הביקורת הזאת מועתקת מהביקורת שלי על מייזי דובס חוף מבטחים, כי זו ביקורת משותפת לשני הספרים. אז ברשותכם, תדלגו.
נכון שאני תופסת פה מקום בעמוד הראשי, אבל זה לא יותר גרוע מיחיאלה.
_____________________________________________________________________

בשבועות האחרונים התגלגלתי באנגליה, במנהרת הזמן, זאת אומרת. שהיתי בחצרו של אדוארד הרביעי והמלכה הלבנה, באמצע המאה החמש עשרה, וסבלתי ביחד עם בתו של ממליך המלכים. זינקתי אל המהפכה התעשייתית אל צפון ודרום, בספרה של אליזבת גאסקל מ-1854, (תודה, יעל), אחר כך, בדילוג נאה, נחתתי ב-1929 עם מייזי דובס חוף מבטחים, אחר כך שוב ב-1930 עם מייזי דובס, ב-כמו נוצה ברוח.

בעוד זמן מה אני נוסעת ללונדון העכשווית, אבל בעלי נשאר בבית, ככה שהגנבים יכולים לבטל את התוכניות.

הספרות הראשונה שצרכתי, היתה ברובה בריטית, ותודה לאניד בלייטון שהביאתני עד הלום. ולכן, לא פלא, שכשהקמנו בגיל תשע חבורת ילדות עם מפגשים סודיים, לימונדה וביסקוויטים, כינינו את עצמנו דייזי, ברברה, אליזבת וג'אנט.

קראתי את צמד הספרים של ג'קלין וינספיר, חוף מבטחים וכמו נוצה ברוח, בזה אחר זה (ושוב, תודה יעל!) ואני מרגישה כי נכון שאכתוב עליהם ביקורת משותפת.

מייזי דובס נולדה בבית לונדוני עני, אמה נפטרה בילדותה ואביה, שהיה ספק הירקות של משפחות אצולה בבלגרביה, שלח אותה להיות משרתת אצל משפחת קומפטון. מייזי המבריקה, מבריקה את הרהיטים בימים, ובלילות היא מצחצחת בחשאי את מוחה בחדר הספרייה ובולעת ספרי פילוסופיה. לא מעט מבקרים בסימניה תהו עד כמה אמין הסיפור, ואם נערה שעובדת עבודה פיזית שתים עשרה שעות ביממה, עדיין מצליחה להחזיק את עפעפיה פקוחים בלילה ללא דבק מגע. אבל נניח לזה. כמובן שליידי רוואן קומפטון מגלה את הכישרונות העצומים שחבויים בה, וידידה, הרופא והפילוסוף ד"ר מוריס בלאנש, לוקח את מייזי תחת חסותו האינטלקטואלית.

מייזי מתבגרת, נשלחת לקולג' הנשים של קיימבריג', אותו היא נוטשת כדי להתגייס למלחמה.

מלחמת העולם הראשונה היא הגיבורה האמיתית של צמד הספרים, היא המניעה את מהלכי העלילה, היא הרוצח הנורא האורב לחיילים התמימים, היא פוצעת אותם פציעות איומות, מחוררת בגז את ריאותיהם, הורסת את נשמתם ומפרקת את יחסי הניצולים הפצועים עם אהובותיהם ומשפחותיהם.

בספר חוף מבטחים, אנחנו פוגשים את מייזי דובס עשר שנים לאחר תום המלחמה. היא מקימה סוכנות בלשים, אחרי שעברה הדרכה ארוכה אצל ד"ר בלאנש, פטרונה הרוחני. אבל נדמה שהזמן עמד מלכת. המלחמה נוכחת בחיי הגיבורים בכל יום. גם התעלומה שמייזי פותרת בספר קשורה ישירות למוראות המלחמה. זה איננו ספר מתח והתעלומה, יכולה בדוחק להיקרא חידה בלשית. אבל זהו רומן טוב, שמשחזר בכישרון ובפרוט רב את המלחמה, את לונדון של סוף שנות העשרים, את המעמדות, את השינויים החברתיים הכבירים שיצרה המלחמה ואפילו את סגנון הלבוש.

בספר השני, כמו נוצה ברוח, מייזי דובס פוגשת את התעלומה השנייה שלה. הסופרת אינה מרבה בתיאור הפרטים הביוגרפים של מייזי, כנהוג בספרי סדרה בלשית, אבל מי שלא קרא את הספר הראשון יתקשה במקצת להבין את הגיבורים שצעדו היישר מהספר הראשון לשני, ואת מערכות היחסים המסובכות שלהם. דווקא מפני שזה איננו מותחן "טהור", אלא יותר רומן שהתחפש לרומן בלשי, אני חושבת שכדאי לקרוא את שני הספרים בסדר כרונולוגי ובצמידות.

גם בכמו נוצה המלחמה היא הגיבור הראשי, אבל ההווה תופס נפח גדול יותר והפלשבקים קצרים יותר. יצויין לזכותה של ווינספיר שהיא לא לועסת מידע ומגישה את התיאורים ההיסטוריים שלה בחן ובטבעיות.

מי שמחפש את הריגוש של מותחן, מוטב שיחפש אותו במקום אחר. מי שאוהב עלילה שנשענת על היסטוריה, יתענג לא מעט.

ווינספיר כותבת היטב, משחזרת בכישרון גדול ובונה עלילה מהוקצעת ונבונה.
אכן, נבונה זו המילה.

ומה עם שמץ של הומור או שנינות או ברק ציני? ובכן, הטקסטים הכי משעשעים שבספר הם התרגום העברי לאנגלית קוקנית, וזה לחלוטין לא מספק אותי.
---------------------------------------------------------------

בשבועות האחרונים התגלגלתי באנגליה, במנהרת הזמן, זאת אומרת. שהיתי בחצרו של אדוארד הרביעי והמלכה הלבנה, באמצע המאה החמש עשרה, וסבלתי ביחד עם בתו של ממליך המלכים. זינקתי אל המהפכה התעשייתית אל צפון ודרום, בספרה של אליזבת גאסקל מ-1854, (תודה, יעל), אחר כך, בדילוג נאה, נחתתי ב-1929 עם מייזי דובס חוף מבטחים, אחר כך שוב ב-1930 עם מייזי דובס, ב-כמו נוצה ברוח.

בעוד זמן מה אני נוסעת ללונדון העכשווית, אבל בעלי נשאר בבית, ככה שהגנבים יכולים לבטל את התוכניות.

הספרות הראשונה שצרכתי, היתה ברובה בריטית, ותודה לאניד בלייטון שהביאתני עד הלום. ולכן, לא פלא, שכשהקמנו בגיל תשע חבורת ילדות עם מפגשים סודיים, לימונדה וביסקוויטים, כינינו את עצמנו דייזי, ברברה, אליזבת וג'אנט.

קראתי את צמד הספרים של ג'קלין וינספיר, חוף מבטחים וכמו נוצה ברוח, בזה אחר זה (ושוב, תודה יעל!) ואני מרגישה כי נכון שאכתוב עליהם ביקורת משותפת.

מייזי דובס נולדה בבית לונדוני עני, אמה נפטרה בילדותה ואביה, שהיה ספק הירקות של משפחות אצולה בבלגרביה, שלח אותה להיות משרתת אצל משפחת קומפטון. מייזי המבריקה, מבריקה את הרהיטים בימים, ובלילות היא מצחצחת בחשאי את מוחה בחדר הספרייה ובולעת ספרי פילוסופיה. לא מעט מבקרים בסימניה תהו עד כמה אמין הסיפור, ואם נערה שעובדת עבודה פיזית שתים עשרה שעות ביממה, עדיין מצליחה להחזיק את עפעפיה פקוחים בלילה ללא דבק מגע. אבל נניח לזה. כמובן שליידי רוואן קומפטון מגלה את הכישרונות העצומים שחבויים בה, וידידה, הרופא והפילוסוף ד"ר מוריס בלאנש, לוקח את מייזי תחת חסותו האינטלקטואלית.

מייזי מתבגרת, נשלחת לקולג' הנשים של קיימבריג', אותו היא נוטשת כדי להתגייס למלחמה.

מלחמת העולם הראשונה היא הגיבורה האמיתית של צמד הספרים, היא המניעה את מהלכי העלילה, היא הרוצח הנורא האורב לחיילים התמימים, היא פוצעת אותם פציעות איומות, מחוררת בגז את ריאותיהם, הורסת את נשמתם ומפרקת את יחסי הניצולים הפצועים עם אהובותיהם ומשפחותיהם.

בספר חוף מבטחים, אנחנו פוגשים את מייזי דובס עשר שנים לאחר תום המלחמה. היא מקימה סוכנות בלשים, אחרי שעברה הדרכה ארוכה אצל ד"ר בלאנש, פטרונה הרוחני. אבל נדמה שהזמן עמד מלכת. המלחמה נוכחת בחיי הגיבורים בכל יום. גם התעלומה שמייזי פותרת בספר קשורה ישירות למוראות המלחמה. זה איננו ספר מתח והתעלומה, יכולה בדוחק להיקרא חידה בלשית. אבל זהו רומן טוב, שמשחזר בכישרון ובפרוט רב את המלחמה, את לונדון של סוף שנות העשרים, את המעמדות, את השינויים החברתיים הכבירים שיצרה המלחמה ואפילו את סגנון הלבוש.

בספר השני, כמו נוצה ברוח, מייזי דובס פוגשת את התעלומה השנייה שלה. הסופרת אינה מרבה בתיאור הפרטים הביוגרפים של מייזי, כנהוג בספרי סדרה בלשית, אבל מי שלא קרא את הספר הראשון יתקשה במקצת להבין את הגיבורים שצעדו היישר מהספר הראשון לשני, ואת מערכות היחסים המסובכות שלהם. דווקא מפני שזה איננו מותחן "טהור", אלא יותר רומן שהתחפש לרומן בלשי, אני חושבת שכדאי לקרוא את שני הספרים בסדר כרונולוגי ובצמידות.

גם בכמו נוצה המלחמה היא הגיבור הראשי, אבל ההווה תופס נפח גדול יותר והפלשבקים קצרים יותר. יצויין לזכותה של ווינספיר שהיא לא לועסת מידע ומגישה את התיאורים ההיסטוריים שלה בחן ובטבעיות.

מי שמחפש את הריגוש של מותחן, מוטב שיחפש אותו במקום אחר. מי שאוהב עלילה שנשענת על היסטוריה, יתענג לא מעט.

ווינספיר כותבת היטב, משחזרת בכישרון גדול ובונה עלילה מהוקצעת ונבונה.
אכן, נבונה זו המילה.

ומה עם שמץ של הומור או שנינות או ברק ציני? ובכן, הטקסטים הכי משעשעים שבספר הם התרגום העברי לאנגלית קוקנית, וזה לחלוטין לא מספק אותי.
---------------------------------------------------------------


ברשותכם, אעתיק את הביקורת מילה במילה לספר כמו נוצה ברוח.

ממש מזמן קראתי את הראשון בסידרה "מייזי דובס חוף מבטחים" ויכולתי להישבע שכתבתי עליו ביקורת. אבל לא מצאתי כזאת, ואני מניחה ש(גם) אני בונה לי זיכרונות מדומיינים של מה שהיה צריך להיות. הנקודה החיובית בזה היא שאני לא צריכה לחשוש שאחזור על עצמי, או גרוע ומביך יותר - שאסתור את עצמי.

וינספיר יצרה סידרה שבמרכזה עומדת בלשית פרטית מייזי דובס. מייזי הנ"ל היא, כנראה, ילידת 1896 (חישבתי לבד!) ממעמד נמוך, ובערך בגיל 12 התחילה לעבוד כמשרתת בבית האצילה המקומית. האצילה הבחינה בשכלה החריף של המשרתת שלה ומימנה לה לימודים. היא התחילה בלימודים גבוהים בקולג' הנשים של אוקספורד, אבל אז פרצה המלחמה והיא התנדבה להיות אחות בחזית. היא נפצעה, חזרה ללונדון ואחרי המלחמה פתחה סוכנות עצמאית לבילוש ופסיכולוגיה והרי היא פה, יחד עם עוזר "קוקני", שגם הוא נפצע בעבר במלחמה ההיא.
אני לא יודעת מאיפה להתחיל להפריך את סיפור הרקע המופרך הזה - אז לא אנסה אפילו, מה גם שלא על זה הסיפור פה.

וינספיר ממשכנת בשני ספריה שקראתי את המתח למען מטרה נעלה יותר. היא מחיה את התקופה של אנגליה בין שתי מלחמות העולם, ומספרת על חיי האזרחים הפשוטים - אנשים עובדים שסביר להניח שלא קראו עיתונים ולא היו מעורבים פוליטית, הם אלה ש"המלחמה הגדולה" הותירה בהם בור פעור שלא התמלא עד יום מותם. מאות אלפים, יש אומרים מליונים - "הדור האבוד": גברים צעירים נהרגו והשאירו משפחות שבורות. פי כמה מהמספר הזה חזרו שבורים - בגוף ובנפש. גיזום נמרץ בעצים חולים. מחייב המתנה של מספר שנים עד שהעלווה מתגברת על החורים שנוצרו אנשים - נראה לי - זקוקים לדורות כדי להתאושש.

וינספיר מעלה תיאור תקופתי מדוקדק מאד. החל מהבגדים והאופנה, המאכלים, יחסים בין אנשים ובין גברים לנשים, הנימוס המקובל, החיזור המקובל, יחסי מרות והכל מעוצב בדרך שנראית נכונה, וכוללת תחקיר מעמיק בעיקר לגבי פרטים.
ומעבר לתיאורים המושכים בפני עצמם - היא מספרת את הדברים שברוב ספרי ההיסטוריה לא תמצאו: את ששון הקרב שהחל את המלחמה ההיא, את שטף הפטריוטיות ששטף את המדינה והגדיר "פחדן" כל גבר צעיר שעוד לא היה במדים. את חוסר האונים של משפחות הפצועים שחזרו אחרי המלחמה בחיים אבל לא היה בנמצא מספיק ידע ויכולת לטפל בהם.

וינספיר חידשה לי וגרמה לי לחשוב. בזכות זה סלחתי לה על שסיפור המתח אינו ממש מותח, לפעמים נמרח, לפעמים נראה כמגיע מממחוזות הזויים. ארבעה כוכבים הם שלה ביושר. ומי שירצה להתעמק בסיפור שלא סופר - ולא אוהב לקרוא ספרי עיון בהיסטוריה - מוזמן לקרוא את "שובו של הסרן ג'ון אמט" הנפלא והמרתק.

בתחילת הספר הייתה לי התלבטות אם להמשיך לקרוא... אבל אחר כך נהניתי מאוד! סוף מפתיע (כמו הרבה ספרי בילוש) ואווירה לונדונית בהשראת שרלוק הולמס :)

ספר טוב. זהו בעצם רומן מתח תקופתי, והעלילה מתרחשת באנגליה שלאחר מלחמת העולם הראשונה. גם הספר הזה, כקודמו בסדרה, עוסק בהשפעות של המלחמה הנוראה הזו על החברה האנגלית ובהשלכות החברתיות והנפשיות על אלו ששרדו.
הספר כתוב היטב, קליל וזורם.
מומלץ לחובבי היסטוריה או ספרות תקופתית.

אני כל כך אוהבת ספרים מן הסוג הזה
ספרים שנראה שהם מתמקדים בזאנר מסוים, במקרה הזה מתח,
ובעצם ההרגשה היא שזו רק המעטפת הרדודה של הספר.
בעצם מייזי דובס, הבלשית, עוסקת באנשים, בהבנה, בנגיעות עדינות שבאמצעותן אפשר לשנות.

בנוסף, אנחנו באנגליה , במאה הקודמת, בעולם הישן של גינונים ונימוסים,
של אדונים ומשרתים - כך שיש קצב אחר לסיפור כולו
מהנה במיוחד, ולאו דוקא כספר מתח קלאסי

לאגאתה כריסטי היתה מיס מארפל, פטרישיה קורנוול כתבה על ד"ר קיי סקארפטה, ואלכסנדר מק'קול סמית' על מא רמאצווה. אולי יש עוד, אבל זו הרשימה שעולה עכשיו בדעתי כשאני חושבת על בלשים ספרותיים ממין נקבה. אז גם מייזי דובס היא כזאת. בלונדון, בשנת אלף תשע מאות עשרים ותשע פותחת מיס דובס משרד חקירות פרטי, ומתחילה לקבל לקוחות.

את מייזי דובס הכרתי דרך הספר "כמו נוצה ברוח" שהוא הספר הבא בסדרה, וככל הידוע לי היחיד הנוסף שתורגם לעברית. כמו נוצה ברוח הוא ספר בלשים נחמד, תקופתי מאוד, שעוסק במוראותיה ומפגעיה של מלחמת העולם הראשונה, ומנקודת מבט ייחודית של חוקרת-אישה בעולם שממרומי המאה העשרים ואחת נראה שוביניסטי להפליא. בעקבות כמו נוצה ברוח לקחתי את חוף מבטחים, וציפיתי לחוויה דומה.

בספר חוף מבטחים פונה אל דובס גבר חשדן וקנאי שבטוח שאשתו בוגדת בו, שכן היא יוצאת מהבית לעיתים תכופות והוא אינו יודע לאן. מייזי עוקבת אחרי האישה ומגלה שאכן יש לה אהוב, אבל שלבעל אין הרבה מה לדאוג שכן האהוב מת, נהרג עשור קודם בעת מלחמת העולם הראשונה. אלא שזה רק קצה החוט, וסקרנותה של מייזי מתעוררת לחקירה נרחבת יותר, כזו שיש לה בה גם נגיעה אישית.

היום לא יודעים הרבה על מלחמת העולם הראשונה. פחות משלושים שנה חלפו מאז הסתיימה, וכבר התחילה מלחמה נרחבת בהרבה, שגרמה לכל דבר אחר להחוויר. אלא שהמלחמה העולמית הגדולה, כפי שזו נקראה לפני שהיתה לה אחת גדולה הימנה, גבתה קורבנות רבים, מיליוני הרוגים, ומספר גדול יותר של פצועים, ונפגעי נפש רבים. העלילה של חוף מבטחים מתרחשת עשור שנים לאחר סיום המלחמה, ועוסקת בנפגעים שלה.

"פשוט לא יכול לישון, מיס. לא הרבה בכולופן. ככה זה מאז שחזרי הביתה מצרפת. כל השנים האלה. ברגע שאני עוצם ת'עיניים, הכל חוזר.... בחיי, אני כמעט יכול להריח ת'גז, לפ'מים אני בקושי נושם. אם אני נרדם מיד, אני מתעורר כאילו שאני לא יכול לנשום. והדפיקות בראש שלי. אי אפשר לשכוח את הדפיקות של הפגזים. אבל מה אני מדבר, את מכירה את זה, נכון, מיס?"

חוץ מהסיפור ההיסטורי על פגעי המלחמה, יש הרבה אווירה בספר. שיחות הטלפון, ההליכה ברגל, ההתנעה בחמישה שלבים של מכונית המוריס, המעמדות באנגליה, הלבוש התקופתי ועוד. גם עלילת הבלשים נחמדה. אלא שהסופרת עסוקה בחלק ניכר מהספר בסיפור עלייתה של מייזי, הנערה הצעירה והמבריקה, מאשפתות למעמדה הנוכחי והלא ברור. וזה סיפור טרחני במקצת וחסר אמינות. לכן הספר פחות טוב מ"כמו נוצה ברוח", אם כי הוא מספק את הרקע לחלק מהאיזכורים של מוריס המורה המופלא ועצותיו הפסיכולוגיות המוצלחות.

ספר חלש, מיגע ולא אמין
למי שעוד לא קרא, יש בחו"ד שלי רמז לפרטים בעלילה.

הכתיבה מיגעת בפרטים רבים לא רלבנטיים, בעיקר על פרטי לבוש, כמו למשל גרבי המשי של מר ....
אבל הבעיה העקרית שלי היא חוסר האמינות של העלילה. לא ברור איך עוזרת ממעמד נמוך של שנות השלושים של המאה העשרים, היצליחה להיכנם לבתיהם של שלוש נשים ולשבת אתן על כוס תה. הסופרת לא טרחה להסביר איך זה התרחש וגם את ההבדל בין הרצח הראשון (ללא כידון) לאחרים.
עושה רושם שפתרון התעלומה לא היה מתוכנן בזמן כתיבת הספר, אלה רק בסופו.

לא ממליץ

למיטב ידיעתי זהו ספר שני בסדרת ספרים על בלשית מייסי דובס החמודונת והמתוקונת. מייסי דובס היא בעלת משרד לבלשות פרטית. בסיפור המדובר פנה למייסי מיסטר וייט הבעלים של רשת מזון מצליחה בעקבות העלמותה של בתו היחידה. למייסי שיטות חיפוש יחודיות המבדילות אותה מבלשים אחרים הידועים בספרות. למשל היא אוהבת להיכנס לזירת רצח או אירוע אחר ולעשות בו מיין מדיטציה על מנת לחוש את האנרגיות בסביבה וכך עולות לה הראיונות לגבי מה יכול היה להתרחש פה.
אני אישית מאוד נהנתי מהספר על אף שהתפתחות האירועים בו מתקדמת בקצב של צב עייף מאוד בעל רגל מגובסת. למייסי יש זמן לשתות תה עם חלב ועם קרקר עם כל אחד מהעדים שהיא מתשאלת, מזל שגם הרוצח כנראה נוהג לשתות תה עם כל אחד מהקורבנות שלו, לכן הוא לא מספיק לחסל את כל לונדון.
הקצב משתפר קצת לקראת הסוף ואפילו לאורך עמוד או שניים יש מתח קל ואי ידיע מה יהיה.
בקיצור לא מומלץ למי שאוהב שהספר יהיה גדוש באירועים ועלילה מתקדמת מהיר, אבל מי שכמוני אוהב ספרים על תקופה שבין מלחמת העולם הראושנה לשניה ויכול לסבול את האיטיות והרשמיות הבריטית יכול להנות ממנו.