעת בוודאות צריך לדבר עם הסופר בגלוי. אפשר לשאול אימתי הוא מנסה לצאת באמרה ואימתי הוא משחק עם הדמיון אולי לשם השעשוע. או האם זה בין לבין? בגלל הבלבול העצבים והתימהון אני חש בקריאת מצוקה, של אדם שכואב לו. אולי כל חלום הוא אות שמשדרת על חלק אחר של מצוקתו שהיא סך כל החלקים. אני מנסה לחשוב עד שהוא פרסם את הספר כמה תחושות בטן ופרפרים הסתובבו לו בגוף, ועדיין ממשיכים להתרוצץ להם. מה עובר בנפש שנושאת את הכתב הזה על גביה? מה הוא עובר כשהוא חולם שהרמב"ם הוא ביצה שבורה שחפורה במחילות והוא מגיע למבוי סתום ויהדות מגיעה למבוי סתום, והיא מתחילה לחזור אחורה- עם כל עוצמתו של ההלאה כן עוצמתה של החזרה, החזרה אל הבורא. מה אם כל היהדות היא יו-יו אחד גדול?

יכול להיות שיש שתי אפשרויות לגבי הבנת הספר הזה, ואולי שתיהן נכונות בו זמנית. אחת היא "בשביל להבין את זה" והשנייה היא "בשביל לחשוב על זה". בקטע שנקרא בתולות ירושלים, השטן טוען שהשואה שהייתה לעם היהודי היא מיושנת ושייכת לעידן התעשייתי. הוא יעשה שואה של עידן המידע, שואה מתקדמת, שואה רוחנית, ועוד מרצון. "הוא הופך את כל הנשים לפסלים, והגברים מוציאים אותם עירומות לרחוב ומתחילים להשתחוות ולעבוד להם. ואין יותר ילדים."

....

האם הוא רוצה שנבין שתמיד יש אפשרות גרועה יותר, ויש שואה רוחנית של השמדת העם היהודי שהיא לא רק שפיכות דמים, אלא כמו שהוא מכנה, שואה של גילוי עריות ועבודה זרה, ומבחינה זו תקופות כאלה היו כבר בהסטוריה של העם היהודי, או שהוא רוצה שנחשוב על זה? האם יש לו סוף פסוק, או שהוא מעורבב גם בעצמו ורוצה לשתף את מה שעובר לו בראש? האם הוא מקצין כדי לתאר מה היה קורה אילו, או שהוא חושב שאנחנו כבר בתוך המדרון החלקלק? הרבה סימני שאלה.

אחרי שהסיפורים מסתיימים יש דף אחד לבן שלא כתוב בו דבר מלבד הכתובת www.halata.org. שם אפשר לראות חלומות יחידים באקראי, שאני לא בטוח שהם מופיעים עד הסוף, וכשנכנסים ללינק של כל הספר דרושה סיסמה לא ידועה. אני מבין שגם זו קריאה להפצה וקריאה לקשר. מצד שני יש כאן עדות לאדם שיודע לשחות במים עמוקים מאוד ולא מפחד לצלול אל השאול, הוא תלמיד חכם שיודע תורה וכותב לעתים כמו בתורה או בספרות המדרשית, והוא גם מודע לא רע כך נראה לעולמם של חילונים, בשניהם הוא מסוגל להסתכל מן החוץ. אני משער שמישהו אחר שיכתוב ביקורת יסכם ב"ספר מוזר...", זה גם לא רע. אני תמיד מעדיף להעמיק בדברים. אבל קשה מאוד למסור את החוויה הלאה, יש ויכולתי לעשות זאת טוב יותר, ולא נותר לי אלא להמליץ לכם לקרוא אותו. יש כאן עדות של אומץ. אני הזמנתי את הספר מהוצאת רסלינג. אני שמח שמחה קטנה להיות זה שביקש להוסיף את הכותר ולהיות הראשון לכתוב עליו.

ולסיום בהשראת רוח הספר אני מצרף חלום משלי:
חלמתי ששמעתי מהשכן את כל הטררם של צרכיו האישיים. אין לו ברית מילה אז כך הוא אמר לי שהוא מכפר. באסלה שלו יצאו הגללים בצורה של לוחות הברית עליהם כתוב 'אל תשקר ולא תמציא את הלאום היהודי'. הוא הוריד את המים והלך לסלון לקרוא ספר. אלה הוראות איך משמידים דברים שכלל לא באו לידי מימוש, אמר לי. שאלתי אותו ואת עצמי, האם אני כופר? ההוראות החלו לצאת מהספר ולעטוף אותו ולחוג סביבו במהירות והוא נעלם. הבית נעלם, והבית שלי גם כן, הכל. העתיד והעבר נראו לנגד עיני בו זמנית. ראיתי את היטלר נואם בהר הבית על זכותו של העם היהודי להשמיד את עצמו, התאבדות קולקטיבית. גם להם לא עשו ברית מילה אז הטררם שלהם יצר עולם אחר, חלופי.
סיירתי לחפש בני אדם ומצאתי רק נחשים ועקרבים שלקחו אותי למערה של החכם הזקן שלידו ישבה אשתי. הוא היה עקרב והיא הייתה נחש. ברוך הבא לעולם האידיאות אמר לי החכם. אמרתי לו, לי אתם נראים די מכוערים. אשתך היפה לא קיימת הוא אמר, יופי אינו המטרה, זו הייתה טעות, כוחו של היופי התגבר על כוחו של האל ועכשיו האל סוף-סוף נקם. זה העולם הבא, המטרה הגדולה, זה הנחש שהיה התכלית כל הזמן הזה. אמרתי לעצמי, ידענו הרי החרדים כל הזמן הזה שהיופי הוא הקללה של העולם... איזו סטירת לחי יפה לחילונים, עולם הדוגמנות חוסל! רק יצרים בלי שמץ שלי יופי, יצר לתורה! אשתי קמה, היא לא אוהבת אותי יותר והיא נתנה לי סטירה. שאלתי אותם, תוכלו להפוך גם אותי לנחש או עקרב? תכף ומייד אמר החכם וסימן לאשתו, אשתי, אשתו, ששלחה בי את לשונה והרגה אותי. והם שכבו עוד פעם ושוב פעם ועוד הפעם, ולא הצליחו להיכנס להריון, וכולם נפגשו עם אותו גורל וחוסלו ולא שרדו. אלוהים ברא יצר כדי לכבוש את יצרו.