בסך הכל, זה ספר טוב. כתוב היטב, גיבורה דינמית, עלילה מעניינת.. אבל במקרה כזה? למה רק ארבעה כוכבים? למה לא חמישה?
אני אגיד לכם למה. הייתה חסרה פה מקוריות. תחילת הספר נורא הזכירה לי את משחקי הרעב (קראתי את הספר אחרי שקראתי רק את הפרק הראשון של משחקי הרעב), ואחרי שסיימתי את הספר והייתי מוכנה לתת לו חמש כוכבים ולכתוב ביקורת נשבר לי המחשב, ומצאתי הרבה זמן פנוי. בזמן הזה קראתי את כל הספר הראשון של משחקי הרעב, והבנתי שהסיפור שכתבה איוויארד דומה מאוד לספרה של קולינס. גם הגיבורה הראשית, גם דמויות אחרות, גם העלילה, הכל הזכיר את משחקי הרעב. ובכל זאת, זהו בהחלט ספר טוב. סגנון הכתיבה ייחודי למדי, ולמרות הדמיון למשחקי הרעב, הספר בכל זאת מכיל היבטים מקוריים ויכול להפתיע, (במעשי בגידה של דמויות מרכזיות בסיפור, לדוגמא -_-) ולרתק. הכותבת מעבירה ביקורת על האצילים והאנשים בעלי ההשפעה, וגם על מדיניות השלטון, ומצליחה ליצור גיבורה ראשית מעניינת ולא מושלמת, אחת שקל להתחבר אליה. במהלך הספר הכותבת משתפת אותנו במחשבות של הגיבורה, בדאגות שלה וברגשותיה, מה שגרם לי לחוש הזדהות עם הגיבורה, וגם להזיל כמה דמעות במהלך הקריאה.
לסיום, זה לא מסוג הספרים שאני אוהבת לדבר עליהם בכל הזדמנות, או נוטה להיזכר בהם לעיתים קרובות, אך הוא בכל זאת מעלה נקודות למחשבה, ומצליח לעניין ולגרום להישאר מרותקת בזמן הקריאה, גם אם לא תופס בך ולא משחרר ממש עד הסוף.
ממליצה בחום 3>

אז סוף סוף סיימתי את הסדרה, ואני לא חושבת שיש לי הרבה מה להגיד עליה.
הדבר הראשון שאני רוצה להגיד בקשר לספר הזה ספציפית, זה שהשליש הראשון שלו הרגיש לי איכשהו שונה, ושרק אחרי מאתיים עמודים התחלתי ליהנות קצת ולזהות משהו שכן מתחבר לי ואני מזהה.

הכתיבה פשוט לא משהו, בעיקר כשזה נוגע לאיך שהיא מתארת את הסביבה, אני תמיד מרגישה קצת עיוורת, והדיאלוגים הפנימיים של הדמויות גם לא משהו, די מעייפים האמת.
יש בספר הזה חילופי נקודות מבט, ובאיזשהו שלב אנחנו מקבלים גם את נקודות המבט של מייבן ושל קאל, אבל זה איכשהו לא היה מספק מספיק.
פשוט נהניתי יותר מהחלקים שנכתבו מנקודת המבט של מייר, כנראה כי אני הרבה יותר מחוברת אליה.

אין טעם לקרוא את הספר הזה אם לא נהניתם מהספרים הקודמים ואם אתם לא מחוברים לדמויות עצמן, כי העיקר עבורי היה הרגעים האלו שבהם הרגשתי את הדמויות, והתרגשתי עבור רגעים משמעותיים עבורן.
אז אני באמת חושבת שהספר הזה יהיה בלתי נסבל למישהו שלא מחבב את הדמויות בכלל, ולא כזה רוצה לדעת איך הסדרה הזאת נגמרת.

הסוף לא מאכזב, אבל זה די נשאר פתוח.
אין כאן ממש רומנטיקה, בעיקר יש כאן מלחמה וחילוקי דעות ופוליטיקה.
יש כמה הפתעות פה ושם, אבל אני חושבת ששוב, ההנאה שבהן קצת תלויה בעד כמה אכפת לך מהדמויות.

סך הכול, סדרה בינונית בהחלט.
אבל אני מניחה שזה בסדר, כי אפילו בסדרה בינונית אפשר למצוא משהו מיוחד עבורך, וזה יכול להיות דמות מסוימת, סצנה מסוימת, העולם, התיאורים, הדיאלוגים - כל דבר.

אני לא חושבת שיש הרבה העמקה ביחסים כאן, משהו רגשית קצת נשחק, נראה שמבחינה רגשית הסופרת לא הביאה עם הספר שום דבר חדש.
כולם רוצים שהקרובים להם ישרדו, ויהיו בחיים, וזה נראה עיקר הספר.
לא זכור לי איזו סצנה מקרבת, אפילו כשהספר התייחס לאמא של קאל וזה שהוא לא הכיר אותה, רגשית זה הרגיש די בסיסי.

יש משהו קצת... פשוט מדי באיך שהסופרת מתייחסת לרגשות, אפילו כשהיא מציגה רגש מורכב של לרצות להרוג מישהו ועדיין להרגיש שאתה לא רוצה לאבד אותו.
רק בגלל שאתה חוזר על ציון של רגש מסוים שוב ושוב, כמו כשמייר חושבת על שייד, לא אומר שהרגש באמת עובר, וזה בסדר, אבל אם אתה חוזר שוב ושוב לרגע שבו הדמות חושבת על מישהו שהיא מתגעגעת אליו, וזה רגשית ריק ולא תורם לסיפור, הקורא נהיה אדיש לזה.
כי תמיד כשמייר חושבת על עצמה, זה היה על כמה שהיא הרוסה מדברים שקרו, ואני לא חושבת שמייר היא דמות לא חביבה, אבל היו רגעים שבהם היא הרגישה לי קצת יותר מדי בתוך הראש של עצמה כשהיא לא התמקדה בהישרדות.

איזושהי התפתחות רגשית אצל מייר הייתה יכולה מאוד להועיל לספר, ואפילו להשפיע על הסוף שלו.
אבל הסופרת לא עבדה על זה, המיקוד של מייר תמיד היה על לשרוד, ולבנות אסטרטגיה, ולא היה לה רגע להתייחס לרגשות של עצמה.
אז אין פלא שהספר נגמר כמו שהוא נגמר.
-

*ספוילרים לסוף הספר

אז הם מנצחים במלחמה, אני לא אפרט איך ומי מת, אבל בסוף מייר עוזבת את קאל כדי לגור במדינה אחרת, שם המשפחה שלה התגוררה והייתה מוגנת למשך רוב הספר.
היא אומרת שהיא צריכה זמן, שהיא צריכה לדעת מהי, כשהיא לא מרינה מהספר הראשון כשההורים של קאל הכריחו אותה להעמיד פנים שהיא כסופה, וכשהיא לא נערת הברק שמשמשת פנים למשמר הארגמן וייצוג לדםחדשים.
וזהו.
ככה הספר נגמר.
היא נחה במקום שנקרא פרדייס, חושבת משהו אופטימי על לאן שהאנושות תתקדם מכאן אחרי שהם ניצחו, העגיל שקאל נתן לה והיא סירבה לענוד אותו לאורך כל הספר סוף סוף על אוזנה והמילים האחרונות שלה הן: "אני אחזור."

ובכן, אני לא חושבת שזאת דרך טובה לסיים סדרה, אבל אולי הסופרת לא ידעה איך לסיים את זה בדרך אחרת.
על מנת לסיים את זה בדרך אחרת, היא הייתה צריכה לכתוב את זה אחרת, לא מבחינת עלילה, אלא לעבות את הרגשות והמורכבות שבהם.
והיא לא עשתה את זה בכלל, רוב הסדרה, אז אין שום סיכוי שהיא יכלה לסיים את זה אחרת.
כי זה פשוט לא היה חלק מהסיפור עד עכשיו.

*סוף ספוילרים*

לרגע לא נגענו בעומקים הדרושים כדי להגיע לסוף מאושר.
ואני צוחקת כי אני מניחה שזה אחלה מסר לקחת מהספר, ובגלל זה אני מרשה לעצמי לקרוא כל מה שאני רוצה, אפילו אם זה לא מהנה או לא כתוב טוב - אני תמיד יודעת שיש משהו עבורי בספר כשאני עדיין רוצה לקרוא אותו למרות הכול.
בגלל זה אני די לא יודעת מה לענות כשאנשים שואלים אותי: "אם את לא נהנית ממנו, אז למה לקרוא?"
חלקית כי השאלה שלהם נראית לי מטופשת קצת, כי אפשר ליהנות ממשהו, מבלי שזה ירגיש לך כיף; אפשר ליהנות מהמסע.

ברצינות, אנשים שמטפסים על הר נהנים מזה?
אנשים שרצים נהנים מזה?!
אני בטוחה שיש כאלה שכן נהנים, אבל בחייאת...
לפעמים אנשים עושים דברים, קוראים ספרים, כותבים שיר, מנשקים זרים, מקללים, קונים שטויות שהם לא צריכים - כי עבורם זה פשוט חלק מהמסע.

אז אני קוראת ספרים, בשביל המסע.
זה לא הגיוני, זה לא תמיד כיף, אבל זה תמיד משהו שאני רוצה, וזה מספיק.

אין, פשוט ידעתי שאני יכולה לכתוב משהו גם כשאין לי מה לומר.
סך הכול, כן נהניתי מהספר הזה, אבל בעיקר מחצי השני שלו, וזה היה בעיקר הנאה של "ציפייה".
זה כיף לצפות דברים, ויש בזה הרבה הנאה, במיוחד בסדרות.
אבל הרבה יותר כיף להרגיש סיפוק, להרגיש שמשהו כל כך מקורי, וכל כך משעשע ומופרע - קורה על הדף, ולא להמשיך לחכות לזה כל הזמן.
רוב ההנאה שלי מהספר הייתה מההתרגשות לקראת הדברים שיבואו, לקראת איזשהו שיא שאני מחכה לו לאורך הסדרה, וכאן מבחינתי, זה פשוט לא הגיע אל הרבה.
ההנאה מהציפייה הייתה שם, אבל ההנאה מהביצוע פחות.

אהבתי מאוד את סדרת הספרים, אם כי זה איבד מקסמו בספר הזה.. ציפיתי לסוף קצת יותר מרגש ומפתיע. אני מניחה שהלחץ לכתוב סיום לספר כ״כ פופלרי הוא גדול ולכן אני לא שופטת את הספר לחומרה - סה״כ הסופרת עשתה עבודה טובה

הספר הזה התיש אותי, אז זאת כנראה הולכת להיות ביקורת קצרה.
600 עמודים זה פשוט יותר מדי...
וזה לא שהיה בו חלק מיותר או משהו, זה פשוט ארוך מדי לקריאה שנייה.
זאת הסיבה שאני לא נותנת לו את ה-3 כוכבים שאני מרגישה כלפיו עכשיו, כי אני זוכרת כמה שהייתי להוטה בפעם הראשונה שסיימתי אותו, וכמה שרציתי לקרוא את הרביעי אפילו באנגלית.

עכשיו אחרי שקראתי אותו בפעם השנייה, אני חושבת שמזל שלא החלטתי לקרוא את הרביעי באנגלית, כי בספר הנוכחי יש תיאורי מלחמה וקרבות וכל המעקב הזה אחרי מה שקורה קצת עושה לי כאב ראש.
מכירים את זה שאתם צריכים לעבוד קשה כדי להפוך את המילים השחורות לתמונות שאתם יכולים לראות?
אז אני מרגישה שכאן בהחלט הייתי צריכה להפעיל מאמץ כדי לדמיין דברים נכון.
והספר הרביעי והאחרון נקרא "סערת מלחמה", אז אני משערת שיהיה לי אפילו עוד יותר קשר לעקוב אחרי מה שקורה שם.

אני לא יודעת מה אני חושבת כרגע, אני פשוט לא מצאתי הרבה דברים שאני אוהבת בספר הזה.
אני חושבת שבפעם השנייה שלי עם הספר הזה, אני קצת יותר בצד של מייבן הפעם.
יש טעם בכלל להסביר את העלילה כשזה ספר שלישי?
טוב אני אנסה, אבל אני לא מבטיחה כלום.

אז למי שלא יודע כלום על הסדרה, כל מה שמתרחש קורה בעולם עתידי, אחרי שהעולם הישן נחרב מכל מיני אסונות אקולוגיים ועוד, ונוצרת מוטציה במין האנושי שיוצרת גזע חדש שנקרא "כסופים".
לכסופים יש להם יכולות מיוחדות לעשות דברים מגניבים כמו ליצור אש בידיהם, לשלוט במים, צמחים ומזג האוויר, ואפילו לקרוא מחשבות ולשלוט בפעולות של אדם אחר.
הסדרה מתחילה עם מייר בארו, נערה אדומה, ללא שום יכולת מיוחדת, שאיכשהו מוצאת את עצמה מגלה שיש לה יכולת ליצור ברקים מול כל האצולה הכסופה, וחושפת שיש גזע נוסף, שדמו אדום ויש לו יכולות חזקות משל הכסופים.

כמובן שבספר הראשון כל זה סוד, והמלך אביהם של קאל ומייבן, נסיכי האש, מחליט שהוא לא יכול להרוג אותה ולהסתיר את זה, ולכן הוא מכריח אותה להעמיד פנים שהיא כסופה.
אין לה ברירה אלא לשקר ולהסתיר את דמה האדום, וללמוד את דרכיהם של הכסופים שמתייחסים לאדומים כאל עכברושים.
יש שיעבוד ברור של אדומים בממלכה הזאת שנקרא "נורטה", ויש ארגון מחתרתי בשם "משמר הארגמן" שמנסה להפיל את השלטון, ומה שקורה בעצם מהספר הראשון ואילך היא שמייר מתחילה לחבר את החלקים ולהיות יותר מודעת לעולם שבו היא חיה, ולשינוי שהיא יכולה לעשות בו בעזרת הכוח שניתן לה.
באמצע יש משולש אהבה בינה לבין מייבן וקאל, אבל אני לא בטוחה אם אפשר לקרוא לזה ככה, כל הדמויות בספר הזה כולל מייר כל כך פגומות, ואפילו בספר הזה...
זה לא נראה שלקאל או מייבן יש אחיזה אמיתית במייר.

**מכאן ספוילרים**

אז בספר השלישי, מייר בעצם הסגירה את עצמה למייבן שאחרי שהפליל את קאל ברצח אביו בספר הראשון, הפך להיות המלך של נורטה.
הסיבה הייתה כי בסוף בספר השני, מייבן לוכד אותה ואת הקבוצה שלה בדרכם לשחרר לגיון של צעירים שצועדים אל עבר שטח מלחמה שבו בוודאי ימותו מהר, והיא עושה איתו עסקה שהיא תלך איתו, תחזור אליו אחרי שרצח עשרות מבני מינה ה-"דםחדשים" ואפילו תינוק עם דם רגיל במרדף אחריה - אם הוא ישחרר את חבריה.
וכאן הספר מתחיל, מייר בידיים של מייבן, הוא משפיל אותה וכולא אותה בחדר ובחברה של כסופים שביכולתם לשתק את הברק שלה ובעצם לחנוק אותה בעזרת יכולת ודבר נוסף שנקרא "אבן דוממת".
כל התיאור הזה על כמה שמייר מרגישה חלשה, ובקושי יכולה לקום מהמיטה מרוב הכבדות של "הדממה", ממש עבר אליי.
היו כאן הרבה דיבורים על כלוב, והדברים שמישהו שיוכל לעשות כדי לקחת ממך את רוח הלחימה, ולגרום לך להתרגל לחיי שבי.
זה לגמרי ספוילר, אבל כבר אזהרתי, אז בערך בחצי השני של הספר מייר משתחררת מהכלוב המלכותי, אחרי שמייבן עינה אותה בכך שהכריח אותה שוב להעמיד פנים ולשקר אחרת הוא ישחט עוד אדומים עם יכולות הנקראים "דםחדשים".

נקודת המבט עוברת בין מייר בארמון לקמרון, דמות מהספר השני שביכולתה לשתק את יכולתיהם של אחרים, בדיוק כמו הכסופים ששומרים על מייר, רק שהיא יכולה לשתק אנשים למוות ואני לא בטוחה שהכסופים בעלי היכולת הדומה יכולים לעשות את זה.
אני תוהה אם בספר הבא תהיה את נקודת המבט של קאל או מייבן, כי אני לא מרגישה שקיבלתי מספיק מהם בשלושה הראשונים, וכן הייתי רוצה להרגיש אותם יותר לפני שהסדרה הזאת נגמרת.

אם הרביעי, "סערת מלחמה", לא היה אפילו יותר ארוך מכלוב המלך, אולי הייתי קוראת אותו השבת.
אבל הותשתי, ואני מקווה שאני לפחות אצליח לגרור את עצמי לספרייה היום, כדי שאני אוכל לשאול את הספרים הבאים ברשימה המנטלית שלי.
מה שכן, אני בטוחה שהספר הרביעי יהיה מדהים.
כבר בספר השלישי יש את הבסיס להרבה דברים שאני סקרנית לגביהם, ואני אכן נרגשת לראות איך הם יפתרו.

למשל, קאל או במילים אחרות "הנסיך הגולה", חשב שהוא לא יכול להשיב לעצמו את הכתר, אבל בסוף הספר השלישי אנחנו מגלים שיש כסופים מנורטה שרוצים להושיב אותו על הכס... רק שזה כולל גם ברית נישואים עם ממלכה חדשה, בשם "ממלכת הסדק" שנוצרה בספר הזה כתוצאה מכך שהמלך מייבן(שהוא כנראה רק בן 18 כן?), החליט לא להתחתן עם אוונג'לין.
אוונג'לין הייתה הארוסה של קאל אחרי שהיא ניצחה במבחן המלכה שאליו מייר נפלה בטעות וגילתה את הברק שלה, בעקבות מה שקרה עם זה שקאל ערף לאביו את הראש היא כמובן עברה לצד של מייבן, כי כל מה שבאמת מעניין אותה זה הכתר, אבל מה שקרה הוא שמייבן החליט להתחתן עם נסיכה מארץ האגמים כדי ליצור איתם הסכם שלום.
כמובן שהוא מאוהב במייר, לאורך כל הספר יש תיאור של האובססיה שלו אליה, והסיבה ללמה הוא מרגיש ככה.
כאילו, מייבן באמת מעוות, אבל בספר הזה מייר התחילה להבין שזאת לא לגמרי אשמתו, שהוא נוצר ככה על ידי אמו המלכה אלארה שמייר הרגה אגב.
תחשבו כמו אובססיבי ומעוות אדם צריך להיות, כדי למצוא תירוץ להשאיר מישהי שהרגה את אמא שלו, ועוד להרוויח מזה?

כולם יודעים שמייר היא חיית מחמד עבורו, הוא לא מנסה להסתיר את זה שהוא אובססיבי אליה, והוא מחזיק אותה באזיקי אבן דוממת למרות שרוב הזמן אין לו שום רצון לעמוד מולה.
מבחינתו, מייר היא רעל, רעל שהוא לא יכול להיפטר ממנו כי היא הדבר היחיד שאמא שלו ששיחקה לו בראש והכריחה אותו לשכוח את האהבה שלו לאביו ואחיו, לא יכלה למחוק.
זה נשמע מוזר כשאני מנסחת את זה ככה, אבל זה הספר שקראתי, ואני לא מתחרטת על זה אפילו שאני מרגישה כל כך מותשת.

בסוף הספר כשקאל ומייר מגלים שנעשתה עסקה שבה קאל יהיה המלך והוא ואוונג'לין ינשאו כדי ליצור ברית בין הממלכה החדשה ונורטה - מייר מבקשת מקאל לבחור בה.
היא אומרת לו שלא אכפת לה שהיא לא תהיה המלכה שלו או משהו, שמה שמשנה זה שהכסופים שמרדו במייבן רוצים להחזיר את הדברים למצב הקודם, שבו יש מלך כסוף שמנהל את העניין.
היא מבקשת ממנו לבחור בה, הוא רוצה אבל הכתר חשוב לו... לאורך כל הדרך כאב לו על אחיו הכסופים שהוא יהיה צריך להילחם בהם ולהרוג אותם, מה שקצת מוכיח שהוא כן "גזען" ברמה מסוימת, כי יש לו העדפה לגזע שלו, אפילו שהוא מאוהב במייר שהיא אדומה.

אז בעצם, בסוף הספר הזה, קאל שובר את ליבה.
הוא שוב מוכיח שהוא לא יכול לבחור בדרך חדשה, שהוא רוצה את מה שהיה אמור להיות שלו, את הכתר שכל חייו הכינו אותו אליו.
יש לו לב טוב, אבל הוא יותר מדי באמצע, יותר מדי דיפלומטי כי הוא לא באמת בוחר צד, הוא לא באמת מבין את השיעבוד ואת זה שאי אפשר ליצור ממלכה מאוחדת, של אדומים וכסופים, על ידי זה שרק הכסופים ישלטו.

זה נשמע מעניין?
אני לא יודעת...
אני מרגישה שאני פשוט מקריאה רשימה של עובדות לא מעניינות.
חוץ מלהרגיש שאני בעצמי בכלוב, וחנוקה, לא לקחתי מהספר הזה הרבה.
אני כמעט תוהה אם זה היה מיותר לכתוב עליו את הביקורת הזאת...
מה הסיכוי שאני אהנה ממנה בעתיד?
שאני ארצה לחזור ולשמוע על החוויה הזאת?

אני מניחה שיש דברים, שזה בסדר שהם קרו, ואפילו טוב שהם קרו, אבל לא היית מוכן לעבור אותם שוב.
הספר הזה הוא אחד מהם.
אני שמחה שקראתי אותו כי עכשיו אני יכולה לסיים את הסדרה, ומצד שני, הוא היה מעייף כל כך.
ואני די בטוחה שזאת רק אני.
הייתי צריכה לקרוא אותו מיד כשסיימתי עם השני במקום לחכות, עכשיו אני עצובה שאני כבר לא אוכל ליהנות ממנו יותר.
וכאילו, זה מה שהביקורות שאני כותבת אמורות לעשות עבורי.
הן אמורות ליצור עבורי דרך ליהנות מהספרים שקראתי, לפני שאין לי ברירה אלא לעבור הלאה מהם.

כאילו, אין לי אפילו ציטוט שאהבתי.
אני חושבת שככה אפשר לדעת כשאני מרגישה רק "בסדר" לגבי ספר.

אני ממש מקווה שאני אצליח למצוא את "בשורות טובות" בספרייה היום, אם בכלל יהיה לי כוח ללכת.
אני לא יודעת אם זה מצחיק, אני די בספק, אבל אחרי הספר הזה, אני חייבת למצוא "יעד" שונה, משהו קליל יותר אבל לא רומן, כי זה לא חסר לי כרגע.
מה שחסר לי זה כיף.
ואני מניחה שהספר הזה הוא לא הכי כיפי, כי אנשים מתים כאן, ואין בו הרבה רגעים קלילים.

יש לי תחושה שזה לא היה הספר הנכון עבורי הפעם.
כנראה שהייתי קוראת את "ספריית חצות" קודם אם לא היה יורד גשם בתחילת השבוע.
אני חושבת שעם המצב רוח המחורבן והמדוכא שלי, זה היה יכול להיות ספר נהדר.
אז אני ללא ספק אחכה שהמצב רוח שלי ישתפר לפני שאני אמשיך ל"סערת מלחמה" כי אין מצב שאני נותנת למצב האישי שלי להרוס לי עוד ספרים.

טוב, אני כן נהניתי ממנו בפעם הראשונה, ואני די בטוחה שבעוד כמה ימים כשאני ארגיש יותר טוב, רגשותיי כלפי "כלוב המלך" ישתנו.
אני בהחלט חרטתי מספיק סצנות בראש שלי בצורה מספיק חזקה כדי שאני אוכל ליהנות ממה שקראתי בעתיד.
פאק, אולי בעצם אני לא אמורה לכתוב את הביקורת הזאת עכשיו, אלא לחכות שאני אהיה במצב רוח יותר טוב, וזאת הבעיה?

טוב, מאוחר מדי.
הרכבת כבר נסעה.
אני די בטוחה שאני שחוקה מדי מכדי לקרוא בכללי.
אבל מה עוד אני יכולה לעשות?
לפחות למדתי שאני לא יכולה לקרוא יותר משני ספרים בשבוע, שהגוף שלי פיזית לא עומד בזה.
כי אחרי השבוע הקודם, שהיה די מהנה וקראתי בו שלושה ספרים, בא השבוע הזה, שבו גררתי ספר אחד בלבד לאורך כל השבוע.
אני כנראה לא אקרא שום דבר השבת.
בא לי לבכות.
אני לא יכולה לא לרצות לקרוא, כי אם אני לא רוצה לקרוא, אז החלופה היא או לבהות בתקרה ולחשוב על החיים שלי או לישון כל השבת.
העייפות בהחלט מוציאה ממני את העצלנות והבכייניות שבי.

בהחלט מתאים.
הנה אני כותבת ביקורת על ספר עם המילה "כלוב" בתוכו, ובזמן שאני בתוך כלוב מנטלי.
וזה לא רק רגעים, אני רוב חיי בכלוב מנטלי, מבחינה אסטרולוגית זה כי יש לי הרבה מזלות "קבועים" במפה האסטרולוגית שלי.
הייתי מסבירה לכם מה זה פאקינג אומר, אבל בשלב זה, אני חושבת שאני סתם מושכת את הזמן כי אני רוצה ללכת לספרייה - אבל אין לי כוח ללכת לספרייה.

יש לי עד 10 וחצי למצוא בתוכי את הכוח להתלבש ולצאת מהבית.
זה היה יכול להיות קל יותר אם לא הייתי מתעקשת ללכת 25 דקות ברגל במקום לנסוע באוטובוס.
אני פשוט שונאת אוטובוסים ולהרגיש שאני צריכה לתפוס אותם בזמן ולרדת מהם בתחנה הנכונה.
יש בי חלק שפשוט לא יודע להירגע, השעון מלחיץ אותי מדי, כנראה בגלל זה אני אף פעם לא חיה לפיו.

אני חושבת שאם היו 32 שעות ביממה, החיים שלי היו הרבה יותר פשוטים...
אני פשוט צריכה להיות ערה 20 שעות ולישון 12 שעות, ככה הגוף שלי רוצה!
תחשבו איך החיים שלנו היו יכולים להיות, אם היינו חיים בעולם שבו יממה היא 32 שעות.
לא יודעת, לי זה נשמע לי טוב.

נ.ב
אני באמת לא יודעת איך יצאה לי ביקורת ארוכה.
וגם, אם לצחוק או לבכות.

הספר הזה כל כך מעוות.
אני קצת מפקפקת בעצמי אם אולי אני לא יודעת על מה אני מדברת, וזה למעשה לא כזה גרוע בהשוואה לדברים אחרים.
אני חוששת שאולי ההזדהות שלי עם הדמות הראשית, מייר, אמורה להדליק לי איזושהי נורה אדומה.
אבל משום מה זה לא מדאיג אותי יותר מדי...

אז כן, כנראה שבעולם דיסטופי, גם אני הייתי מתייחסת למוות כעניין של מה בכך.
כנראה גם אני הייתי מדחיקה את המחשבות על אנשים שמתים בגללי על מנת לשרוד - אז מה?

אף אחד מאיתנו לא יכול לדעת בוודאות מי הוא היה יכול להיות בחיים אחרים, והייתי רוצה לחשוב שאני בן אדם טוב ומוסרי מטבעי, אבל זה נראה לי קצת תמים.
אני חושבת על זה הרבה, על אנושית.
על איך שבעתיד אנשים ידברו על אנושיות יותר מעל כל דבר אחר, כי כרגע אנחנו בשלבים הראשונים שבהם האדם מתנתק מהטבע.

זה לא טבעי לא להרגיש כאב, את שיא חום הקיץ, ואת השרירים ברגליים שלנו.
זה לא טבעי לחיות חיים קלים, ואני חושבת שהחיים שלנו יותר מדי קלים.
בגלל שהחיים קלים אנחנו שמים ז*ן על הכל, וזאת הבעיה.
אסור לנו לשכוח את המחיר העתידי של הנוחות שלנו, ואת מי שישלם עליה.

[הפסקה הזאת ועוד, הוספו בעריכה שנייה.
כנראה שיהיו עוד קפיצות מוזרות בביקורת הזאת, כי חלק ממנה נכתב אתמול וחלק ממנה היום.
לא יכולתי לפרסם את הביקורת הזאת אתמול בגלל שלא יכולתי להתחבר לאתר, אז סליחה מראש אם הקפיצות האלה בתודעה ממש מורגשות.]
-

כמובן שהביקורת הזאת הולכת להכיל ספוילרים לספר הראשון "מלכה אדומה", אבל אנחנו עדיין לא שם ואני אזהיר לפני.

אני חושבת שמה גרם לי לקבל את זה שאני למעשה - ממש מחבבת את מייר ואת הגישה המחורבנת שלה - זה התודות בסוף הספר.
הקול של המחברת פשוט נשמע לי מוכר, כמו הקול שלי, אבל ביקום שבו דברים אשכרה הסתדרו לי בחיים. ככה היא התחילה:

"לפני שאודה לכל אדם שהוא, אני מבקשת להודות לשארית הפיצה שאני אוכלת ברגע זה. היא ממש מעולה.
כמו בפעם שעברה, אני חייבת תודה לאנשים רבים כל כך, ואעשה כמיטב יכולתי לציין את כולם.
ראשית ברצוני להודות להוריי, התר ולואיס, שממשיכים לתמוך בי עד כדי גועל נפש."

הייתי חייבת לבדוק עליה, היא נולדה ב-27 ביולי 1990, והיא נשמעת כל כך דומה למייר.
משהו בצורה שבה מייר עומדת מול המשפחה שלה, איך שהיא מתנתקת ולא נותנת לעצמה להרגיש יותר מדי - ממש בולט לי בקול של הסופרת.
אבל למרות שמייר כזאת, מרוחקת, זה ניכר שהמשפחה שלה ממש ממש אוהבת אותה.
אני חושבת שלדברים שאני הכי אוהבת בספר הזה יש מעט זמן מסך, ושאיכשהו הם בכל זאת - ממש בולטים בעיניי.
למשל, הקשר שלה עם קאל.
בקושי יש זמן מסך שמראה את האינטימיות ביניהם, וזה מעלה שאלות.
הייתי מפרטת בדיוק למה אני מתכוונת, אבל זה כבר יהיה ספוילר לספר הזה.

מה שכן בולט, זה איך שמייר חושבת עליו ומרגישה כלפיו.
שהיא פשוט לא יכולה להתרחק ממנו ושהיא לא יודעת מה יהיה איתה אם הוא יחליט לעזוב אותה וללכת בדרך אחרת.
זה גם ניכר שהוא ממש חשוב לה, ושכמה שהיא רוצה לחשוב שהיא מנצלת אותו, הוא עדיין אחד מהאנשים שמהווים נקודת חולשה עבורה.
הוא מישהו שהיא לא יכולה להרשות לעצמה להראות כמה אכפת לה ממנו, לא מול עצמה, לא מולו ובטח שלא מול אחרים.

כמובן שעדיין יש לה מחשבות מעצבנות פה ושם, אבל בהשוואה לספר הראשון, זה באמת לא כזה ביג דיל.
בעיניי הדמות שלה לגמרי התפתחה, גם אם זה אולי לא במובן הכי חיובי שיש, זאת כן התפתחות בכיוון שחשוב להישרדותה.

יש משהו באיך שאנחנו רואים את מייר מבפנים ומודעים למחשבות שלה, לאיך שאחרים רואים אותה ומתייחסים אליה - שפשוט מפליא אותי.
אף אחד לא יודע כמה היא שבירה, וזה מזכיר לי את השורה הזאת מהספר:
"אם אני חרב, אני חרב עשויה זכוכית, ואני מרגישה שאני מתחילה להתנפץ".
עכשיו הגענו לחלק של הספוילרים.

*אזהרת ספוילרים לספר הראשון*

אז במלכה אדומה מייר מתאהבת במייבן, עכשיו-
איך לומר את זה?
טוב.
בפעם הראשונה שקראתי את הספר הזה, בכלל לא התייחסתי למייבן; כאילו, נראה לי שרוב אלו שקראו את הספר הראשון לא התייחסו כל כך למייבן.
העדפה לאחיו הבכור קאל הייתה ברורה.
אז יש כאן משולש אהבה בין מייר לשני אחים נסיכים - נכון! כשחושבים על זה! זה ממש לא נשמע טוב...
אבל לא יודעת, משהו באיך שזה בוצע כאן נתן לי את ההרגשה שזה בסדר.
אני לא יודעת מה הספר הזה עושה, אולי בגלל שזה סיפור, שום דבר מהדברים שקורים כאן לא צורם לי בקטע של: "וואו, זה כל כך לא מוסרי".
הספר הזה קצת מוחק מהמילון שלו את המילה מוסר, זאת פשוט לא מילה שהיא רלוונטית לעולם הזה.

קיצר, איבדתי כיוון, מה שרציתי להגיד זה שנראה לי שכולנו היינו בצד של קאל מההתחלה.
בעיקר בגלל מה שמייר חשבה והרגישה כלפיו, דברים שלגמרי עברו גם אליי - ומה שזה לא יהיה שהיא הרגישה כלפי מייבן, זה פשוט לא עבר אליי.
זה הרגיש שהיא משכנעת את עצמה לאהוב את מייבן, כי הוא בצד שלה במלחמה וכי אכפת לו מהאנשים שלה, האדומים, אפילו שהוא לא משתייך אליהם.
אז בפעם הראשונה שקראתי את הספר הזה הייתי נורא מבולבלת, כי מסתבר שמשום מה למייר ממש קשה להתגבר על הבגידה של מייבן.
ואפילו עכשיו, אחרי שקראתי שוב את הספר הראשון והשני, זה עדיין קצת מפספס אותי.

אז למי שלא יודע מה הייתה הבגידה של מייבן, בסוף הספר הקודם נחשף שהוא לא באמת היה בצד שלה ושכל מה שמייר ראתה ואהבה בו היה בעצם משחק.
זה היה כל כך אינטנסיבי! (אומייגאד סאנשיין תתבגרי כבר…)
עכשיו הסצנה הזאת מסוף הספר הראשון עולה לי וממש בא לי לשתף אותה.

אז קודם כל רקע, קאל ומייבן הם אחים נסיכים בעולם שבו האנושות מתחלקת לכסופים ואדומים.
לכסופים יש יכולות מיוחדות, שבהן הם השתמשו כדי לשעבד את האדומים במשך מאות שנים.
קאל הוא האח הבכור ויורש העצר, ומייבן הוא האח הצעיר והבן של המלכה אלארה (אמו החורגת של קאל).
שניהם שולטים באש, יכולת שהם קיבלו בירושה מאביהם.
המלכה אלארה יכולה להיכנס לראשם של אנשים, לקרוא את המחשבות שלהם, ואפילו לגרום להם לעשות כרצונה.
היא גרמה לקאל להרוג את אביו המלך בזמן שמייבן צפה מהצד ותמך בפעולה הזאת, ומייר המסכנה גם הייתה צריכה להיות שם ולראות את זה.

קאל ואביו היו לגמרי מודעים למה שקורה, ושהמלכה אלארה שולטת בשניהם, הם לא יכלו לזוז או לעצור את מה שקורה, וכל הסצנה הזאת נורא קורעת לב - אבל זו לא הסצנה שרציתי לדבר עליה.
יש מצלמות שנדלקות בדיוק בזמן שבו קאל מוריד למלך את הראש, ואז אלארה ומייבן משחקים אותה אבלים על המלך ומזועזעים מהמעשה.
הסיפור שהם מספרים בעזרת הצילומים הוא שמייר פיתתה את קאל להרוג את אביו המלך, ושלקאל לא הייתה סבלנות לחכות לתור שלו לעלות לכס. (אני קצת לא מבינה איך הכסופים האמינו לזה, אבל פסדר)
הם שמים את מייר וקאל בתאים זה לצד זה לפני שהוא מתכוונים להוציא אותם להורג, ואז מייבן יורד לדבר איתם:

"הוא נע במקומו, עובר ממקומו מול תאו של קאל ונעמד מול תאי.
אני יכולה רק ללטוש בו את מבטי מהרצפה, אינני בטוחה בכוחי
לנוע. הוא אפילו מדיף ריח של קור.
'מאורס לנערה שמאוהבת באחר, מאוהבת באח, בנסיך שאף אחת
לא מסוגלת לעמוד בקסמיו.' המילים שלו הן כמעט כמו נהמות
של חיית פרא, עמוסות בזעם בלתי נשלט. אבל יש בהן אמת, אמת
אכזרית שניסיתי כל כך לשכוח. זה מעביר בי חלחלה. 'לקחת כל
מה שהיה צריך להיות שלי, קאל. הכול.'
לפתע אני עומדת על רגליי, רועדת בפראות, אבל עדיין עומדת.
הוא שיקר לנו במשך זמן רב כל כך, אבל אני לא מסוגלת להניח לו
לשקר עכשיו.
'מעולם לא הייתי שלך, ואתה מעולם לא היית שלי, מייבן,' אני
מסננת לעברו. 'וזה בכלל לא בגללו. חשבתי שאתה מושלם, חשבתי
שאתה חזק ואמיץ וטוב. חשבתי שאתה טוב ממנו.'
טוב מקאל. אלו מילים שמייבן חשב שאיש לעולם לא יאמר. הוא
מתבלבל, ולרגע אני רואה בו את הנער שהכרתי פעם. נער שכבר
אינו קיים."

למה אני כל כך אוהבת את הסצנה הזאת?!
הייתי כותבת את כולה, אבל אני נורא משתדלת שלא להיסחף מדי.
גם היסחפות צריכה מינון, אחרת כל החלק המהנה והחיובי שיש בהיסחפות פשוט הולך לאיבוד.

עכשיו אני תוהה אם אני מישהי שיודעת איך להיסחף…
בכל אופן!
ממש ממש אהבתי את הספר הזה.
אני חוששת שאולי רק דתיים יבינו, אבל ישבתי במשך כמעט שלוש שעות וקראתי את הספר הזה בצהרי שישי!
אני לא זוכרת שדבר כזה קרה לי בעבר, אני בדרך כלל עסוקה בשישי בדברים שאי אפשר לעשות בשבת.
זה כאילו שאני מתכוננת לצום, אני מנסה לצרוך כמה שיותר מדיה חברתית לפני השבת.
כן, אני מודעת לכך שזה נשמע קצת מטופש.
אבל זה באמת מרגיש נוראי למצוא סרטון שממש בא לי לראות ברגע זה ולגלות שהוא באורך של שעה וחצי, ושאין לי שעה וחצי לראות אותו לפני שנכנסת שבת.

מה הסיכוי שאני אשתמש בביקורת הזאת ולא אכתוב אחת חדשה? [כמובן שהשתמשתי בסוף בביקורת הזאת]
אני מרגישה שאני צריכה לסיים בדרך מיוחדת, ואני גם מרגישה שלא מספיק הבעתי את כמה שאני אוהבת את הספר הזה.
נו טוב, את קאל.
אני אוהבת את קאל, וכמו מייר, זה כנראה לא מהסיבות הכי עמוקות שיש.
אני לא יודעת, אני פשוט אוהבת את הכריזמה, ואני לגמרי מסכימה עם מה שמייבן אומר על קאל: "נסיך שאף אחת לא מסוגלת לעמוד בקסמיו".

אולי יש דמויות שהם פשוט הטיפוס של כולם.
אולי קאל פשוט מתואר כמו מישהו שכל אחת הייתה מתאהבת בו.
פתאום אני שופטת את עצמי קצת, כי מישהי יצרה דמות שכל מטרתה היא להקסים - וזה עבד עליי!
אז אני בנאלית?!
האם אני נמשכת לאנשים מסוימים, כי אלו האנשים שבדרך כלל כולם נמשכים אליהם?!
או.מיי.גאד - מישהי פה נכנסה למשבר.
אבל נראה לי שאני אלך לכתוב עליו במקום אחר, כי כרגע אני צריכה לסכם את הביקורת הזאת כמו שצריך…

זה היה מעוות בדיוק במידה שבה קיוויתי שזה יהיה.
אני עדיין מאוד להוטה להמשיך בסדרה, כנראה מספיק כדי שאלך בקרוב לספרייה עבור הספר הרביעי, אבל אני מנסה לדחות את זה כמה שיותר.
לא יודעת, מרגיש לי שאני כל כך נהנית, שמצד אחד אני לא רוצה לנתק ולעבור לסיפור אחר, ומצד שני, אני גם רוצה לקחת את הזמן.

אני אסיים עם ציטוט ארוך מהספר הזה, שמדבר על קאל.
כזה שאולי מוסיף לביקורת הזאת, ואולי לא.
אבל אני אשפוט את זה ברצינות ברגע שאוכל לפרסם את הביקורת הזאת:

"זה מה שמלך ראוי לשמו צריך לעשות, אמר פעם.
אבל כפי שכבר גיליתי, ההגדרה שלו למלך ראוי לשמו מאוד מאוד פגומה.
הקבצנים והגנבים שבהם פגש במהלך השנים לא הספיקו כדי לשכנע את הנסיך.
הוא ראה רעב ואי צדק, אבל לא מספיק כדי שיטרח לחולל שינוי. לא מספיק
כדי שיטרח לסייע להם. כך לפחות זה היה, עד שהעולם שהיה שלו
ירק אותו מתוכו והפך אותו ליתום, גולה ובוגד.
אנחנו הולכים אחריו כי אנחנו חייבים. כי אנחנו זקוקים לחייל
וטייס, פשוט כלי שיסייע לנו להשיג את מטרותינו. לפחות זה מה
שאני אומרת לעצמי כשאני פוסעת בעקבותיו. אני זקוקה לקאל
בגלל סיבות נאצלות. כדי להציל חיים. כדי לנצח.
וכמו אחי, גם לי יש קב. אבל הוא אינו עשוי מתכת. הוא עשוי
בשר ואש ועיני ברונזה. לו רק יכולתי להשליך אותו מעלי. לו רק
הייתי חזקה מספיק לתת לנסיך ללכת ולנקום בדרכו שלו. למות או
לחיות כראות עיניו. אבל אני זקוקה לו. ואני לא מוצאת בי כוח
לתת לו ללכת."
-

תודו שזה חמוד איך שאני מצטטת דברים מהספר הזה כאילו הם פסגת הספרות.
מקווה שאת הביקורת הבאה אני אוכל לכתוב בישיבה אחת, כי זה ממש קשה לערוך את עצמי ככה.
אנחנו לא באותו קו מחשבה (אני ועצמי), יש בינינו פער של 20 שעות, וזה מורגש.

אבל אני בסך הכל מסכימה עם הדברים שהיא בחרה לשים עליהם דגש, ואת הכיוון שאליו האינסטינקטים שלה לקחו אותה.
זה בכנות, קצת מעצבן שאין לי מה להוסיף, ושהאני מהעבר יודעת איך להגיש את הביקורת הזאת יותר טוב ממני.

אני ממש אוהבת את הסדרה הזאת.
ומה שעובר לי כרגע בראש זה השורה הזאת מהפזמון של השיר TORN שבו היא שרה:
"Nothing's fine, I'm torn".
וכשאני חושבת על זה, השיר הזה דווקא מתאים לספר, אבל זאת לא הסיבה ללמה אני חושבת עליו.

אני פשוט קרועה, אני לא יודעת איך לדרג את הספר הזה, איך לחשוב על הספר הזה, אם להיות אובייקטיבית או להיות רגשנית.
לאחרונה יצא לי לחזור לשני ספרים שדירגתי בעבר גבוה ולהוריד להם בדירוג.
הראשון היה "חיים קטנים", שלמרות שלא נהניתי ממנו נתתי לו 4 כוכבים כי חשבתי שהכתיבה שלו טובה סך הכל ושזה פשוט לא היה בשבילי - אבל אחרי תקופה הבנתי שאני ממש ממש לא אוהבת או ממליצה עליו, אז הורדתי לו את הדירוג לשלושה כוכבים.
השני היה "Radio Silence" שתורגם ועכשיו נקרא "מישהו מקשיב לי?", שנתתי לו 5 כוכבים כי ממש נהניתי מהחצי השני שלו וחשבתי שהוא טוב - אבל אחרי תקופה הבנתי שאני פחות מתחברת אליו ושלמעשה - הוא הוריד לי את החשק מלקרוא ספר אחר של הסופרת שכבר רכשתי.
אז אני ממש נזהרת עכשיו בדירוג, כי זה ממש מבאס לחזור ולדרג ספר נמוך יותר, רק בגלל שהזמן והמרחק גרמו לי להרגיש אחרת כלפיו.

לפעמים הרגשות האמיתיים שלי כלפי ספר מסוים מתגלים רק אחרי תקופה...
אז למרות שכרגע בא לי לתת לו חמישה כוכבים, אני יודעת שהוא לא ספר של חמישה כוכבים.
לפחות - לא עבורי.
אני מתקשה כי מצד אחד, הסוף שלו ממש הכניס בי משהו, אבל לאורך רובו לא הרגשתי ככה.
אני די בטוחה שזה כי זו הייתה הפעם השלישית שקראתי אותו - אז מן הסתם שאני כבר יודעת את כל מה שהולך לקרות וששום דבר כבר לא יכול ממש ממש להפתיע אותי.

קיצר, לא יודעת, אני קרועה.
מה שכן, הספר הזה נתן לי חשק עצום להמשיך ולקרוא את כל הסדרה.
אני פשוט מתה על הקונספט.
בעיניי מייר היא דמות לגמרי מובנת והגיונית, למרות שכנראה קוראים אחרים יחשבו שהיא מעצבנת.
אבל מה לעשות שזה הסיכון שלוקחים כשקוראים ספר שמכוון לנוער...
רוב הספרים האלה כתובים בגוף ראשון מזווית של נערה בת 17 - ולפעמים זה מעצבן.

אבל היא רק בת 17 והיא חיה בעולם מעוות, אז זה בסדר בעיניי שהיא קצת פגומה ושהיא פוגעת באנשים על מנת לשרוד.
זה מוזר לי איך יש כאלה שקוראים אותה וחושבים שזה הגיוני לשפוט אותה ולצפות ממנה להיות גיבורה ודוגמא למופת, כשהעולם שבו היא חיה לא מאפשר ערכים כאלה, והיא עדיין צעירה שלא יודעת מספיק כדי לעשות יותר טוב מזה.
אני ממש התרגשתי בסצנה שבה היא דיברה עם מישהו על החיים שלה, ועל זה שהיא גונבת ושהמשפחה שלה מתביישת בה.
איך שהיא אמרה לו בעצב: "זה הטוב ביותר שאני יכולה לעשות".
אני חושבת שקראתי את זה באחת הביקורות כאן, אבל מה שכל כך נהדר בסדרה הזאת היא שכל הדמויות נורא פגומות.

אני מאוהבת בקאל, כמובן מהסיבות הכי שיטחיות שיש.
אני חולה על זה שמושא האהבה בספרים הוא בול הטעם שלי.
(אם מישהו סקרן בנוגע למה זה בדיוק הטעם שלי עבור גברים בספרים, אז:
גבוה עם כתפיים רחבות, שיער שחור, קצת אגרסיבי אבל עם לב רך ועיניים טובות.)

היה איזה רגע שבו מייר אמרה שקאל לא טוב עם מילים, שהוא לוחם אבל מייבן הוא זה שיודע איך להתנסח פוליטית, וזה קצת צרם לי כי היא עשתה מקאל מטומטם.
ואני חושבת שזה אחד הדברים שאני הכי אוהבת בין מייר לקאל...
היא עושה אותו מטומטם כל כך הרבה פעמים, וזה יוצר מין חיכוך כזה ביניהם...מה גם שהם בתכלס אויבים.
הם לא שונאים אחד את השני, אבל הם חושבים נורא אחרת ומאמינים בדברים שונים - אז הם גם בצדדים שונים במלחמה.

אני לא יכולה לחכות לספר השני, אני חושבת שהספר השני הוא אולי האהוב עליי בסדרה - מה שקורה שם כל כך מעוות ואני מתה על זה.
רוב האנשים לא יטרחו לכתוב ביקורת לכל הספרים בסדרה...
אבל אני חייבת.
יש ארבעה ספרים בסדרה הזאת, האחרון יצא ב-2021 ובגללו אני צריכה לקרוא שוב את השלושה הראשונים.
זאת הפעם השלישית שאני קוראת את הספר הזה, והוא עדיין טוב בעיניי כי גם אם לא התרגשתי לקרוא אותו שוב - אי אפשר להגיד שזחלתי אותו.
והייתי מסבירה לכם על מה העלילה אבל זה אחד הדברים שאני הכי שונאת לעשות.
בשביל זה יש תקציר.

בכל אופן, מכיוון שאני מרגישה שאני אוהב את הספר השני אפילו יותר וארצה לתת לו חמישה כוכבים, אני מרגישה בנוח לתת לזה ארבע.
זאת פשוט סדרה כזאת שחלק מההתלהבות והכיף הם מהציפייה להמשיך אותה, ואני לא יכולה לדרג ספר בחמישה כוכבים רק כי הוא גרם לי להתרגש ממה שעוד עתיד לקרות בהמשך.
אני ממש אוהבת ספרים שגורמים לי לצפות, ולחכות להתממשות ופתרון של דברים.
הכמיהה הזאת...
אני חולה על זה.

וואו, ביקורת למלכה אדומה...
אז אני מקווה שזה בסדר לבקר את כל הסדרה במקום רק את הראשון. יהיו קצת ספוילרים אז שימו לב.(סימנתי את הספוילר)
אני אתחיל בסוף- הספר הזה מעולה! נכון, מקורי הוא לא היה בבסיס אבל הוא כל כך לא צפוי! העולם די נחמד (לא הכי מקורי, אפוקליפסה, כוחות, מעמדות וכל מה שאדם ממוצע מתמודד איתו כל יום) אבל העלילה מעולה ולספר אני אתן בכיף 4 כוכבים. (ואולי 5) כל כך אהבתי את הספר שעשיתי שמיניות באוויר כדי למצוא את ספרי ההמשך ו... וואו כל כך התבאסתי
הבעיה שדפקה את כל ספרי ההמשך זה
1. מריחת יתר ותחושה שחוזרים לאותו מקום. כל הספר הלך במעגלים והיו ספרים שבסופם חזרנו כמעט לאותה נקודה. הספרים בלאו הכי מאוד ארוכים (אגב יש 4 ספרים בסדרה וקראתי את כולם) והם מייגעים. התחושה זה שהיה אפשר לעשות 3 ספרים וזה היה מעולה ככה.
2. הדמויות- הדמות הראשית (מייר) נוראה, וסובלת מהתסמין של דמויות ראשיות בנות "אוי אני יפה ויש סביבי משולש אהבה של 2 נסיכים חתיכים ובן שמוכן למות בשבילי ואני לא יודעת לבחור" - התמודדות של כל ילדה ממוצעת. קאל מתנהג באופן מזעזע וכל פעם עושה משהו אחר לא הגיוני, בכלל כל מערכת היחסים בניהם הזויה. מייבן- היה ניסיון להפוך אותו לדמות לא שטוחה אבל (ספוילר) הוא סדיסט מדי בשביל זה. כל שאר הדמויות שטוחות ומשעממות מה שחמור בעיני כי יש תירוץ אחד למריחה של ספר וזה בשביל פיתוח דמויות ופה זה לא קרה.
לסיכום: הספר הראשון לא הכי מקורי אבל אחד הספרים הכי טובים שקראתי השנה!
השני והשלישי מרוחים מאוד ולא משהו באופן כללי( 2-3 כוכבים לכל אחד) אם כי יש קטעים טובים בכל אחד מהם (ושימו לב יש גם קצת סדיזם)
הרביעי מזעזע ואשכרה באמצע הספר בדקתי שלא לקחתי בטעות מהספריה את 2 או 3 כי הוא כל כך חוזר עליהם וחוץ מכמה פרקים מיותר לחלוטין.
ורק מילה טובה לסיום, סוף הסדרה לא צפוי ומשאיר טעם של סגירת מעגל

מאז שהתחלתי ללמוד באוניברסיטה הפסקתי לקרוא, ואני יודעת שתמיד אפשר למצוא זמן לדברים שאוהבים אבל כל פעם שבאתי לקרוא משהו בי אמר שאם כבר יש לי קשב אז עדיף לרכז אותו לחומרי הלימוד. אחותי השאירה אצלי את הספר הזה שהיא לא סיימה, קראתי את התקציר וחשבתי שהוא יכול להיות נחמד וקליל אז אני אנסה קצת. מפה לשם גמעתי את הספר ב4 שעות בערך אז אפשר לומר שנגמר מחסום הקריאה. על זה בלבד אני מוקירה לו 4 כוכבים, הוא בא בזמן המתאים.
העלילה באמת נראית שילוב של כמה ספרים מוכרים, יש קצת טוויסטים, סהכ כתיבה זורמת, נשאר בי רצון להמשיך לקרוא על הדמויות.

בגדול הספר מדהים וכל ספר בסדרה הזאת מתעלה על קודמו אבל אני חייבת להגיד שהכריכה ממש מעצבנת אותי, יש בה משהו קצת ילדותי שלא מתאים עלילה של הספר. ראיתי את הכריכה של הספר הזה באנגלית והיא נראתה הרבה יותר קשורה לספר וגם מזמינה לקרוא. אני לא יודעת אם זה בגלל זכויות יוצרים או משהוא כזה אבל יכלו להשקיע יותר ולא לצייר דם מאוד לא אמין עם כתוביות של מצגות מכיתה ד.