פשוט נהניתי. נהניתי מהסיפור..נהניתי מהכתיבה.. נהניתי מתאורי הציורים ואופן ציורם.. נהניתי מההקבלות לספר הנפש הקסומה.. פשוט הנאה צרופה.

מאוד אהבתי את הספר, יש בו סיפור על ישראלים צעירים - הלבטים וההתנסויות שלהם (סיני כן או לא, הודו כן או לא, ת"א כן או לא, לימודים כן או לא, זוגיות?).
יש בו סיפור על משפחות בצומת דרכים - גירושים, משבר אמצע החיים, הקושי בניהול קריירה ובגידול ילדים.
ומתחת רוחשת האדמה בטראומה של הגיבורים המרכזים שחוו בגוף ראשון ושני את זוועות המשטר הצבאי בארגנטינה.
בתור תושב אזור שעריים ברחובות היתה לי חוויה נעימה לקרוא את חלק מהעלילה בנוף ילדותי, סוף הספר מתקתק מידי לטעמי אך בכל זאת ממליץ בחום.

ספר מעניין ורגיש.
אהבתי יותר את החלק הראשון בו הגיבורה ילדה.
בחלקו השני של הספר, כאשר היא מתבגרת יורדת הרמה של הספר והוא די מאכזב

ספר ביכורים מרגש של הסופרת רחל שליטא. מספק חווית קריאה העשירה בדימויים ותפאורה מתחומי האומנות השונים: ציור, שירה, פיסול ונגינה.
נהניתי מכל רגע.
הסיפור עוקב אחר חייהן השלובים של ורה ותחייה מינקות ועד בגרות ואחר האירועים בחייהן. ורה ותחייה הן שתי חברות המעוניינות להיות ולחיות כמו אחיות.
רק בסוף הסיפור הבנתי את כוונת הסופרת למושג אחיות אחיות.
הסיפור נותן תחושה של כתמי צבע המופיעים אט אט על הבד, היוצרים לבסוף תמונה המתבהרת לקורא. יופי נוסף שנוצר בסיפור הינו שהדמויות רואות רק חלק מהתמונה, ואילו הקורא לעתים יכול לנחש את התמונה השלמה.
בסוף הסיפור קיימות הפתעות נוספות, משאירה גם לקוראים להנות מהפתעות אלו.
מומלץ.

ספר מעניין, מספר על הדור השני של ניצולי הארועים בארגנטינה.
כדאי לקרוא.

ספר נפלא, כתוב נפלא. מעניין, מרתק, לא האמנתי שכך יהיה. לא ממש נמשכתי לקרא מכתבים עתיקים של אם מתוסבכת לבתה, אבל קיבלתי המלצה חמה. רכשתי את הספר ועכשיו סיימתי לקרא בו. אחד הספרים היותר מהנים שקראתי באחרונה. מתוך המכתבים האלה עולה גם דמותה וחייה של האצולה הצרפתית בזמנו של לואי ה-14. מקומן של הנשים היה מעניין במיוחד היו נשים חזקות ומשפיעות בדומה לגיישות ביפן גם הן לא נישאו אך מעמדם היה רם בהרבה משל זונות. מדאם דה סוויניה כותבת המכתבים הייתה אלמנה מגיל צעיר ובחרה גם היא לא להינשא למרות שלא הייתה קורטיזנה. היא העדיפה להתנזר ובכך לשמור על החופש שלה. מעמדה לא נפגם בשל כך. כמובן היה לה מספיק כסף כדי שתוכל לוותר על נישואין. יחסיה עם בתה טעונים וסבוכים אך חוץ מזה עולה מתוך המכתבים דמותה המרתקת ומפתיעה וה-"ראש הטוב" שלה ממכתביה ניתן ללמוד על הנעשה בחצר המלוכה ובין האצילים לבין עצמם. ניר רצ'קובסקי כותב נהדר ומוציא מאלמוניותו את הבן של מדאם דה סווניה. ובכך מעמיק ומעצים את סיפורה של המשפחה הקטנה הזו. בנוסף לכך למדתי על המלחמות הבלתי פוסקות באירופה כשבתי המלוכה הם בעצם משפחה אחת אך כולם רוצים את הגישה למקורות העושר כדי שיוכלו להמשיך בחייהם המושחתים והנצלניים. בצרפת זה הוביל הסופו של דבר למרידות ולמהפכה הצרפתית המבורכת בזמנו של לואי ה-16. אני ממליצה בחום לקרא את הספר הזה הוא מתאים מאד לימי החורף הקרים.

רומן תקופתי אובססיה של אהבת אם לבתה

סיפור המספר על תכתובת בין בת לאמה, המסופר מפי האח.
קשר סבוך ורגשות מעורבים בין השלושה (הבן, הבת והאמא).
נחמד.

****


בדידות היא לא דבר רע. להיפך. כשאני כותב "בדידות", אני מתכוון, בפשטות, ללהיות לבדך. בלי לחוש צורך ליצור קשר עם אנשים אחרים. בלי לרפרש את הפיד בפייסבוק. בלי לצייץ שאתה לבד. או שהגעת. או שאתה אוכל סנדוויץ' עוף. אני מתכוון לתחושה הזאת, נטולת הסלולרי, או אפילו האפשרות לסלולרי. על האופציה ללכת קצת לאיבוד. לא לדעת איפה, בדיוק ג'י.פי.אסי, אתה נמצא כרגע. בלי לדעת לאן אתה הולך וגם, אם יורשה לי, בלי הצורך לתת דין וחשבון. לחוש את הרוח על פניך. לסגת לאט לאט אל תוך ראשך, אל היכולת הנשכחת לחשוב מחשבות, להרהר, לבהות, לצוף. האפשרות הזאת שנלקחה מאיתנו ללא כוונת זדון, של להיות פשוט לבדנו קצת.
תחושת בדידות, במובן של "גלמודיות", גם אם הגעת למכסת המקסימום של חמשת אלפים חברים בפייסבוק, קיימת בהחלט. יכול להיות שיש לך המוני חברים ו"עוקבים" שמעוניינים לדעת איזו חולצה קנית בסוף. אבל לא תוכל לספר אף לא לאחד מהם על המועקה שאתה חש, התחושה הדקה הזאת שפשוט לא נותר לך פנאי לרדת לעומקה ולהבין אותה.
נדמה לי שדווקא לבדידות הזאת התכוון גדי טאוב. הוא מנסה לגעת בשאלה של איפה אנחנו נמצאים בעצם ביחס לעולם המתפורר, הנפרט והמתנכר שלנו. שמאפשר לנו מצד אחד ליצור קשר מיידי עם אנשים מגינאה המשוונית אך מצד שני אנו מתקשים יותר ויותר לחוש בתחושת קהילה, או חברה, אפילו עם שכנינו מעבר לקיר.
הספר "נגד בדידות" הוא בחלקו המשך ישיר ל"המרד השפוף", ספרו החשוב הקודם של טאוב, ובחלקו סיפורים קצרים, שמרגישים במובן מסויים כמו הקטעים שנשרו בעריכה של "אלנבי". מה שמחבר את החלק המסתי והחלק הסיפורי הוא באמת העניין הזה של "בדידות", שמאפיין מחד גיסא אנשים שכמהים לחיבור עם סביבתם במועדונים בברלין, מאידך גיסא, למשל, קורבנות של גילוי עריות, ובתווך, למעשה, את כל מי שחי בעולם המוזר הזה.
הסיפורים הקצרים לא הרשימו אותי ממש. הרגשתי שהדמויות ריאליסטיות אבל לא אמינות וקצת שטוחות, ומאחר שלא עלה בידו של טאוב לתפור את המסרים המעניינים שלו לתוך הסיפור כך שיועברו לקורא בצורה משנית ומתוחכמת, הוא בחר לספר באופן דידקטי למדי סיפור אלגורי-משהו שמאכיל אותנו בצורה ישירה מדי את הרעיונות הדי ברורים שלו. ב"אלנבי" זה עבד קצת יותר טוב, אבל לא בהרבה (הסופר מישל וולבק, לדוגמה, מצליח להעביר את הקורא דרך סטוריטלינג מרתק אל מקום שבו הוא גם מבין את התפיסות החמקמקות של וולבק, וזאת הגדולה שלו).
לעומת זאת, שלוש מסות בספר, חזקות ומדוייקות בצורה יוצאת דופן, הזכירו לי כמה התרשמתי בזמנו מ"המרד השפוף". הראשונה חוקרת את "סיפור על אהבה וחושך", ספרו המופתי של עמוס עוז, ומעניקה לו משמעויות שלא חשבתי עליהן עד כה. טאוב כותב ש"סיפור על אהבה וחושך" נתן לנו (לדור של הישראלים ה"חדשים") אפשרות להתחבר לישראל שאיננה עוד שמלפני 1967, ולהביט בעברנו באופן אמביוולנטי - שהוא לא רק לאומי, גאה ויפה בלורית, ובוודאי לא רק סיבה לבושה ולשכחה, כמו שהגל הפוסט-ציוני העכור הזה שעובר עלינו לאחרונה מנסה לשנן לנו. הוא מצליח לפרק בצורה מבריקה את התחושה הגוברת והנוראית של "כל אחד לעצמו" ולגרום לנו להבין שאנחנו שוכחים את הנחמה שיש ביכולת להתחבר לקולקטיב, ללאומיות, לאתוס, ולדלג על תחושת הבחילה הטבעית שמתעוררת בנו כיום אל מול "תפאורת הענק המרופטת של תולדות עם ישראל", כפי שהיא ניבטת מספרי הלימוד שלנו.
המסה השניה מפרקת לגורמים את המסרים הניו אייג'יים בשנקל שעולים מקריאת אחד מרבי המכר הישראליים של כל הזמנים, "באדולינה" של גבי ניצן. פירטתי פעמים רבות את דעתי לגבי העולם השטחי הזה של "תחשוב חיובי יהיה חיובי" ולא מתחשק לי להיכנס לזה שוב, אבל בקצרה גם כאן עולה לא במקרה העניין הזה של אינדיווידואליזם ואמירות בסגנון של "כל אחד לעצמו". השלום מתחיל בתוכי, העושר מתחיל בתוכי, הקושלאמא של העולם מתחיל בתוכי. נו טוב.
החלק המעניין השלישי בספר תוקף את השפה האקדמית שהופכת להיות סטרילית ומנותקת יותר ויותר, הופכת את הטפל לעיקר ואת ה"שיח" לעניין עצמו. כמו עמי איילון שאמר פעם למפגין עם שלט שנפלה שגיאת כתיב בשלט שלו, כך האקדמיה הופכת את הדיבור, את השיח, את ה"נרטיבים" השונים למציאות, עד שמושגים כמו אותנטיות או אמת הופכים למשניים. הפלצנות כבשה את העולם.

לסיכום - לנסוע למקום בלי אינטרנט, לנתק את הסלולרי, לקרוא, ואז לנסות להרים את הראש ולהרהר קצת.

בדידות היא דבר נהדר.


****