מכיל ספוילרים
ללכת בדרכך הוא ספר שנון, מצחיק ומהנה. הקריאה גרמה לי להפליג אל מרחבי הדמיון המציאותי, וליפול בשבי דפי הספר.
התחברתי מאוד לדמותה של לואיזה קלארק החייכנית והמאושרת, שגרמה לכל דבר אפור להפוך לצבעוני.
בין העמודים ניתן למצוא מסרים חיוביים, השקפות עולם, מהו מוסר וביקורות על החברה בימינו.
הספר גרם לי לחשוב על מהויות, משמעויות והשקפות שונות. נותן אפשרות להרגיש ולחוות. הוא נותן הצצה לעולם שאנו לא מכירים, עולמו של גבר משותק ושל אישה שרואה מעבר לנכות, מעבר לכיסא הגלגלים. הספר נותן אפשרות להרגיש, ואף לרגע, חיים של אנשים שונים מאיתנו, ומלמד אותנו על רגעים פחות זוהרים, שלא הכל בהם שחור או לבן.
למדתי להכיר את הדמויות לעומק דרך הספר, ולחוות ביחד איתן את כל הרגשות, הרגעים והסיפורים.
הסוף שבר אותי. מעולם לא ראיתי את הסרט וביקשתי שלא יספרו לי מה קורה בסוף.
והנה, בקיץ 2019 הרגע הגיע.
יום שלם הרגשתי מרוקנת. למען האמת כעסתי על ג'וג'ו מויס על כך שעשתה זאת. (תכלס היא רק רצתה שהספר שלה יהיה טוב ושתהיה לו פואנטה, סתם נטפלתי אליה).
הדבר היחיד שרץ לי בראש במשך ימים שלמים היה "איך היא יכלה?"
יש שיגידו שזהו רק ספר, אבל אני יודעת שזה הרבה יותר מזה. הרבה יותר.
הספר כל כך נגע ללבי ומילא אותו עד אפס מקום באהבה, כאב וצער.
האם זה היה המעשה הנכון?
האם אדם שסובל יקרא אנוכי אם יוותר על חייו?
האם מכל הדברים שעשתה לואיזה קלארק משהו התפספס?
המכתב בסוף הספר הוא מה שגרם לשבר טוטאלי. (אפשר להאשים אותי? זה היה יותר מדי מרגש ועצוב!)
מבין הספרים המרגשים ביותר שקראתי.
דמעות התרגשות ועצב נזלו מעיני לכל אורך הספר.
ממליצה בחום.:)
