סוף עידן הכוח בשירה העברית – התרשמויות ומחשבות משירת דוד אבידן

הייתי נער בן 17-18 והייתה זו תקופה אחרת כשאינטרנט ורשתות סלולר היו חלום רחוק כאשר ניפטר המשורר דוד אבידן ב11 במאי 1995 ומותו לווה בדיווח חצי לקוני ובדיון ציבורי מעט חפיפניקי – אז עוד הייתה השירה והמילה הכתובה רחוקה מעולמי ולא קראתי ספרי שירה אך מאז ניחקק שמו של דוד אבידן בזיכרוני – למרות שלא ידעתי עליו כמעט דבר – השירה הייתה רחוקה ממני אז בצעירותי – אחרי הכול מה לי ולשירה? השירה היא למשוררים - אותם אנשים מוזרים תימהוניים ופתטיים מעט אשר מתעסקים במילים ואשר כותבים ספרי שירה מלאים בשירים חידתיים הכתובים בשפת סתרים אליטיסטית אשר מקשה לבן התמותה הרגיל להבין "למה התכוון המשורר?" ובכלל שירה שייכת הייתה לעיר הגדולה תל אביב ולא לי – נער מעיר קטנה בעלת מנטאליות חצי פרובינציאלית – וחוצמזה המילה "משורר" האם היא לא כינוי מנומס מכובס ומכובד לאדם ערירי או מעורער נפשית שסופו תמיד למות בצורה טרגית בגיל יחסית צעיר? (התאבדות או מהתמכרות לטיפה המרה או לסמים או ממחלה חשוכת מרפא או ממה-שלא-יהיה)...

כעבור שנים רבות כשהתחלתי לקרוא שירה ובייחוד מאז שהתחלתי לכתוב שירה התחלתי לקרוא כול מה שיכולתי לשים את היד עליו שהיה קשור לדוד אבידן או שניכתב עליו ברחבי הרשת וכמובן במשך שלוש או ארבע השנים קניתי את ארבעת ספרי "דוד אבידן כול השירים" כרך אחרי כרך כשהם יצאו עוד טריים מן הדפוס וכמו גם רכשתי את "משהו בשביל מישהו" בהוצאתו המחודשת – אפשר לומר כי דמותו ובעיקר שירתו הילכו עליי קסם שיריו בעיקר המוקדמים אך חלק גם מן המאוחרים הכו אותי בהלם – הייתה תקופה בה הערצתי את שירתו – את שיריו החצופים והמתריסים כגון "מזשיר" (מה זה שיר) "אין עילית רוחנית בארץ הזו" "שנאה ארוכת-טווח" או את הפסימיות וחוסר הטעם שבזקנה ובלהיות זקן ("ערב פתאומי" "איזה סקסאפיל יש למשוררים זקנים?") ואת הערצת ערך הנעורים והערך להיות חדשני ולפרוץ גבולות ולהיות בכול מחיר אוונגרד בשירתו ויעידו על כך ניסיונותיו (הלא כול כך מוצלחים בעצם) לכתוב על התנסויות עם הסם ל.ס.ד. בסוף שנות ה60 או על ניסיונותיו לשוחח עם בינה מלאכותית (אותה תוכנה "ELIZA" על מחשבי חברת IBM ישראל) בשנות ה70...

אך לדוד אבידן אשר שאף לחיי נצח ולתהילה היו גם שירים איומים ונוראים שירים פוגעניים מעליבים על גבול הגזענות השוביניזם וההומופוביה בעיקר בספרי שיריו המאוחרים אשר כיום בתקופתנו התקינה פוליטית ספק אם היו נחשבים לשירה כמו כן אבידן המאוחר (החל מאי שם בשנות ה70) החל לחטוא בשירה על גבול הגרפומניה בו הוא בעיקר לוקח נושא ומלהטט בו עוד ועוד הופך אותו משחק בו עד למיאוס ושאלת הקורא "לשם מה זה טוב?"...

לקח לי כמה שנים עם יציאת כול כתבי המשורר בארבעה כרכים כדי להשתחרר מן ההערצה העיוורת שהייתה לי כלפי דוד אבידן ולהבין כי מאחורי המשורר חד הלשון עמד אדם בשר ודם עם מעלות וחסרונות ומגרעות ככול אדם – בדיוק כמו כולנו... אדם אשר אנשים שהכירו אותו בימי חייו העידו כי היה "אדם קשה... בלתי ניסבל לעיתים" אדם עם אגו גדול ותחושת חשיבות עצמית על גבול המגלומניה...אדם כוחני... אדם אשר עשה הכול עד הרגע הכמעט אחרון בכדי להסתיר מעיני הציבור וקהל קוראיו את חולשותיו את זקנתו ואת בעיותיו האישיות (הכספיות הבריאותיות וכו') ולשדר כי הכול בסדר ותקין גם כשהלכו אלה והחריפו ואיימו להטביעו עד אשר הביאו למותו... אדם אשר נמנע מלהביע בשיריו רגשנות או סימני חולשה גלויה מפורשת ונישאר צמוד לשפה כמעט מדעית יבשה ודייקנית עד כמעט להכאיב נטולת רגש כמעט לגמרי...

אני הכרתי פעם דוקטורנט לפילוסופיה ואומנות אשר את עבודת הגמר שלו עשה על הסוריאליסטים ואשר היה טוען בפני בתוקף כי דוד אבידן לא היה אוונגרד אמיתי אלא חקיין של הדאדאיסטים והסוריאליסטים מאירופה של בין מלחמות העולם "כול מה שאבידן עשה בחייו עשו כבר 40 שנה לפניו הסוריאליסטים... הוא לא חידש בכלום רק עשה חיקוי בשפה העברית" אני לא לגמרי קונה את התיאוריה הזאת אם כי רבות הוזכרה השפעת השירה הפוטוריסטית הרוסית על אבידן ובייחוד על הערצתו את המשורר מאיאקובסקי...

מי שטורח לקרוא את "כול כתבי" דוד אבידן כן את כול ארבעת כרכי "דוד אבידן כול השירים" 1 2 3 ו4 לא יכול שלא להתרשם ולחוש איך שירת אבידן הולכת ומתפוררת. בתחילה ישנה שירה של משורר צעיר – עילוי פואטי מבריק וחדשני פורץ דרך אחרי כן התבגרות ושירה ניסויית קיצונית אחרי כן מתחילה לאט אך בטוח ההתנוונות אף על פי שעדיין ישנם רגעי התעלות וחסד ובסוף בסוף ישנה כבר מיחזור וגרפומניה לעוסה – כתיבה לשם כתיבה גרידא כתיבה על מנת לא להישכח... ובין לבין בכול הקנון הזה עולים ומוזכרים פרטים אישיים על חייו של המשורר שכן אבידן גם כתב על חייו על הצלחותיו תקוותיו וכישלונותיו למרות שצריך אוזן קשובה וחדה להבחין בכך... מבחינה מסוימת ה"כל כתבי" הזה מתעדים יותר מכול את התרסקות והתפוררות שירת האגו והכוח – את שקיעתו ונפילתו של ענק מדור הנפילים...

אין זה יהיה מוזגם לומר שיום מותו של דוד אבידן סימן את תום עידן הכוח בשירה העברית או לפחות את מראית העין של כוח כיוון שאבידן בשנותיו האחרונות כבר היה נמר ללא שיניים ומעמדו בשירה התערער וחל בו פיחות רב ממש כמו מעמד ומצב השירה עצמה אך עדיין הוא והשירה שמרו על מראית עין של כוח או לכול הפחות על מכובדות וקיום מכובד... מאז מותו הטרגי אשר חשף לעין כול את אסונו ואת המצב והמעמד אליה הידרדרה השירה - הולך ונעשה ברור ככול שחולפות השנים שמעכשיו השירה אשר ירדה מגדולתה והושלכה אל האשפתות שייכת לכולם כלומר לכול מי שיחפוץ בה עדיין...

לפני כמה שנים היה מבקר תרבות אשר העיר כי אילו היה דוד אבידן ממשיך לחיות ולא ניפטר בצורה כה טרגית ב1995 הרי היום הוא היה פורח בעידן האינטרנט והפייסבוק – הוא היה יכול לפתוח בלוג ולפרסם שם שירים כאוות נפשו וליהנות מהפרסום המיידי ומהחשיפה אל הקהל אליה היה כה צמא בימי חייו ולהתכתב עם קוראיו... דברים דומים נאמרו גם על המשוררת יונה וולך אשר רבים סוגדים לשירתה עד היום... אילו נערך סקר בין המשוררים הצעירים והמשוררות הצעירות בו היו הם נשאלים איזה שמות משוררים עבריים הם מכירים ו/או השפיעו עליהם – ללא ספק דוד אבידן ויונה וולך שניהם היו מוזכרים בנשימה אחת – שניהם אם אפשר להגדיר זאת הם "האבא והאימא" של השירה העברית בעידן האינטרנט כיום – שניהם בסגנון שירתם החופשית בלשון היום יום הראו או לפחות רמזו או נתנו תחושה לרבים כי "כול אחד יכול..." כול אחד יכול להעיז לכתוב שירה ולהיות משורר באינטרנט או לפחות לנסות את מזלו – כן כול אחד יכול לפתוח בלוג בישרא-בלוג או בתפוז ולפרסם שירה או יומן רשת או מה שבא לו כמה שבא לו ויהיה גם מי שיקרא אותו... אין עוד צורך כמעט בהוצאות ספרים בעורכים ובמבקרים – מחשב מקלדת עכבר מסך וחיבור לאינטרנט הוא כול מה שצריך ואז הכול פרוץ הכול אפשרי הכול זמין – חופש מוחלט כאוטי רדיקלי "איש כטוב בעיניו יעשה"... אפשר לומר כי כול אלה אשר כותבים משהו ברחבי הרשת בין אם זהו אי מייל או סתם מעדכנים את הסטטוס בפייסבוק – גם הם כן כן אף הם משוררים בפוטנציה...

דוד אבידן ממש כמו יונה וולך הפכו לאייקון לאחר מותם ומבחינה מסוימת בכך שרדו את מותם – אולם איזה מחיר כבד הם שילמו על כך! – למות מות כלבים בייסורים ולחיות במחסור ובחוסר רוב חייהם – הם במידה מסויימת הקריבו את חייהם למען שירתם ולכן אולי בזכות זאת נכנסו לפנתיאון – כמה מאיתנו משוררי דור הפייסבוק והרשת מוכנים ללכת בדרכם? כמה מאיתנו מוכנים להקריב הכול בשביל שיהיה איזה מישהו שיקרא לנו בתואר המפוקפק "גאון" לאחר מותנו? דוד אבידן ממש כמו יונה וולך היה משורר טוטאלי – אני בספק אם כיום ישנם עוד משוררים משוגעים מספיק בכדי להיות מוכנים לשלם מחיר כה גבוה...

בעידן השירה הנוכחי בה השירה בדפוס דועכת וגוססת אך באינטרנט השירה פורחת נידמה כי תם עידן הנפילים בשירה העברית – אין יותר משוררים לאומיים ואנו נותרנו עם מפת שירה קרועה ומפורקת בה כול משורר ומשוררת וכול חבורה של משוררים מתאגדת סביב "הנישה" שלה – אין כבר קובעי טעם ואין שופטים או מבקרים אובייקטיביים כול מה שנותר הוא "לשלוח את לחמנו על פני המים" מתוך תקווה כי משהו מכול העבודה שהשקענו יחזור אלינו. יש לי הרגשה שדוד אבידן ידע באיזה חוש שישי חד כי כך יהיו פני הדברים וכי השירה הולכת "ליפול מגדולתה" בגדול ולעבור שינוי ומהפכה ולחזור לידיהם של האנשים הרגילים מבחינות רבות תם עידן הנפילים והגאונים והמשוררים הטוטאליים והחל עידן אחר של משוררים בשר ודם הכותבים שירה אנושית פחותת אגו ומגלומניה – כלומר יש אגו ויש מגלומניה וכמובן גרפומניה אך במקום להתרכז במספר מצומצם של משוררים סופר אגואיסטים יחידי סגולה שכולם סוגדים להם והם כוחניים היא מתפזרת שווה בשווה בין מאות ואלפי משוררי רשת קטנים המחפשים במה וקוראים לשיריהם הגענו לסוף עידן הכוח בשירה כיוון שהטכנולוגיה מאפשרת לכולם לכתוב ולפרסם שירה ואין האחד נעלה על השני והשופטים האמיתיים הם כמות הקוראים שקראו ואהבו ויזכרו את השירים שכתבת – ואולי זה לטובה... אך עם השינוי יש גם חסרונות – ירידה באיכות השירה והשירים ללא ספק לעומת משוררי הדור הקודם. מרבית המשוררים הצעירים אינם קוראים או שקוראים מעט מדי ספרי שירה של אחרים וכותבים יותר מעולמם הפרטי והאישי והתוצאה דומה לכך שכול אחד ואחת מנסים להמציא בכישרונו או בכישרונה את הגלגל מחדש במקום לנסות "לעמוד על כתפיהם של ענקים (משוררי העבר)".