במשך שנים רבות שמורה בליבי פינה חמה לתרבות האנגלית. דבר מה בגינונים האנגליים, הספרות האנגלית ואף המוסיקה קוסם לי מאוד ואני מוצאת את עצמי כל פעם מחדש נהנת מחשיפה לתרבות זו. [יש בי צדדים אנגלופיליים לא קטנים]

אחד הסמלים החזקים לתרבות האנגלית עבורי מלבד שעת התה, מבטא אנגלי, המלכה אליזבת ועוד כהנה וכהנה מאפיינים אנגלים מובהקים הוא בית הספר האנגלי שרווח באנגליה בימי המאה ה-18 והמאה ה-20. ליתר דיוק, בית ספר-פנימייה.

אין ספק שבתרבויות רבות ישנם בתי ספר המורכבים מתבנית פנימייתית אבל בית הספר פנימיה המוכר ביותר ברחבי העולם ובספרות בפרט הוא ללא צל של ספק בית הספר האנגלי. הרבה מאוד ספרים אנגלים נכתבו כשפנימיה אנגלית מתנוססת לה ברקע או שהיא מהווה את עיקרו של הספר שבין כותלי הפנימייה הנערים רוחשים תוכניות וחייהם תוססים לאין שיעור.

גם סדרת ספרים זו, המתמקדת בנער בשם ג׳נינגס, איננה שונה. הסדרה מתמקדת בנער צעיר כבן 10 החי בשנות ה-50 של המאה ה-20 שמגיע בתחילת הספר הראשון אל פנימיית בנים ושם הוא צריך להסתגל אל הסיטואציה הזרה. לאט לאט הוא רוכש לעצמו חברים ולומד להכיר את מוריו השונים והמגוונים. נשמעת עלילת ספרי ילדים ממוצעת, נכון? אז זהו, אין זה מדויק במאת האחוזים. ״ העלילה הגנארית״ המיוחסת לסוג ספרים זה כביכול אינה תואמת כלל את האופי האמיתי של סדרת ספרים מקסימה זו, סדרה שמתאימה הן למבוגרים והן לצעירים. בקריאת הסדרה המבוגרים ירגישו מעין צביטה בליבם וגעגועים לימי ילדותם אך בד בבד גם יחושו מעין ילדות שניה בצל גיבורינו החינניים שאף אדם אינו יכול להישאר אדיש למעלליהם, מעללי ג׳נינגס טוב הלב וחבריו שנקלעים לפרשיות סוערות ומסעירות ומטריחים פעם אחר פעם את צוות המורים. ביניהם מר וילקינס הקשוח שגומלת בליבו החלטה מתמדת ללמדם לקח אחד ולתמיד במטרה שהתעלול שעוללו יהיה האחרון ( לא בהצלחה יתרה, יש לומר) המנהל המנסה להחזירם אל דרך הישר וכמובן המורה הבכיר מר קרטר שההסתבכות הקבועה של ג׳נינגס וחבריו מותירה אותו חצוי- מחד גיסא הוא מתבונן על המאורעות בבדיחות הדעת וברוח טובה, ומאידך, הוא מודע לתפקידו כמורה וכמודל לחינוך אנגלי ג׳נטלמני, חינוך שבבסיסו יש להעניש את הילדים בכדי שלא ישובו לסורם.

ההסתבכויות, התרחישים וההסתעפויות אליהם נקלעים ג׳נינגס, דבאיישר וחבריהם הם רבים וארוכים. למעשה, אין פרק כמעט שהחברים לא נקלעים לאיזו תקרית מביכה או מפחידה ובעיקר משעשעת. למשל, כאשר ג׳נינגס וחברו שומרים על דג המחמד של חברם ובהחלטה רגעית מחליטים לתת לדג המסכן למתוח קצת את סנפיריו בברכה הבית ספרית ודווקא ברגע זה מתרחש אסון גדול שמעיב על תחושת האחריות שהרגישו.

תקרית אחרת מתרחשת כשהחברים נמצאים בעיצומו של משחק כדורגל חשוב ובלהט הרגע מנפצים את חלון חממת הצמחים של המנהל. אירוע שמכריח אותם להיות יצירתיים מעל ומעבר בלנסות לתקן את הנזק ובמקביל להעלים את האסון מעיניו הבולשות של מר קולינס שדבר לא סר מעיני הנץ שלו.

תקרית נוספת ( תקרית שקשורה לספר האהוב עלי ביותר שגרם לי פרצי צחוק קולניים בשעת לילה מאוחרת שלא פסחו על בני ביתי והעירו אותם כשהם נזעמים ונרגנים ובעיקר תוהים לפשר ההמולה בשעה כל כך לא שגרתית) מתרחשת כאשר ג׳נינגס וחברו מחליטים להיות בלשים בעקבות קריאה בספרי שרלוק הולמס. במשך ימים הם מחפשים אחר מקרים חשודים ברחבי בית הספר עד שמזדמן להם במפתיע מקרה כזה לגמרי באגביות. מקרה בלשי שמצריך מצמד החברים תושייה ואומץ לב. האם יסגלו להם את הכישורים המתאימים לצמד חמד של בלשים מדופלמים או שיברחו באמצע המערכה כמוגי לב?! רמז: שתי האופציות אפשריות בהחלט.
באמת ובתמים הייתי יכולה להמשיך ולתאר לכם את היופי הרב הטמון בסדרה הזאת, הדמויות המקסימות ושובות הלב של הנערים והמורים כאחד, המנטליות האנגלית הקלאסית מאוד שמבשמת את האוויר בניחוחות של תקופה שהייתה ואיננה, ההומור האנגלי שנוכח כאן בכל שורה ושורה [ ותורם עוד יותר לעניין המשלב הלשוני הגבוה שמגחיך את ההרפתקאות אותן עוברים גיבורינו] אבל אמנע מלעשות זאת כי אני חושבת שפירטתי לכם די והותר אודות הספרים הנפלאים הללו. כעת הקריאה היא לשיקולכם בלבד. ( לא אשקר אם אומר שמי מכם יקרא את הסדרה הנפלאה הזאת יעשה אותי אדם מאושר ביותר כי זו באמת סדרה נפלאה שגמעתי בצימאון וברעבתנות כאילו הייתי נתונה במדבר צחיח ללא כל מזון חיוני)

יואו, מה לא הייתי עושה כדי לחיות בפנימייה אנגלית.
החיים שם כל כך יפים, נכון?
הדאגות מאוד מאוד כבדות (הו, איזה אסון עוצי, וילקי קשישא ירטוט כולו וינשוף כקטר לכשישמע על כך, הבה נקנה עוגה),
האוכל אוכל (זפת על-קולית של ממש, האין זאת, אטקינסון? אבי נוהג לומר...),
המורים זקנים לאללה (הריהו בערך בשנות השלושים לחייו, ולכן מסתמא נכח בימי האדם הקדמון)
בקיצור, שמח. מאוד שמח.

אין על ג'נינגס. זאת סדרה פשוט מהממת, אם להיות פקאצה במקצת. כמה אפשר למות מצחוק בגילי הקשיש והמכובד, מספר עלילות שכזה?
אני גרועה בלקבל את זה שהגיבורים (שלי! שלי!) מסתבכים בצרות. אני כזאת פחדנית עד שאעדיף שישבו בבית ויאכלו עוגיות ויתנו לרשע להשתלט על העולם. (ראו ערך הארי פוטר - מטומטם אחד, למה לעזאזל אתה לא נשאר בטירה? למה אתה חייב להתגרות במאלפוי ולהסתבך בצרות? ושוב? ושוב? ובכל קריאה אתה חוזר על אותן שטויות שעשית פעם קודמת. הייאוש)
אבל אצל ג'נינגס אני יודעת שבסוף הם יוצאים מהכל, אז לא אכפת לי. למרות ששומו-שמיים, ככה באמת המוח שלי פעל כשהייתי בשלב שלהם? אוי. אוי ואבוי.
אבל זה ספר כיפי. נורא נורא כיפי. מופרע כמו שצריך, ויודע באמת, אבל באמת, איך זה להיות ילד. ולמבוגרים שבחבורה - יש המון הומור נסתר על המורים והילדים וההורים. אני משערת שבתור הורה, תענוג להקריא את הספר. או לקרוא אותו בעצמך. אהמ.

האמת צריכה להיאמר - ייתכן שהוא כזה חמוד בגלל שהספר מגיע מתרבות אחרת ומתקופה אחרת. היושן עוטף הכל בדוק של נוסטלגיה, שאין כמוהו. בסופו של דבר, הסלנג כל כך מצחיק כי הוא של פעם. הדמויות קורעות כי האנשים אנגלים, וילדי פנימייה (יחסית) מנומסים. הכתיבה - טוב, יש לי חולשה לכל מה שכתוב ככה. אנגליה היא אנגליה ורוגבי הוא - ובכן, מי באמת יודע מה זה רוגבי, לכל הרוחות.
אבל טוב, במקרה הזה אין לי אלא להרים ידיים, להנות מזה שעוד יש ספרים ישנים וטובים שאני לא צריכה לכאוב על המציאות שבהם אפילו טיפה, לקרוא ג'נינגס ולמות. מחפירות של ילדי פנימייה יצירתיים, מצחוק, מה זה כבר משנה.

"אם ספר זה יעז לטייל
מרח לו סטירה ושלח אותו אל
ג'.ס.ט. ג'נינגס,
בית הספר לינבורי,
סאסקס,
אנגליה,
אירופה,
חצי-הכדור המזרחי,
הכוכב ארץ,
על יד הלבנה,
במערכת השמש,
על יד עוד חלל"

אם אתה נתקל בספר חמש עשרה שנה אחרי שקראת אותו ומייד מחייך, זו הוכחה שזהו באמת ספר טוב. ולא, לא רק בגלל הנוסטלגיה. את הרפתקאות ג'ניגס קראתי בערך כשהייתי בת שבע או שמונה, ושמחתי מאד לגלות אותו בספריה לפני כמה חודשים. צחקתי באותם המקומות ונהניתי בדיוק כמו אז. הדבר היחיד שהשתנה היה שסוף סוף ידעתי איך מבטאים את השם ג'נינגס.