נובלה קצרה שנכתבה סביב משפט דרייפוס.
צ'ארלס, פקיד חדגוני בבנק, נפטר ואלמנתו מוצאת מחברת בה הוא כתב את זיכרונותיו. היא מביאה אותם למי שצ'ארלס החשיב לחברו הקרוב ביותר (במציאות הם נתקלו אחד בשני ברחוב פעם ב5 שנים, אמרו שהם צריכים להיפגש יותר, והמשיכו הלאה) כי היא רוצה את דעתו האם אפשר לפרסם אותם כיצירה ספרותית ולהרוויח מזה כסף. היא לא קראה אותם בעצמה כי היא "לא ניחנה בחוש ביקורת מפותח" ולא ממש מבינה את הכתב שלו..

טוב, החבר האנונימי מתחיל לקרוא, והוא נתפס על המשפטים הראשונים. אביא כאן את הפתיחה, כי היא באמת נהדרת:
"היום ראיתי את עצמי בראי, במקרה. זה זמן רב שלא קרה לי דבר כזה; אני נוהג להתרחק ממראות ומכל משטח מבריק ושקוף שבו אני עלול לגלות לפתע את פרצופי, מכיוון שאני נמנע בכל תוקף מלהביט בעצמי. מכל המראות האפשריים, המראה שלי עצמי הוא המראה הדוחה ביותר בעיניי.
אבל היום, במקרה, ראיתי את עצמי בראי. זה היה ברחוב, בפינת רחוב, מול חלון ראווה של חנות כלשהי. פתאום נתקלתי בעצמי, פגשתי בעצמי כמו שפוגשים באדם זר!
אוי, איזה פרצוף עלוב. נמלאתי ייאוש!...
שום רִיק, שום מוות ושום אפר לא יוכלו לתאר את פרצופי העלוב.
העור שלי צהוב כאותו גוון נבול וחיוור, צהוב חולני של צמחים שאינם רואים אור יום. אך על עצמות הלחיים שלי עוד פזורים כמה פסים ורדרדים; מעין ורוד מימי, שאף על פי שהוא חלש, ומהול ככל שיהיה, הוא מוכיח שעוד זורם בי דם ועורקיי אינם רק צינורות חלולים. העיניים שלי מתות. שום אור לא חודר בעדן, שום ניצוץ לא מבריק בהן, שום השתקפות לא ניבטת מגלגלי העין הכבויים... הפה שלי דק כל כך והשפתיים מצומקות כל כך, שאפשר לדמיין שמעולם לא יצאה מהן מילה — אף לא מילה אחת של אהבה, של תקווה או של שנאה. הן אילמות כמו אגם יבש, או בעצם הן דומות לשפת באר שמעולם לא זרמו בה מים, שמעולם לא היו בה מים מלכתחילה... אצבעות הידיים שלי מעוררות רחמים ואימה. מרוב שהחזיקו זהב, ספרו זהב, שקלו זהב, מרוב שהידקו שטרות כסף וסידרו ניירות ערך בכספת פלדה, האצבעות שלי דומות לטְפָרים, לציפורני עופות דורסים, אפילו בשעה שהן אוחזות בפרח. ויש לי הבעה חשדנית, גב עקום ומראה כללי של נרפות ושל מתח בו בזמן, מראה של קופאי. קופאי!
ובצדק! איזה מין פרצוף, איזה גב ואיזה מראה יכולים להיות לי — שהרי ככלות הכול, זה עשרים וחמש שנים שאני אכן מה שמכנים "קופאי"! שהרי כל יום, כל יום במשך עשרים וחמש השנים האחרונות ראיתי דרך סורגי האשנב המלבני את אותן דמויות משמימות, אותן דמויות מכוערות, מגיעות לשולחני זו אחר זו. ראיתי את התשוקות הזולות, את התאוות השפלות, את השחיתות, הגניבה, הפשע, את כל פגמי הבורגנות ואת כל מה שמחולל אנוכיות דורסנית או תאוות בצע בוגדנית, או רצח, או צדקה או פחדנות, ראיתי את נשמתו של הקפיטליסט הגדול מהלכת לצד נשמתו של מקבל הקצבה הקטן, את נשמתם של הכומר, של החייל, של האמן, של המלומד ושל העני — אוי, המשרת העני... כל זה הואר באורו האפל של הזהב שמסרתי לידיהם... והידיים שלהם, כמה ידיים... אוי, כמה ידיים!... אוי, הידיים האיומות שלהם המתרוצצות בפתחי האשנב...
סיפור חיי הוא עלילה אירונית יוצאת דופן. ורק אני יכול לומר זאת, אני, האדם היחיד שמכיר אותי באמת, האדם היחיד שיודע מי אני. מאחורי השפתיים הריקות והעור המת של עיניי אני יכול לומר בגאווה ובביטחון: מעולם לא היה יצור אנושי נלהב, להוט לכל דבר ועניין, שחי את החיים לעומקם ולאשורם — יותר ממני. רוחי היא מאגר עצום של כוחות יצירה, של צדק ושל יופי. היה בי, ועודנו, מזבח יוקד של מחשבות משולחות ומשאי נפש גועשים... אני יודע מהו עוז רוח, חלמתי ואף והשגתי את הדברים הנעלים מכול. לא בחלומות, לא, שם הכול מעוות, מתאדה לענן, מתנדף כאדים — אלא בחיים! לא קיים אדם בקיא ממני בהליכות החיים, בלב לבם של החיים, אני בן הזמן. ידי הייתה בכול: בספרות, באמנות, במדעים, בפוליטיקה, במהפכות. עיצבתי מחדש את העולם בדמות לבי שאינו יודע שובע... זאת עובדה, אני תופעה יוצאת דופן. לצד כל אלה, אני מבטיח לכם שמעולם לא ראיתם אדם צנום, עייף, חרד ושקט ממני... אני בטוח שלא תמצאו דוגמה לאדם דל ממני מבחינת הנתונים הפיזיים, אלו שבכוחם לתת מעוף לכל מה שנרקם וחבוי באדם, שבכוחם לתת צורה מוחשית להתעלות הנפש. מאז ומעולם הייתי אסיר בגופי, מוחזק בניגוד לרצוני, לא יכולתי להיחלץ מעצמי אפילו לדקה. אינני מסוגל להשתחרר מהפה שלי, מהעיניים שלי, מהאצבעות שלי, מהזהב ומגוף הפקיד שלי...
בזמן שאני הופך את היקום כולו, מתיך ויוצק מחדש דילמות מוסר, כותב פואמות ארוכות, עמדות פילוסופיות מפורטות, אמנות רצינית, מקיפים אותי כורסה מכוסה בד דמוי עור, שולחן מעץ אלון, ספרים, פנקסים, מפתח, כמה ניירות ערך, זהב, כספות כבדות ומַספֵּג דיו... הנה אני, זה המִילְיֶה שלי ואלו החפצים שביניהם אני חי.
אני דומה לפיסת אדמה צחיחה ומעוקרת ששום גבעול עשב ושום פרח לא צומח בה, שיש בה רק חלוקי אבן וסדקים אכולי צרעת, אך עמוק מתחתיה מבעבעת לָבה רבת עוצמה, ולהבות אש מרהיבות שאינן כבות לעולם, שאיש אינו משער את נפלאות יופיין, דוגרות שם."

מהפתיחה הזו צ'ארלס הולך ומתחיל לתאר לנו את עצמו ואת יחסיו עם אשתו: הוא פשוט מתעב את האישה המסכנה.
ככה הוא מתאר אותה: "עור יבש, נפש יבשה, פרצוף מחודד ומחוספס, עיניים אפורות כשני כדורי אפר, שיער דליל וחסר צבע, חזה שטוח ולא מושך... בגיל עשרים כבר סיגלה לעצמה מראה רצוץ של חורבה ישנה. כיעורה היה כה מושלם עד שהיה בו משהו מעבר לכיעור. לא היה בה כלום, כלום, כלום! לא יכולתי להביט בה בלי להרגיש אימה, היא הייתה היצור האנושי היחיד שחשף בפניי בדיוק מוחלט את אותו דבר בלתי נתפס, את אותו, איך לומר... דבר חסר קיום."
גם מבחינת הנפש והעולם הפנימי שלה, צ'ארלס מתייחס אליה כאל מעין יצור נחות וריקני.
הוא מתחתן איתה רק בגלל שבסצנה קומית להחריד, ההורים שלה, ידידי משפחה, משדכים אותו אליה והוא לא עוצר ואומר שהוא לא מעוניין. הוא אפאתי לחלוטין בכל תהליך האירוסין והנישואין ופשוט נותן לזה לקרות.

הוא מודה שהוא התייחס אליה ברשעות, ויכול היה לגלות בה "אוצרים אדירים של אהבה והתמוגגות אסתטית", למרות שהיא "לקוית שכל" ו"מגוחכת" (ואלו העלבונות העדינים יותר שהוא מפנה כלפיה.
הוא אומר לעצמו ש"נפשות נעלות" צריכות "לכבד ולחוס על בריות שנראות לנו מגוחכות".
כאן בעצם מתחילה המטוטלת שתלווה את צ'ארלס לאורך כל הספר הזה; הוא נע באופן תמידי בין תיעוב מתנשא לבין אהדה מתנשאת לכל מי שהוא תופס כחלש וכנחות.

בליל הכלולות שלהם הוא נכנס למיטה ופשוט מתחיל להקריא לה ספר של פסקל במשך שעה, מצד אחד סוג של ניסיון לכאורה להכניס אותה לעולם האינטלקטואלי שלו, ומצד שני התנשאות דוחה והרחקה אינטלקטואלית שלו ממנה. הוא רואה שהיא בוכה בשקט במהלך הקריאה הזו, אבל הוא ממשיך, עד שהיא נרדמת.

קצת אחרי הנישואין יש עוד אפיזודה שהוא מתאר; הוא חוזר הביתה מהעבודה ומוצא אותה בוכה. הוא שואל אותה למה היא בוכה, והיא זורקת את עצמה לזרועותיו ומתייפחת, אומרת ש"חסר לי משהו... חסר לי משהו בלב, בראש, בזרועות, בכל מקום! חסרה לי התחושה שאני חיה, אני נשבעת... והחיים האלה, החיים שאני כל כך רוצה — אתה לא מוכן לתת לי אותם! זה הגורל שלי, להישאר מתה?"
השימוש ב"מתים" לעומת "החיים" זה הביטוי הכי מובהק של הדיכוטומיה הזו שצ'ארלס מחלק איתה אנשים, והטרמינולוגיה הספציפית הזו עוד תחזור מאוחר יותר בספר במשפט הכי מהותי בו.

וצ'ארלס, עם כל הפומפזיות שלו על כך שהוא גאון ואדם גדול בתוך ראשו, הוא פשוט לא יוצר קשר עם אישתו או עם אף אחד אחר לצורך העניין. הוא מבודד את עצמו וחי באופן הכי משמים שיש באופן מכוון, ואז מתבכיין ביומן על כך שהוא מוקף באנשים שאין איתם שום קשר משמעותי, ושהכל מחוצה לו פתטי ועלוב.
אישתו תוקפת אותו על זה, והוא משיב: “משעמם לך, רוזלי? זאת אשמתך בלבד, לא אשמתי. לי אין יד בזה... אני אינני משתעמם לעולם, כי אני אוצר את העולם כולו בתוכי, כי אני אוצר הכול בתוכי! את, אין לך דבר בתוכך מלבד עצמך... מה הפלא שאת משועממת? את צריכה לעשות כמוני, להריץ בדמיונך את המאות שעברו, להגות בטלטלות ההיסטוריה! הזמיני את האהבה לבוא לחיקך, קראי לחלום, ליופי, לאושר... אז לא תשתעממי לעולם!“

אחרי זה אנחנו חוזרים לילדות שלו, והוא מתאר את גדילתו בבית בו יש אמא דומיננטית ואלימה, אבא שהוא כמעט לא הכיר כי יצא לעבוד עם שחר, חזר לאחר השקיעה והיה שקט וכנוע למגפה של אישתו.
שני ההורים שלו עולבים בו תמידית, ואמא שלו מפתחת רומן מחוץ לנישואין עם אדם שבא לבית שלהם כל יום כדי "ללמד את צ'ארלס לטינית", אבל נעלם לחדר השינה של אמא שלו רגעים בודדים לאחר הגעתו.
צ'ארלס הקטן מקבל כלב קטן ומפוחד ונוצר איתו הקשר הרגשי המשמעותי היחידי בחיים של צ'ארלס, אבל אז הוא מת בזרועותיו ומשם צ'ארלס מתנתק לגמרי, מאבד כל תקווה או רצון להיות באיזשהי מערכת יחסים עם העולם החיצון. פשוט לא אכפת לו מה קורה מחוץ לעצמו.

יש קטע באמת יפה על בעלי חיים בנקודה הזו, ואביא אותו כאן:
"מי יוכל להסביר מה זה כלב. אשר לי, מעולם לא ניסיתי. כדי לחדור לנפשם החידתית והמופלאה של בעלי החיים צריך לדעת את שפתם — כי יש להם, לכל אחד ואחד מהם, שפה שבה הם מדברים אלינו, אבל אנחנו איננו מסוגלים לשמוע.
אני משוכנע שמקורה של בעיית התקשורת הזאת בחוכמה גדולה של הטבע; היא מגִנה עליו מפני אלפי אסונות שקל לנחש את סופם. אולי היא אף מצילה אותו מחורבן מוחלט. שערו בנפשכם, זה לא ייקח יותר מרגע, איזה מעשה הרס היה יכול להתחולל בעולם אילו היה האדם מצליח להעביר לבעלי החיים את דחף המוות שלו. ומצד שני, זה גם עניין מצער מאוד. לי על כל פנים הדבר מסב צער רב. הרגעים שאני סובל בהם יותר מכול הם הרגעים שאני נמצא ליד סוס, פרה, ציפור או זחל ואינני יודע מה הם חושבים או מה הם רוצים, וכיצד הם חושבים או רוצים. פעמים רבות טיפחה הבורות הזאת את רגש הידידות שלי כלפי ביז'ו [שמו של הכלב שלו].
אזמל הפיזיולוגים נבר בלי סוף בקרביים, באיברים, בשרירים ובגולגולות של מיני החיות השונות, ועדיין אין אנו יודעים עליהן דבר. אלו המבקשים ללמוד כיצד פועלת תבונתן של החיות — טעותם הגדולה היא שביהירותם הרבה הם מייחסים לחיות, עוד ממצבן העוברי, תכונות אנושיות. לדעתם, מכיוון שהחיות ניזונות כמו האדם ומתרבות פחות או יותר כמוהו, הן ודאי גם חושבות כמוהו. אך האמת היא שהחיות ודאי חושבות כפי סוגן: הכלבים בכלבית, הסוסים בסוסית והציפורים בציפורית. וזאת הסיבה שלעולם לא נבין אלה את אלה!
המלומדים גזרו מנחיתותן של החיות לעומת האדם את הטיעון שלפיו משחר קיומן החיות פועלות באותו אופן תמיד, עושות את אותן התנועות תמיד, הן אינן מתייעלות ואינן מתפתחות. הארנב חופר את המחילה שלו היום ממש כשם שחפר אותה לפני עשרות מיליוני שנים, החוחית שוזרת את קִנהּ, העכביש טווה את קוריו והבונה מקים את סכריו ללא כל שינוי באופן ובלי שום תוספות. אפשר להאמין שנשללה מהם כל אפשרות לפנטזיה, לספונטניות אישית או לחופש ביקורתי, והתנהגותם אינה אלא ציות, פעולות מכניות טהורות שהם מבצעים בדיוק מעורר תימהון ובשיטתיות עבדותית. כך בכל הדורות של הארנבים, החוחיות, העכבישים והבונים. אבל מאין לנו שמה שאנו מכנים פעולות מכניות אינו למעשה חוקי מוסר נעלים; מאין לנו שאם החיות אינן מתפתחות הרי זה משום שהן הגיעו לשלמות כבר ברגע היווצרן, ואילו האדם עוד מגשש, מחפש, משנה, הורס ובונה מחדש — וכל זאת מבלי להגיע ליציבות התבונה, למושאי תשוקתו או לצורה הרמונית?"

זה היה כל כך כואב ומייאש לקרוא את הספר עד הנקודה הזו, כאילו משאית עוברת לי על החזה לאט לאט. לא אשקר, ראיתי בצ'ארלס קצת מעצמי. לא הרבה, תודה לאל, אבל הוא שימש לי סוג של נורת אזהרה..
ההומור השחור והאפל של הספר הזה, על המגוחכות של צ'ארלס עצמו ושל כל האנשים סביבו, חוסר המוצא שהספר מציג.. זה חומר קשה.
צ'ארלס אדם בלתי נסבל, אבל הקריאה דווקא לא הייתה בלתי נסבלת. הרגשתי הרבה חמלה כלפיו והרבה כאב. הסופר מצליח לתאר אדם בלתי נסבל בלי להפוך את החוויה (עבורי) לבלתי נסבל. אתגר די רציני.

ואז מגיע החלק השני של הספר, חלק פוליטי יותר.
אני לא אפרט כאן כפי שפירטתי קודם, אבל בעיקרון יש שני רגעים של השתפכות פוליטית של צ'ארלס.
ההשתפכות הראשונה היא סוציאליסטית - אנרכיסטית.
הוא מאשים את החברה בכך שהיא יוצרת פשע ועוני כדי לקיים את עצמה, מסלילה אנשים לפשע, ומתאר את התנאים המחרידים שחווים אנשי הפרולטריון.
סוציאליזם ואנרכיזם 101, מה שלא מפתיע בהתחשב בכך שהכותב היה אנרכיסט, ושהתנאים של הפועלים במאה ה19 באמת היו בורדרליין חיי עבדות עם יח"צ.
אם נקשר את זה לנושא של "החיים" ו"המתים", והרחמים של צ'ארלס כלפי מי שהוא תופס כחלש ונחות, אז צ'ארלס רואה במעמד הפועלים כוח חי וחיוני שנרמס לעפר על ידי הבורגנות שצ'ארלס חי בה. מכאן נובעים הרחמים שלו, והרצון שלו בהיפוך הסדר החברתי.

אבל אז קורה משהו מוזר מאוד; צ'ארלס מתחיל להביא רעיונות פשיסטיים.
מתחילת הספר צ'ארלס מאוד מושקע במראה החיצוני בתור סוג של אבן בוחן לטיבו של האדם, ובחלק הזה בספר הוא פשוט יורד לדרוויניזם חברתי; אנשים בעמדות כוח צריכים להיראות עליונים, ולא "כמו סתם קופאים", וצ'ארלס אפילו מצדיק פשעים מאוד חמורים עם משל פרוטו נאצי; כמו שעצים ביער גדלים וחונקים והורגים את הצמחים הקטנים מהם שמתחרים בהם על משאבים, כך גם בני אדם, וזה הגיוני.
צ'ארלס אומר שהתגלית שלו הייתה שהוא "בעד החיים ונגד המתים".
זה משפט המפתח של הספר, והוא שיא תסביך העליונות - נחיתות שמוצג כאן.
הבעיה היא שהמעבר הזה לפוליטי מתרחש בכזו פתאומיות, ללא הכנה, ואז המעבר מאנרכיזם לפשיזם מתרחש בפתאומיות רבה עוד יותר.. לפני רגע צ'ארלס היה הפה לתפיסות הפוליטיות של הסופר, ואז הוא עובר לפשיזם?
הכתיבה חפוזה ולא ברורה, וכמה עמודים לאחר המהפך הפשיסטי הזה, הספר פשוט.. מסתיים.

מתברר שהסופר באמת לא השלים את הנובלה הזו באופן מתודי. הוא פרסם את הספר הזה בהמשכים בעיתון, ובשלב מסוים הוא נשאב לעיסוקים אחרים אז הסיום החפוז והמוזר הזה, המעברים הלא טבעיים והלא מוסברים, הם כנראה תוצאה של ניסיון לסגור את הסיפור הזה ולעבור למיזמים אחרים.

אז מה נגיד.. החלק הפרסונלי יותר של הספר - מופתי. שובר לב, ברוטאלי לקריאה, ומעורר התבוננות עצמית.
החלק הפוליטי - לא עשוי. מבולבל, לא קוהרנטי ומרגיש כמו טיוטה.

אני ממליץ על הספר הזה. סה"כ הוא קצר, ויש בו קטעים מצוינים (כפי ששמתם לב מכל הציטוטים ששיבצתי כאן), אבל אני מכין מראש את הקורא לאכזבה מהרבע - שליש האחרונים של היצירה.

"טוב ויפה ורומנטי להחזיק ברשותך להב חרב מרוסן ונאמן, אך האם זהו הנשק הטוב ביותר להדוף בו את מכות האָלה של הגורל – זאת כבר שאלה אחרת."

אלמן דני זקן, נילסון (או נילסן, כפי שקונרד חוזר ואומר), חי על אי קטנטן באינדונזיה ההולנדית, מגדל גידולים טרופיים וסוחר עם טיפוסים שונים ומשונים. הוא גם מאוד, מאוד, מפחד מהרשויות הקולוניאליות ומכל הסתבכות או אי נעימות. הוא חי בחרדה מתמדת לסטטוס שלו, במעין תחושת שבריריות קיומית.
אחד הטיפוסים הוא סוחר אנגלי עצמאי בשם ג'ספר אלן, בחור צעיר ושרמנטי עם אופטימיות חסרת תקנה, ביטחון עצמי בשמיים, אומץ, ומעל הכל - אהבה עצומה לבתו של נילסון (או נילסן) - פריה, שגם אוהבת אותו בחזרה ומתכננת להתחתן איתו.
פריה היא ברייה יפייפיה, חכמה כשד ועילוי מוזיקלי. אנחנו מוצגים אליה כמי שמנגנת על פסנתר עצום במרפסת של אחוזת אביה באי האינדונזי, מנגנת כל כך חזק ויפה שקול הפסנתר מהדהד עד למים שמסביב. וג'ספר מנווט את ספינתו הדו תורנית במיומנות בין שוניות ושרטונים כדי לעגון כמה שיותר קרוב לאי ולראות את פריה שלו כמה שיותר מהר, לא לבזבז חלילה חצי שעה על עגינה, ירידה לסירה וכו'.
איזו תמונה יפייפיה להתחיל בה ספר!

וכך הספר ממשיך; ג'ספר ופריה הם שני צעירים מקסימים, עם התנהגות מאוד אנושית וקלה לחיבור. ג'ספר עיוור מאהבה ותמים, פריה מודעת לתמימותו, צוחקת עליה עם ידיד משותף (המספר) אבל אוהבת את "הטיפש הזה" בעומק לבה.
ונילסון (או נילסן) הוא זקן קצת קריקטורי, עם הנוירוטיות המסוימת שבו.

קונרד ממלא את החלק הזה בהומור לבבי וקצת סרקסטי, תיאורי אקזוטיקה מרהיבים, ופסקאות נפלאות כמו:
"רגשותיו כלפי הדו־תורנית וכלפי הנערה נקשרו בלבו בקשר הדוק ביותר, כמו שתי מתכות יקרות שהותכו בכור המצרף. והלהבה הייתה חמה מאוד, אני אומר לכם. היא הציתה בו אי־שקט פנימי עז של פעלתנות ותשוקה כאחת. בפניו הנאים מדי, בבלורית הצדית של שׂערו הערמוני, בגפיו הארוכות והצנומות, בברק הנלהב בעיני הפלדה שלו ובתנועותיו הזריזות והחדות, הוא נראה לי לפעמים כמו חרב סיף מהירה המזנקת בלי הרף מנדנה. רק כשהיה ליד הנערה, רק כשיכול להתבונן בה, התחלפה התנהגותו המתוחה כל כך בהתמסרות כבדת ראש להשגחה בכל גוון דק של תנועותיה וקולה. נראה שדעתה המיושבת, הרגועה, ההחלטית והעליזה, השקיטה את לבו. האם הקסם שבפניה, בקולה, במבטיה, הוא שהרגיע אותו כך? על כל פנים, אלה בדיוק הדברים שמן הסתם הציתו את דמיונו מלכתחילה – אם אמנם האהבה מתחילה בדמיון. אבל לא אני האיש שנועד לדון בתעלומות כאלה."

תענוג, פשוט תענוג לקריאה.

ואז מגיע הנבל של הסיפור, קצין קולוניאלי הולנדי בשם הימסקירק.
זו צליעה מסוימת של הסיפור, למרבה הצער; הימסקירק הוא פשוט רע מוחלט. באמת, קונרד לא נותן לו שום תכונה אישיותית טובה. אין לו אפילו תכונות של "נבל טוב" - הוא לא אדם חכם, הוא לא ערמומי, אין לו סיפור רקע כלשהו.. הוא מעוניין בפריה בגלל המראה שלה, בז למעמד שלה ושל אבא שלה (שמתרפס בפניו בתור נציג "הרשויות"), ושונא את ג'ספר בתור "פרחח אנגלי".
הכל טוב ויפה, יש גם אנשים שהם באמת חסרי תכונות גואלות, אבל לזה מצטרף גם התיאור הפיזי שקונרד מתאר אותו; הוא שמן, בראשית גיל העמידה, מכוער, כהה, שחור עיניים ושיער, וקונרד מעמיד את זה במפורש בסיפור בניגוד ליופי של שלושת הדמויות הראשיות האחרות, שמתבטא בעיקר בהיותן בהירות, כחולות עיניים, גבוהות מהימסקירק בראש ומעלה וכו'.. זה כבר די מגוחך לקריאה, צר לי.
קונרד פשוט הולך כאן על 200% עם יצירת דמות שלילית לחלוטין, וזה לעומת תיאור ריאליסטי וכן של האוהבים הצעירים, שאינם מקבלים אידיאליזציה מוחלטת, אלא מהווים תצוגה נאמנה של אהבה צעירה.

עד כאן לא ספיילרתי להרגשתי, אבל אני מעוניין להמשיך לדון בסוגיות בספר באופן שידרוש ממני לחשוף באופן כזה או אחר פרטי עלילה. לכן, אני אסיים את החלק נטול הספוילרים בכמה שורות של סיכום דעתי הכוללת על הספר, ואעבור לספוילרים בפסקה הבאה.
אז ככה, הספר הזה נגע בי מאוד רגשית, כפי שאולי הבחנתם.. הכתיבה ברובה פנומנלית, והשילוב הזה בין אהבה צעירה כנה לבין האווירה האקזוטית והימית, עם סרקזם של איש ים שמספר את הסיפור.. זה פשוט כבש אותי.
גם ברובד יותר עמוק יש כאן אבחנות חזקות רגשית על אהבה ועל החברה, וכל זה בספרון די דקיק שאין בו טיפת שומן מצד אחד, ומצד שני אני לא מרגיש צורך עז ביותר ממה שקיבלתי.
אני די בהלם שלא היה לספר הזה עיבוד קולנועי עד היום, כי זה יעבוד נהדר על המסך. לדעתי על המסך יש לזה פוטנציאל להיות עוד יותר טוב מהספר, אם צוות מוכשר ויצירתי יבצע את העיבוד. יש בספר הזה שפע של סצנות קולנועיות, ורגעים שיועצמו באמצעות שילוב של מוזיקה, ויזואליה ומשחק.
אז אם במאי הוליוודי איכותי (נגיד, ריצ'רד לינקלייטר או ספייק ג'ונז) קורא את זה - קיבלת את הסרט הבא שלך באדיבותי, אין בעד מה.

מילה על התרגום: יהונתן דיין מתרגם מצוין. השוויתי למקור בתחילת קריאתי והתרגום באמת תפס את המהות של השפה הקונרדית. קראתי את התרגום של דיין בעיקר מתוך עצלות להיכנס למורפיקס כל רגע ולתרגם לעצמי את מונחי הימאות שנמצאים בשפע בספר הזה, אבל אני לא מרגיש שפספסתי הרבה, זה תרגום ברמה גבוהה מאוד.

מכאן, *ספוילרים*

אוקיי, עכשיו לרעיונות שיש בספר הזה.
הרעיון המרכזי בעיניי הוא הטרגיות שבהתנפצות ביטחון נעורים ואהבה עם הריאליה המעוותת של העולם, ועם האקראיות של מזל.
כלומר, מה שהכי הכאיב לי רגשית בקריאה בספר, וממש קומם אותי, זה שפריה וג'ספר פשוט מוותרים ומושמדים בעקבות ההרס של ספינתו של ג'ספר.
זה קומם אותי כי הרגשתי שלאהבה שלהם ולהצלחתם עדיין יש סיכוי, שזו מהמורה שהם יכולים להילחם בה. ממש סיימתי את הספר בדיכאון נכאים, אם לא הייתי בעבודה בזמן הקריאה יש מצב שהייתי בוכה, זה היה כל כך אכזרי.
אז מה שעשיתי האמת זה להתווכח עם גרוק (הבינה המלאכותית של X) על זה חחחח.
ואני חייב להגיד שגרוק שיכנע אותי שלא הייתה להם שום אופציה לישועה לאחר השמדת הספינה, בגלל הסדר החברתי של התקופה ואופי הדמויות.
למשל, האם אבא של פריה היה עוזר לג'ספר? על גופתו המתה ועל גופתה המתה של בתו. האיש הזה מפוחד וקטן מדי מכדי לקחת סיכון שבתדמית רעה בעיניי השליטים הקולוניאליים. הוא גם לא מבין רגשות עמוקים יותר מהישרדות מיידית, זה אדם שהקיום שלו צומצם וצומצם על ידי נסיבות החברה ואופי מסוים שהיה טבוע בו עד להפיכתו לצל חיוור של אדם אוטונומי.
ומהצד השני, פריה וג'ספר היו כל כך גאים, כל כך בטוחים בעצמם וכל כך תמימים שהם לא ציפו למהמורה. לא הייתה תוכנית גיבוי, לא היה ביטוח על הספינה, זו התרסקות אלימה של אמונה צעירה אל מול עולם קר, אפילו ששניהם היו קשוחים לכאורה ולא לכאורה לפני כן, אבל זה כשהיה להם בסיס מסוים, בדמות הספינה. הספינה הייתה המקור לאוטונומיה ולביטחון שלהם, והספינה עצמה לא הייתה חופשית מהסדר הקיים אלא התנפצה (מילולית) בקלות ברגע הקטן שהזוג לא תמרן בעירנות ובמופתיות בתוך השוניות.
זה ספר מאוד קודר ופסימי בהשקפה שאיתה הוא מוציא אותך. פקיד קטנוני, לא יוצלח ורשע מצליח רק בזכות צירופי מקרים וסטטוס בהיררכיה להרוג זוג צעיר, שלא באמת אכפת לו ממנו ושסביר להניח שהוא ישכח ממנו בעוד מספר שנים.
לא, קונרד פשוט לא מרחם. הממזר כבש אותי עם התחלה פסטורלית, אידילית וריאליסטית של אהבה צעירה, ועשה את כל זה רק כדי לנפץ לי את כל מה שהוא בנה עד סוף הנובלה.

9\10 מי שרוצה להרגיש חרא, אני מאוד ממליץ לו.

ועכשיו, פינת הקטעים הנהדרים מהספר שלא היה לי איפה לשבץ בביקורת אבל אני רוצה לשים אותם בכ"מ (וכמובן שגם כאן יש ספוילרים) :

"ובכן, תשאלו, מי היה הימסקירק? ותגלו מיד כמה חסרת היגיון הייתה החרדה הזאת מפני הימסקירק... כמובן, לפי טבעו היה רשע לא קטן. זה היה ברור לגמרי כששמעת את צחוקו. אין דבר המסגיר את אופיו הנסתר של אדם כמו הצליל הגלוי של צחוקו. אבל, חי נפשי! לו היינו נבהלים מכל צחוק רועם ומרושע כמו ארנבת הנבהלת למשמע רחש, לא היינו מסוגלים להתקיים אלא בבדידות המדבר או בפרישות המנזר. וגם שם היה עלינו להשלים עם חברתו הבלתי נמנעת של השטן.
אולם השטן הוא אישיות מכובדת, שידעה ימים טובים יותר והתקדמה יפה בסולם המעמדות השמימיים. ואילו הימסקירק, שעברו מן הסתם לא היה מפואר במיוחד, היה בסולם הארצי של ההולנדים רק קצין צי בן ארבעים, בלי כל קשרים מיוחדים או כישורים להתפאר בהם. הוא פיקד על "נֶפּטֹון", ספינת תותחים קטנה שעסקה במטלות סיור משמימות לאורך ולרוחב הארכיפלג, ופקחה עין על הסוחרים. לא תפקיד רם באמת. אני אומר לכם, סתם סגן טיפוסי בגיל העמידה, בעל כעשרים וחמש שנות ותק, שיפרוש בקרוב לגמלאות – זה הכול."

"על הספה ישבו היא וג'ספר, קרובים זה לזה ככל האפשר בעולמנו הפגום, שבו לא יוכל גוף אחד להימצא בשני מקומות בעת ובעונה אחת, ובכל זאת יוכלו שני גופים להימצא במקום אחד בעת ובעונה אחת. הם ישבו יחד כל שעות אחר הצהריים, ולא אומַר ששיחתם הייתה חסרת היגיון. פריה, שאהבתה אליו כללה מעט חשש מושכל, שמא בהתרוממות רוחו הוא עלול לשבור את לבו בשל מעידה קלה, דיברה אתו כמובן בכובד ראש. הוא, שהרחק ממנה היה מתוח ונמהר, כמו הוכרע תמיד בידי נוכחותה, בידי הפלא הגדול של האהבה המוחשית."

"'בפעם הבאה שניפגש, בפעם הבאה שאחבק אותך כך, זה יהיה על הסיפון. את ואני, בדו־תורנית – כל העולם, כל החיים –' ופתאום התפרץ: 'אני לא יודע אם אוכל לחכות! אני מרגיש שאני חייב לקחת אותך עכשיו, ברגע זה. אני יכול לרוץ אתך בידיים שלי – למטה בשביל – בלי ליפול – בלי לגעת באדמה –'
היא עמדה דוממת. היא האזינה לתשוקה שבקולו. בלבה אמרה שאם רק תלחש כן, ולו גם הרפה ביותר, אם רק תשמיע אנחה קלה של הסכמה, הוא יעשה זאת. הוא מסוגל לעשות זאת – בלי לגעת באדמה. היא עצמה את עיניה וחייכה בחשכה, הפקירה עצמה לרגע לסחרחורת המענגת בתוך זרועותיו. אבל לפני שיתפתה לאמץ את חיבוקו היא נחלצה מתוכו, רחקה ממנו ושבה לצלילותה.
זאת הייתה פריה היציבה. נגעה ללבה האנחה העמוקה שריחפה לעברה מדמותו הלבנה של ג‘ספר, שלא נע ולא זע.
'אתה ילד משוגע,' אמרה ברטט. ואז שינתה את נעימתה: 'אף אחד לא יכול לקחת אותי. אפילו אתה. אני לא מסוג הנערות שלוקחים.' דמותו הלבנה נראתה כמתכווצת מעט נוכח כוחה של ההצהרה הזו, והיא התמתנה. 'לא מספיק לך לדעת שכבר – שכבר סחפת אותי?' הוסיפה בקול רך.
הוא מלמל מילת חיבה, והיא המשיכה:
'הבטחתי לך – אמרתי שאני אבוא – ואני אבוא מרצוני. אתה תחכה לי על הספינה. אני אעלה מהצד – בעצמי, ואצעד אליך על הסיפון ואומר: ‘הנה אני, ילד.‘ ואז – אז אני אלָקח. אבל זה לא יהיה גבר שייקח אותי – זאת תהיה הדו־תורנית, הדו־תורנית שלך – הדו־תורנית שלנו... אני אוהבת את היפהפייה הזאת!'"

"בקול נמוך ובהתנשמות קראה "אה!" כשראתה לראשונה את הדו־תורנית, והושיטה את ידה אל משקפתו הארוכה של נלסון הזקן, שנחה על תומכות גבוה על הקיר. שרוולו הרחב של החלוק החליק לאחור וחשף את זרועה הלבנה עד לכתפה. הימסקירק, האוחז בידית הדלת כמו כדי לרסק אותה, הרגיש כאדם שקם על רגליו לאחר תחרות שתייה.
ופריה ידעה שהוא מתבונן בה. היא ידעה. היא ראתה את הדלת נעה כשיצאה מהפרוזדור. היא הייתה ערה לעיניו הנחות עליה, במרירות לעגנית, בבוז חוגג.
'אתה שם,' חשבה, ויישרה את המשקפת הארוכה. 'אם ככה, תמשיך להסתכל!'
האיים הירוקים הקטנים נראו כצללים שחורים, הים האפרפר היה חלק כזכוכית, ובגלימתו הצלולה של השחר החיוור, שבו נראתה אפילו הדו־תורנית כצללית, הייתה אִמרה של אור ממזרח. מיד כשהבחינה פריה בג'ספר על הסיפון, לצד משקפתו הארוכה המכוּונת אל הבית, הניחה את משקפתה והניפה את שתי זרועותיה הלבנות והיפות מעל ראשה. ובתנוחה הזאת, של צעקה אדירה, עמדה בלי ניע, קורנת, יודעת שמראה דמותה הניבט במשקפתו של ג'ספר זוכה להתפעלותו, ואף מתחממת ברגש התשוקה המרושעת שבעיניו הבוערות והחמדניות של האחר, הנעוצות בגבה. בתוך להט אהבתה, גחמות נפשה, והידע המסתורי על טבעם של הגברים, שדומה כי הנשים ניחנו בו מטבע בריאתן, חשבה:
'אתה ממשיך להסתכל – אתה תמשיך – אתה חייב! אז תראה משהו.'
היא הצמידה את אצבעות כפות ידיה אל שפתיה, ואז העיפה אותן קדימה, שלחה נשיקה לעבר הים, כאילו רצתה לשלוח גם את לבה אל סיפון הדו־תורנית. פניה הוורידו, עיניה זרחו. התנועה החוזרת, מלאת התשוקה, נדמתה כהפרחה של מאות נשיקות, עוד ועוד ועוד, והשמש שעלתה לאטה הביאה לעולם את תפארת הצבע, הפכה את האיים לירוקים, את הים לכחול, ואת הדו־תורנית למטה ללבנה – לבנה להדהים בכנפיה הפרושות – ודגלה האדום התנופף כלהבה זעירה מפסגתה.
ובכל פעם מלמלה בצליל מתגבר ועולה:
'קח עוד אחת – ועוד אחת – ועוד אחת' עד שפתאום צנחו ידיה. היא ראתה את הדגל השוקע בתגובה, וכעבור רגע כבר הסתיר מעיניה המפרץ למטה את גופה של הדו־תורנית. אז פנתה מהמעקה וחלפה לאט על פני דלת חדרו של אביה, עפעפיה מושפלים והבעה חידתית על פניה, ונעלמה מעבר לווילון." (אם זו לא סצנה קולנועית מושלמת - אני לא יודע מה כן!)

"היא הייתה אומרת: ‘לא התכוונתי להיות בת רעה, אבא.‘ ואני הייתי אומר: ‘כמובן, יקירתי. לא יכול להיות שהתכוונת לזה.‘ היא הייתה שוכבת בשקט ואז אומרת: ‘אולי?‘ ולפעמים, ‘האמת היא שהייתי ממש פחדנית,‘ היא הייתה אומרת לי. אתה יודע, חולים, הם אומרים כל מיני דברים. וככה היא גם הייתה אומרת: ‘הייתי יהירה, עקשנית, גחמנית. רציתי רק את טובתי. הייתי אנוכית או פחדנית.‘... אבל חולים, אתה יודע, הם אומרים כל מיני דברים. ופעם, אחרי ששכבה בשקט כמעט יום שלם, היא אמרה: ‘כן, אולי, בבוא היום לא הייתי הולכת. אולי! אני לא יודעת,‘ היא בכתה. ‘תסגור את הווילון, אבא. שלא אראה את הים. הוא גוער בי על השטויות שעשיתי.‘' הוא התנשם ונעצר.
'אז אתה רואה,' המשיך במלמול, 'חולה מאוד, באמת חולה מאוד. דלקת ריאות. מאוד פתאומי.' הוא הורה באצבעו על השטיח, ואני התייסרתי ברחמיי על הנערה האומללה, שהובסה במאבקה נגד חוסר הגיונם של שלושה גברים, עד שבסופו של דבר פקפקה בעצמה."

קראתי את הספר לפני כמעט חודש ושכחתי לכתוב עליו, אז זו לא תהיה הביקורת הכי איכותית אבל נו שוין.
בכ"מ, זו נובלה קצרה של טוויין שעוסקת באדם שנפגע באופן בלתי מוסבר בעיירה שידועה ביושר שלה, והוא מחליט להעמיד את היושר הזה במבחן כדי לנקום.
כמובן שההומור הטווייני המושחז חוגג כאן, אבל בסוף זה קונספט מאוד פשטני שלא מפותח יותר מדי להרגשתי. למשל; איך הזר המסתורי נפגע בעיירה? לא מוסבר לנו. השלדיות והמשליות של היצירה הזו הם בסדר ברמת התאוריה, משלים יכולים להיות כיפיים ומעניינים, אך הסאבטקסט של המשל לא מביא מספיק בשר כפיצוי על השלדיות הזו.

למעשה, הנה פסקה מתחילת הספר שדי מסכמת את כל הרעיון שלו:
"חינכו אותנו ליושר בלי סוף - עוד ועוד ועוד, והיושר הזה הגן עלינו עוד מהעריסה מפני כל פיתוי, ולכן זה יושר מלאכותי, ומול פיתוי אמיתי הוא חלש כמו קש, כמו שראינו הערב. אלוהים יודע שעד עכשיו לא היה לי צל של ספק ביושר שלי, האיתן כסלע - אבל עכשיו, מול פיתוי אדיר ומוחשי כל כך, אני - אדוארד, אני מאמינה באמת ובתמים שהיושר של העיירה הזאת רקוב כמו היושר שלי; רקוב כמו היושר שלך. זאת עיירה נבזית, נוקשה, עוינת, ושום מעלה אין בה חוץ מהיושר הזה, שהיא מתפארת בו כל כך; ושככה יהיה לי טוב, אני מאמינה שאם יבוא יום והיושר הזה יתנפץ מול פיתוי של ממש, כל המוניטין המפואר שלה יקרוס כמו מגדל קלפים. זהו, הורדתי את זה מעל הלב, ועכשיו אני מרגישה טוב יותר; אני מזויפת, וכל חיי הייתי מזויפת בלי שידעתי. שאף אחד לא יגיד שאני ישרה עוד - אני לא מוכנה לשמוע את זה."

7 \ 10 חמוד, מצחיק ושנון, קריאה מהירה, אבל לא נשאר איתי הרבה לאחריה.

כולנו מכירים שכונות, קיבוצים או מושבים כאלה שיעשו הכל על מנת לשמר את תדמיתם המהוקצעת: אצלנו אין ילדים בעייתיים, אין הומוסקסואלים, אין משוגעים, הבנות שלנו צנועות וממושמעות, הגברים מכבדים נשים, המזרחים שלנו משוכנזים, כולם מרוויחים יופי ואין מריבות בין שכנים. כסף לא חשוב לנו. מבחוץ, התמונה ללא רבב. אך למזלה של המציאות, יש לה את מארק טוויין, שהוא אלוף במציאת רבבים. הוא והציניות חסרת המעצורים חושפים את הלעג הגלוי שלו, וונס אגיין, כלפי הצדקנות האמריקאית.

“האיש” המככב בכותרת, עבר יום אחד בהדליברג, "העיירה הישרה והמהוגנת ביותר בכל האזור. המוניטין שלה נותר ללא דופי במשך שלושה דורות, והיא היתה גאה בו יותר מבכל יתר נכסיה.” אלא שבאותו יום נפגע האורח האלמוני מהתושבים באופן שאיננו למדים. לכן נשבע שגם אם יהיה זה הדבר האחרון שיעשה בחייו, ינקום את עלבונו ויהרוס את המוניטין המופתי שלה.
הוא נתן לאחד התושבים קופסא. אמר שפעם אחת, אחד מנכבדי העיר הושיט לו עזרה גדולה. מי שזה לא יהיה, אמר, ראוי לזכות בסכום הכסף העצום שבתוכה.

אז הם חיפשו וחיפשו ומצאו את הנדיב הראוי ונתנו לו את הכסף.
מומלץ.












נראה לכם?
הם חשפו את כל חמדנותם במערומיה הנשגבים, והביכו עצמם קבל עם ועדה בטקס הקרינג’ המפואר ביותר שידעה עיירתם הצנועה.

לדעתי, הספר הזה משעשע בעיקר בגלל הסיבה הברורה: אנחנו בני אדם וזה בלתי הפיך, ובני אדם אוהבים לראות אנשים מושחתים שמביכים את עצמם. וגם חתולים שמתנגשים בדברים, אם כי לצערי זה לא נושא הספר.
אבל גם לאנשים מושחתים שמביכים את עצמם יש רגשות, ולכן טוויין הקפיד לחשוף גם את המוראים והלבטים, הבושה והחרטה, מה שמוסיף להם שכבות מרנג של אנושיות והבנה.

הקורא, שבמקרה שלי היתה אשה אינטליגנטית להחריד, לא ידעה מי הוא אותו נקמן משיגנע, ולאורך כל הספר לא ידעה לאן תתפתח המזימה הנלוזה. כן כן, למרות בינתי היתרה. אבל שמתי לב לדבר אחד חשוב. אל דאגה, לא אשחית את חוויית הקריאה שלכם ולו בקלקלנים המיקרוסקופיים ביותר. רק אציין שלמרות שכותרת היצירה מטילה את אשמת השחתת העיירה על “האיש”, מארק טוויין מפזר רמזים בלתי סמויים להיותה מושחתת מלכתחילה.

זהו כתב אישום צורב על תפיסות מוסר אזרחי ואישי ב”עידן המוזהב” של ארצות הברית.
לעתים נדמה שאילו אוטופיה חברתית היתה בת קיימא, ואילו היינו מגיעים לכך, מארק טוויין היה עוסק בתחום אחר. היתרון שבשחיתות הוא שלפחות בהשראתה הרווחנו ספרות טובה ונוקבת.

מעשייה סטירית מהנה מאוד על עיירה שמשתגעת בגלל שק מלא בכסף.
ספר קצר מלא הומור, אנושיות, חמלה והבנה של טבעו של המין האנושי.
נהניתי מאוד מהקריאה, מהשפה העשירה, מתיאורי האנשים, ומהצחוק שהספר עורר בי.
תרגם מאנגלית יותם בנשלום. יצא בהוצאת לוקוס המצוינת.
ספר מומלץ שגורם להסתכלות אחרת על טבעם של בני אדם.

#
מקיאוולי זכה למוניטין של מניפולטור בחסד ומתמרן במיסתרים. מי שקרא את "הנסיך" – הספר שבזכותו התפרסם וזכה באותו מוניטין – מבין שאת התואר נתנו לו דווקא אלה שלא קראו את ספרו. מקיאוולי מנתח אירועים באופן רציונלי והצעותיו ל"נסיך" שלו (שיכול להיות נשיא או ראש ממשלה, כמובן) הן הצעות פרקטיות ולאו דווקא מגונות. אבל משדבק בך שם של אחיתופל שטני לא יעזור הטיעון שמה שכתבת הוא בסך הכל תיאור נאמן למקור של דרך פעולתו של העולם.

בניניה מקאוולי היא ילדה-נערה-אשה צעירה שחיה בקונטיקט בתחילת המאה ה-20 (הרומן פורסם ב-1914). בניניה היא ילדה חכמה (יותר מדי חכמה עבור גילה ומינה, כמו שאומר אביה) שהמוסכמות המאלצות אותה להיות טובה וטפשה מאוסות עליה. היא חיה במשפחה בה האב הוא שתיין ורודן – משתמש בכוחו העודף להשליט את מה שהוא ואלוהים קבעו כאמת מוצקה – שהחלטות של גברים נכונות תמיד, ואין לערער עליהן אפילו אם תוצאותיהם גרועות. נשים הן תמיד טפשות וקלות-דעת, וילדים אפשר לראות אך לא צריך לשמוע. הוא מתעלל במשפחתו על ידי התשה – הוא פשוט נודניק ברמות-על. בניניה מחליטה להשתמש בשכלה כדי לשפר את מצבה (ואת מצב אמה ואחותה שהן טובות וטפשות, כראוי...) וכאן מלהטטת גילמן עם המוניטין של מקיאוולי (ושמה הדומה של הגיבורה) והופכת את בניניה לזוממת מזימות במסתרים (רק לטובה, כמובן), מתקנת-עולם בפוטנציה המשתמשת בחוכמה ובעבודה קשה כדי לשפר את המצב. בניניה לומדת הרבה נושאים - משיפור תנובתן של התרנגולות, שתילת פרחים, עישוב, תפירת בגדים, חיסכון והשקעה. ואם זה נראה למישהו דומה לספרים-מתוקים-עם-סוף-טוב הוא לא טועה.

גילמן מנסה, נראה לי, להנדס את המציאות שתתאים לדעותיה. לטענתה אפשר לעשות הכל, אפשר ללמוד כל דבר, אפשר למצוא פיתרון לכל צרה. למרבה הצער תיסכול אינו בהכרח מה שיוביל לפיתרון. אדם אינו יכול לראות מציאות אחרת מהמציאות בה חונך ויתקשה לראות את העולם ללא המשקפיים אליהם הורגל. כל כמה שגילמן מנסה להרוס את העולם ועל חורבותיו לבנות חדש, משופר, הוגן ויעיל, היא חוזרת אל השקפת העולם הישנה ומייפה אותה במקצת. ואולי התשובה שלה לשאלה "איך צריך העולם שלנו להיראות?" היא "עם אפשרויות לשינויים" ואולי זה מה שהוא באמת - באגדות.

אין די בשכל טוב, צריך גם לדעת להשתמש בו.
- רנה דקארט
בניניה מקיאוולי היא נערה צעירה, שנונה אינטליגנטית ועניה אשר מגיל גיל צעיר היא מבינה ש"הטובים" בספרים מתוארים תמיד כתמימים, חסרי כל יוזמה, אנשים התולים את גורלם בידי ההשגחה העליונה, ואילו "הרעים", חורשי המזימות, מפעילים את שכלם ושולטים בגורלם. בניניה, בת לאב שתיין ורודן, מחליטה להשתמש בשכלה כדי להגשים את משאלותיה ולהבטיח לעצמה חיים מעניינים ועשירים, ואגב כך היא תעזור לזולת ובפרט תיטיב את מצבן של אמהּ ושל אחותה, הסובלות גם הן מחמתו של האב.
בניניה לוקחת אותנו אל מסע לגלוי עצמי שלה ובעקבותיו השנוי אשר מתבצע בסביבתה וביקיריה.
ספר מכונן, אינטלגנטי נהניתי מאוד. מומלץ.

הספרים של מרק טויין תמיד טובים בעיני ההומור המושחז הסרקזם והביקורת נגד המוסר הרקוב ההתחסדות והצביעות החברתית אצלו מוצלחים במיוחד. אבל בעיקר וקודם כל בעיני כישרון כתיבה יוצא וספרים שפשוט כיף לקרוא. הספר הזה 85 עמודים בלבד היה כה מהנה שלא רציתי לסיים אותו (סיימתי תוך יומיים). עלילת הספר מתרחשת בעיירה דימיונית בשם הידלברג שיצא לה מוניטין של עיירה בעלת מוניטין של יושרה וצדקנות שאין להשחיתה. על מנת לנפץ מוניטין זה משתמש טווין בזר דמות אנונימית שנפגעה קשות מידי אנשי העיירה (לא מבוארת סיבת הפגיעה) והוא מתנקם בעיירה על ידי תרגיל מתוחכם שבסופו של דבר משחית את תדמיתה "ההגונה"...

ממליץ לקרוא

אתם זוכרים במקרה את האובססיה הקלה המוזרה האולי(-ונקווה-שלא)-חולפת שלי למארק טווין? [אתם בטח לא זוכרים. אני כבר אזכיר לכם אותה.] מארק טווין היה בסך הכל אדם מופלא, מושא הערצתי, שתסלחו-לי-אבל-בכל-זאת השאיר בי חותם הרבה יותר גדול מאשר דה וינצ'י וטולקין ואיינשטיין ורולינג ונפוליאון ובאך וכל השאר (בכל זאת <I>טוב שלא כולם חושבים אותו דבר. חילוקי הדעות, הם-הם שעושים את מרוצי הסוסים</I>). כשהייתי קטן יותר, בזכות הספרים שלו, מאוחר יותר גם כל המשפטים והציטוטים שלו (<I>עדיף לשתוק ולהיראות אידיוט מאשר לפתוח את הפה ולהוכיח את זה</I>). אני אוהב את ההומור והציניות שלו, השנינות, הזלזול הקל ברמי המעלה ובצביעותם, קצת ירידות עצמיות פה ושם, ובגדול - כל דבר שאי פעם יצא תחת עטו.
[בפסקה הבאה אני אזכיר ואצטט דברים שכבר כתבתי פה באתר פעם, ואולי כבר קראתם, אבל היה לי חשוב להכניס אותם לביקורת, אז סליחה מראש] למורת רוחם הרבה של שאר בני ביתי, מילאתי את כל הבית שלי במשפטים שהוא אמר. (כל פעם שאני יורד במדרגות אני צוחק שוב על המשפט <I>"סוסים יותר חכמים מבני אדם. עוד לא היה סוס שהימר על האדם הלא נכון"</I>. כשאני נכנס הביתה אני מעיף מבט במד הטמפרטורה שבכניסה ונתקל בפיסת נייר כתובה - <I>"כולם מדברים על מזג האוויר, אבל אף אחד לא עושה דבר בנידון."</I> במגירה - <I>"לגן עדן הולכים בשביל מזג האוויר, לגיהנום בשביל החברה."</I> וכן הלאה, וכן הלאה. במקרר, בארון, על הדלת, מעל המיטה, על מדף הספרים.) ימים שלמים צחקתי מהדברים שהוא אמר, העברתי שעות בקריאת ציטוטים. הוא משמח אותי ברגעים עצובים ומצחיק אותי בכל פעם מחדש. [אני מצרף תמונה שאני אוהב. טוויין הוא האמצעי. https://upload.wikimedia.org/wikipedia/commons/8/88/Mark_Twain_1871-02-07.jpg]
הרבה פעמים כשמישהו מזכיר לדוגמא, מישהו שחי בשנים ההן – הדבר הראשון שעולה לי בראש זה משהו בנוסח "אהה!!! הוא יכל להכיר את טוויין!!!".
כשתהיה לי מכונת זמן (<B>ועוד תהיה לי</B>) אני אלך לבקר אותו. הוא ידבר, ואני אכתוב לי כל מילה שתצא לו מהפה.
בפעם ההיא, שקראתי ביקורת מסויימת על תום סוייר, ואז הגבתי עליה ואמרתם לי לכתוב ביקורת בעצמי וזה גרם לי להרגיש ממש חשוב (חהחה) ואמרתי שאני מתכוון לקרוא שוב את הספר ואז לכתוב עליו ביקורת – אז, לידיעתכם, קראתי אותו שוב. נהניתי מכל רגע, עמוס נוסטלגיה. אבל לא היה לי שום דבר להגיד עליו. אז לא כתבתי כלום. (עכשיו אני אחפור לכם כפול כפיצוי.) בכל אופן, לא קראתי עדיין את כל ספריו (בושה) – אתם מכירים את המשפט הזה? <I>קלאסיקה זה משהו שכולם רוצים להגיד שקראו, אבל אף אחד לא רוצה לקרוא</I>?

אבל אתמול בערב הגעתי לספריה לאחר זמן רב מדי שלא ביקרתי שמה. הסתובבתי בין המדפים לא מעט זמן, וחיפשתי כמה עשרות ספרים מתוך הרשימה שלי, ומצאתי בערך שלושה... ואז הגעתי למדף נמוך שאני לא זוכר שאי פעם נתקלתי בו, ושם ישר קפצו לעיני המילים "מארק טווין", כתובות על הצד, מלמטה למעלה כי מישהו הניח את הספר הפוך, והבנתי שהגעתי למדף שלו, ובמקביל הבנתי שאף פעם לא נתקלתי במדף הזה. התיישבתי על הרצפה, והתכוננתי לשהות ארוכה. ושם הוא היה, "האיש שהשחית את העיירה", ספר שמעולם לא נתקלתי בו לפני כן, והוא היה דקיק כזה, וקטן, וחשבתי לי שמה כבר יקרה אם אני אשאל אותו, כמה נורא זה כבר יכול להיות? השם נראה מבטיח, וידעתי שהכתיבה תהיה טובה, וגם אם הספר לא ידמה ולו בקצת לספרים הקיטשיים שאני נהנה לקרוא בד"כ, יש כאן בסה"כ רק 80 עמודים עתיקים שכאלו, ובכזה דבר אני מסוגל לעמוד. אז לקחתי אותו, ומשהו בו משך אותי וגרם לי להתחיל אותו ראשון מבין כל הספרים שלקחתי, ובזמן שחיכיתי לאוטובוס קראתי את 20 העמודים הראשונים, והם דווקא ממש לא שעממו אותי. הם שעשעו אותי מאוד. וכשהגעתי הביתה המשכתי לקרוא, ובבוקר, ובמרווח הקצרצר הזה בין שעור מתמטיקה לשעור מתמטיקה קראתי עוד כמה עמודים, וכשהפכתי את הדף הבא גיליתי שהצד השני שלו ריק ונגמר הסיפור. ולכל אורך הסיפור הקצר היה לי חיוך דבילי כזה מרוח על הפנים, לנוכח הסיפור הקליל ובורותם של אנשי הדליברג והזר הבלפן ושק הזהב, והצטערתי שאין שמה עוד כמה עמודים כאלה מבדרים ושהסיפור נגמר.
ובזאת מוענקים לספר ולסופר 5 כוכבים זוהרים ומנצנצים שהורווחו ביושר.


אז... אתם יודעים מה מאפיין את העיירה הדליברג? איזו תכונה מעוררת גאווה כה רבה באנשיה? הדליברג היא עיירה <B>שהיושרה</B> שולטת בה. תושבי הדליברג הם אנשים <B>ישרים</B>.
<B>עד ש.</B>
עד שיום אחד מגיע לעיירה זר. ובעקבות סכסוך ישן, הזר מחליט <B>להשחית את העיירה</B>. והזר הזה הוא תמצית סיפורנו. והזר משאיר אחריו שק זהב גדול בשווי של 40 אלף דולר. עם השק הוא משאיר רק מכתב קצר ובו הוא כותב שההון מיועד להגיע לידיו של אחד מאנשי העיירה, שפעם פגש, ושהעיר לו הערה מעניינת שהשפיעה עליו מאוד וגרמה לו להפסיק להמר. בעוד חודש יערך מעין משפט, בו יחשוף האיש שהעיר את אותה הערה לזר את זהותו שלו, ויזכה בהון (<B>ביושר</B>).
השמועה על שק הזהב פורשת לה כנפיים ומערערת את כל אנשי העיירה וסביבותיה. כל אחד מנכבדי העיירה טוען לבעלותו על הכסף. והתוצאה היא, כמובן, אנדרלמוסיה מוחלטת. ושחיתות. ק-ט-סטרו-פה.
ואת השאר תקראו בעצמכם.

אני אשלה את עצמי עוד קצת ואנסה לדמיין אתכם קוראים את מה שכתבתי וישר רצים לספריה הקרובה לביתיכם, חדורי מטרה, בהתעלמות מוחלטת ממזג האוויר ומשעות הפתיחה, וקוראים את הספר מייד בעיניים פעורות, וכל זה כי <I>אני המלצתי לכם עליו</I>.
אני מקווה שתיהנו ממנו כמוני, ואולי גם תחזרו לספר לי על זה.
קריאה מהנה!

אני אסיים בכמה ציטוטים נוספים של מארק טווין –
"אני מאמין שהמושג 'מזג אוויר קר' בהודו הוא רק ביטוי שיחתי ההומצא מן הצורך להבדיל בין מזג אוויר שמֵמֵס ידיות של דלתות, לבין מזג אוויר שרק הופך אותן לרכות."
"שיחות הן צימוקים בדייסת הקיום חסרת הטעם."
"זה הכל עניין של תרגול, האפרסק היה פעם שקד מר וכרובית היא בסך הכל כרוב עם השכלה אקדמאית."
"כך הוא המין האנושי... לעתים נראה כאילו חבל שנוח לא פספס את התיבה."
"בואו נקלל כל עוד אנחנו יכולים. בגן עדן אסור לקלל."

שמעו והסכיתו.