קראתי אותו פעם ראשונה לפני 15 שנה או יותר, וקראתי אותו שוב ושוב לאחרונה ונהנתי מכל רגע ,חוץ מהנוסטלגיה , הספר הוא ממש טוב אוהבת את הצורת כתיבה של הסופרת, וכמובן את ספרי ההמשך, מגדלים פורחים באויר היתה לי הפתעה איך שהיא חיברה את הספרים, ממליצה בחום:)

אחד הספרים האהובים עלי ביותר ותוך כדי שאני כותבת עליו בא לי לרוץ ולקרוא אותו שוב! יש בו את השילוב המושלם בין קסם לרומנטיקה לדמיון עשיר ולעלילה טובה. הוא תמים ומיוחד ואני חושבת שאהנה ממנו כמבוגרת כמו שנהניתי ממנו כילדה. ובעיקר אני אוהבת את סיפור האהבה המקסים בספר ואת הדמויות הלא שגרתיות שאי אפשר שלא לאהוב עם כל המגרעות שלהן ואולי בגללן.

אומללות מנצחת.
אני חושבת שכתבתי על זה פעם, לכו תזכרו באיזה ספר, כי יש כל כך הרבה ספרים עם המתכונת הקבועה הזאת: ילד בן שתים עשרה, יתום, מוזנח, עם קרובי משפחה מרושעים ומתעללים, גר בתנאים גרועים, מלוכלך ורעב ונורא מסכן באופן כללי. ממתילדה עד הארי פוטר, מאוליבר טוויסט ועד אן שרלי, האומללות פשוט מנצחת. אולי כי ילדים בגיל הזה מאוד מזדהים עם תחושת הילד הכי מסכן בעולם שמגלה שההורים שלו הם בכלל חורגים.

אז גם מיסל מסכן. מאוד. ההורים שלו מתו, או זה לפחות מה שמספר לו הדוד שלו. הם גרים יחד בבית מט לנפול, בלי תנאי אוכל וניקיון ראויים, ועם הרבה אומללות. ואם הוא חושב שיותר גרוע מזה לא יכול להיות, הוא פתאום מגלה שדווקא כן. קצת קשה לתאר יותר מזה בלי להיכנס לקלקלני עלילה. אומר רק שההמשך הולך גם הוא על מתכון שעובד יפה בספרי ילדים ונוער צעיר, אם כי השילוב בין שני המתכונים יוצר תוצאה מרעננת ומעניינת.

כך או כך, הספר חמוד ביותר. מתאים לבני ובנות עשר ומעלה, מהסוג שלא נרתע מתופעות אל טבעיות בספרים. לי היה כיפי ממש.

שיטה ידועה לפריצת מחסומי כתיבה היא לכתוב גם אם אין מה, ולכן גיבשתי החלטה לשבת לכתוב היום על הספר המקסים ביותר של כל הזמנים. (אם כי קיוויתי לשבת על זה בשעה מוקדמת יותר מ2 בלילה, אז בואו נחזיק אצבעות ונקווה לטוב...)
אני אוהבת הרבה סוגים של ספרים.
הסדרה האהובה עליי היא מדריך הטרמפיסט לגלקסיה (hold on to your towel), הספר שלי לקריאה קלילה הוא בנות פנדרוויק, סיפור האהבה המנצח מבחינתי הוא גאווה ודעה קדומה, אבל הטירה הנעה... הוא נמצא בקטגוריה משלו.
דיאנה וון ג'ונס, לפי מה שאני יודעת, גדלה בתקופת מלחמת העולם השנייה. לא הייתה לה גישה ליותר מדי ספרים, והיא נהגה להמציא סיפורים עבור אחיותיה.
(הייתי יכולה להיות בטוחה יותר אילו היה הספר לידי כרגע, אבל עשיתי בחירה מצערת והשאלתי אותו לחברה של אחותי- שצריכה להחזיר אותו בקרוב, אם כבר מדברים.)
בקיצור, עצם הידיעה של הפרט הקטן הזה עזרה לי להבין את הסופרת. היא לא נצמדת למבנה קלאסי של סיפורים באותו סגנון, העלילות שלה ייחודיות בצורה שקשה להסביר, והספרים שלה פשוט מגדירים את עצמם.
(והכתיבה שלה! היא שובת לב. היא מצחיקה אותי כל כך.)
אחרי הטירה הנעה ניסיתי עוד כמה ספרים שלה, כל אחד מהם מוזר וקסום יותר מהקודם. אבל הטירה הנעה לוקח, ובגדול.
הספר מתחיל, לכאורה, בצורת אגדה. הפתיחה שלו שבתה אותי (למעוניינים, מדובר בתיאור של סופי, הבכורה האומללה ש"אפילו לא הייתה בתו של חוטב עצים עני, מה שאולי היה מקנה לה איזשהו סיכוי להצליח בחיים")(שוב, הספר לא לידי. קראתי אותו הרבה יותר מדי פעמים). התיאורים המתוקים והמבנה הקלאסי-לכאורה של סיפורי אגדה- על האם שמתה, האב שהתחתן מחדש ולאחר מכן נפטר בעצמו, ההבנה של הספר בעצמו שהאם החורגת הנחמדה קצת שוברת את החוקים- כל זה כבש אותי.
והסיפור עצמו פשוט מיוחד. סופי החליקה אל הדמות החדשה שלה באלגנטיות מרשימה. היא הבינה בעצמה שהגיע זמנה לחפש את מזלה (מה שלא עשתה לפני כן, כי היא הבכורה ואין בזה טעם) ופעלה בתושייה מעוררת הערכה כשגילתה את הטירה, (צעקה עליה לעצור,) פרצה פנימה ופשוט כבשה לעצמה את הכיסא ליד האח, כמו את העניין שלי בספר.
אני לא רוצה להמשיך- כבר סיפרתי יותר מדי, אני חושבת. הספר הזה מדהים כל כך שצריך פשוט להתחיל לקרוא אותו- אבל הוא באמת משהו מיוחד. הוא כל כולו תוצר הדמיון של דיאנה וון ג'ונס, שזכתה (או ההפך?) ליצור ספר בלי להיות מושפעת מספרי ילדות. הדמויות שלה מקסימות, קלציפר יפהפה, וההיגיון מאחורי הסיפור- מטורף.
לפני שהספר היה שייך לי, הקפדתי לקרוא אותו פעם בכמה חודשים, כדי להיות מופתעת כל פעם מחדש מהטוויסטים בעלילה.
עכשיו הוא שלי, ו... טוב, די שיננתי אותו. בטעות.
מומלץ מאוד. מתאים לכל גיל- נתתי לאחותי הקטנה לקרוא אותו, כמו גם לאבא שלי (שהמיין סטרים שלו בקריאה הוא יותר ספרים תיעודיים על מלחמת העולם השנייה, או לחילופין ספרים של ג'ונתן סטראוד) ושניהם אהבו. הוא מקסים (מקום ראשון מהבחינה הזו) ומיוחד, ומצחיק בפשטות שלו, ופשוט- באמת- קסום.
די חלום שלי להצליח לכתוב ככה.

(אם חסרה איפשהו האות ש, התנצלותי. המקש נדפק. העתקתי אותו ללוח ואני משתמשת בCTRL V בשבילו)

כמו כולם בימנו אני מניחה שגם אני הגעתי לספר בעקבות הסרט, לכן מן הראוי להתייחס לשתי היצירות בביקורת. קודם כל אקדים ואומר שהן דומות אך גם מאוד שונות ומי שמעוניין לקרוא את הסיפור צריך להיות מוכן לכך. מיאזקי יצר ממתק לעיניים (ותאווה לאוזניים) אבל במקביל גרם לסיפור להיראות כמו גרסא משורגת ליפה והחיה של דיסני , וזו לא בדיוק כוונת המספרת...(**שימו לב ספויילרים בפניכם**).
ההבדל המרכזי בין השנים הוא מקור ההתמקדות של כל אחד, התמה. בעוד שמיאזקי מתמקד ברומנטיקה, העצמה נשית ופציפיזם המספרת מזכירה את כל אלו רק בעקיפין. זאת אומרת, העצמה אישית היא חלק ניכר אבל הרומנטיקה מגיעה רק בסוף והמלחמה מוזכרת במשפט אחד באמצע הספר. כן, זה פשוט לא קטע שם. אגב האול שהופך לשד בזמנו הפנוי זו גם המצאה של מיאזקי שנולדה מרפרנס של משפט וחצי בכל הסיפור.
אז מה כן אם כך? - סופי כן. הרבה הרבה מסופי.
אנחנו רואים את העולם דרך העיניים שלה ורוב עולמה סובב סביב הטירה ושתי אחיותיה.
אני חיפשתי את הספר כי הרגשתי שהסרט חסר הגיון (יפה מאוד אבל פשוט לא מצליח לחבר בין הנקודות). דוגמה קטנה אך מייצגת ניתן לראות בקטע בו סופי מגיעה לראשונה לטירה הנעה, על אף היותה זקנה מוזרה שהתפרצה בשיא החוצפה, היא מתקבלת ללא טענה אחת מפי אף דמות והופכת לבת בית בעניין של דקות. בספר לעומת זאת, האול וחניכו מייקל מביעים לא מעט התנגדות. באופן דומה, הסצנה בה נכרת חוזה בין סופי לקלציפר העלתה בי הרבה תהיות, שהרי משתמע שיש לכך חשיבות ובכל זאת החלק הזה פשוט נבלע בתוך הסיפור. בספר, אותו חוזה הוא בדיוק הסיבה שסופי בחרה להישאר, שהרי הקוסם האול להזכירכם מתואר תחילה כיצור מרושע שאוכל ללבות של נערות צעירות שנקלות בדרכו ובכלל לא ברור מה לה ולו.
כמו כן ישנו שוני בולט בתיאור הדמויות. הקוסמת המלכותית סולימן מהסרט, שהיא גם דמות עבר מחיו של האול, היא למעשה שילוב מוזר של שתי דמויות שונות לגמרי מהספר. העובדה שסופי היא לא סתם בחורה אלא גם בעלת כוחות קסם לא מוזכרת כלל אך מהווה נדבח חשוב מהסיפור, ועצם העובדה שהאול יליד ארץ אחרת (שכולנו מכירים) ולא יליד אינגרם, גם כן כאילו נמחקה מהתסריט.
מכשפת השממה, שבעיני היא דמות מוזרה ולא מאוד ברורה בסרט, מתגלה כרעה באמת ואף מפחידה, ממש כפי שאמורה להיות שכן היא האנטגוניסט הראשי בסיפור.
קלציפר, השדון מהאח, מתואר שונה לגמרי בפי המספרת והקשר שלו עם האול נחקר לעומק.
בשורה התחתונה לקראת הסוף נהיה דיי ברור שהמספרת באה להעביר מסר דרף הדמות של סופי. הדמות הראשית שלנו היא ילדה בת 18 שכל חייה סיפרו לה שהבת הכורה מבין שלוש נועדה לכישלון. בת הזקונים תזכה בחיים הטובים ביותר, האמצעית גם תדשדש מאחור אבל היא? היא לא נועדה לכלום וגם אין טעם לנסות,כי ככה זה באינגרי. לקראת הסוף, קצת כמו שראתה את שמועות הכזב שפיזר סביבות האול מתפוגגות מול עינייה, ראינו איך האמונות הכוזבות שטיפחה בעצמה סופיה (בתמיכת החברה) מתפוררות אחת אחת לנוכח המציאות. האול לא רשע, הוא אקסצנטר אבל עם לב זהב וסופי לא חסרת יכולת וחייה אינם לטימיון - היא אינטליגנטית, מוכשרת, בוגרת ואחראית עד כדי כך שהביטחון שלה הפך להיות עמוד התווך של כל סובביה. העולם ינוע גם בלעדיה, אבל הוא לא מעוניין. וזה מקסים.
דיאנה ווין ג'ונס היא לא ג'י קיי רולינג, העולם שלה לא עשיר כמו של הארי פוטר והטירה הנעה היא ממש לא הוגוורטס. אבל בעולמה הקסום והאינטימי היא הצליחה להכיר לנו דמות פגומה שמגלה שהיא פשוט הרבה יותר ממה שהיא חשבה, עם כל התהליך שמתלווה לכך. זה כיף ומסתכם נהדר באותם 270 עמודים שבהם מגיע הספר. ממליצה באהבה.

כגודל הצפייה.... כך גודל ההנאה!! אין לי ספק שכושפתי והוקסמתי על ידי שני הספרים של הסופרת האדירה הזו .(מכשפה וקוסמת למרות שקוסמת הוא בדיוני ואילו מכשפה הוא אמיתי) ואין לי מושג מה קרה שפספסתי אותם עד היום אבל , הם הגיעו בעיתוי מושלם ... עשוי בצורה מעולה !! ממליצה לכל אוהבי הספרים ההיסטוריים . כתיבה מעולה! ספר מרגש! ויוצא מין הכלל! סחף אותי אל שלהי המאה ה17 .

ממש הרגשתי חלק מהעלילה ונהנתי להכיר את הדמויות ולקרוא את הכתבים של חלק מהדמויות שנמצאו ...
הדמות המרכזית מרי , "עיני זאב" עשתה בחכמה כשהחביאה את הכתבים שלה בשמיכת הטלאים הזאת(בספר הראשון מכשפה) וכך הביאה לנו הצצה אל סיפורה המרתק שהתרחש מלפני 400 שנים
תודה לך מרי

עם ספר מקסים ונהדר.
באתי אליו בעקבות הסרט שאני יכולה לצפות אלפיי פעמים שנעשה באנימציה היפנית, ולמרות שהיו הבדלים ברורים בעלילה, נהנתי לא פחות מהספר, סיימתי אותו תוך כמה שעות בודדות והרגשתי מוקסמת מחדש בעלילה ובעולם הזה, יחד עם תיאורים עמוקים יותר ומפורטים יותר.
הספר עשה קסמים בלעודד את המצב הרוח הנוראי עד בכי שלי, ולא יכולתי לחשוב על ספר שעשה עבודה טובה יותר בלעודד אותי ולהרגיש טוב.

בדרך כלל אני לא נמנעת מספוילרים על ספרי ילדים.
או שקראתם כבר, או שבתור קוראים מיומנים הייתם מנחשים בכל מקרה, או שאין לכם כוונות לקרוא, כי בכל זאת, ספר ילדים.
אבל הפעם אני כן נרתעת מספוילרים.
כי אמנם זה ספר ילדים, שאלתי אותו מהספריה בשביל הילדים והיישר ממדפי ספרי הילדים...
אבל בעיני הוא מתאים גם למבוגרים, ויש בו רבדים שרק מבוגרים יוכלו להבין.
ובכל זאת - ספוילרים.
כי אין לי איך לכתוב עליו בלי זה.
אז כמובן שאם טרם קראתם - עדיף לכם לעצור כאן, לקפוץ לספריה כדי לקחת אותו, ולחזור לכאן בסיום הקריאה (זה לא אמור לקחת לכם הרבה זמן, ספר ילדים דקיק בסך הכל).
ואם בחרתם להמשיך לקרוא - ספוילרים על אחריותכם.
אשתדל שלא להגזים איתם.

***

הזמן טס, אה?
כולם יודעים את זה, כולם מרגישים את זה וזה מחמיר ככל שמתבגרים.
לפעמים אני חושבת שאם רק היה לנו יותר זמן... אם היה לי יותר זמן, נגיד, בתור אמא לתינוק, עם הבכור שלי...
אולי הייתי לומדת, אולי הייתי מחכימה, אולי הייתי מצליחה לצבור את הניסיון שהיה לי עם הילדים הבאים. אולי הייתי מצליחה להיות אמא טובה יותר...
אם רק הייתי יכולה לחזור, עם התובנות שיש לי היום, לעשות את זה שוב, טוב יותר.
אבל הזמן טס, הזמן לא מאפשר לעצור או לחזור.
ככה זה.

בעולם של המנימים, בני משפחת מנים, זה אחרת.
המנימים הם משפחה של בובות סמרטוטים.
הם נוצרו ע"י הדודה קייט שככל הנראה כישפה אותם כך או אחרת, כי הם התעוררו לחיים.
אבל הדודה קייט מתה קצת לפני זה, כך שאם היו לה תוכניות מיוחדות לבני משפחת מנים - איש לא יודע אותן.
הם חיים בבית שבו נוצרו, ביתה של הדודה קייט.
זוג הורים מבוגר, הבן שלהם, אשתו, הילדים. השכנה "מקצה הרחוב" שלמעשה גרה בארון הכניסה.
והם תקועים בזמן משלהם.
הסבא והסבתא זקנים, ההורים - הורים, הילדים: תינוקת בת מספר חודשים, תאומים בתחילת שנות העשרה, שני מתבגרים.
הם תקועים בנקודת זמן אחת בחיים, עם זכרונות מעורפלים מהעבר שהוחדרו בהם בשעת יצירתם וללא עתיד. ללא התבגרות. ללא התפתחות.
וזה מעורר כל כך הרבה מחשבות.
כיצד הבטחת ההתפתחות הגלומה בילדינו משפיעה על יחסינו אליהם?
כמה סבלנות נדרשת בכדי לאהוב מתבגרת זועפת שמנסה לפלס את דרכה לבגרות ולעצמאות אך לעולם לא תגיע לשם?

בני משפחת מנים מחבבים העמדות פנים.
הם יושבים לארוחה משפחתית על אף שאינם מסוגלים לאכול, הם מארחים את השכנה מקצה הרחוב על אף שכולם יודעים שהיא גרה בארון הבגדים, הם מעשנים מקטרת כבויה.
ואני חושבת על העמדות הפנים שלנו: האם כשאני יושבת עם שכנה על קפה וביסקויטים אנחנו באמת זקוקות לקפה ולביסקוויטים? או שהם טקס חברתי מיותר שמכסה על כך שאנחנו בסך הכל רוצות לפטפט קצת?
האם לא היינו יכולים לעשות "ארוחה משפחתית" ללא ארוחה? סתם לשבת יחד ולדבר?
אבל אנחנו מתכנסים יחד בארוחה דווקא.
אנחנו שואלים "מה נשמע?" בלי לחכות לתשובה, ואם אנחנו חושבים רעות על מישהו - לרוב לא נגיד לו את זה בפרצוף אלא נחייך ונהנהן.
החיים שלנו מלאים בהעמדות פנים קטנות, בטקסים לא הכרחיים.
או אולי כן?

אבל אצל בני משפחת מנים, כאמור, אין התפתחות.
הכל תקוע במקום, מעגלי וחוזר על עצמו.
עד שמתרחש שינוי מבחוץ שמאיים על שגרת חייהם...
האיום הגדול ביותר על בני משפחת מנים הוא כמובן להיחשף. להתגלות על ידי העולם האנושי שלא ברור איך יקבל אותם ואיך ינהג בהם.
הספר נפתח באיום כזה: התפתחות מסויימת עלולה להוביל לחשיפתם.
אך האמנם האיום האמיתי על בני משפחת מנים נובע מכוחות חיצוניים או שמא דווקא מכוחות פנימיים?
מבני משפחה שלכודים בלופ אינסופי ומתסכל שלא צפויה ממנו יציאה או התקדמות?

הספר מספר לכאורה על המנימים, הלכודים במעגל שלהם...
אבל אי אפשר שלא לחשוב שהוא מדבר בעצם עלינו, על קו הזמן הלינארי והבלתי מתפשר שלנו, שאנחנו אוהבים להיאנח ולומר שהוא טס, אבל כמה אנחנו יכולים להפיק ממנו.

***

ואז מגיע הסוף.
ובלי להגזים עם הספוילרים, אומר שהסוף מציע סוג של פתרון, מכניס גורם נוסף למשוואה שמצליח לאזן ולייצב אותה. להשקיט את הרוחות הסוערות ואת התסכול.
וכשהגעתי לסיום, חשבתי שאולי בכלל הספר הוא ספר עם מסר דתי.
מעבר לסצנה של סובי בכנסיה, סצנה שבה הוא מתפלל תפילה כנה מאוד ומעוטת אמונה, אך חש כי תפילתו נענתה, אולי יש מימד אלגורי לסיפור:
סיפור שמתאר מספר דמויות שנבראו ע"י ישות מסתורית כלשהי אותה מעולם לא פגשו (הדודה קייט), שמנסים למצוא לעצמם חלק בעולם, תפקיד, משמעות, מטרה.
ולבוראת שלהם היתה תוכנית... שהיא לא הספיקה להגשים עד הסוף, כפי שמתברר בשלב מסויים.
אבל הכוחות שהיא יצרה יובילו את הדמויות בסופו של דבר להגשמת התוכנית המקורית, מה שיעניק להן שלווה ורגיעה:
אפלבי המתבגרת הסוערת תמצא איזון ורוגע, האם - תגלה את כוחותיה ואת יכולותיה, גוגלס התינוקת המוזנחת תזכה לקבל תשומת לב ותצליח למצות את מלוא פוטנציאל ההתפתחות שלה (המוגבל, אכן), סובי יגלה שלמרות שנאתו להעמדות פנים - יש בהן ערך מסויים: כשהוא יאלץ לצאת מהבית לראשונה בחייו הוא יצטרך להשתמש בידע המוקדם שנשתל בו, "זכרון" מחייו כילד ומשוטטויות בעיקר שלא היו ולא נבראו וגם מיס קוויגלי, "השכנה", תזכה לקבל מקום משלה.
אלגוריה?
או שאולי קצת נסחפתי?
כך או כך, הספר מומלץ בחום.

*ותודה לאופה בתלתלים על ההמלצה*

כבר היה לי את הספר אז למרות שהראשון בסדרה היה די מיותר המשכתי לקרוא. הספר השני יותר טוב מהראשון. הבדיה ההיסטורית מעניינת למרות שגם כאן סיפור הכיסוי תמים ופשטני. היחסים בין המינים מטופלים גם הם בצורה מגושמת. למרות זאת, העניין בתקופה היסטורית ובתרבות שכלל לא הכרתי מצדיקים קריאה. שלושה כוכבים מתוך חמישה.