לרגל יציאת הספר השני, הגיע הזמן שאשתף איתכם את הסקירה הזו שכתבתי כבר באפריל, שלא תבזבזו את זמנכם וכספכם על שטויות בזמן שאתם יכולים לקרוא את קלע הכשף 3(!)
*המורדת מהחולות – ספר 1 מתוך טרילוגיה**
אמ;לק: כן או לא? הוא סביר כזה, קצת כמו לאכול פחמימות ריקות, אבל לא כאלה שאתה אוכל כי הן טעימות ואתה לא מסוגל להתאפק, אלא כאלה שאתה אוכל כי אתה רעב וכל מה שיש ברדיוס קילומטרים הוא מכונת חטיפים עם חיקוי של דוריטוס, ואתה מוכן להסתפק בו כרגע
תקציר מגב הספר:
אמאני היא נערה יתומה שחיה בעיירה שביל-אבק עם דודהּ ודודתה. בשביל-אבק יש מחסור כמעט בכול ( =^.^= אתם מתכוונים בכל? =^.^= ). מזון. מים. בגדים. רק שני דברים יש בה יותר מדי: חול ורובים.
אמאני חולמת לברוח משביל-אבק ולהגיע לאיזְמן עיר הבירה שעליה סיפרה לה אימהּ. איזמן – העיר בעלת אלף כיפות הזהב, שצריחיה מגרדים את תכלת השמיים, ושמכילה סיפורים כמניין האנשים המתגוררים בה. המקום שבו נערה יכולה להיות אחראית לגורלה.
אמאני, צלפית מעולה, פוגשת את ג'ין, זר צעיר ומסתורי ( =^.^= אוי. לא =^.^= ), בתחרות ירי, ועד מהרה היא מבינה שהוא יוכל לעזור לה לברוח משביל-אבק ולהגיע לאיזמן.
השניים יוצאים ביחד אל המדבר, ובהדרגה מתגלות מטרותיו ושאיפותיו האמיתיות של ג'ין ( =^.^= סקס? =^.^= ), ועל אמאני להחליט האם להמשיך לבדה אל איזמן או להצטרף לג'ין ולהיות מעורבת בקבוצת מורדים בהנהגת הנסיך המורד אחמד.
אלווין המילטון יוצרת עולם מרתק ומלא קסם – עולם של סוסים קסומים ( =^.^= סוסים קסומים גורמים לי לחשוב על מירוצי העקרב ולבכות =^.^= ), של בני כלאיים ( =^.^= מה זה המונח המעליב הזה ומה הוא אמור להביע? =^.^= ), של שדים ( =^.^= ג'ינים! שהם שדים בערך כמו שחתולים הם כלבים. אבל אולי עדיף לקרוא להם שדים מאשר להסב את תשומת ליבו של הקורא לעובדה שמדובר בספר על ג'ינים עם גיבור-משנה בשם ג'ין, שזה אחד הדברים היותר מטומטמים עליהם יצא לי לשמוע. אבל טוב, לפחות הוא לא ג'יןג'י =^.^= ), בני אנוש ( =^.^= דיי. בני אנוש! כמה קסום =^.^= ) ועוד ( =^.^= ועוד? =^.^= ). ובמרכז עולם זה ישנו סיפורה של נערה אחת והמסע שלה להכרת עצמה והכוחות הטמונים בה ( =^.^= אם יש קלישאה בעולם שהייתי רוצה לדעת מה היא אומרת, זה "מסע להכרת עצמה". אני פשוט ממש חוששת שאני לא באמת מכירה את עצמי כי אף פעם לא יצאתי למסע, ואם אני אינני אני אז מי אני בכלל? =^.^= )
ומה אני חשבתי:
זה לא שהשתעממתי מהספר או שהיה חסר לי אקשן – הספר התחיל מתחרות ירי, ומשם והלאה מישהו ירה במישהו לפחות אחת לשלושה עמודים.
זה לא שהעולם לא היה לטעמי – אני אוהבת מיתולוגיה ערבית מאז שראיתי לראשונה את אלאדין (ואפילו יותר מאז שקראתי את "הניצוץ שבאפר"), ואני אוהבת נסיכים שמתחרים על השלטון מאז שקראתי את משחקי הכס.
זה גם לא שהספר נצמד כמו פלסטר לתבניות השגורות והשחוקות ביותר של ספרי דיסטופיה – כאילו, הוא כן, אבל בעיניי זה הרבה פעמים דוקא יתרון; אלא זאת היתה העובדה שהוא לא הוסיף לתבנית הזאת אפילו גרגר חול (חול הבנתם?! כי הספר מתרחש במדבר?) משל עצמו. הוא היה יכול להיות פלסטר עם ציורים של מיניונים, אבל במקום זה בחר להיות סתם פלסטר רגיל וחום.
אמאני היא מהדמויות הקצת מעצבנות האלה שיש להן ראש פזיז מדי ופה גדול מדי שתמיד מסבכים אותן בצרות (אני לא יודעת למה יש אנשים חושבים שזה מקסים, מבחינתי זו סתם דרך מחמיאה לומר "היא טיפשה" ודרך להפוך את הישרדותה לאורך הספר למאוד לא אמינה). כמו כל הדמויות בספרי דיסטופיה ובסרטי דיסני, היא רוצה מהחיים יותר מהמסלול הקבוע שיש להם להציע לכל הנערות שנולדו בכפר הקטנטן שלה – נישואים כפויים וחיי צייתנות תחת בעלה שיעבוד במכרות כמו שאר הגברים בכפר: there must be more than this provincial life, no one knows how far it goes וכו' וכו'.
ואז בחור מושך להדהים (שבהכרח יתואר בשלב זה או אחר במילים "שונה מכל בחור שהכירה בחייה") יכנס לתמונה, וכמובן שהוא למעשה יהיה מורד, וכמובן שלקוראים זה יהיה ברור כשמש מההתחלה אבל לאמאני זה יתגלה בערך בעמוד 170. וכמובן שהם יתאהבו זה בזו ממבט ראשון אבל יסכימו להודות בזה רק בערך בעמוד 171, ולפני כן יתרצו את המשיכה הקטלנית שבינהם ב"הוא סתם ממש מעצבן אותי" או "היינו חייבים להתנשק כדי להטעות את האויבים שלנו" (כי...כשמשחקים מחבואים בגיל שלוש לא רואים אותך אם אתה עוצם עיניים, וכשמשחקים מחבואים בגיל שש-עשרה לא רואים אותך אם אתה מתנשק? באמת שמימיי לא הצלחתי להבין איך הדבר הזה עובד (רגע, חתול, לא התלוננת על זה כבר בסקירה ל"הקוסם האחרון" שבוע שעבר? ובכן, כן, אבל זו לא אשמתי ששני הספרים האלה הם שיבוטים של אותה תבנית מאוסה שהופרדו בלידתם!))
בדרך מערכת היחסים שלהם תעבור את כל השלבים הקלישאתיים-להביך: פציעה שדורשת מהבחור להתפשט על-מנת שהגיבורה תוכל לטפל בו (אבל כמובן שהן הסופרת והן הגיבורה יקדישו לפציעה בערך 1% מתשומת ליבן, ואת שאר ה-99% ישקיעו בתיאור וליטוף שריריו המשתרגים); המשפט "פתאום שמתי לב שאני כל-כך קרובה אליו שאם אשען טיפה קדימה אוכל לנשק אותו" שישתרבב לתיאורה של כל שיחה ושיחה שלהם, גם אם זו שיחה על השואה או על בעיות עיכול (וכאילו, ניסיתם פעם לדמיין את זה? איך אפשר לנהל שיחה שלמה כשאתם במרחק חוט השערה מנשיקה? זה אומר שאו שהאפים שלכם צמודים, או שהצוואר שלכם מוטה הצידה, ואז איך הוא לא נתפס לכם לעזאזל); וגם הקטע הזה שמדי פעם הבחור מלטף לה את הלחי או מסתכל עליה בערגה או מחזיק לה את היד והיא כזה, רגע, זה אומר מה שאני חושבת שזה אומר? אה, לא, ברור שלא, זה בטח סתם לגמרי אפלטוני.
לקראת אמצע-סוף הספר הגיבורה תצטרף לקבוצת המורדים, לא כי אי פעם היה אכפת לה מפוליטיקה, אלא כי הבחור החתיך שלה אחד מהם אז למה לא לזרום – אך למרות היותה ניובית בטירוף היא תתחכך בדרגות הפיקוד, תשותף בתוכניות הכי סודיות (ואף תורשה להציע תוכניות משל עצמה) ותצא למשימות הכי נועזות פחות או יותר מהיום הראשון. קבוצת המורדים תכיל: א. מנהיג רשמי ומרשים ב. בדחן קל דעת ג. בחורה קשוחה, מוכשרת ויפהפיה להדהים שהגיבורה קצת תפחד ממנה וקצת תעריץ אותה אבל לא מאוד תקנא בה כי היא לא מתחרה איתה על בחורנו החתיך ד. בחורה יפה שתשנא את הגיבורה ממבט ראשון ולכאורה ללא סיבה ברורה, כאשר בהמשך יתברר שזו פשוט דרכה לדאוג לחבריה/היא מפחדת להיפגע/היא מתחרה בגיבורה על בחורנו החתיך ה. בחורנו החתיך – אמיץ, מרדן (דהה) ופלרטטן ואף פעם לא היה מאוהב באמת עד עכשיו.
הדינמיקה בין המורדים תמיד תתואר כעליזה, חמימה ומשפחתית, ותמיד תהיה סצינה בה הם עוקצים זה את זה עקיצות ידידותיות סביב מדורה והגיבורה מתפעלת מהחברות העמוקה השורה בינהם.
באמת שהשתדלתי למצוא בספר ייחוד כלשהו, שגם אם לא יסיט אותו קצת מהתבנית לפחות יוסיף עליה משהו שלא שמענו בעבר, משהו שנוכל להגיד שהוא של "המורדת מהחולות" ולא של אף אחד אחר. הייתי אומרת שזו המיתולוגיה הערבית, אבל "הניצוץ שבאפר" כבר עשה את זה יותר טוב. הייתי אומרת שזה...הדבר שקרה בסוף, אבל הוא היה העתק מדויק של עלילתו של סרט מסוים שאולי כן ואולי לא רץ בשנה האחרונה בבתי הקולנוע. אז מה נשאר? ספר ריק מתוכן, שימלא את קיבת הספרים שלכם כשהיא רעבה ושום דבר מעבר. אז אני לא אכעס עליכם אם תקראו אותו, אבל בחודשים האחרונים יצאו הרבה ספרים טובים, אז אין שום סיבה שתהיו רעבים.
