הביקורת עלולה להכיל ספויילר
אחרי שקראתי את הסדרה הנהדרת "מחוץ לקמפוס" ואת "הבחורים של טומן", חיפשתי סדרה נוספת בסגנון והומלץ לי על סדרה נוספת בעלת ארבעה ספרים – "טוויסטד". אני אמנם רק אחרי קריאת הספר הראשון, אבל...טוויסטד- איט איז.
אחרי הרף הגבוה שהציבו הסדרות הנ"ל לא היו לי ציפיות גבוהות מהספר הזה, אבל בהחלט לא ציפיתי לקרוא את מה שקראתי...
בגדול? אלכס וולקוב ואווה צ'ן הם חושך ואור, שניהם עברו טראומה אבל הוא סגר את ליבו בסורג ובריח, חשדן כלפי כל העולם, ומוכן לדרוס (וזו מילה עדינה) את כל מי שעומד בדרכו. היא אמפאתית, הפיה הטובה שעדיין מאמינה בטוב שקיים בעולם. הם לכאורה הפכים משלימים אבל בצורה מעוותת מאוד כמו שמבטיח שם הספר.
הקצב של הספר מעט מסורבל, יש קטעים טובים שכתובים היטב אבל יש קטעים שחסרה בהם הרחבה או העמקה של הסיטואציות והכל קורה מהר מידיי, עוברים מנקודת קיצון אחת לאחרת באופן שלא פשוט לעכל.
אלכס וולקוב הוא בד"כ הטיפוס הגברי שאמור לעורר הרבה עניין, כזה שאני אוהבת לקרוא עליו – הוא מושך בצורה יוצאת דופן, מצליחן, חתיך בטירוף, בעל עוצמה, עשיר בהגזמה ובעל אייקו גבוה, יחד עם זאת, התיאורים על התנהגותו והמשאבים שלרשותו - בטח בגיל כ"כ צעיר הופכים אותו לכמעט לא אנושי. ככל הנראה מנקודת מבטה של אווה, שרואה מעבר לצורתו הקשוחה והקרה כקרח, לאלכס יש "לב יפייפה" אבל בהחלט לא היה פשוט לראות את מה שהיא רואה. אם כבר, ההפך הוא הנכון. ההתנהגות הפסיכופתית, הקרימינלית והאובססיבית של אלכס החל מתחילת הרומן בניהם ובמיוחד לקראת סוף הספר, היא זו שמטה את כף המאזניים יותר מכל דבר אחר וזה..מבאס. רציתי לראות מעט מהפגיעות של אלכס, מונולוג אישי נוגע ללב שמוכיח שקיימת בו אנושיות, איזושהי הוכחה ללב היפה שלו והופעת קריוקי מרגשת אחת לא הספיקה לי. נדמה שלאווה יש דרך לקרוא את אלכס באופן כזה שנסתר מהקוראים.
למרות שאהבתי את האלמנט של המתח בספר, גם כאן היו קטעים שבהם הייתה הגזמה פרועה- יותר מידיי, קיצוני מידיי.
בקיצור? סביר. אני חושבת שהספר הזה היה יכול להיות יותר טוב אם היה קצת מאוזן.
אגב, כדאי להאמין לאזהרה שכתובה בתקציר הספר.

״מרגע זה את שייכת לי. אף גבר אחר לא ייגע בך. אם מישהו יעשה את זה... אני מכיר שבעים ותשע דרכים להרוג אדם, ואני יכול לגרום לשבעים מתוכן להיראות כמו תאונה. מובן?״

אם יכולתי לקרוא את הספר הזה שוב בפעם הראשונה למשך שארית חיי, הייתי בחורה מאושרת.
הספר הזה היה כמה רמות מעל, אהבתי אותו הרבה יותר מאת הספר הראשון, זו הייתה פשוט קריאה טובה.
שמעתי שהספר הזה היה האהוב על אנשים רבים מתוך כל ספרי הסדרה, ואפשר להבין למה.

אנה האנג פשוט יודעת לייצר גברים.
הייתי רוצה ריס לארסן בחיי.
מברידג׳ט אני הוקסמתי ובריס התאהבתי.
המתח וסיפור האהבה שנבנה ביניהם במהלך הספר היה מטריף. הכימיה בין שתי הדמויות האלו היה הכל.
התמכרתי לעובדה שריס לא עשה שום דבר רע לאורך כל הספר, כמו שהבנתי ששאר הגברים בסדרה עשו. ריס פשוט היה מדהים, מתוק ונאמן. כמו שכל גבר צריך להיות.
הספר פשוט הרגיש לי כאילו נוצר כאגדה שהפכה למשהו מיני וסוחף.
רציתי עוד, אך הבנתי שזה ככל הנראה יהיה קצת מוגזם. לכן לדעתי הסיפור הזה נכתב בדיוק בצורה ובאורך הנכונים.
ממליצה.

3.5/5 כוכבים.
״תיתני למישהו אחר לגעת בך, ג'ולס, ותגלי שאני יכול בקלות לקחת חיים של מישהו ממש כמו שאני יכול להציל אותם.״

מפני שנורא נהניתי משני הספרים הראשונים בסדרה, בעיקר ממשחקים מעוותים, התרגשתי ממש לקרוא את הספר הזה, במיוחד כי הטרופ שלו הוא מאויבים לאוהבים, שזה הטרופ האהוב עליי.

ג'וש צ'ן, אחיה של אווה, שהכרנו עוד משני הספרים הראשונים הוא דמות מעניינת נורא. הוא שנון, מצחיק ומעלה חיוך על הפנים. אך בספר הזה אנחנו נוטים להכיר צד יותר רציני שלו. רוחות העבר רודפות אותו והוא צריך להתמודד עם דברים שקרו בספר הראשון.
ויש לנו גם את ג'ולס, חברתה הטובה של אווה. אם חשבתם שהיא שטחית בספרים הראשונים, אז טעיתם בגדול. יש יותר עומק לדמות שלה וזה ניכר בספר הזה. אנחנו לומדים יותר על העבר שלה ועל דרך ההתמודדות שלה איתו.

הספר היה טוב בהתחלה, אך לאחר שהם נכנסו לעניין הסידור שלהם, הכל הפך להיות כל כך צפוי. כאילו ניתן היה לנחש מתי ואיך הם יתקרבו ומה יקרה ביניהם.
הבעיה הכי גדולה שלי עם הספר הייתה אורכו. הוא ארוך מדי בשביל הסיפור של ג׳ולס וג׳וש לדעתי. נמרח וחופר. חיכיתי להגיע לסוף.
אך בסופו של דבר, כן נהניתי לקרוא את הספר, פשוט זה לא הספר האהוב עליי בסדרה הזו.

יש לו לב של קרח, אבל למענה הוא מוכן לשרוף את העולם.
בסך הכל, נהניתי מהספר. אהבתי את הכתיבה, היא סוחפת ולא נמרחת.
ההתחלה הייתה ממש טובה, האמצע היה בסדר, אך מהסוף אני קצת התאכזבתי.
זה הרגיש לי כאילו סוף הסיפור הגיע מהר מדי והכל נפתר מהר מדי.
את אווה אהבתי יותר מאלכס, בדרך כלל אני מתחברת לזכרי אלפא, אך באלכס וולקוב היה משהו שטיפה עיצבן אותי. זה שהיה "כל יכול" הרגיש לי סוריאליסטי.
בסך הכל הם היו זוג מהמם, הפכים מוחלטים, חוץ מעברם הכואב.
אני אוהבת כאשר מכניסים לספר בעיות וקשיים נפשיים, זה מאוד מוסיף לעלילה.
בסה"כ חמוד מאוד, ממליצה למי שמתחבר לז'אנר.