מוטי, רווק בן 48, שמעולם לא יצר מערכת קשרים משמעותית עם בן או בת זוג, נזרק ממשרה חלקית בתחום הפרסום, לאחר שסירב להשתתף במבצע פרסום. מפאת דוחק כספי וסירוב אימו לסייע לו באופן משמעותי, הוא נאלץ לפנות את הדירה השכורה במרכז הארץ ופונה לעמוס, חבר מזמן הלימודים באוניברסיטה, ומבקש לעבור ולהתגורר אצלו במצפה בגליל. החבר נענה ומסכים שמוטי יבוא להתגורר ביחידת הדיור ל"שבועיים-שלושה", שמתארכים ומתארכים.....

מוטי מתנחל ביחידת דיור, שיועדה להיות צימר, מוזמן מידי פעם, על ידי עמוס ורעייתו שרון, לארוחת-ערב שבת, ובדרך זו נחשף להווי החיים בישוב קהילתי אפוף רוחניות מהולה בפלירטוט קליל עם המסורת: "אולי לא יהיה זה מפליא להיווכח שבסלון ביתם של בני הזוג לא היו ספרים, למעט קומץ רומנים נטולי ערך שכבר שנים לא הוזזו ממקומם, וכמה ספרי דת, ביניהם מעשיות חסידיות. ההזנחה ועוני מדפי הספרים שלהם העידו אולי שאנשי הישוב ויתרו על הניסיון להיות בני תרבות. לכן נאלצו להיות חברותיים: העדרו של האחד כפה את פיתוחו של השני. זה היה נוח, זה היה קהילתי...".

השהות המתארכת שלו ומנהגו להטיח את האמת שלו בפרצופם של המארחים והאורחים האחרים משמשים את יזרעאלי כאמצעי לבחון את גבולות הסבלנות והסובלנות של אנשים הגרים ב"מצפה גזם", אלה המדברים גבוהה גבוהה על "הכלה" וכיוצא באלה.

מוטי, "גיבור" הספר הזה, הוא דמות דוחה בכל היבט. דמותו מאתגרת את הערכים הבסיסיים שהמערכות החברתיות שדאגו לתהליך הסוציאליזציה שלנו הקנו לנו במהלך השנים. המסלול המקובל "צבא, לימודים, עבודה מסודרת והקמת משפחה", מהווה אקסיומה שעליה בנויה החברה. זו מאותגרת על ידי מוטי, שעיסוקו היחיד הוא התמכרות למחשבותיו: "...חייו היו קלים מדי, מההתחלה. שום כח רצון לא נבנה בו, שכן מעולם לא התמודד עם שום דבר רציני. שיאי החיים פסחו עליו: לא לבטי קריירה תובענית, לא יחסים סוערים מרובי תהפוכות, נפילות ונסיקות, לא חישול בעוני תובעני ולא בעושר מעיק, אפילו לא דרמת אבהות הזמינה כמעט לכל גבר. אין להכחיש, נוחים למדי וריקים היו חייו. וכעת, בגילו המתקדם, ברור שדבר לא ישתנה; רק עוד רפיון מחכה לו, עוד חידלון. אפילו להתנחם בידיעה שאולי היה מגיע להישגים כלשהם אילו היה נחוש דיו להגשים את נטיות ליבו הוא לא יכול, שכן מעולם לא ידע לגבש נטיות ורצונות ברורים; עד כדי כך הוא חסר תוחלת".

ואכן, גם כשמשמים, המגולמים על ידי הדוד יקי, סדיסט המתעלל בדייריו, הוא זוכה בדירה בגבעתיים במתנה, הוא נאחז יאוש: "...הוא התקשה להרדם בגלל המחשבות המעיקות על החלטות שייאלץ להחליט ומעשים שיצטרך לעשות. מתוך המצוקה הציפו אותו געגועים ממשיים, גם אם מופרכים, אל ...אותה תקופה נכספת שהסתיימה עם שיחת הטלפון עם דוד יקי. כה חופשי ומשוחרר מדאגות היה אז; לו רק היה יכול לחזור לשם היה בלי ספק יודע להעריך את השלווה שאבדה לו; לא היה אדם מאושר ממנו לפני שהפילו עליו את כאב הראש הזה (דירת 2 חדרים במתנה)".

מוטי הזכיר לי את אבלומוב של איוון גונצ'רוב בהתאמת זמן ומקום: רוסיה הפרובינציאלית במאה ה-19 מול ישראל ההיפר-אקטיבית של המאה ה-21 שבה אף בטלן מושלם נאלץ לפעול. שתי הדמויות - אבלומוב ומוטי – שרויות בעולם הבטלה ובשיוט בים מחשבות חסרות תועלת ותוחלת ורק מבקשים שיניחום לנפשם. בשני המקרים, אמנם בנסיבות שונות, מתגייס חבר כדי להוציא אותם ממה שנתפס כעולם של בטלה מנוונת.

התרשמתי שמוטי, אמנם בלי ש"הוסמך" לכך, משמש גם כמעין "ליצן החצר": באירועים החברתיים אליהם הוא מוזמן. הוא חושף באמצעות התנהגותו שלוחת הרסן את הצביעות והצדקנות של החברה המקיפה אותו: זו המדברת על רוחניות קהילתיות והכלה. באותן ארוחות ערב שבת משתתפים כל מיני טיפוסים ביניהם "טייס אף 16" שגילה את אלוהים ומאוחר יותר נוטש אותו מטפלים מסוגים שונים ועוד.

הדמות של מוטי, התנהלותו ותפיסות העולם שלו מעלות תהיות לגבי האתוסים המקובלים בחברה הישראלית, כמו בחברות רבות אחרות. אחרי שעברו עשרות שנים להפנים שלא כל אחד מתאים לשירות צבאי, ושחרור על רקע אי כשרות נפשית אינה אות קלון אלא אבחנה רפואית ראויה, אולי הגיע הזמן להפנים שגם לא כל אדם בנוי להשתלבות במעגל העבודה ואם קשה לקבל זאת מבחינה מוסרית, ניתן אולי לקבל זאת באמצעות ניתוח כלכלי קר. כלכלה בריאה נחשבת לא ככזו שאין בה אבטלה, אלא שרמת האבטלה נמוכה מאד. עובדים מסוגו של מוטי היו מסווגים מן הסתם ככאלה שהתפוקה השולית שלהם; הערך המוסף שהם מביאים, הוא שלילי, אז לטובת היחיד ולעגל הזהב המגולם במונח כלכלה בריאה, נראה כי עדיף לזכות אותם במענק אבטלה צנוע ולהמשיך הלאה.

ההתנהלות של מוטי הזכירו לי גיבור אחר: לוקה בן ה-15 בספר "אי ציות" של אלברטו מוראביה. גם לוקה, בהתנהלותו המרדנית, קורא תגר על הנורמות המקובלות בחברה ולמרות שבדומה למוטי, הוא אינו מאתגר את הסדר החברתי הקיים ומבקש לבנות במקומו סדר אחר, ומסתפק ב"אי ציות" לכללים ולערכים המקובלים בחברה, הגישה הזו מהווה מעין איום על החברה וגם שם יהיה מי שיתאמץ להשיבו "לדרך הישר".

אפשר שצריך לחפש את התשובה במקום אחר. מוטי מתנער ממחשבותיו הנוגות לגבי חייו במצפה גזם ומסכם: "זה גן עדן לחש לעצמו וחזר בקול רם, גן עדן". זה החזיר אותי באחת לסיפור גירוש אדם וחווה מגן עדן: "וּלְאָדָם אָמַר כִּי־שָׁמַעְתָּ לְקוֹל אִשְׁתֶּךָ וַתֹּאכַל מִן־הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לֵאמֹר לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ בְּעִצָּבוֹן תֹּאכֲלֶנָּה כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ׃ קוֹץ וְדַרְדַּר תַּצְמִיחַ לָךְ וְאָכַלְתָּ אֶת־עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה׃ בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם עַד שׁוּבְךָ אֶל־הָאֲדָמָה כִּי מִמֶּנָּה לֻקָּחְתָּ כִּי־עָפָר אַתָּה וְאֶל־עָפָר תָּשׁוּב׃" (בראשית כ''ג יז-י''ט). אפשר שכל חטאו של מוטי מתבטא בכמיהה לחזור אל אותו מקום קסום וחיים שלווים ממנו גורשו אבות-אבותיו....והנה מצא אותו במצפה גזם!

השורה התחתונה: יזרעאלי בנה עולם ריאליסטי, מאוכלס בדמויות אמינות ומעניינות ובראשן דמותו של מוטי. מההומור פחות נהניתי, אבל המחשבות שהספר עוררו אצלי היו בבחינת פיצוי נפלא.

נובלה קצרה ראליסטית אך גם מסתורית, שעוסקת בקשר בין בני האדם ובין הטבע, הרצון לשלוט בטבע, לחזות אותו ולהשתמש בו לצרכינו. בנוסף, אפשר גם למצוא בנובלה עיסוק בחיים בעיירה מבודדת, עיסוק ביחסים בתוך המשפחה, ציפיות מול הגשמה. המון נושאים, וזה ראוי להערכה.
עם זאת, הסיפור נפגע, לדעתי, מהעיסוק הזה. לאף דמות בנובלה אין שם, מה שמעיד (בעיני) על הרצון שהכל ייקרא כמשל, כמשהו שיש לפרש ולהבין בצורה עמוקה ונרחבת יותר מהסיפור הפשוט המוגש לפנינו. אני פחות אוהב סיפורים כאלה. זה מרגיש לי מיושן, ואולי גם קצת בריחה מהתמודדות עם עלילה מורכבת יותר לטובת עלילה מופשטת ומסתורית שלא צריך להסביר- הקורא יבין מה שיבין ויפרש את השאר לעצמו.
אבל בסופו של דבר, זו קריאה קצרה ומעניינת, ולמרות שזו אולי לא בדיוק "כוס התה" שלי, אני שמח שנחשפתי לספר הזה וממליץ עליו.

האנטי גיבור של הספר הוא מטי, רווק המתקרב לגיל 50. במסגרת עבודתו בתחום הפרסום נקרא מטי לבצע פעולה אותה הוא לא רוצה לעשות. הוא מסרב למעסיקיו ומפוטר.
הוא מחפש מקום חדש לגור בו ועובר להתארח ביחידת דיור של זוג חברים במצפה בגליל. מטי מרגיש בנוח במקום החדש והשבועיים שתכנן לגור ביחידה הופכים לחודשים כאשר מארחיו כבר מיואשים ממנו ומבקשים ממנו לעזוב.
מטי הוא בטלן הוא לא אוהב לעבוד. הוא אוהב לעשות מה שבא לו, לשתות ולעשן וסתם לחשוב מחשבות. הוא מתמסר לבטלה כמו לדת ומה שלאחרים נראה כמו הפקרות נראה למטי נורמלי לגמרי. בארוחות השבת אליהם מוזמן מטי אצל מארחיו הוא מרבה לשתות מעליב את האורחים וכרגיל עושה מה בראש שלו.
הכתיבה של יזרעאלי מעולה: אין אף מילה מיותרת, הקצב של האירועים מתוזמן היטב ויש בספר הרבה קטעים מצחיקים ובכלל העלילה מקורית ואפשר לראות דרך הכתיבה שהסופר הוא מיוחד בעל קול ייחודי בספרות העברית.
הספר יצא בלוקוס הוצאה לאור. עורכת הספר: סימונה באט. יש בספר 186 עמודים.
לסיכום: ספר מומלץ מאוד המשלב סגנונות שונים. כתוב היטב מקורי קומדיה שחורה המבטיחה לקוראים הנאה רבה.

סיפורה של משפחה הגרה בתל אביב. אבא אימא ובן קטן. האבא שאני לא בטוח ששמו מוזכר עובד כארכיטקט. האימא פרילנסרית והבן הקטן עידו.
כבר בתחילת הספר יש דפיקה בדלת. מי שהוא נכנס לבניין בלי רשות והפר את השגרה. הדמות הזו מתבררת כאדם שהבית בו גרה המשפחה היה בעבר ביתו. הדמות היא חסרת בית ולדעתי היא נוגעת ללב. דמות זו מלמדת אותנו על ההומלסים הרבים החיים בתל אביב לצד אנשים רגילים שעובדים ומשלמים מיסים. בספר מודגש הקשר בין האב לבנו וכמה אהבה יש לאב כלפי בנו. גם השינוי שעבר על ההורים מזוג צעיר וחופשי למשפחה מודגש. לצד כל אלה יש את אביו של הארכיטקט אשר יחסיו עם בנו קשים ומרוחקים אך עם הנכד הסב פורח. דמות נוספת היא ענבר אחותו של הארכיטקט. ענבר היא דמות קיצונית משתמשת בסמים וחייה חיים קיצוניים.
בקיצור גם ענבר וגם חסר הבית הן הדמויות שהכי מצאו חן בעיני והן מאירות על החברה הנורמלית המשעממת שלמעשה גם היא מופרעת לגמרי רק דואגת להסתיר זאת תחת מקצועות מכובדים וחיים שגרתיים. הייתי שמח אם הסופר היה לוקח את העלילה לכיוונים יותר אפלים ומפתיעים ולא ממשיך לתאר משפחה מעצבנת שרק מנסה להישאר נורמלית.
הספר הקודם שכתב גלוזמן 'האורחת' היה יותר טוב ויותר פרוע.
הספר הזה קצר 181 עמודים וניתן לסיימו בזמן קצר.

ספר מוזר. שלושה סיפורים המתארים את היחס של משפחה אחת לטבע שסביבה. אב ביתו ונכדתו מבת אחרת מתגוררים בישוב מרוחק. אין מיקום, אך התאור מזכיר את אזור הערבה. סביב מצוקים, בחורף שיטפונות, בקיץ הכל חרב.
הבת חזאית המתמקדת רק בנעשה בסביבתה הקרובה כאשר עם השנים מנסה לחזות את מזג האויר לפי בקשות התושבים. האב מורה המכיר את הסביבה ככף ידו הנכדה קצת מאותגרת שבאה לגור בפנימית הטבע שבאזור והסבא הוא אחד מהמורים.

לומר את האמת ציפיתי מהסיפורים סוף אחר חיבור יותר הדוק בינהם איזה ארוע משמעותי מחבר,ולא מצאתי.
הסיפורים מאד אנמיים ולא הבנתי איך מתחבר הזקן והדג לסיפור השלישי.

לשמרית התוודעתי לראשונה שצפיתי בהצגה שהופיעה בה בתיאטרון הקאמרי :החברות הכי טובות ואף בהצגה אהובת הדרקון
שכיכבה וכשנודע לי שכתבה את ספר הביכורים שלה בית לוריא הסתקרנתי ממש לקרוא אותו . משהו בקסם והכאריזמה שלה ושבה גרם לאינטואיציה
הפנימית שלי לקרוא אותו והרי אינטואיציות פנימיות אישיות שלנו אף פעם אינן מטעות ...
בכתיבה יפיפיה עדינה ורגישה ויחד עם זאת מלאת חמלה ושמירה על כבוד הדמויות בספרה היא מביאה את סיפור משפחתה העצוב ויחד עם זאת המצחיק עד דמעות .
בכתיבה חכמה של מציאות ודמיון הנמהלים להם יחדיו בעירבוביה עד כדי שהיא מהתלת בי הקוראת כמו במטה קסמים וסוחפת אותי בגמיעה של שלוק אחד של קריאה הנקרא בשקיקה באחת .
בספר תמצאו הון אנושי ואפילו הון כספי , משפחה אחת , אהבה , התרסקות וכל מה שביניהם ואפילו סוף לא צפוי שאותי מאוד הפתיע משהו שמגיע לו הדרן ....
מצפה לעוד מהטוב הזה בספר הבא 

הוצאת לוקוס

החזאית היא פרוזה יפיפיה עוצרת נשימה תרתי משמע של הסופרת תמר וייס גבאי .
היא מחלוקת ל3 נובלות קצרות עמוקות ומרגשות כאשר כל אחת מתקשרת לשניה .
משהו בכתיבתה הרהוטה האלגנטית והכריזמטית ויחד עם זאת כואבת עצובה מפעימה ועוצרת נשימה אותה קראתי באיבחה אחת , מעין קסם מהפנט אותו מיטיבה לתאר בשיא של רגישות ודיוק בנושא יחסי גומלין של האדם והטבע .
הסיפור הוא על שלושה בני משפחה והחיים בחייהם ודרמת אסון הטבע שרובץ מעליהם .
הנובלה הראשונה היא החזאית אליה הכי התחברתי משהו בקסם שבדמות שלה שבה את ליבי החוזק והעוצמה שלה ושבה בתפקידה כחוזה מזג האויר בעיירה דרומית הררית קטנה מול אנשי העיירה כשהם הופכים עויינים כלפיה ....
הנובלה השניה עוסקת באביה של החזאית אשר הוא מורה במקצועו . הוא גם יוזם פרוייקט אשר יציל את אנשי העיירה במקרי קיצון של מזג אויר כאן שוב מתגלה תלות שלו באמו החולה ולאור מצבה המנטלי הקשה הופכת התלות שלו בה לקשה מאוד ....
הנובלה השלישית עוסקת בנכדה של המורה שהיא בעצם אחייניתה של החזאית .
הנכדה היא בעלת לקות פיזית . היא עוברת התעמרות של בני גילה ושוב חוזר מוטיב התלות ...
היא לומדת את הזקן והים ומקשיבה לו באוזניות ומוצאת תלות וקשר מיוחד עם צביה אותה פוגשת בדרך בעת המלטתה את האיילה בסימבוליות של מחזוריות החיים .
ספרון דק שנגמר לי מהר מאוד אך בעל משמעות גדולה המעורר מחשבה רגיש ופורט על נימי הנפש העדינה אשר ישאר איתי הרבה אחרי שסיימתי אותו .

אפשר לחלק אנשים שהתעשרו לשתי קבוצות: יש את אלה שהצליחו להתעשר תוך עבודה קשה ולא נוטים להיפרד בקלות מהכסף שעשו. פה ושם הם קצת יפנקו את עצמם (ישפרו דיור, יקנו מכונית טובה ואמינה אבל לא מנקרת עיניים) אבל ההתעשרות לא תשנה בצורה משמעותית את אורח חייהם . הקבוצה השנייה היא מתעשרים שחשים צורך לנפנף בהצלחה שלהם, במיוחד בפני אלה שזלזלו בהם בעבר (יש גם קבוצה שלישית של אנשים שהתעשרו מאוד בקלות – למשל זכו בפייס- והם לרוב מבזבזים את הכסף במהירות כי קל לבזבז כסף שלא עבדת קשה כדי להשיג, אבל נניח לקבוצה זו לפי שעה).
יוסף לוריא ,אחד הגיבורים של הספר "בית לוריא" מאת שמרית לוסטיג, שייך לקבוצה השנייה. הוא בונה בית בסגנון ארמון ורסאי בראש גבעה, הוא ממלא את ביתו באוספים של שעוני יוקרה, חליפות, עניבות ויצירות אומנות שבשווי הכספי שלהם אפשר להאכיל את כל עניי פתח תקווה. באחת הסצנות בספר, הוא נכנס לחנות בגדים ופשוט קונה את כל הסחורה ואז נותן את הבגדים במתנה לאחיו.
לוסטיג מכירה באופן אישי את הדמויות ואת העלילה. יוסף לוריא מבוסס על דמותו של אביה שהיה איש עסקים מוכשר וחרוץ אך מחלה ממארת קטעה את סיפור הצלחתו והותירה את אלמנתו ובנותיו בחובות עתק. הספר נכתב ברובו מנקודת ראותה של ביתו הצעירה והאהובה של יוסף ,גליה, שכמו לוסטיג היא שחקנית שמאסה בעולם המשחק. למרות סיפור החיים הלא שגרתי של גליה (ושל לוסטיג) זה יותר רומן של דמויות ואווירה מאשר של עלילה. אומנם ידעתי כבר איך הסיפור נגמר (גם ממה שכתוב בכריכה האחורית וגם מהסצנה הפותחת את הספר) אך עדיין הייתי סקרנית לקרוא את תיאור מהלך העיניינים על ידי המספרת.
חוץ מדמות האב, לוסטיג מטיבה לצייר את דמותה של האם ,רותי ,המורה להיסטוריה , ביתם של ניצולי שואה מהקריות, שנהייתה לאשת החברה הגבוהה בעקבות הצלחתו של בעלה. רותי קורמת עור וגידים מול עינינו בקטע ארוך ונפלא שמסכם את כל הדברים שהיא נוהגת לומר לשתי בנותיה. הנה מדגם קטן:
"לא זה לא יפה לך ככה, החולצה הזו נוראית, מה זה הפצע הזה על הפנים שלך? לא לשכוח למרוח קרם הגנה! גם בחורף גם על כפות הידיים שלא יהיו לך כתמים של זקנות. מה זה עשית משהו עם השיער?... את רוצה להיות יפה כמו ירדנה ארזי? את רוצה להיות שמנה כמו מלי? את יותר יפה ממנה! היא בטוח עשתה מתיחת פנים, רואים שזה ניתוח. הבת שלה לא יפה. הבית שלהם נורא מכוער, פשוט מלאים בכסף בלי טעם...אני לא מרשה לך לצאת למועדון, את חוזרת עד חצות , את לא נוסעת לבד במונית, את לא הולכת לים, הים אכזר! ... כל העיר מדברת עליה. כל העולם מדבר עליה...אתן ילדות טובות. הילדות שלי לא כמו שלה, הן ילדות טובות...שקט! את לא תדברי אלי ככה!...למה אין אף עט בבית הזה! איפה כל העטים? אני לא כועסת. בואי הנה! אני אתן לך פלאסק עד שהדם ירד לך מהפרצוף...נו מה את אומרת על אמא שלך? אה? ראית איזה אמא יש לך? אני לא רוצה שבסוף תגידו שאני לא הייתי אמא טובה".
תיאור גסיסתו של יוסף בבית החולים גם כן מאוד נגע לליבי (הוא הזכיר לי את גסיסתו של אבי בנסיבות דומות).
הספר הקצר הזה (165 עמודים בלבד) איננו מושלם אבל בהחלט שווה קריאה.

על הכריכה של הספר שברשותי (מהספרייה כמובן) כתוב "זוכה פרס ברנר 2022".
להגיד לכם את האמת?
אני לא מבינה את הקטע.

הספר הזה הרגיש לי כמו לעמוד מול ציור בצבעים נחמדים, שמתאר תמונה נחמדה כשחושבים על הרעיון ומה שהיא מנסה להראות, אבל הביצוע יומרני בעיניי.
אני פשוט לא מבינה את הסופרים הישראלים.
אני לא מבינה את הסגנון שלהם, את איך שהם בוחרים לתאר דברים פשוטים בצורה מסובכת.
כשהתחלתי לקרוא את זה הייתי משועממת לגמרי, לא הבנתי למה שמישהו יבחר לכתוב את הסיפור הזה.
כמובן שעובר לי בראש: "אולי אני צריכה להיות נחמדה יותר, זאת ספרות מקור, הסופרת עלולה לקרוא את מה שאני כותבת כרגע", אבל אם היא זכתה בפרס, אז מה זה כבר משנה לה הדעה שלי?

המשפטים שלה חלקלקים מדי, הם בורחים, כמו דגים, אני כל הזמן מוצאת את עצמי מאבדת את השורות.
הדמויות נראות מרוחקות, קרות, אפילו שטוחות לגמרי.
נראה שהעניין המרכזי כאן הוא הטבע, אוי הטבע והאדם וכל התסביכים שיש לאדם עם הטבע - זה נושא נחמד, אבל יש משהו מאוד מופשט ופולחני בדרך שבה אנשים יכולים להגיש אותו - ואני לא בטוחה שאני מתחברת לזה.
כי אפילו אם אני מכירה את התחושה הזאת, שהטבע אכזרי וקדוש ושהאדם הוא אטום וזמני - עדיין יש משהו מאוד מעורפל בנושאים האלה.
כאילו, אי אפשר לדעת באמת עד שלא מרגישים את זה, והספר הזה גרם לי להרגיש משהו קרוב לזה רק בעמודים האחרונים.

הנובלה הזאת נורא קצרה, אז אין באמת מה להגיד עליה, מלבד מה שכתוב בתקציר.
היא מחולקת לשלושה חלקים, ומספרת את הסיפור של שלושה אנשים, "החזאית, המורה והנערה והדג", כך כתוב בתקציר.
אני מעדיפה להגיד שזה: "הדודה החזאית, הסב המורה לספרות, והאחיינית שכנראה לא משהו בלימודים ומקשיבה לאודיו בוק של הזקן והים ומתקשה להתרכז".
ממש לא הבנתי את הקטע של הדודה.
סבבה, היא חזאית במקום שבו זה מאוד חשוב לדעת את המזג אוויר, ומסתבר שיש לה איזושהי בעיה עם תושבי העיירה שלה, ושהם אולי חושבים שלא מספיק אכפת לה או משהו, כל הקטע הזה של הסכסוך והניכור מאוד לא ברור לי.
כאילו, ברור לי שיש ניכור, שהדודה והסב לא מסתדרים כרגע, ואנשים בעיירה הזאת רוצים לשמוע מהדודה דברים טובים על מזג האוויר כאילו שהיא יכולה לשלוט בזה - אבל לא ברור לי למה זה ככה.
כל העניין הזה נורא מוזר ומעורפל ולא נגיש.
יש כמה דברים בספר הזה שנורא מוזרים בעיניי, גם כל העניין הזה עם הסב והמחשבות שלו על מוות וטבע ולידה - מאוד מאוד עבר לי מעל הראש.

זה אמור להיות ספר פילוסופי? אווירתי? ספר לאוהבי טבע?
אני פשוט לא מבינה את הקטע!
רק בסוף, משהו הצלחתי להבין, וזה היה טיפה בים הבילבול.
אולי לא קראתי מספיק ספרים כדי להבין מה הסופרת ניסתה לעשות כאן, אבל אני פשוט חושבת שגם אם לא הבנתי מספיק כדי להעריך אותו, משהו עדיין חסר כאן.
אולי פשוט פספסתי את העיקר, כי כמו שאמרתי, המשפטים מחליקים, נפרמים, מלא פעמים מצאתי את עצמי שוכחת שאני קוראת, ושהסיפור הוא על כלום.

אני לא חושבת שאני אחשוב על הסיפור הזה שוב, אני בקושי זוכרת אותו וקראתי אותו היום, הוא רק 91 עמודים אז זאת הייתה משימה קלה.
הסיבה שבחרתי את הספר הזה היום, זה כי רציתי לקרוא תשעה ספרים החודש, וזה כנראה כבר לא יקרה, אבל לקרוא ספרים קצרים יותר בהחלט יכול לעזור לי לצמצם את הפער.
אני בדרך כלל לא קוראת ספרי מקור, אבל היום בספרייה הסתובבתי הרבה וניסיתי למצוא את הספר הנכון...
"החזאית" כבר היה לי בראש כי ראיתי אותו באתר של הספרייה עוד לפני שהגעתי, את הספר השני היה יותר טריקי למצוא, ועברתי על הרבה ספרים שרציתי לקרוא בכללי אבל שהרגשתי שהם לא נכונים לי לכרגע, ביניהם גם ספרים הרגשתי שאני יכולה לנסות, וספרים שרק הכותרת שלהם תפסה אותי.

"ירח דבש זה לא"
"טוקיו באושר ובעושר"
"על הספקטרום"
"לורד העקעק"
"אדום לבן וכחול מלכותי"
"קרבל"
"ימי שלישי עם מורי"
"שארית היום"
"כישוף למתחילים"
"רקוויאם לנשמה"
"הגן הכימי - הקמילה"

אני זוכרת כל ספר שנגעתי בו ושקלתי אם אולי הוא אחד שאני אקח איתי הפעם.
היו ספרים שלא יכולתי לקחת כי הם נחשבו "חדשים" ואחת הספרניות אמרה לי שהם לא משאילים יותר מספר אחד שנמצא באזור החדשים.
כמעט לקחתי את "כישוף למתחילים", שאחרי שנגעתי בו ועזבתי כדי להמשיך לחפש, התייאשתי מהחיפוש וחזרתי אליו וקראתי את התקציר ביותר עיון וגיליתי שזה קובץ סיפורים, אז ויתרתי.
ואז פשוט ידעתי...
שאני רוצה לקרוא את "עכשיו זה כתוב" של אילנה ברנשטיין.
אפילו שלא ממש אהבתי את "מחר ניסע ללונה פארק", משהו בסגנון שלה מדבר אליי.
והספר קצר!
אין לי ציפיות גבוהות כי לא שמעתי עליו אף פעם, ואני לא רוצה בטעות לגלות משהו שיגרום לי לא לרצות לקרוא אותו אז אני גם לא אברר.

זה כיף, הצלילה הזאת לספרים שאני בדרך כלל לא נוטה לקרוא.
פשוט יש לי הרבה ספרי נוער לקרוא כרגע, ואני צריכה ריענון בין לבין, אז עניין הספרייה בהחלט הולך לי טוב כרגע, וזה מוזר כי הייתי ממש אנטי לפני.
זה פשוט - הרגיש לי אחרת בעבר... לא הצלחתי לבחור את הספרים הנכונים, תמיד הלכתי על הספרים שבוודאות לא הייתי רוצה לקנות.
אבל עכשיו זה מרגיש כמו קניית ספרים, ואפילו יותר טוב מזה!
כמובן שזה מסבך את כל תהליך קניית הספרים, כי עכשיו אני לא יודעת איזה ספר לרכוש ואיזה ספר לחכות שיגיע לספרייה.
אני מנסה ללכת לפי האינטואיציה שלי כרגע, ואני מרגישה שהיא מכוונת אותי נכון.

אני יכולה להמשיך לדבר שעות על תהליך בחירת הספרים שלי...
אני יודעת שזה לא מעניין, אבל ההרגשה... כן... הספר הזה לא הצליח לגרום לי להבין דברים שכנראה אפשר להבין רק דרך חוויה.
והנה אני, מנסה להעביר במילים משהו שאפשר להבין רק דרך חוויה.
אתם לא אלו שעברו היום לפי סדר האלף בית של המדפים והסתכלו על כל הספרים בתקווה לזהות משהו שהם אולי ירצו לקרוא.
אתם לא אלו שרוצים לקרוא תשעה ספרים החודש ובפיגור מספיק כדי לשקול את ספרי שלגי, שהם אולי טראש בצורה מגוחכת, אבל קצרים.
אתם לא אלו שגילו היום שהם נמשכים לספרים אדומים, ושאלו את עצמם אם אולי זה הזמן לנסות מורקמי, ושקלו גם את "הזקן והים" כי הוא דק.
אז איך אתם יכולים להבין את למה שאני אכתוב על זה?

ככה זה הספר הזה.
אני לא יכולה להבין עד הסוף, למה שמישהו ירצה לכתוב אותו.
אבל משום מה נתתי לו שלושה כוכבים, כי עם כמה שהוא שיעמם אותי והסגנון כתיבה שלו היה אנליטי לי מדי, עדיין זיהיתי את הכוונה.
והכוונה לא לגמרי מחורבנת, אם כי היא לא הייתה הכי ברורה לי.
הסוף לא ממש סגר לי את הספר בצורה שעזרה לי להבין מה קראתי, אז הערפל הזה שמלווה את הסיפור (מבחינתי) נשאר גם אחרי שסיימתי.
הוא ציור שאני יכולה לזהות שהוא נחמד, אבל מעבר לזה, הוא היה קצת מופשט לי מדי, אולי הוא פשוט לא נגיש.
אז מה הפלא שהספר הזה זכה בפרס, ישראלים אוהבים ספרים שצריך להיות חכמים ולהיכנס למחשבות פילוסופיות עמוקות כדי להבין אותם.
כאילו שכל ספרות שאינה כזאת, לא נחשבת במדינה שלנו.

וואו. משום מה עיצבנתי את עצמי כרגע עם המשפט האחרון.
אבל אין מה להתעצבן!
הרי עוד לא קראתי מספיק ספרות מקור כדי לקבוע שסופרים ישראלים מקבלים שבחים רק כשהם כותבים ספרות מוצפנת ככה שרק חברים בקליקה הספרותית יכולים להבין ולהעריך אותה.
וגם אם כן, זה כנראה ככה בכל מקום!

אני חושבת שאולי ישראלים אוהבים להגיד: "אתה לא אוהב את זה כי אתה לא מבין את זה. אם היית מבין היית רואה את הערך".
וכשחושבים על זה, רק בגלל שמשהו כתוב בשפה פשוטה ונגישה, לא אומר שהאדם שמבקר אותו מבין ויכול לקבוע אם יש ליצירה ערך או לא.
כולנו יכולים לבוא ולהגיד: "אתה חושב ככה כי לא מבין!"
אז תכלס, מהי האמת?
האמת היא, שזה הכל בסך הכל עניין של טעם אישי, ושגם לספרים הכי סתמיים בעולם יכול להיות ערך, ושגם הספרים שנוגעים בנושאים הכי עמוקים יכולים להיות סתמיים.
זה התפקיד של הסופר, לשכנע אותנו שהיצירה שלו לא סתמית, ולא לאתגר אותנו לעבוד קשה כדי להבין מה הוא ניסה לעשות.
בחיי שהספר הזה נותן לי את ההרגשה של מוזיאון מלא ביצירות משעממות, שחלק מהן אתה אוהב אבל לא ברור לך בדיוק למה, ואת הרוב אתה בכלל לא מבין ואפילו מתעב.

אין לי מושג למה כתבתי את כל זה.
באמת לא אכפת לי, ואני באמת לא מבינה כלום.
אני פשוט חושבת שהכתיבה כאן סתם מעייפת.
אולי כמוני.
אולי גם אני מעייפת.

אני מתקשה להחליט בין 3 כוכבים ל-2.
זה כנראה כי הדירוג שלי הוא 2.5 חזק, אז נעגל לחיוב הפעם.