אוקיי,
נעזוב רגע שאני פשוט מאוהבת בספר הזה נשים בצד כרגע בא לי להתלונן-
היה פשוט כל כך הרבה דברים שלא הסתדרו לי עם הספר,
אחותי בואי את נערה בת פאקינג 16 ואת רוצה להגיד לי שאין לך שמץ מי זה שייקסיפיר? אוקיי הבנתי שניסו לעשות את ההבדלים בינה לבין בת דודה שלה מאוד גדולים שיראו שהיא צריכה הרבה עזרה ושאין לה שמץ אבל רציני? ילד בכיתה ד יודע מי זה ונערה בת 16 לא? הקטע של להוציא אותה כל כך מטומטמת במשך כל הספר טיפה עלה לי על העצבים ומאוד הוריד לי מהספר..
חוץ מזה כל הקטע עם גידיעון זה היה די מוזר והזוי בספר הראשון ובספרים הבאים מרגיש כיאילו הבחור משחק בה ולא בקטע של אני מנצל אותה ואת בת דודה שלה כדי שאוכל למזמז את שתיהן אלא יותר בקטע של אני משחק לה ברגשות ומוציא אותה מצחיק כדי שאוכל לצחוק עליה מאחורי הגב עם עוד אנשים כי אהמ ככה חה חה חה
וכמובן ששוב מוציאים אותה מטומטמת ולא מבינה שהבדיחה היא עליה ומשחקת בול לידיה בזמן שכל הגברים בסיפור כבר ראו את הרגשות שלה לפניה כי כמובן איך אפשר לא להוסיף למסיבה גם קצת שובינזם שהורגש מחצי מהגברים בסיפור שלא נדבר על זה שתמיד הייתה ההרגשה שבלי גידיעון היא לא היייתה מצליחה לחיות כיאילו היא נערה קטנה וחלשה שצריכה שיצילו אותה כל פעם מחדש.
חוץ מזה הספר השני בכלל הרגיש לי טיפה מיותר הייתי יכולה לדלג על כל הספר ועדיין להבין את כל העלילה והמתרחש קצת מרחו את המילים והעלילה הרגישה תקועה במקום..


כן טוב אז התלוננתי דיי הרבה.. אבל האמת זה אחד הספרים (סדרת ספרים) האהובים עליי ובאמת שאני כן ממליצה לקרוא אותו למרות כל מה שאמרתי!

הוא פשוט מרגיש לי טיפה ילדותי כשאני קוראת אותו עכשיו משהו שאהבתי יותר מלפני 4 שנים

טוב זהו נסגרתי על עצמי תקראו וזהו

טוב, אז אין לי כל כך איך לכתוב את הביקורת הזאת. אני אתחיל בזה שזה ספר לנוער וכתוב בצורה קלילה ממש, בלי הרבה איכות. אבל בכל זאת, העלילה חמודה וזורמת ונחמד לקרוא את הספר הזה.
הוא לא ספר עמוק ולא תחשבו עליו הרבה אחרי שתקראו אותו, אבל הוא בכל זאת קליל וחביב כשאתה לא רוצה לקרוא משהו רציני.
עכשיו סיימתי לקרוא אותו בפעם השנייה, כי קראתי אותו בפעם הראשונה לפני המון זמן ושכחתי הכל, ואני דווקא כן מתכוונת לקרוא את ההמשכים.
הספר לא ממש מעניין אותך ברמה שאתה לא מסוגל שלא לקרוא את ההמשכים, אבל כן יהיה לי נחמד לדעת איך התקדם הספר.

*אודם – חוג התריסר 1*

אמ;לק: כן או לא? בטח! אני בעצמי מצטערת שלא קראתי אותו עד כה

גילוי נאות – קיבלתי את הספר לסקירה, אבל לא זו הסיבה שאהבתי אותו, תפסיקו לחפש מניע נסתר בכל דבר

תקציר מגב הספר:
היא לא ציפתה לנסוע בזמן – או להתאהב ( =^.^= כן? ואני לא ציפיתי שתקציר של ספר ישקר לי בפרצוף במצח נחושה, ובכל זאת הנה אתה עומד ומשקר שקרים בוטים יא זבל =^.^= )
גוון ( =^.^= גווינת', רק החברה הכי טובה שלה והמשפחה שלה קוראים לה גוון, ואתם לא חברים שלה מהפלמ"ח =^.^= ) בת השש-עשרה גרה עם משפחתה המורחבת – והמוזרה למדי – בשכונה יוקרתית בלונדון. למרות ההיסטוריה יוצאת הדופן של משפחתה, חייה של גוון היו עד כה שגרתיים יחסית. גן המסע בזמן, ששזור כמו פתיל ( =^.^= בניגוד לשזור כמו קורנפלקס? =^.^= ) חשאי בין הנשים במשפחה, היה אמור לדלג על גוון, ולכן איש לא הדריך אותה במסתורי המסע בזמן והיא יכלה לבלות את זמנה כנערה רגילה עם חברתה הטובה לזלי. אך אז מגיעה הפתעה לא נעימה – גוון מתחילה לדלג לעבר באופן בלתי נשלט. היא לא עברה שום הכנה למסעות בזמן, ודאי שלא לכל הדברים הקשורים בזה: בגדים תקופתיים מפוארים, נימוסים מיושנים, אגודת סתרים אפופת-סוד. וגידאון ( =^.^= כי גדעון זה שם של קיבוצניק זקן =^.^= ), המקביל הגברי של גוון במסע בזמן. גידאון בלתי-נסבל, חושב שהוא יודע הכל, וייתכן מאוד שהוא הבחור הנאה ביותר שזכתה לפגוש במאה הזאת ובאלו שלפניה ( =^.^= טוב, לפחות החלק הזה נכון, אבל אתם מציגים אותו בצורה שהוצאה מהקשרה! זה לא רומן רומנטי! זה לא! פייק ניווווז! =^.^= )

ומה אני חשבתי:
ארור תהיה, תקציר מפגר, על שכמעט גרמת לי לוותר על ספר נהדר בגלל הבטחות שוא לרומן רומנטי (אף פעם לא הבנתי מה הטעם בשקרים האלה: בכל מקרה כשחובבות-הרומנטיקה המרומות יתחילו לקרוא את הספר הן יגלו שהוא לא באמת רומן רומנטי, יתעצבנו ויחזירו אותו לחנות. לא עדיף פשוט למכור את הספר לקהל היעד שהוא אשכרה מיועד לו?) זה נכון שיש בספר נשיקה אחת, אבל לקרוא לו רומן רומנטי זה כמו להגיד שהארי פוטר הוא רומן רומנטי בגלל שהארי מתנשק עם צ'ו. אז אל תדאגו, ממש לא מדובר כאן בעוד ספר ריורים לבני הנעורים, אלא בספר הרפתקאות עם מסע בזמן!
קבלו אותו – אודם, הספר ש"אשתו של הנוסע בזמן" היה יכול להיות אם הוא לא היה ספר משעמם על פדופיל על-טבעי. גווינת', גיבורת הספר, היא נערה בריטית רגילה בת שש-עשרה – כלומר, רגילה עד כדי לגור בטירה עם שושלת סבתות/דודות קשוחות ומוזרות ורב-משרתים, אם כי בשביל בריטים זה כנראה די רגיל. עד שבדיוק כמו הנרי מ"אשתו של" (אני לא מאמינה שאני משווה ספר חמוד כמו אודם לספר האיום הזה, אז מיד אפסיק), גווינת' מגלה שלמרות שזה לגמרי לא היה אמור לקרות לה – היא ירשה את גן המסע בזמן המשפחתי, וכעת סובלת מהתקפי מסע בזמן בלתי-נשלטים. רק שבניגוד לאשתו של, הסיפור לא מסתכם ב"יופי אני נוסע בזמן, בואו נתערטל לפני ילדות בנות שש", אלא רק מתחיל כאן: על העניינים משתלטת אגודה קריפית של נוסעים בזמן, שרוצים להשתמש בגווינת' לא פחות משהם רוצים לעזור לה. "אל תבטחי באף אחד", אומרת לגווינת' אמה, "אפילו לא בתחושות הבטן שלך." פמפמפאאם!
כיוון שאנו נמצאים בתקופת המבחנים הסטודנטיאלית (ואי-שם לפני/אחרי תקופת הבגרויות, אולי? ולגביכם, המבוגרים, שתדעו שאלוהים בוחן אתכם תמיד) החלטתי שאחלק לספר ציונים. ובכן:
עשר מתוך עשר בגזרת הדמויות:
גווינת', קודם כל, היא דמות שמתחבבת עליך מיד, ולו רק בשל העובדה שבשום שלב בספר היא לא עושה שום דבר שאני (ולפיכך גם כל אדם בר-דעת אחר) לא היינו עושים במקומה: תנו מנוחה לשרירי גלגל העין שלכם, קוראים יקרים, והחזירו את המחבת שלכם לארון – עם גווינת' לא תצטרכו לגלגל עיניים וגם לא תתקפו דחף להכות אותה עם כלי בישול.
לזלי, החברה הכי טובה של גווינת', למרבה המזל לא קיימת רק כדי למלא את משבצת ה"הוכחה שלגיבורה היו פעם חיים נורמליים" או "זאת שמשכנעת את הגיבורה החסודה לזרום עם בנים", כפי שקורה באופן מצער בספרי נוער רבים. בדיוק כמו סוזנה מ"בת העשן והעצם", לזלי מועילה ומעורבת להפליא בעלילה הראשית, כמו גם מגניבה לחלוטין (אני לגמרי מתה על הדמויות האלה שאומרים להן כזה, "את בטח לא תאמיני לי, בבקשה תשבי כי אני עומדת לספר לך משהו הזוי שיעיף לך את הסכך, אז...יש לי כוחות מסע בזמן", והן כזה בשיא הקוליות, "הו וואלה. אני יכולה לעזור לך איכשהו?" וגם, איך אפשר לא להעריץ מיידית מישהי שמסתכלת על המורה החתיך שכל הבנות בכיתה דלוקות עליו ואומרת "לא יודעת, הוא קצת דומה לסנאי?" אני שואלת את זה בעיקר כי בדרך-כלל אני הבחורה הזאת).
ויש גם את גידאון, הנוסע בזמן הבן (יש שושלת בנים ושושלת בנות) והדוש המעצבן (חרוז!) שגווינת' ממש-אבל-בכלל לא מאוהבת בו. הם כן מתמזמזים, אבל לא בקטע של "הו אני רואה את נשמתו המיוסרת מבעד למעטה הדושיות שהוא עטה כדי להגן על ליבו הרך", אלא בקטע של "הוא חרא של בנאדם אבל ממש חתיך אש ברמת כוויות-דרגה-שלוש, ממגנט ברמת מכונת MRI, ואין לי משהו טוב יותר לעשות בכנסיה הריקה הזאת בזמן שאני מחכה לחזור להווה אז למה לא?" אל תשפטו אותה, אני בטוחה שגם אתם נפלתם לפחות פעם אחת בקסם הדוש. יש בהם מן משהו (זה היה רפרנס לסקירה שלי לספר "הזיה", והוא יצחיק אתכם אם תקראו אותה).
דמויות נוספות כמו הדודה-רבא התמהונית רואת-החזיונות (שום משפחה בריטית לא שלמה בלי אחת כזו), ג'יימס רוח הרפאים, וגורדון התלמיד-הכי-חתיך ומר וויטמן המורה-הכי-חתיך ויריבותם עתיקת היומין על תשומת ליבן של הבנות בתיכון מוסיפות למגוון ומספקות מבחר רגעי צחקוק.
דמויות הרעים, מנגד, הן מסתוריות וזממניות לא פחות ממה שמצופה מהן. ויש את כל הדמויות שאתה לא בטוח אם הן רעות או טובות אבל הפרצוף שלהן לא מוצא חן בעיניך. במי לבטוח?! פמפמפאאם.
שמונה מתוך עשר בגזרת העלילה:
היא אולי לא עתירת-הפתעות או מסחררת-בקצבה (זה לא שהיא איטית, היא מתקדמת בדיוק בקצב הנכון כדי שנבין מי נגד מי, אבל היא לא עוצרת נשימה) ולכן יורדות לה שתי נקודות, אבל היא כן מעניינת (איך מסע בזמן יכול להיות משעמם?) ומכילה את התערובת הנכונה של אקשן ותעלומות.
ותשע מתוך עשר בגזרת סגנון הכתיבה והתרגום: נקודה אחת יורדת על "סחרחורת בבטן, ברגליים או בראש". מה זה סחרחורת-רגליים לעזאזל?!
פרט טריוויה – הידעתם שהספר נכתב בכלל על-ידי סופרת גרמניה? בחיים לא הייתי מנחשת, כי הספר מתרחש בלונדון והרגיש לי בריטי מאוד לכל אורכו.

*ספיר – חוג התריסר 2*

אמ;לק: כן או לא? אתם יכולים לקרוא אותו מתוך כבוד לספר הראשון או מתוך ידיעה שהספר השלישי טוב כמוהו (ספוילר: כבר קראתי את השלישי), אבל אני בגדול התאכזבתי ממנו פצצות

תקציר מגב הספר:
היא לא ציפתה לנסוע בזמן – או להתאהב ( =^.^= ואני לא ציפיתי שבספר הזה אשכרה יתחיל לו מוצי-מוץ! אחרי שתלינו בגווינת' תקוות כה גדולות =^.^= )
חייה של גוון הפכו לרכבת הרים, מאז שגילתה שהיא האודם, החברה האחרונה בחוג התריסר החשאי, של הנוסעים בזמן. בין לימוד ההיסטוריה של חוג התריסר, לבין משימות של מסע בזמן, שמטרתן לבקש מהם מעט מהדם שלהם (איכס!), ( =^.^= זו לא הערה שלי, זו הערה של הספר, אני בחיים לא אגיד איכס על אוכל =^.^= ) היא מנסה להבין מה המשמעות האמתית שמאחורי המסתורין האופף את החוג והנבואות העוסקות בו.
למרבה המזל, גוון זוכה לעזרה רבה: חברתה הטובה ביותר - לזלי, חוקרת כל שבב מידע באינטרנט; ג´יימס רוח הרפאים, מלמד את גוון כיצד מתנהגים במסיבה במאה ה-18; קסמריוס, השד הגרגויל (שנדבק לגוון מאז שתפס אותה מתנשקת עם גידאון בכנסיה) ( =^.^= גם לא הערה שלי =^.^= ) מוכן לעזור בכל דבר. הו כן, וישנו גם גידאון עצמו, כמובן, היהלום של החוג. רגע אחד הוא מתנהג אל גוון בחמימות רבה ורגע אחרי הוא קר כקרח ( =^.^= סיבה נהדרת לדרוס אותו באופניים כמו בשיר של קייטי פרי! =^.^= ) גוון לא בטוחה מה עומד מאחורי התנהגותו המשונה, אבל גורלה הוא, לגלות את התשובה. ( =^.^= גורלה הוא לגלות למה דושים הם דושים? ברצינות? מצד שני...זו אכן שאלה שנותרה פתוחה מאז ראשית הבריאה. והתשובה יכולה להיות שימושית אם היא תעזור לנו להבין איך to undush them , כי למרבה הצער רוב הדושים מאוד חתיכים =^.^= )

ומה אני חשבתי:
אני חושבת ששורש הבעיה בספיר היא שעשו ממנו ספר נפרד, ואני באמת לא מבינה למה: זה לא שמדובר בו במשימה נפרדת (גווינת' בתכל'ס עדיין לא עשתה כלום חוץ מלגלות עוד ועוד מסתורין ופערי מידע), או הפרשי זמנים בין הספרים – למעשה, הספר ממשיך ישירות מהנקודה בה עזבנו את גווינת וגידאון בכנסיה בסוף הספר הראשון. בקלות היה אפשר לתמצת אותו לכמה פרקים שיצטרפו לאודם. ואולי כדי לחפות על העובדה הזו, הספר עשוי כמו דובי להברחת סמים: מלא צמר גפן זול ועם מעט מאוד הרואין. העלילה מהווה בערך 0.001 מהספר ומתקדמת בקצב מחפיר (כמה זמן אפשר למשוך את "היי סבא בסוף הספר הקודם לוסי ופול ביקשו ממני לשאול אותך על הרוכב הירוק אז מה אתה יודע עליו?", "וואלה כלום, אולי תנסי לנסוע יותר קדימה בזמן ולשאול גרסה יותר מבוגרת שלי" (התשובה היא, למרבה הצער, ספר שלם)), ושאר הנפח שלו מלא בפילרים: תיאורים ארוכים של הכשרתה של גווינת' בהליכות המאה השמונה-עשרה לצורך נשף שבו היא אמורה להשתתף, ואז תיאורים ארוכים של הנשף (שהיה קצת מבדר כשכולם חוץ מגידאון השתכרו והתחילו לעשות שטויות, אבל נראה שלא היתה לו שום מטרה חוץ מלאפשר לגיבורינו לטעום פונץ' של פעם); אירועים נוספים חסרי מטרה או משמעות (כגון מציאת רמז מורכב שבסופו של דבר מכוון אותך בדיוק למקום בו מצאת אותו מלכתחילה – כאילו, כבר ידעת מה המקום הנכון לחפש בו, למה ליצור משהו מורכב רק כדי להגיד לך "כן, אתה במקום הנכון, תמשיך לחפש?" ומה הקטע של להילחם עם מישהו בדו-קרב לחיים ולמוות ואז כשאתה מנצח, פשוט להניח לו ללכת? זה דבר אחד לקשור אותו ולהסגיר אותו למסדר כי אתה הגון מדי ולא רוצה שרצח יכתים את מצפונך הטהור, אבל זה דבר אחר לגמרי פשוט לשחרר לחופשי מישהו שנשבע לא לעצור עד שיהרוג אותך!); והשתפכויות של גווינת' על גידאון, ואיך יתכן שהוא ממזמז אותה מצד אחד וכל-כך מגעיל אליה מצד שני (כי הוא דוש, ילדה! זה מה שהם עושים!) ואיך עברנו מ"למה אני נמשכת לחרא של בנאדם" לאוהב-לא-אוהב? שלא לדבר על הצהרות אהבה, ויותר גרוע, ל"אעשה הכל כדי להגן עלייך"?
הדבר היחיד שמציל את הספר הוא קסמריוס – הכנסת שד חתולי גס רוח לסיפור היא דרך ידועה להציל ספר שגורלו נגזר.
[וכן, עשו סרטים (גרמניים!) על הטרילוגיה. באנגלית! (או שאולי זאת היתה גרסה מדובבת?) ראיתי כרבע שעה מהסרט הראשון וזה קורע. רוב הזמן השחקנים נשמעים סבירים, אבל בקטעים שאמורים להיות מותחים או מפחידים פשוט מתפלק להם מבטא גרמני כבד, ואי אפשר שלא להתגלגל מזה על הרצפה]

*ברקת – חוג התריסר 3*

אמ;לק: כן או לא? בטח. הוא לא פיצה, אבל הוא כן צ'יפס כזה, ובתכל'ס אנחנו מאוד אוהבים צ'יפס.

תקציר מגב הספר:
היא לא ציפתה לנסוע בזמן, או להתאהב ( =^.^= אולי די כבר עם החרא הזה? =^.^= )
לגוון מצפה ייעוד הֲרֵה-גורל, אבל איש אינו מוכן לומר לה מה הוא.רק לאחרונה ( =^.^= לפני שבועיים! =^.^= ) היא גילתה שהיא האודם, הַחֲברה האחרונה בחוג התריסר של הנוסעים בזמן, ומאז אותו יום הכול החל להשתבש. היא חושדת שמייסד החוג, הרוזן סנט-ז'רמן, זומם תכנית מרושעת כלשהי, אבל איש אינו מאמין לה. והיא בדיוק גילתה ששותפהּ המקסים למסע בזמן, גידאון, שיקר לה ושיחק בה ככל הנראה מהרגע הראשון.
סיום מותח זה של סדרת "חוג התריסר" ממשיך בנקודה שבּהּ הסתיים "ספיר", ומגיע לפסגות חדשות של מזימות ורומנטיקה ( =^.^= איכס. נו באמת, תקציר, בספר הקודם אמרת "איכס" על דם, אבל רומנטיקה לא מחלחלת אותך בכלל? =^.^= ) בעוד גוון חושפת סוף-סוף את סודות אגודת הסתרים
למסע בזמן, ואת גורלה שלה! ( =^.^= פמפמפאאאם! =^.^= )
הסיום המדהים של טרילוגיית "חוג התריסר", ובו כל התשובות שחיכיתם להן בנשימה עצורה! ( =^.^= טוב, זה נכון =^.^= )

ומה אני חשבתי:
אז טוב, הספר הזה (והטרילוגיה בכללותה) הוא לא טרילוגיית באטמן (אני מדברת כמובן על זו של כריסטופר נולאן, לא על שאר סרטי באטמן שהם מגוחכים במקרה הטוב), אבל הוא גם לא יומני הנסיכה, כפי שחששתי כשקראתי את הספר הראשון. הוא יותר angus, thongs and perfect snogging (הסרט, כמובן, לא הספרים האיומים. תכל'ס, ההשוואה היתה צריכה לעלות בדעתי מרגע שגיליתי שבמסיבת התחפושות האחרונה שהשתתפה בה גווינת' התחפשה לתחנת אוטובוס). כלומר, קומדיית-נוער בריטית עם מסע בזמן. או ליתר דיוק, טרילוגיית הרפתקאות ומסע בזמן עם אלמנטים קומיים, וגיבורה לא פחות מקסימה-אך-משוגעת מג'ורג'יה ניקולסון בכבודה ובעצמה.
קודם כל, תשמחו לשמוע שהעלילה חזרה לתקתק (לתקתק הבנתם? כמו שעון כי מסע בזמן, כל מילה שאני בוחרת היא מכוונת שתדעו לכם), אירועים מותחים התרחשו ותעלומות נפתרו (חלק מהפתרונות היו דברים שידענו מאז הספר הראשון אבל משום מה כולם התייחסו אליהם כמרעישים, אבל חלק דוקא הפתיעו (תתכוננו להיות קצת המומים באפילוג)).
אפילו סיפור האהבה הפך משעשע. יש כמה דרכים להציל סיפור אהבה מלהיות נורא ואיום ולהציל את הספר בו הוא מופיע מכך שאשליך אותו למאכל תנים, ואחת מהן היא להפוך אותו למודע לעצמו – כלומר, לגרום לדמויות להבין שלבכות לילה שלם ולהפריח לאוויר אמירות כמו "אולי עדיף שפשוט אמות משחפת, כך אוכל לגסוס בחינניות בעוד גידאון מתייפח בחרטה לרגלי המיטה שלי" הן סתם אובר-דרמה, אבל היי, נערה יכולה להרשות לעצמה ערב של אובר-דרמה מדי פעם (אני עצמי בכיתי לילה שלם אחרי שקיבלתי ציון נמוך במבחן והפרחתי לאוויר אמירות כמו "אולי יש לי דמנציה. זה נכון שאני קצת צעירה מדי לזה, אבל אף אחד לא מקבל ציונים כאלה חוץ מאנשים עם אלצהיימר מתקדם!" אז גם לגווינת' מותר). דרך נוספת בה הספר משפר משמעותית את סיפור האהבה היא כמובן להוסיף שד חתולי (קסמריוס!) שיתלה מהמנורה, יעשה קולות "מוץ מוץ מוץ" כל פעם שהגיבורים מתנשקים ויעיר הערות כגון "אם את עוד פעם הופכת לממטרה אנושית אני הולך", "לפעמים אני שונא בנות יותר משאני שונא פקידי מס" או יצטט בקול משפטים מביכים מרומן רומנטי דמיוני. באופן כללי קסמריוס היה אדיר. צחקתי בקול כל-כך הרבה פעמים.
גם כל הדמויות חזרו לסורן – כלומר לאחליותן (מלשון אחלה). גווינת' חזרה להתנהג כמו הגרסה בת השש-עשרה שלי, לזלי נשארה מהממת (כמה מרענן לקרוא על סיידקיק של ספר פנטזיה שהיא לגמרי מוגלגית ובכל זאת מתערבת בכל העניינים הקסומים כאילו היא שייכת לשם באופן טבעי), וסיניתיה, גורדון, ג'יימס ושאר ה-weirdoes של הספר המשיכו להצחיק אותי. כמו כן, לפחות שלוש נקודות בסולם חתול מגיעות לספר על כך שגווינת' השתמשה בתה לניחומים-אחרי-פרידה במקום בגלידה (עד כמה בריטי זה?!)
נכון, הסוף קצת מטופש, אבל הלא סוף של כל קומדיית-נוער הוא קצת מטופש?
לסיכום, מדובר בטרילוגיה כיפית וקלילה, שתתאים לכם אם אתם מחפשים משהו שיעודד אתכם אחרי מות כל מי שיקר לכם, משהו להירגע איתו בחופשה (במיוחד בלונדון! למרות שאף פעם לא הבנתי אנשים שקוראים ספרים בחופשה, אתם בפאקינג לונדון ואתם מסתגרים במלון וקוראים ספר? צאו החוצה ותעשו דברים הרפתקניים כדי שיכתבו עליכם ספר) או קצת מנוחה למח אחרי שקראתם את אחד מספרי ה"מדב"פ לאניני טעם" האלה (שאני נשבעת שלפעמים מרגישים כאילו גם הסופרים שכתבו אותם לא מבינים אותם). אנשים שאוהבים קומדיות-נוער בריטיות חמודות שהוסיפו להן הרבה פנטזיה ואקשן כדי שלא תשתעממו יהנו במיוחד.

נ.ב
אבל בואו נדבר על זה שהגידאון שעל הכריכה נראה כמו בריון רוסי (ושבאופן כללי יש גידאון אחר על כל כריכה, ואף אחד מהם לא נאמן לתיאורו בספר). ולמה גווינת' לובשת את החליפה של קטניס ממשחקי הרעב?!

נ.ב2
ובואו נדבר רגע על זה שכולם ג'ינגיים. מה נסגר? יש שלושה ברונטים, בלונדינית אחת ובערך שמונים ג'ינג'יים. האם יתכן שהסופרת (שבסופו של דבר אינה בריטית) חשבה שזהו צבע השיער הכי נפוץ באנגליה בגלל שהוא היה כל-כך נפוץ בהארי פוטר? כי גם בהארי פוטר זה היה לגמרי מוגזם.

נ.ב3
ובואו נדבר על כל זה שבערך כל בחורה ממשפחת מונטרוז שוכבת עם בחור ממשפחת דה-וילייה, ואף אחד לא חושב שזה גובל בטרגריאניות.

אבל עדיין. תקראו.

זאת הביקורת הראשונה שלי אז סליחה אם היא יוצאת קצת מוזרה.

חוג התריסר זו סידרה מושלמת (תדמיינו שיש פה סמיילי של לב).

קודם נתחיל המעלילה:
העלילה יפה- היא מותחת שמחה עצובה מצחיקה היא הכול בו זמנית.
מי שכבר גמר את אודם ואת ספיר יבין שלמרות שספיר הוא הספר השני בסידרה ואתה חושב שעכשיו תבין יותר דברים שלא הבנת קודם אתה טועה! העלילה נהיית עוד יותר מסובכת היא משעירה אותך בפה פעור ובמבט מבולבל בעניים ובהרגשה של עוד - ואת זה ממש אהבתי.

אוקי הגענו לחלק הקריטי- הדמויות:
נתחיל מגווינית- אני ממש אהבתי את גווינית הצלחתי להתחבר אליה בקלות היא נערה בסך הכול כמו כולנו עם בעיות, היא לא מושלמת וזה גם משהו שאהבתי. יש לה בחיים קושי ובילבול שלדעתי כול בן אדם חובה מתישהו(גם אם לא באותם סיטואציות).
למרות שמשהו קטן הפריע לי אצלה- זה שהיא לא דורשת שיספרו לה חלק מהדברים, כאילו אם אני הייתי היא הייתי דורשת שיספרו לי מה קרה עם לוסי ופול והייתי שואלת את אמא שלי למה היא לא אוהבת את הרוזן ולא מוותרת עד שהיו עונים לי.
בקיצור הייתי מחפשת תשובות וגווינית חיפשה זה לא שהיא לא חיפשה אבל כאילו היא חיפשה עד גבול מסויים ואז עצרה ולא המשיכה וזה די הפריעה לי.

גידיאון- תכלס גידיאון "מושלם" בהכול חוץ מביחס שלו לגווינית, כאילו אחרי מה שקרה בסוף אודם הייתי מצפה שהוא התייחס לגוונית בצורה קצת שונה- אז נכון שלפעמים הוא התייחס אליה שונה אבל זה בעיקר כשהם היו לבד ובציבור הוא המשיך להתייחס אליה רגיל שזה הפריע לי.
והדבר שהכי הפריע לי זה איך שהוא התייחס לשרלוט כאילו בן אדם תחליט או גווינית או שרלוט אי אפשר גם וגם לא אמרתי שתתייחס לשרלוט מגעיל אבל אתה לא יכול ערב אחד להתנשק עם גוונית ויום אחר לבלות רק עם שרלוט.

הרוזן- הרוזן זו הדמות שאני הכי שונאת, הוא נדחף לכול חור, ובכללי הוא דמות מגעילה.



*ספויילר*



ומה שהוא אמר לגוונית בסוף "גידיאון ואני מסכימים שיותר קל לשלוט בבחורה מאוהבת" (או משהו בסיגנון) כאילו מהקטע שלו?! הוא ממש עיצבן אותי.



*סוף ספויילר



בסופו של דבר העלילה הייתה טובה וגם הדמויות ומאוד מאוד נהנתי לקרוא את הספר הזה ואני ממש מחכה לספר הבאה!.

כבר הרבה זמן חיפשתי ספר טוב וכיפי שיעזור לי להעביר את הזמן והספר שענה על הדרישות היה חוג התריסר "אודם" ולכן אחרי שסיימתי אותו בכמה שעות רצתי לחנות הספרים הקרובה וקניתי את הספר השני בסדרה "ספיר".גם את הספר הזה לא יכולתי להניח בצד אף לא לרגע אחד.ספר חמוד ומשעשע וקליל ללא יותר מדי תאורים מייגעים.
הייתי שמחה אם הספר היה ארוך יותר ואם היו מתעמקים יותר בעלילות המשניות אבל חוץ מזה 5\5.

זאת הביקורת הישנה אבל הראשונה שלי מבלוג הקריאה החדש שלי לפני דעתי הספר הזה מאוד מעניין הוא מרתק נפלא עדין אינו מעליב את האינטילגנציה למרות ששנאתי את גידאון אבל הוא עשה את עצמו כאילו הוא מאוהב בגוון די לי היה בלבול בתאריכים של שרלוט וגוון בקיצור הוא מהנה

זה ספר מדהים שאפשר לקרוא שוב פעם ושוב פעם הוא נפלא!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!